יהושע חנקין

מראשוני העלייה הראשונה וגואל אדמות בארץ-ישראל.

נולד ברוסיה בשנת 1864. עלה לארץ-ישראל עם משפחתו. את כל חייו הקדיש  קניית אדמות.

אביו היה איש רב פעלים: מראשוני 'חובבי ציון' ('חובבי ציון' הייתה תנועה יהודית  למען חידוש חיי העם היהודי בארץ-ישראל) וממייסדי ראשון לציון. חנקין התמסר לקניית אדמות ארץ-ישראל. רכישות חשובות היו: עמק יזרעאל, עמק זבולון, עמק החולה, עמק חפר ועוד. המוסדות שבהם עבד כדי לרכוש קרקעות: קרן-קיימת לישראל, החברה להכשרת היישוב, יק"א, פיק"א ועוד.

במלחמת העולם הראשונה הוגלה בידי השלטונות התורכיים לתורכיה ושב לארץ-ישראל בתום המלחמה.

נפטר בשנת 1945. הובא לקבורה באחוזת הקבר שלו על הר הגלבוע מעל מעיין חרוד. על שמו מושב העובדים כפר יהושע בעמק יזרעאל ורחובות בערי הארץ.

יהושע חנקין נולד בסתיו של שנת 1864, בכפר קטן באוקראינה סמוך לעיר קרמנצ'וג. משפחתו של יהושע הייתה משפחה יהודית יוצאת דופן בסביבתה. רוב היהודים היו סוחרים ובעלי מלאכה, ומשפחתו עסקה בחקלאות לפרנסתה. אביו חכר אדמות ועיבד אותן. הוא לא אהב את המסחר, ובמקום לסחור בתבואות, חיטה ושעורה, גידל אותן במו ידיו ובעזרת ילדיו.

אביו של יהושע לא היה חקלאי רגיל, משתי סיבות. ראשית, הוא היה יהודי יחיד בין כל החקלאים הגויים. שנית, הוא היה איש ספר וצמא דעת. מדי פעם היה נוסע לעיר הסמוכה ומתרועע עם אנשים שהיו צמאי דעת כמותו, והיה משוחח איתם על עניינים העומדים ברומו של עולם. בתחילה נפגש עם יהודים דתיים ודיבר איתם על נושאי דת, אך לאחר מכן שינה את יחסו לדת, והתחיל להיפגש עם אנשים שנקראו 'משכילים'. בתקופה זו פרחה תנועת 'ההשכלה' באירופה. המשכילים היהודים דגלו בהפצת השכלה ודעת: מדעים ואומנות, בקרב העם היהודי. הם פעלו גם להשגת שוויון וזכויות-אזרח ליהודים בארצות מושבם בגולה. המשכילים היהודים התעניינו בנושאי מדע, ספרות, היסטוריה ופילוסופיה. הם קראו וכתבו ספרים בעברית, שאינם ספרי קודש, והתעמקו בתרבות החילונית של ארץ מושבם. אביו של יהושע התקרב למשכילים היהודים וגם למשכילים הרוסים, הקשיב לרעיונותיהם, השתתף בוויכוחים שהתעוררו ביניהם וטיפח איתם את התקוות לעתיד. יהושע גדל בכפר ודמה בהליכותיו ובמנהגיו לילדי הכפריים - החקלאים האחרים שלא היו יהודים. עיניו ועורו הבהירים וגון בלוריתו הפרועה שיוו לו מראה כשל אחד הגויים. הוא נעל תמיד מגפיים גבוהים מצוחצחים ולבש חולצה לבנה רקומה - 'חולצה רוסית', דיבר וקרא רוסית כשכניו, האיכרים הרוסים. יהושע הרגיש כרוסי לכל דבר ולא התקרב כלל ליהודים שגרו בעיר הקרובה, היות שלא חש שום קרבה אליהם. הם היו סוחרים, לבושים בכבדות, חלושים, והוא היה בן הכפר, חסון ובריא ללא מורא. העברית הייתה בשבילו שפת הקודש, שפת תפילה בלבד, והוא לא חשב שנכתבים ספרים בשפה עתיקה זו. כשגדל מעט נשלח יהושע לגימנסיה בעיר הקרובה - בית-ספר שבו למדו מכיתה ה' עד כיתה י"ב. בני הכפר לא היו נשלחים לגימנסיה, בדרך כלל, אבל יהושע היה בנו של איש ספר שחינך את בניו לאהבת הלימוד והקריאה. הלימודים בגימנסיה הרוסית קירבו את יהושע לתרבות הרוסית. הוא התחיל לקרוא ספרים של סופרים רוסים ידועים. יהושע נסחף, עם חבריו בגימנסיה, באמונה בכוחו וביכולתו של העם הרוסי. רוסיה נשלטה בתקופה זו בידי הצאר, שהיה שליט יחיד והמוני הרוסים היו משועבדים לו. רבים מהנערים והצעירים הרוסים חלמו על שחרור העם הרוסי מהשלטון העריץ של הצאר ועל הטבת מצבם של האיכרים הרוסים, ויהושע היה שותף למחשבות אלו. הם האמינו שכוחו של העם הרוסי טמון באיכרים ובקשר עם האדמה.

