אלכסנדר זייד

אלכסנדר זייד היה פעיל בשמירה והגנה בארץ-ישראל. במסגרת פעולות ההגנה והשמירה השתתף בהקמת שני ארגונים: 'בר-גיורא' ו'השומר'. הוא היה בין הראשונים שעלו לארץ-ישראל בעלייה שנקראת 'העלייה השנייה'. נולד בסיביר בשנת 1886. כנער, היה פעיל בחוגי הצעירים של תנועת 'חובבי ציון'. תנועה זו ראתה בארץ-ישראל את המקום שבו צריכים היהודים לגור ולעבוד

אחד האנשים שהשפיעו מאוד על אלכסנדר זייד היה מיכאל הלפרין, מאנשי העלייה הראשונה. הוא הגיע לסיביר, כדי להסביר לנערים ולנערות כמה חשוב וכדאי לעלות לארץ-ישראל.

בשנת 1904, בגיל 17, עלה אלכסנדר זייד לארץ-ישראל, והיה בין ראשוני עולי העלייה השנייה. עבד, שמר ונדד ממושבה למושבה. נפצע קשה בידי גנבים ערבים בזכרון יעקב. נשא לאישה את ציפורה, שהייתה גם היא חברת 'השומר'. אלכסנדר זייד היה אחד מחברי הקבוצה שהקימה את היישוב כפר גלעדי בצפון הארץ. ליד כפר גלעדי היה יישוב נוסף שנקרא תל-חי, ושם התחולל קרב קשה. המשק של כפר גלעדי נהרס בעקבות הקרב בתל-חי ותושבי כפר גלעדי עזבו את המקום. אלכסנדר וציפורה זייד היו בין הראשונים שחזרו למשק ההרוס.

בשנת 1926 עזבה משפחת זייד את כפר גלעדי בשל חילוקי דעות וסכסוכים פנימיים לגבי הדרך הנכונה לגידול הילדים. הם עברו לגור בשייח' אברייק, והיו המשפחה היהודייה היחידה שגרה במקום. תפקידו של אלכסנדר היה לשמור על אדמות הקרן-הקיימת לישראל, שעליהן קמו במשך השנים יישובים אחדים: שדה יעקב, שער העמקים, קריית חרושת, אלונים, אלרואי, קריית עמל, גבעות זייד ועוד. אלסכנדר וציפורה גרו בבית שבנו על הגבעה, רחוקים מיישובים יהודיים ומוקפים יישובים ערביים. הבית היה פתוח לכל המבקרים. זייד קשר קשרי ידידות עם הבדואים ועם הדרוזים שעל הכרמל. בשנת 1932 הותקף בידי ערבים ונפצע. במהלך השמירה שם לב לכל דבר בדרכו. כך היה שותף למגלי בית שערים - בית-כנסת יהודי ויישוב עתיק ליד שייח' אברייק.

אלכסנדר נרצח בידי מתנקש בדואי ב-10 ביולי 1938. חבריו ותלמידיו, הרועים והשומרים, נקמו את נקמתו והרגו את המרצח מהשבט ערב אל-חילף. אלכסנדר זייד הניח אחריו יומנים ורשימות.

