משנת 1934 התחילו לעלות יהודים לארץ בניגוד לחוקי השלטון הבריטי. זרם עולים זה הלך והתחזק עם השנים, עד אשר הבריטים עזבו את הארץ. מה גרם ליהודים לעלות לארץ בדרך לא חוקית?
בתקופה זו שרר בארץ ובעולם מצב קשה. בארץ, הבריטים הגבילו מאד את כניסת היהודים. בכל חודש ניתן מספר מצומצם של רישיונות עלייה לארץ-ישראל (רישיונות אלה נקראו סרטיפיקטים). בתחילה הורשו להיכנס, גם ללא רישיון עלייה, בעלי אמצעים כספיים ורכוש, וההגבלה על הכניסה לארץ-ישראל חלה רק על יהודים חסרי אמצעים ועל כאלה שמשלח ידם לא היה מבוקש בארץ. אבל, משנת 1939 קצבו הבריטים, באופן שרירותי, מספר מסוים של רישיונות כניסה ליהודים, ולא הותרה חריגה כלשהי מהמספר שנקבע. הגבלות ואיסורים אלה היו בתוקף עד ליציאת הבריטים מן הארץ.
באירופה באותה תקופה החמיר מאד מצבם של היהודים, בעקבות עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה בשנת 1933. יהודים מארץ-ישראל שהגיעו לאירופה היו עדים לסבלם הרב של היהודים שם. אלה שרצו לעלות לארץ-ישראל נאלצו להמתין זמן רב לרישיון כניסה לארץ, לפעמים אפילו שנים. אנשי 'ההגנה' ו'הקיבוץ המאוחד' הגו רעיון של ארגון ספינות יהודים שיפליגו ארצה ללא רישיונות. 'ההגנה' היא ארגון ביטחוני של יהודי ארץ-ישראל שהוקם עוד בתקופת העלייה השלישית. 'הקיבוץ המאוחד' הוא תנועת קיבוצים ארצית. שני הארגונים פעלו בשיתוף - רבים מאנשי 'ההגנה' היו קשורים ב'קיבוץ המאוחד'. 'הקיבוץ המאוחד' שלח שליחים מהארץ לארגן קבוצות עולים. בקיץ 1934 הגיעה לחופי ארץ-ישראל ספינת המעפילים הראשונה - 'וילוס' - ועל סיפונה יהודים ללא רישיונות כניסה ארצה, עולים בלתי-לגאליים. ההפלגה הסתיימה בהורדת המעפילים בדרך חשאית באחד מחופי ארץ-ישראל ופיזורם ברחבי הארץ, מבלי שהבריטים יבחינו בכך. גם 'התנועה הרוויזיוניסטית' ארגנה כמה ספינות מעפילים באותה התקופה. התנועה הרוויזיוניסטית הייתה תנועה שחשבה שיש לשנות את דרכי פעולתה של התנועה הציונית. האנייה הראשונה של תנועה זו הייתה 'אוניון', גם היא ב-1934. מפעל ההעפלה התדלדל לכמה שנים אחרי שספינות מעפילים נתפסו על-ידי הבריטים וחלק מהעולים שהיו עליהם גורשו מארץ-ישראל. מאוחר יותר, בשנת 1938, התחדשה ההעפלה. מעט לפני התחלתה של מלחמת העולם השנייה, כשגזרות העלייה של הבריטים הוחרפו, גבר זרם המעפילים. פרט ל'הגנה' ול'קיבוץ המאוחד' היו פעולות נוספות לעלייה לא חוקית. פעולות אלה אורגנו בידי אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, שהתנגדו לקו המדיני הרשמי של התנועה הציונית. הם חשבו והאמינו שנקיטת צעדים הסברתיים והגברת פעילות במישור בינלאומי, יביאו להכרה של מדינות העולם בזכותם של היהודים על ארץ-ישראל. נוסף לכך הם חשבו שיש לחזק את הכוח הצבאי היהודי בארץ-ישראל. בראש התנועה הרוויזיוניסטית עמד זאב ז'בוטינסקי. היוזמה הראשונה של ארגונים אלה לסייע בהעפלה, הגיעה מבחור צעיר מארץ-ישראל שהשתייך לתנועת הנוער הרוויזיוניסטית - בית"ר (ברית יוסף תרומפלדור). ב-1937 הוא ארגן קבוצת עולים שהפליגה בספינה שנקראה 'אף-על-פי', והצליח להורידם בחוף חיפה בלי שהבריטים יבחינו בהם.
מפעל העפלה זה נמשך והצטרפו אליו חברים נוספים מהתנועה הרוויזיוניסטית ואף אנשים פרטיים.
לחץ יהודי אירופה להגיע לישראל גבר. באירופה נשבו רוחות מלחמה. ארגוני העלייה הבלתי חוקית היו קטנים מאד ולא יכלו להעלות בבת אחת מספר גדול של יהודים לארץ. דוד בן-גוריון, שעמד בראש מוסדות היישוב באותו זמן, החליט לתמוך ברעיון ההעפלה. הוא סבר שמפעל ההעפלה, החותר תחת השלטון הבריטי, יוכיח לבריטים שדרכם אינה צודקת. בעקבות תמיכתו של בן-גוריון בארגון עלייה לא חוקית, הוקם ב-1939 'המוסד לעלייה בלתי לגאלית' או, בקיצור, המוסד לעלייה ב'. תפקידו של המוסד לעלייה ב' היה לדאוג להעלאת יהודים בסתר, בדרך לא חוקית, מאחורי גבם של הבריטים. ההעפלה הפכה למאבק של היישוב המאורגן בארץ נגד הבריטים ובעיקר נגד ההגבלות שלהם על העלייה.