האיכרים היו עניים ומושפלים והצעירים חשבו שיש להתקרב אליהם ואל הטבע כדי לשחרר את העם הרוסי. יהושע היה אמנם כפרי, אבל בניגוד להרבה כפריים אחרים היה משכיל. כחבריו, גם הוא סבר שיש להעלות את הכפר ואת האיכר לדרגה גבוהה יותר מבחינה חברתית וכלכלית. אורח חייו וחיי משפחתו, ככפריים, התאים לרעיונות אלו והקל עליו את הרצון להגשימם.

יהושע המשיך לעזור לאביו בעבודת האדמה. הוא היה נער חזק וידע להשתלט גם על סוס פרא. הוא למד משכניו האיכרים את תפיסת חייהם - אם מכים אותך אל תוותר, הכה בחזרה חזק יותר.

יהושע התכונן יחד עם חבריו למרד של העם הרוסי, אבל הוא לא המשיך לפעול איתם. כשהיה בן שש עשרה החלו פרעות ביהודי רוסיה, שנקראו 'סופות בנגב'. בעקבות רצח הצאר עלה צאר חדש, עריץ ממנו. הצאר ואנשיו הפנו את זעם הרוסים, ובעיקר את זעם פשוטי העם, נגד היהודים. בכל רחבי רוסיה, וגם באוקראינה שבה חיו יהושע ובני משפחתו, פרעו ביהודים. הרוסים, שכניהם של היהודים הכו בהם, שדדו אותם, השחיתו ושרפו את רכושם, פגעו בגופם ואף רצחו.

אבל הפגיעה הגופנית הייתה קטנה יותר מהפגיעה בכבוד ובנפש. רבים מהיהודים שזיהו את עצמם כחלק מהעם הרוסי הבינו שאין להם מקום עוד בארץ הזאת, בין בני העם הזה. כך קרה גם למשפחת חנקין. המשפחה, שהייתה מעורה כל-כך בסביבה הרוסית, גילתה שכמשפחה יהודית אין לה מקום בין הרוסים. על אף שהיו מעורים בתרבות הרוסית והיו שותפים לחלומות הרוסיים, הם היו בעיני הסובבים אותם קודם כול - יהודים. גם יהושע, שהיה כל-כך שקוע בשאיפות הנוער הרוסי למהפכה ולשחרור - התאכזב. אכזבתו לא הייתה מרעיון המהפכה ולא מהצורך להתקרב לאדמה ולאיכרים, אלא מהעם הרוסי. בני משפחת חנקין ויהושע ביניהם, החליטו לחפש מקום אחר, מקום שבו לא ישנאו אותם בגלל היותם יהודים, מקום שבו לא ירגישו זרים.

היהודים המאוכזבים מרוסיה ומהעם הרוסי חיפשו פתרונות חדשים. רבים נסעו לאמריקה, אבל מקצת מהיהודים בערים ברוסיה חשבו על רעיון חדש - לחזור לארץ האבות, ארץ-ישראל, לקנות בה אדמות וליישב עליהן את העם היהודי. יהודים אלו התקבצו יחד לאגודות שנקראו 'חובבי ציון' ואספו כסף לקניית אדמות. משפחת חנקין הצטרפה לתנועה זו, והחליטה לא להסתפק באיסוף כספים, אלא לעלות לארץ-ישראל. במקום להיות איכרים ברוסיה ולחזק את העם הרוסי, יהיו חקלאים בארץ-ישראל ויעזרו בליכוד העם היהודי ובשיקומו.