נולדתי בסיביר בשנת 1886. הזיכרונות הראשונים שלי הם מהכפר זימה, כפר קטן שהתפתח והיה לצומת מסילות ברזל חשוב. משפחתי הגיעה לסיביר בעקבות אבי, יצחק אליהו. הוא היה פועל בעיר וילנה, ובאחד הימים השתתף בשביתת פועלים שאורגנה בגלל תנאי העבודה הקשים. השלטונות, שכעסו על שביתת הפועלים, העבירו את אבי לסיביר, הנמצאת באזור מרוחק. אבי היה פועל מתכת, אומן מומחה ליציקת נחושת וברונזה. במשך שנות מאסרו בסיביר נקשר אבי למקום, והחליט להישאר בו. הוא גר שם עשרים וחמש שנה. אבי פתח בעיירה בית מלאכה גדול לתיקון נשק, שבו העסיק כעשרים פועלים מקצועיים. בית המלאכה התפתח יפה ומצבנו הכלכלי היה טוב. אבי היה יהודי טוב שהכיר את התורה. הוא למד שנים רבות בישיבה בעיר וילנה, ומלבד תלמוד ידע היטב את השפה העברית. אבי היה אדם גבוה, יפה תואר וחסון. הוא היה בעל מזג טוב, ויחסו לאנשים היה פשוט וטוב. אך הוא הקפיד על כבודו והיה מתרגז מהר מאד. אחרי מותו של אבי נודע לי שהיה שייך לתנועת 'חובבי ציון', תנועה שפעלה למען התיישבות יהודית בארץ-ישראל ולרווחת העם היהודי.

ובאמת, מצאתי בין חפציו גיליונות רבים של עיתונים עבריים: 'המליץ' ו'המגיד', שהיו עיתונים שעסקו בין השאר ברעיון הציוני. בבית שמעתי את המילים 'פלשתינה' ו'ארץ-ישראל' רק בהזדמנות אחת: יהודי מסיביר חזר משם וסיפר עליה לאבי. ילד קטן הייתי. רק שני מושגים קלטתי: 'פלסתינה' ו'ארץ-ישראל'. אמי הייתה אשתו השנייה של אבי. הוא סיפר לי כי את אשתו הראשונה נשא כשהיה צעיר יותר, בווילנה, ויחד איתו היא נדדה לסיביר. שבעה ילדים ילדה לו שם, אשתו הראשונה, וששה מהילדים נרצחו באכזריות יום אחד. נשארה בחיים רק בת אחת ושמה חוה. אמי, רבקה, הייתה אשתו השנייה של אבי. היא הייתה בת למשפחה מן ה'סובוטניקים'. ה'סובוטניקים' היו גויים שהאמינו בדת היהודית. היא ילדה לאבי את אחותי שרה ואותי. גם את אחותי חוה, בתו של אבי מאשתו הראשונה, אהבה וגידלה כבת. מאמי נשאר לי רק זיכרון אחד ויחיד. בהיותי כבן ארבע בערך הכניסו אותי יום אחד לחדר גדול, שבו שכבה אמי במיטה ולידה עמדו נשים רבות, קרובות וידידות, ובכו. אמי הייתה חולה מאוד. היא נטלה את ראשי בידיה, קירבה אותו לשפתיה ונישקה אותי נשיקות רבות.

