השנה היא ה'תקל"ז. אני, שלמה, עומד בפני מסע גדול ולכן החלטתי להתחיל לכתוב יומן מסע. כשראיתי את אימא אורזת חפצים בבית במהירות, לא הבנתי מה קרה. "לאן הולכים?" שאלתי אותה. "זה סיפור ארוך. כשאבא יחזור הוא יספר לך".
עד שאבא יבוא החלטתי לכתוב מעט על עצמי ועל משפחתי. המשפחה שלי היא משפחה של 'חסידים'. החסידים מאמינים באמונה שמקורה בלב ולא רק בלימוד התורה. אבא שלי אומר שלשבת וללמוד תורה יכולים רק מעט אנשים: עשירים וחכמים מאוד. אבל האמונה באלוהים שייכת לכל האנשים. ריקודים ושמחה, תפילות ושירה - כך אנחנו מבטאים את האמונה שלנו.
בקשר שלנו לאלוהים עוזר לנו הרבי שלנו, רבי מנחם מנדל. הוא איש מיוחד במינו: הוא חכם וחזק וקרוב מאוד ל'עולמות העליונים' בשמים. רבי מנחם מנדל עוזר לנו בכל הבעיות שלנו. לפעמים הוא עושה ניסים והוא עוזר לרפא אנשים חולים. זה כבוד גדול להיות קרוב לרבי. לחסידים אחרים יש רבי אחר. אבא שלי אמר לי שהרבי הראשון של החסידים היה ה'בעל שם טוב'. הוא התגלה כצדיק לפני יותר מארבעים שנה. הוא היה איש מיוחד ועשה ניסים רבים.
אבל בעיירה שלנו ובעיירות אחרות במזרח אירופה לא כולם קיבלו את הדרך של החסידות. יש אנשים שחושבים שהדרך הישנה של לימוד תורה ותפילה שקטה, היא הדרך היחידה להיות יהודי. אנחנו קוראים לאנשים האלה 'המתנגדים', כי הם מתנגדים לדרך שלנו להיות יהודים דתיים. היחסים איתם כל-כך גרועים שאנחנו לא מדברים איתם והם לא מדברים איתנו. אבא שלי סיפר לי שהיו מקרים שהם הלשינו על חסידים לשלטונות של הגויים.
אני שומע שאבא נכנס, אני רץ לברר איתו למה אימא אורזת ולאן מועדות פנינו...
יש לי מעט מאד זמן לכתוב, כי אני חייב לעזור לאימא, אבל אני מוכרח לספר מה שאבא סיפר לי. הרבי שלנו, רבי מנחם מנדל, החליט לעלות לארץ-ישראל. הוא החליט לקחת איתו קבוצה גדולה מבני החסידים באזור שיהיו מוכנים לגור, ממש לגור, בארץ-ישראל, היא ארץ הקודש, ולא רק לבוא לקברי הצדיקים שבה ולחזור לאירופה. אבא החליט שאנחנו נצטרף לקבוצה הזו.
אבא אמר שארץ-ישראל היא קדושה ולכן מצווה לשבת בה. אבא אמר שהעלייה שלנו ושל החברים האחרים בקבוצה לארץ-ישראל תקרב את הגאולה. עד שהגאולה תבוא נוכל להיות חסידים בלי ש'המתנגדים' יפריעו לנו. אבא היה נרגש מאוד וגם אני כי אנחנו עומדים לעלות יחד עם הרבי שלנו ולהיות מאוד מאוד קרובים אליו.
אני מבולבל מאוד: בעצם אני עוזב את הבית שלי ואת החברים ועובר לסביבה חדשה שאינני יודע אפילו איך היא נראית. אני קצת עצוב לעזוב הכל, אבל אני גם קצת שמח.
בזמן האחרון לא קל להיות יהודי. השלטונות מנסים לגבות את המיסים שלהם ישר מאיתנו והם לא מכירים במנהיגים של היהודים.
אני חייב לרוץ לארוז.
הגענו לצפת שבארץ-ישראל. במהלך המסע לא יכולתי לכתוב, התנאים היו לא נוחים וכמעט לא הייתה פרטיות. אבל עכשיו כשהגענו התחלתי לכתוב.
צפת היא עיר יפה. אני מאוד אוהב אותה. גם מזג האוויר פה נעים. בצפת יש הרבה יהודים. רובם יהודים שנקראים 'ספרדים'. זאת אומרת, שהם הגיעו לארץ מספרד, שממנה גירשו את היהודים לפני כמעט שלוש מאות שנה. חלקם ישבו במדינות שנשלטו על-ידי התורכים המוסלמים ששולטים גם בארץ-ישראל. עד שהגעתי לצפת לא היכרתי יהודים כאלה. ליהודים האלה וגם לאחרים קשה לקבל את נוסח התפילה שלנו.