משפחת חנקין ארזה את חפציה ועלתה על ספינה בדרך ליפו. בחורף של שנת 1882,

כשיהושע היה בן שבע עשרה, עלתה משפחתו לארץ והתיישבה בעיר החוף יפו.

משפחת חנקין עברה מהעיר יפו למושבה ראשון לציון, ובזאת הגשימה את חלומה, שבניה יהיו חקלאים בארץ, כפי שהיו ברוסיה. משפחתו של יהושע הייתה המשפחה הראשונה שבנתה בית במושבה. אביו היה הראשון שחרש את שדותיו ושנטע כרם. יהושע היה בין הצעירים שהגנו על המושבה משודדים שפגעו באנשיה. במושבה פגש יהושע את אהובתו אולגה בלקינד, מן מהביל"ויים.

באותה תקופה תמך הברון רוטשילד בראשון לציון, ולכן פקידיו שלטו בראשון לציון. איכרי המושבות, שהיו נתונים לפיקוח של פקידי הברון, התבקשו לחתום על תקנות קשות ומכעיסות, שקבעו כי איכרי המושבה הם שכירים ופקידי הברון יכולים לפטרם. אחת התקנות הייתה שאסור לאיכרים לאכסן בביתם אנשים זרים למעלה מעשרים וארבע שעות מבלי לקבל על כך אישור מן הפקידים. רוב האיכרים חתמו על התחייבות לקיים תקנות אלה, ובתמורה קיבלו תמיכה מקופת הברון ולא היו תלויים ביבול כרמיהם. אך יהודה לייב חנקין, אביו של יהושע, סירב לחתום. הוא ומשפחתו היו גם הראשונים שהחלו לדרוך יין מענבי כרמיהם בניגוד להוראות פקידי הברון.

כשפרץ סכסוך בין איכרי ראשון לציון ובין פקידי הברון - התארגנו צעירי המושבה, ובהם יהושע חנקין ומשפחתו, והצטרפו ל'מרידה'. הם ציפו לקבל תמיכה מאגודת 'חובבי ציון' ברוסיה, שמטרתה הייתה התיישבות יהודית בארץ-ישראל, אך האגודה חדלה לתמוך בהם לאחר שהואשמו במרידה על-ידי אישים שונים ביישוב היהודי בארץ-ישראל, והם נותרו בחוסר כל וללא תמיכה.

במיוחד כעסו בני המושבה על אחד מפקידי הברון, אוסביצקי, שהיה אחראי מטעם הברון על המושבה. בינתיים הגיע למושבה הברון רוטשילד עצמו וביקש מן האיכרים שיסכימו להשאיר את הפקיד אוסביצקי במושבה, למרות הסכסוך. מקצת מן האיכרים סירבו להתפייס עם הפקיד ורוטשילד עזב את המושבה בכעס. באותו ערב הגיעה אל אשת הברון משלחת של נשות המושבה, ובראשן אולגה בלקינד, ארוסתו של יהושע חנקין, שהייתה אף היא בין המתנגדים לפקידי הברון. היא הייתה אישה חזקה וחרוצה ועמדה על רצונותיה ועקרונותיה. המשלחת הציגה את רצונם של האיכרים לעבוד את האדמה ואת הקשיים שהציב הפקיד אוסביצקי בפני המתיישבים. אשת הברון סייעה להם ואוסביצקי פוטר מעבודתו. אך הפקידים האחרים, שכעסו על גירושו של חברם, תבעו עתה מכל הכורמים במושבה לחתום על התקנות שפרסמו. כורמים שסירבו לחתום על התקנות נגזרה עליהם גזירת גירוש, שפירושה היה - לעזוב את המושבה. נציג 'חיבת ציון' פנה לאחיה של אולגה על מנת שיעזוב את המושבה יחד עם משפחת חנקין. הוא פנה ליהודה חנקין, שנמנה עם המורדים, אך הוא אמר שלא יחליט דבר בלי שבנו יהושע יסכים לכך. בזכות השפעתה של אולגה, ארוסתו, הסכים יהושע לעזוב את המושבה ראשון לציון. יהושע עבר עם משפחתו למושבה גדרה ושם נישא לאולגה בלקינד, שליוותה אותו ותמכה בו בכל מפעליו. החיים במושבה היו שקטים מדי בשבילו, ויהושע החליט לעזוב ולהתחיל לפעול בתחום של 'גאולת האדמות' - זאת אומרת קניית אדמות למען התיישבות יהודים. 