עיניים שחורות וגדולות היו לה, ואת מבטן אזכור לכל ימי חיי. באותו יום היא נפטרה. איני זוכר את אמי לא לפני יום זה ולא אחריו. את סבתי, אם אמי, אני זוכר יפה. היא מתה בגיל מאה וחמש עשרה. עד יומה האחרון הייתה ערה, בריאה וזריזה, והייתה רצה מבית לבית לבקר אצל בניה, בנותיה, נכדיה וניניה הרבים. היא שמרה בזיכרונה את כל הסיפורים על ה'סובוטניקים', ותמיד הייתה חוזרת ומספרת על חייהם וקורותיהם. סבתא הייתה בקיאה במנהגי ישראל, היא ידעה בעל-פה פרקים מן התנ"ך וסיפרה לנו אגדות מן התלמוד - כמובן, בתרגום רוסי. כל המשפחה הגדולה מצד אמי ישבה בכפר זימה ועסקה בחקלאות. ימי ילדותי עברו עלי בכפר זה. את חינוכי הראשון קיבלתי ב'חדר', כיתת לימוד שבה היה ה'מלמד', המורה היהודי, מתרגם לנו את החומש, ספר התורה, לשפה הרוסית. אחרי שאמי נפטרה עברתי לגור עם דודי, אחיה של אמי. לא היו לו ילדים, והוא אימץ אותי לבן וגידל אותי בביתו. את שתי אחיותיי אספו לבתיהם דודים אחרים. בבית הדוד והדודה בכפר זימה עברו עלי שנים אחדות שלא אשכח לעולם. שניהם היו קמים בבוקר ונוסעים לעבוד בשדה. אני וכלב גדול היינו נשארים בחצר לשמור על המשק. מראה הכפר היה נהדר והנוף היה מדהים - שדות נרחבים, יער ונהר. עד היום אני חולם על הנוף הזה בלילות, ולפעמים גם בזמן שאני ער אני רואה לנגד עיני את הכפר הזה. רוב תושבי הכפר היו בני משפחת אמי, משפחה גדולה, מסועפת ומכובדת. יום אחד באה אחותי, חוה, והודיעה לדודי ולדודתי, כי אבי נשא לו אישה שלישית. אבא החליט להחזיר את שלושתנו לביתו. הדודה לא רצתה שאני אחזור לאבא, כי לא היו לה ילדים ואני הייתי לה ממש כמו בן. היא בכתה וסירבה לשלוח אותי מביתה, גם כאשר אבא בא בעצמו לקחת אותי. אבא ניצח. נגד רצוני ורצון הדוד והדודה עברתי לביתם של אבא ושל האימא החורגת. אשתו השלישית של אבי, פרידה, הייתה אישה יפה וטובת לב. לא היו לה ילדים והיא אהבה את שלושתנו כאילו היינו ילדיה. קראנו לה אימא ונקשרנו אליה בכל נפשנו. היא השפיעה על אבי שיחזור לעיר וילנה, כדי שנתחנך בין יהודים ולא נישאר 'גויים'. אבא לא נמשך לחזור לעיר וילנה. הוא חשש שלא ימצא עבודה ויסבול שם מחיי עוני ומחסור. אך אמנו החורגת, פרידה, התעקשה ודרשה לעזוב את סיביר, למרות שהחיים בסיביר היו טובים. בין הפועלים שעבדו בבית המלאכה של אבי היה רוסי קוזאק, ושמו ואסילי. קוזאקים הם לוחמים רוסים שהיו ידועים באומץ לבם. ואסילי היה בן שישים, נמוך קומה וכפוף גב. הוא היה פיקח ובעל עבר עשיר ומלא הרפתקאות. שנים רבות בילה בקרבות ובמסעי מלחמה.

הוא ידע הרבה סיפורים ומעשיות, והיה מספר לי את הסיפורים ימים ולילות. לאיש לא הייתה השפעה עלי באותה תקופה כמו לוואסילי. על פניו וידיו היו צלקות, זכר לחרבות הרבות שדקרו אותו במלחמותיו. בימי נדודיו מתו אשתו וילדיו. בביתנו היה ואסילי חלק מן המשפחה. תשע שנים הוא ישב איתנו, אכל על שולחננו וישן בצל קורתנו. לאבי קרא "אחי". הוא לא אכל חזיר ומאכלי טרפה, ומאכלי היהודים התחבבו עליו. הוא כיבד מאוד את אבי ומילא כל מלאכה שהטיל עליו. מפני אמי החורגת הוא חש יראה וכבוד. משכורת חודשית לא רצה לקבל בשום פנים, והיה מסתפק באכילה, שתייה, לינה וכסף לקנות יי"ש, סוג של יין שאהב מאוד. ביום ראשון, היום הקדוש לנוצרים, היה מקבל את הכסף ליי"ש מידי אמי. כיוון שהיה משתכר ומתהולל ומבלה את השבת שלו כשהוא שיכור, היה מתבייש למחרת לבקש כסף, כי אמי החורגת הייתה כועסת עליו שהוא משתכר. לכן, נהג ואסילי לשלוח אותי לבקש כסף ליי"ש. הייתי מציק לה ומבקש ממנה שתרחם על ואסילי המסכן. כשהייתה נותנת לו את מטבע הכסף, הייתי רץ מיד וקונה את הבקבוק שהוא אוהב ומביא לו. ואסילי היה שותה אותו מיד, מסתכל בי בעיניים מלאות תודה ומבטיח לספר לי בתמורה סיפורים. סיפוריו היו בעיקר על המלחמה בתורכים ועל חיי הקוזאקים. את הסיפורים אני זוכר היטב.