החיים בצפת לא קלים. לא לכל הקבוצה שבאה איתנו יש מקומות פרנסה והם מתקשים לשלם את המיסים שהשלטונות התורכים מטילים עליהם. בחבורה שבאה איתנו ועם הרבי יש כאלה שסובלים מרעב וממחלות. אבל אני בטוח שהרבי ימצא פתרון.
הרבי אמר שאנחנו צריכים ליצור בארץ-ישראל מרכז חדש לחסידות, מרכז רוחני. הרבי מקווה שהמרכז הזה בארץ-ישראל יחזק אותנו נגד 'המתנגדים' בארצות הגולה. התנועה שלנו, תנועת החסידות, רוצה להשתמש בכוח שיש לארץ-ישראל.
התיישבות חקלאית בארץ-ישראל, גיא אוני 1880
לא כתבתי כבר הרבה זמן ותהפוכות רבות עברו על הקבוצה שלנו. הרבי שלנו מצא עצה נגד הצפיפות של צפת ונגד הבעיה שהייתה לנו עם היהודים האחרים: עברנו לטבריה. כך יומן המסע שלי הופך ארוך יותר: מהבית באירופה לצפת, ומצפת לטבריה. הרבה הרפתקאות עוברות עלי.
הרבי קנה לו בית וחצר, ובה נמצא בית-הכנסת שלנו. טבריה נעימה לי מאוד. אני יכול לראות מהחלון שלי את הכינרת כחולה וגדולה. בכל יום אני הולך לחצר של הרבי שלי. הוא מאוד אוהב אותי וזה משמח את אבא ואימא. אני חייב לרוץ, אבא קורא לי לתפילה בבית
עברו יותר מ-40 שנה מאז שכתבתי לך לאחרונה. כשהחלטתי לנסוע ליפו וארזתי את חפצי, התגלגלה לידי המחברת הצהובה הזו. קראתי בהנאה ובגעגועים את המסופר בה וחשבתי שיהיה נחמד אם אמשיך לכתוב.
אני כבר נשוי ואב למשפחה, מלמד בישיבה. הזמנים בארץ-ישראל השתנו.
האוכלוסייה גדלה והפכה להיות הרבה יותר מגוונת. בטבריה יש הרבה יותר יהודים משהיו בה קודם, ובכל הארץ יש יותר חסידים, במיוחד בצפת, שבה גרתי גם אני.
נסעתי ליפו לרגל עסקי ומצאתי שהתחילו להגיע לארץ יהודים נוספים, הפעם מאלג'יר שבצפון אפריקה. פגשתי את אחד מהם בשוק של יפו. שאלתי אותו למה בעצם הם עזבו את אלג'יר?
הוא סיפר לי את סיפורו: "עד לפני כמה חודשים התורכים שלטו גם באלג'יר כמו שהם שולטים בארץ-ישראל. השלטון התחלף והיום השלטון הוא צרפתי. היהודים באלג'יר לא ידעו מה יהיה האופי של השליטים החדשים. הם פחדו לצאת לרחובות מחשש שיהיו התפרעויות וינסו לפגוע בהם.
מצד אחד היו פחדים בגלל המצב הביטחוני ומצד שני החלו להישמע כל מיני שמועות שעוררו תקוות, למשל: שארץ-ישראל נקנתה בידי יהודים עשירים, שמועה נוספת הייתה שביאת המשיח הגואל קרובה מאוד. לא עברו ימים רבים והחלטנו לעלות לארץ-ישראל".
יהודים רבים יותר ויותר עולים לארץ-ישראל. אני שמח מאוד שזה המצב. אני חושב שבארץ-ישראל צריכים לשבת הרבה יהודים.
זקנתי מאוד. החלטתי לעת זקנתי לנסוע לירושלים ולחיות בעיר הכי קדושה לעם היהודי.
הילדים שלי מצאו את המחברת שבה כתבתי עוד כשהייתי ילד. הם נתנו לי אותה כדי שאמשיך לכתוב למען הנכדים.
ירושלים גדולה ויש בה יהודים רבים, מכל העדות ומכל הסוגים. הרבה יהודים מגיעים לירושלים כדי לחיות בה. בירושלים יש ישיבות ללימודי תורה של יהודים מכל העולם.
היהודים מאירופה מפרנסים את בני הקהילה שלהם שבאו ללמוד בארץ-ישראל. ככה הם מרגישים שגם הם עזרו למצווה של יישוב הארץ. אבל אני מאמין שיותר יהודים צריכים לעלות לארץ-ישראל. ארץ-ישראל היא מקום שבו צריכים יהודים לחיות וגם למות.