חנקין הכיר משפחות ערביות רבות ואף שלט בשפה הערבית והכיר את המנהגים הערביים.

כל אלה סייעו לו להגשים את המטרה שהציב לעצמו - גאולת האדמות, שכן רוב אדמות ארץ-ישראל היו בידי ערבים. ההתיישבות החקלאית היהודית בארץ-ישראל הייתה נתונה במשבר. התלות בברון מנעה המשך הקמת מושבות נוספות. חנקין חזר ליפו וניגש למפעלו החדש - רכישת אדמות. המקום הראשון שרכש היו האדמות שעליהם נמצאת היום העיר רחובות.

משפחת חנקין עברה מהעיר יפו למושבה ראשון לציון, ובזאת הגשימה את חלומה, שבניה יהיו חקלאים בארץ, כפי שהיו ברוסיה. משפחתו של יהושע הייתה המשפחה הראשונה שבנתה בית במושבה. אביו היה הראשון שחרש את שדותיו ושנטע כרם. יהושע היה בין הצעירים שהגנו על המושבה משודדים שפגעו באנשיה. במושבה פגש יהושע את אהובתו אולגה בלקינד, מן מהביל"ויים.

באותה תקופה תמך הברון רוטשילד בראשון לציון, ולכן פקידיו שלטו בראשון לציון. איכרי המושבות, שהיו נתונים לפיקוח של פקידי הברון, התבקשו לחתום על תקנות קשות ומכעיסות, שקבעו כי איכרי המושבה הם שכירים ופקידי הברון יכולים לפטרם. אחת התקנות הייתה שאסור לאיכרים לאכסן בביתם אנשים זרים למעלה מעשרים וארבע שעות מבלי לקבל על כך אישור מן הפקידים. רוב האיכרים חתמו על התחייבות לקיים תקנות אלה, ובתמורה קיבלו תמיכה מקופת הברון ולא היו תלויים ביבול כרמיהם. אך יהודה לייב חנקין, אביו של יהושע, סירב לחתום. הוא ומשפחתו היו גם הראשונים שהחלו לדרוך יין מענבי כרמיהם בניגוד להוראות פקידי הברון.

כשפרץ סכסוך בין איכרי ראשון לציון ובין פקידי הברון - התארגנו צעירי המושבה, ובהם יהושע חנקין ומשפחתו, והצטרפו ל'מרידה'. הם ציפו לקבל תמיכה מאגודת 'חובבי ציון' ברוסיה, שמטרתה הייתה התיישבות יהודית בארץ-ישראל, אך האגודה חדלה לתמוך בהם לאחר שהואשמו במרידה על-ידי אישים שונים ביישוב היהודי בארץ-ישראל, והם נותרו בחוסר כל וללא תמיכה.

במיוחד כעסו בני המושבה על אחד מפקידי הברון, אוסביצקי, שהיה אחראי מטעם הברון על המושבה. בינתיים הגיע למושבה הברון רוטשילד עצמו וביקש מן האיכרים שיסכימו להשאיר את הפקיד אוסביצקי במושבה, למרות הסכסוך. מקצת מן האיכרים סירבו להתפייס עם הפקיד ורוטשילד עזב את המושבה בכעס. באותו ערב הגיעה אל אשת הברון משלחת של נשות המושבה, ובראשן אולגה בלקינד, ארוסתו של יהושע חנקין, שהייתה אף היא בין המתנגדים לפקידי הברון. היא הייתה אישה חזקה וחרוצה ועמדה על רצונותיה ועקרונותיה. המשלחת הציגה את רצונם של האיכרים לעבוד את האדמה ואת הקשיים שהציב הפקיד אוסביצקי בפני המתיישבים. אשת הברון סייעה להם ואוסביצקי פוטר מעבודתו. אך הפקידים האחרים, שכעסו על גירושו של חברם, תבעו עתה מכל הכורמים במושבה לחתום על התקנות שפרסמו. כורמים שסירבו לחתום על התקנות נגזרה עליהם גזירת גירוש, שפירושה היה - לעזוב את המושבה. נציג 'חיבת ציון' פנה לאחיה של אולגה על מנת שיעזוב את המושבה יחד עם משפחת חנקין. הוא פנה ליהודה חנקין, שנמנה עם המורדים, אך הוא אמר שלא יחליט דבר בלי שבנו יהושע יסכים לכך. בזכות השפעתה של אולגה, ארוסתו, הסכים יהושע לעזוב את המושבה ראשון לציון. יהושע עבר עם משפחתו למושבה גדרה ושם נישא לאולגה בלקינד, שליוותה אותו ותמכה בו בכל מפעליו. החיים במושבה היו שקטים מדי בשבילו, ויהושע החליט לעזוב ולהתחיל לפעול בתחום של 'גאולת האדמות' - זאת אומרת קניית אדמות למען התיישבות יהודים. 