סיפורים אלה עוררו בי חיבה לקוזאקים. אמנם, כל חייהם של הקוזאקים נתונים לעבודות הצבא, אבל לפחות הם חופשיים ומנהלים לעצמם את החיים. תמיד הם רוכבים על סוסות ממוצא ערבי, תלבושתם נקייה, מסודרת ומתאימה לאורח חייהם. בריאים הם בגופם וברוחם, אף-על-פי שהם חסרי השכלה. ביקרתי אחר כך בכפריהם וראיתי אותם על הסוסים. בשום מקום בעולם לא ראיתי צבא פרשים כה יפה ומסודר. נשיהם וילדיהם יפים מאוד. הם גוזלים את הנשים משבטים שונים, ותמיד את היפות ביותר, גם יהודיות ראיתי בכפריהם.

גרנו שנים אחדות בעיר בסיביר, עד שגנרל רוסי ציווה על יהודי סיביר לעבור מהערים לכפרים, כדי לעזור לתושבי הכפרים לפתח את המסחר. היינו מוכרחים לבצע את הפקודה. אבי וואסילי נסעו שניהם לכפר אלונקי לשכור דירה. אני זוכר היטב את מסע המשפחה לכפר אלונקי. הימים היו ימי חורף, השנה הייתה 1899. שלג רב כיסה את הכול, והקור היה חזק. ואסילי נסע בראש השיירה והשגיח על המגררות הטעונות חפצים. אנו, בני המשפחה, נסענו במגררה סגורה. ימים אחדים נמשכה נסיעתנו בערבות סיביר, וסוף-סוף הגענו לכפר אלונקי, שאף פעם לא היו בו יהודים.

אבי שכר לנו חצר גדולה ומבודדת ובה בית בן שתי קומות, אורוות, רפתות, מחסנים ובית מרחץ. לרשותנו עמדו גם גן ירק גדול ואגם מים. בחצר התהלכו תרנגולות, אווזים, ברווזים ותרנגולי הודו וברפת עמדו פרות חולבות, שנתנו חלב בשפע. משק ממש! בקומה התחתונה, סמוך למטבח, התקין אבא בית מלאכה, שבו עבדו אבי וואסילי הקוזאק. האיכרים התחילו להביא את הנשק שלהם לתיקון. הם שילמו יפה, וואסילי היה מוסר יום-יום לאבי סכום כסף גדול במזומנים.

כשהגענו לכפר אלונקי, מלאו לי שלוש עשרה שנה. התחלתי להניח תפילין. 'חדר' יהודי לא היה שם ועל כן ביקרתי בבית-הספר העממי הרוסי, יחד עם אחותי שרה. בבית-ספר זה היה רק מורה אחד, וכומר הכפר היה מלמדנו פרקים בברית החדשה. רבים מתושבי הכפר לא ראו יהודים מימיהם. הם נהגו לבוא אלינו לבקרנו, לראות איך נראים יהודים. ימים אחדים אחרי שבאנו ביקר אצלנו ראש הכפר וסיפר לאבי, כי במשק של אחד האיכרים עובד יהודי זקן כפועל חקלאי. אבי הפסיק את מלאכתו ומיד הלך לראותו. כשמצא אותו אבי לא הרפה ממנו עד שהסכים לעבור ולחיות בביתנו. הוא היה דתי מאוד, לא אכל בשר אלא רק ירקות. הוא נהג לישון תמיד בחוץ, ולנו, לילדים, לא הרשה לקטוף אפילו פרח מפרחי הבר. מי הוא יהודי זה, מאין בא ואיך נתגלגל לסיביר? אף פעם לא הצלחנו להבין מדבריו. עבודת ההיתוך והיציקה בבית המלאכה של אבי הצריכה כמות גדולה של פחמי עץ. היהודי היה נוטל שק תפוחי אדמה, סיר מלח, גפרורים וגרזן, רותם את עצמו לעגלה קטנה והולך ליער הסמוך. שם היה חופר בור, מתקין בו מעין תנור, ואחר כך היה חוטב עצים ושורף אותם לפחמים. כעבור ימים אחדים היה חוזר וגורר אחריו עגלה מלאה פחמים. שאלתי אותו מדוע לא רתם סוס לעגלה - ענה: "עלינו לרחם על בעלי חיים ולא לענות אותם".