בחמש שנותיה הראשונות של ההעפלה, 1939-193420 אלף נפש., עלו ארצה למעלה מ- ב-1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. השלטונות הנאציים, שכבשו חלק גדול מאירופה, החלו ליישם את תוכניותיהם לחיסול העם היהודי. ספינות ההעפלה המשיכו להפליג למרות ספינות מלחמה, צוללות ומוקשים ימיים. הבריטים הקשיחו את יחסם לספינות המעפילים וסגרו את חופי הארץ: שום ספינה לא הורשתה לצאת או להיכנס. בגלל המלחמה היה קשה מאוד להפליג בים. קצב ההעפלה הואט. מ-1941 ועד 1943 לא הגיעה עד כמעט אף אנייה של מפעל ההעפלה.
ב-1942 החל המוסד לעלייה ב' לטפל בהעפלה בדרך היבשה מהארצות השכנות לארץ-ישראל: עיראק, לבנון, סוריה, תורכיה ואיראן. מ-1942 ועד קום המדינה העפילו מארצות המזרח יותר מ-5000 יהודים. בתקופה זו התפתחו מאד הכוחות שהגנו על היהודים בארץ-ישראל. עד 1940 פעלו בארץ שני כוחות להגנת היישוב היהודי בארץ: 'ההגנה' והאצ"ל. בשנה זו פרשה קבוצה של לוחמים מארגון המחתרת אצ"ל, שהתנגדה למדיניות הארגון, לפיה אין לפעול נגד השלטון הבריטי שכן הבריטים נלחמים נגד הנאצים. לדעת לוחמים אלה יש להמשיך ולפעול נגד הבריטים תוך כדי מלחמת העולם השנייה. ארגון זה נקרא לח"י - 'לוחמי חירות ישראל'. בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהיה חשש שהגרמנים יכבשו את הארץ, התרחב מאוד ארגון 'ההגנה' והוקמו, בשיתוף עם הבריטים, פלוגות סדירות שנקראו פלמ"ח - פלוגות מחץ. כשהתרחקו הכוחות הגרמניים מן הארץ, הפסיקו הבריטים את שיתוף הפעולה והפלמ"ח המשיך להתגייס כחלק מארגון 'ההגנה'.
ב-1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה. באירופה היו יהודים שניצלו ממחנות ההשמדה. מצבם היה בכי רע. הם סבלו מרעב, ממחלות ורובם היו במצב נפשי קשה לאחר שמשפחותיהם וחבריהם נספו בשואה. מקצתם חזרו לבתיהם, ונוכחו לתדהמתם שגילויי השנאה כלפיהם לא פסו ומרבית רכושם נבזז או הושמד. אלפי יהודים רוכזו במחנות פליטים באירופה, ורבים מהם רצו להגר לארץ יהודית - ארץ-ישראל. למרות מצבם הקשה של היהודים, המשיכו הבריטים להגביל את כניסת היהודים לארץ-ישראל. המדיניות הבריטית והמצב הקשה של היהודים, הפכו את שלוש השנים, מסוף מלחמת העולם השנייה ועד הקמת המדינה, לתקופת שיא של העפלה יהודית לארץ-ישראל. המוסד לעלייה ב' הרחיב את פעולתו בתנופה גוברת והולכת וארגן עלייה לא חוקית בהיקף גדול שלא היה כמותו קודם לכן. בשנים אלה הצליחו הבריטים לתפוס את רוב ספינות המעפילים. עד 1946 נהגו הבריטים לכלוא את המעפילים שנתפסו במחנה המעצר בעתלית ולשחררם אחרי תקופה ארוכה. משרבו ספינות המעפילים שנתפסו בידיהם ועלה מספר העצורים, לא הספיקו עוד מתקני הכליאה בארץ, וממשלת בריטניה החלה להגלות את המעפילים למחנות מעצר שהוקמו באי קפריסין.
במהלך מלחמת העולם השנייה פעלו ארגוני המחתרת בנפרד. בסוף המלחמה, כשהתברר שהבריטים אינם מתכוונים לפתוח את שערי הארץ ולאפשר עלייה יהודית, התארגנו ביחד כל כוחות ההגנה היהודיים בארץ: 'ההגנה' - הארגון הגדול, האצ"ל והלח"י - שני הארגונים הקטנים יותר. הם הבינו שמוטל עליהם לפעול יחד נגד הבריטים. הארגון המשותף נקרא: 'תנועת המרי העברי'. אחרי כשנה של פעילות משותפת נפרדו המחתרות והמשיכו לפעול נגד הבריטים כל אחת בדרכה. 'ההגנה' ובמסגרתה הפלמ"ח, הקפידו לפגוע מעט ככל האפשר בחיי אדם. האצ"ל והלח"י נקטו פעולות תקיפות יותר נגד הממשל הבריטי.
חצי שנה לפני ההכרזה על הקמת המדינה, בכ"ט בנובמבר 1947, החליטה עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל וחלוקתה לשתי מדינות: יהודית וערבית. החלטה זו דרבנה יהודים נוספים לעלות לארץ-ישראל, וספינות ההעפלה המשיכו להגיע לארץ גם בזמן המלחמה שפרצה מיד אחרי החלטת האו"ם. משהוקמה המדינה נפתחו שערי הארץ לרווחה, ונסתיים המאבק על העלייה לארץ-ישראל. ב-14 שנותיה של ההעפלה המאורגנת עלו ארצה כ-122 אלף נפש.