חנקין הכיר משפחות ערביות רבות ואף שלט בשפה הערבית והכיר את המנהגים הערביים.

כל אלה סייעו לו להגשים את המטרה שהציב לעצמו - גאולת האדמות, שכן רוב אדמות ארץ-ישראל היו בידי ערבים. ההתיישבות החקלאית היהודית בארץ-ישראל הייתה נתונה במשבר. התלות בברון מנעה המשך הקמת מושבות נוספות. חנקין חזר ליפו וניגש למפעלו החדש - רכישת אדמות. המקום הראשון שרכש היו האדמות שעליהם נמצאת היום העיר רחובות.

יהושע חנקין החליט לעסוק בקניית קרקעות בארץ-ישראל על מנת שיתיישבו עליהן יהודים. באחת השבתות באו לבקר את חנקין אהרון אייזנברג, שהתגורר בוואדי חנין - נס ציונה, ויהודה גרזובסקי, שהתגורר במושבה עקרון. השניים רצו להקים מושבה עברית על אדמה שנקראה אדמת דוראן. אדמה זו השתרעה על שטח סמוך לעקרון. הם באו ליהושע חנקין כדי שיסייע להם להגשים את מטרתם. חנקין קנה את אדמת דוראן והתחייב לשלם את מחירה תוך זמן קצר. הוא קנה אדמות רבות בכסף רב, למרות שהיו שצחקו לו ואמרו: "במה תשלם?" "למי תמכור?" חנקין הוכיח בפעולה זו את אופיו הנחרץ. הוא האמין ביכולתו להתגבר על מכשולים, ובהחלטיות חתר לקראת מטרות שהציב לעצמו, על אף הקשיים שעמדו בדרכו. לחנקין קמו גם אויבים, שטענו כי הוא כלל לא קנה את האדמה. מקצתם סברו שהאדמה אינה טובה להתיישבות. חנקין כעס, ובתגובה העביר את האדמה על שמו. אייזנברג, שהתגייס לעזרתו של חנקין, כינס את נכבדי היישוב החדש בארץ-ישראל לאספה.

באותה אספה גילו המשתתפים התנגדות לכל עניין גאולת הקרקע. הם כעסו על חנקין שקנה את האדמות בלי להייוועץ בהם והציבו תנאים שונים להצטרפותם ליוזמת מכירת האדמות. חנקין ואייזנברג לא הסכימו לתנאים אלה והחליטו לפעול בעצמם. הם פרסמו את כוונתם לעלות על האדמה בפורים. בפורים - הגיעו אנשים מכל האזור וטיילו על הגבעות, ובאותה עת התקיים טקס ובו נאמו כמה נכבדים. אחרי מפגש זה קנו מספר אנשים חלקות אדמה מחנקין.