לפני חג הפסח נסע אבי לעיר הסמוכה והביא מצות. המצות לא מצאו חן בעיני האורח היהודי הדתי-מאוד שלנו. הוא נטל סל, הלך ברגל העירה (מרחק שלושים קילומטר!) והביא לעצמו מצה.

את הפסח הראשון בכפר אלונקי אני זוכר באופן מיוחד. בחדר הגדול מנורות ונרות רבים, השולחן היה מכוסה מפה לבנה ועליו מצות ויין. אבי היה לבוש בגד לבן וישב בכורסה על כריות. אני שאלתי את הקושיות. תריסי החלונות היו מוגפים ומאחור עמד קהל איכרים גדול והציץ דרך החריצים. בפסח, היו הגויים מספרים עלילת שקר על היהודים, שמשתמשים בחג זה בדמם של הנוצרים. כנראה, גם תושבי הכפר שמעו את הסיפור ורצו לראות איך אנו עורכים את ליל הסדר כדי לבדוק אם הסיפור נכון. דרך כפר אלונקי היו עוברות מזמן לזמן שיירות אסירים שנשלחו מרוסיה לסיביר, תחת שמירה של חיילים. אבי היה יוצא אל השיירות ומברר אם יש יהודים בין האסירים או בין החיילים. לחיילים היה נותן לחם ומצרכי מזון ואת האסירים היה מוציא, מביאם לביתנו, מאכיל ומשקה אותם. הם היו ישנים אצלנו ומקבלים צידה לדרך הארוכה שלהם. האסירים היהודים הביאו שמחה וחדשות לכפר הרחוק שלנו. מעולם לא קרה שאחד מהם ניסה לברוח.

אבי היה בעל מרץ רב. חוץ מעבודתו בבית המלאכה, עסק גם בענייני ציבור. מטרתו הייתה ליצור יישוב יהודי גדול באלונקי. הוא הזמין משפחות יהודיות אחדות, שגורשו מהעיר שבה גרנו לפני שעברנו לכפר. בין המשפחות היו שוחט וקצבים. הקצבים היו קונים בהמות אצל האיכרים, השוחט שוחט אותן והבשר הכשר היה נמכר ליהודים ביישובים הסמוכים. מצב היהודים בסיביר היה טוב למדי. כאשר התחילו לבנות בסיביר את מסילת הברזל, קיבלו עליהם יהודים רבים לספק את החומרים ואת הסוסים לעבודה. אבי קיבל עליו למלא את הוואדיות עפר וליישר אותם. לשם כך קנה סוסים ועגלות ושכר פועלים רבים. העבודה התבצעה רק בקיץ, כי בחורף האדמה קפואה ואי אפשר לחפור בה. בשעת צהריים היו שולחים את כל הסוסים למרעה. אחר כך הייתי רוכב על סוסה כדי לאסוף את כל הסוסים בחזרה לצריפים. פעם אחת התחלתי לאסוף את הסוסים וסוסתי השתוללה והרסן נפל מידי. הצלפתי על צדה בשרשרת והיא פרצה קדימה במלוא הכוח הביתה. נאחזתי רק ברעמה. המרחק היה רב עד לצריפים. בצד הדרך, שעליה נשאתני הסוסה, עבר נחל עמוק ומורדותיו תלולים. ולפתע, עיקול בדרך. הסוסה לא הצליחה לעצור. היא התעופפה בכל תנופתה לתוך הנהר, יחד איתי, מגובה של שמונה מטרים. מכל הצריפים נזעקו פועלים להציל אותי. לבסוף יצאנו בשלום, הסוסה ואני. לבסוף הצליחה אמי החורגת להשפיע על אבי, שנעזוב את סיביר ונשוב לווילנה, כדי שנגור בין יהודים ונקבל חינוך יהודי.