באותה תקופה הגיע לארץ לוין-אפשטיין, שליח של החברה 'מנוחה ונחלה'. הוא חיפש קרקע כדי לייסד מושבה. חנקין רצה למכור לו את אדמת דוראן וניהל עימו משא ומתן. בשל התערבותם של אנשים נוספים, התעכבה הרכישה. בסופו של דבר מצא חנקין דרך לרצות את כל הגורמים וחברת 'מנוחה ונחלה' קנתה את האדמה והקימה עליה את המושבה רחובות.

photo רכישת האדמות שעליהן נבנתה המושבה רחובות הייתה ההצלחה הגדולה הראשונה של יהושע חנקין. באותה תקופה היו המושבות האחרות תלויות בברון ובתמיכתו. המושבה רחובות קמה ללא תלות בברון ובפקידיו. אחד מפקידי הברון הציע לחנקין לרכוש ממנו את אדמת דוראן בסכום של עשרת אלפים פרנק. אך חנקין ויתר על הרווח שהיה צפוי לו. לאחר שנוסדה רחובות פנה חנקין לאזור גדול פי שלושה, על חוף הים התיכון. הוא צירף אליו את אחיו והשניים החליטו לרכוש שם אדמה. אליהם הצטרף גם אייזנברג. הם קנו את האדמה, שהייתה השטח הגדול ביותר שנקנה עד אז בידי יהודים בארץ-ישראל. לאחר זמן נקנתה מהם האדמה בידי כמה מתיישבים שהגיעו מאזורים שונים ברוסיה, והם הקימו עליה את המושבה חדרה. המקום היה קשה למחיה בגלל הביצות הרבות שהיו בו. קדחת הביצות תקפה את המתיישבים וגרמה למותם של רבים. בתקופות שונות התייאשו לא מעט מהמתיישבים ונטו לעזוב את המקום. אחיו של חנקין, תנחום, בחר בחדרה להיות ביתו, למרות הקדחת והקשיים. הבית הראשון שנבנה בה היה בית משפחת חנקין. השלב הבא בגאולת האדמות היה רכישת אדמות עמק יזרעאל. בשנת תרנ"א, 1891, הצליח חנקין לקנות מבעל הקרקעות בעמק - הערבי סורסוק שגר בביירות - מאה ושישים אלף דונם. (שטח חדרה היה שלושים אלף דונם, ורחובות - עשרת אלפים דונם). הוא נסע לביירות כמה ימים לפני חג הפסח, ומאחר שמיהר להגיע לביתו לחג לא הספיק לבצע את הקנייה, ותכנן לחזור לביירות לאחר החג ולסיים את כל התהליך. אך בחול המועד פסח הודיעו לו כי המוכר מתכוון למכור את האדמה לקונה אחר שהציע לו יותר כסף.

חנקין נסע מיד לביירות ושם גילה שהקונה החדש הוא ארמני, שהיה סגן הנציג של מדינת אוסטריה ביפו, אבל מאחוריו עמדה קבוצת עסקנים יהודים. חנקין לא יכול היה לשלם את המחיר הגבוה, וסורסוק הציע לו בתמורה שטחי אדמה אחרים - סמוך לחיפה ולטבריה. תוך שלושה חודשים הוא מכר את כל האדמות ליהודים לא תושבי הארץ, אבל השלטונות התורכיים גזרו איסור על כניסה של יהודים לארץ-ישראל ולכן התבטלו המכירות. בינתיים המשיך חנקין ברכישת אדמות באזורים אחרים והתיידד עם קבוצת הפועלים מסג'רה שהקימה את ארגון 'השומר'. בראשית שנת תר"ע, 1910, הזמין חנקין כמה מחברי 'השומר' לבוא אליו למושבה יבנאל, על מנת לפגוש אותו ואת הנציג של יק"א  (החברה שקיבלה את המושבות מידיו של הברון רוטשילד). חנקין סיפר לחברי 'השומר' שהוא קנה אדמה, והתנאי הקובע את הבעלות על האדמות החדשות הוא, שיש לחרוש אותן לאור יום. אולם כאשר באו הפועלים היהודים לסמן את הגבולות, באו השכנים הערבים והפריעו להם בעבודתם. חנקין הציע לאנשי 'השומר' לקבל עליהם את עבודת החריש. קבוצת השומרים נענתה להצעה, ובאחד הימים עלו חבריה לחרוש את האדמה. כשנודע לערביי האזור כי היהודים חורשים את האדמה הם התקהלו במקום, ורק כאשר נוכחו שאנשי 'השומר' חמושים בנשק - ויתרו וחזרו למקומם. שבעה ימים חרשו אנשי 'השומר' את גבולות אדמת המריבה, וכך עברה האדמה לבעלות יהודית.

בשנת 1910 הצליח חנקין לקנות את עשרת אלפי הדונמים הראשונים בעמק יזרעאל. זו הייתה אדמת עמק יזרעאל שניסה לקנות עשרים שנה קודם לכן ונכשל, ועליה יושבת היום מרחביה.

חברת יק"א, שאליה פנה חנקין כדי לממן את קניית הקרקע, לא הסכימה לאשר את הקנייה, וחנקין פנה לד"ר רופין, שעמד בראש המשרד הארץ-ישראלי של התנועה הציונית והיה אחראי על הפעילות של התנועה הציונית בארץ. ד"ר רופין הבין את ערך הקנייה והשיג את הכסף הדרוש לרכישת האדמה. אחד מבעלי האדמות לא הסכים לאשר את הקנייה, וחנקין פנה למושל התורכי בביירות, שארץ-ישראל ותורכיה היו אז בשלטונו. אבל רק לאחר שפנו חנקין ורופין לבית המשפט - אושרה הקנייה. 

דוגמא לקשייו של חנקין ברכישת אדמות העמק ניתן לראות בסיפור הכפר פולה. לאחר הרכישה ארגן את חברי 'השומר' להגיע לקרקע ולהתחיל לעבוד בה. הוא קיים משא ומתן לפינוי תושבי הכפר פולה הערבים ולמתן פיצויים. הוחלט שחברי 'השומר' יבואו תוך שלושה ימים למקום, וכשהגיעו חברי 'השומר' מצאו שרבים מהתושבים לא התפנו עדיין. אנשי 'השומר' התחילו לנקות את המקום וחיכו לאנשים הנוספים שעמדו להגיע, אבל אז הגיעו חיילים מנצרת ופקדו על חברי 'השומר' לעזוב את הכפר. הם טענו שהיהודים הם נתיני חוץ, ובגלל שהכפר נמצא ליד מסילת הרכבת המובילה לערים הקדושות - מכה ומדינה, אסור להם להתיישב שם. שני חברים נשארו בסתר בסביבת הכפר והאחרים נאלצו לעזוב.

חנקין התייעץ עם ד"ר רופין ושניהם החליטו שהדרך היחידה לבטל את הגזירה היא שאנשי 'השומר' יקבלו על עצמם אזרחות עות'מאנית. אבל, המושלים האזוריים המשיכו להתנכל לאנשי 'השומר'. חנקין נסע אל המושל בביירות, שהיה המושל הכללי של כל המחוז, וקיבל ממנו איגרת למושל נצרת, ובה פקודה לשחרר את הכפר. החיילים עזבו את הכפר והצעירים היהודים נכנסו אליו והחלו לעבוד בו. 

כך החל תהליך רכישת אדמות עמק יזרעאל, ולאחריו המשיך חנקין ברכישת אדמות נוספות. בכל רכישה נתקל חנקין בהתנגדות, אך למרות הקשיים קנה הרבה אדמות.

• 1864 - נולד ברוסיה.

• 1882 - עלה לארץ-ישראל עם אביו, שהיה מראשוני 'חובבי ציון' וממייסדי המושבה ראשון לציון. תחילה ישבו ביפו ואחר כך בראשון לציון.

• 1887 - המשפחה עברה לגדרה. שם טיפח יחסים טובים עם הערבים המקומיים.

• 1890 - רכש, תוך העזה והסתכנות, את אדמת רחובות ואחר כך את אדמת חדרה. במשך עשרות שנים, היה לרוכש הקרקעות הגדול ביותר בארץ-ישראל. רכש יותר מחצי מיליון דונם קרקע בכל חלקי הארץ. הוא פעל בשליחות חברת הכשרת היישוב, 'המשרד הארץ-ישראלי', פיק"א וקק"ל. כמו כן רכש אדמות עירוניות למשקיעים פרטיים.

• 1915 - הוגלה במלחמת העולם הראשונה על-ידי התורכים, ושב לארץ-ישראל בתום המלחמה.

• 1918 - אחרי מלחמת העולם הראשונה הצליח לקנות את אדמות עמק יזרעאל הפוריות. המשיך ברכישת קרקעות בכל הארץ.

• 1945 - נפטר. הובא לקבורה באחוזת הקבר שלו על הר הגלבוע מעל מעיין חרוד. על שמו מושב העובדים כפר יהושע בעמק יזרעאל ורחובות בערי הארץ.