ואסילי התחנן כילד קטן כי ניקח אותו איתנו, אך אמי החורגת התנגדה. היא דמיינה לעצמה את וילנה כמו ירושלים השנייה, שאי אפשר להביא אליה 'גויים'. כל אנשי הכפר ליוו אותנו כשיצאנו לדרך ורבים ירו לכבודנו יריות רובים. ואסילי השתכר מרוב צער וכאשר התפכח מהיין חיבק אותנו ונישק לכולנו נשיקות רבות. "אמות בקרוב!" צעק ובכה. "לא אוכל לחיות בלעדיכם!" ושנים רבות היו לי ייסורי מצפון שעזבנו אותו בודד וגלמוד בסיביר. בווילנה מצאנו לנו מקלט בבית הדוד, אברהם זייד.

לא עברו ימים רבים ואבי חלה במחלה קשה. הרופאים דרשו להחזיר אותו לסיביר, כי החלפת האקלים לא טובה לבריאותו. הפקודה שלהם, כמובן, לא התמלאה. שנה תמימה התענה אבי בבתי-חולים ובבתי הבראה ולבסוף הוא מת כשידו נתונה בידי. לפני מותו קרא לי, ישבתי על מיטתו ושוחחתי עמו. לא את כל דבריו הבנתי, אבל אני זוכר, שאבא לא דיבר איתי על ענייני דת ואמונה, אלא על עתידי בחיים. הוא יעץ לי לסיים את לימודי בגימנסיה, כדי שאהיה אדם משכיל ותרבותי. הוא ביקש שלא אשתמש בלימודים כדי להיאבק באנשים אחרים, אלא כדי לרכוש מקצוע שאוכל להתפרנס ממנו. הוא אמר: "אני הולך למות בלי ייסורי מצפון, כי לא עשיתי רע לשום איש. ולכן אני לא מפחד מהגיהינום, כי לא חטאתי". אחרי מות אבי התחלתי לעבוד כעוזר בבתי מלאכה למתכת. עבדתי שם שלוש שנים. שם התחלתי בפעם הראשונה לשמוע על הרעיונות הציוניים. פעם אחת, כשעמדתי ליד בית המלאכה ועסקתי במלאכתי, שמעתי בחורה מספרת לחברותיה רשמים מן הקונגרס הציוני.

היא דיברה על הרצל, ודבריה נאמרו בהתלהבות עוצרת נשימה: "בין כל משתתפי הקונגרס בלט הרצל, משכמו ומעלה גבוה מכולם וכולו הוד מלכות. משהו תנ"כי היה בו, דבר מה מן האגדות המסופרות על משה רבנו". הרעיון הציוני התחיל להיות הדבר העיקרי שהעסיק אותי.

אלכסנדר נפגש עם מיכאל הלפרין איש העלייה הראשונה שחזר לרוסיה כדי לארגן קבוצות נוער יהודי ציוני לעלייה לארץ-ישראל. בהשפעתו, החליט אלכסנדר לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ-ישראל. בשנת 1904, כשהיה בן 17, ערכה לכבודו אגודת 'פועלי ציון' מסיבת פרידה. הוא נסע לוורשה להיפרד מאחותו ומאמו החורגת. בדרך, ברכבת, נטפל אליו חייל והחל מכנה אותו בכינויי גנאי. הוא ביקש ממנו להפסיק, אך החייל לא הרפה ולבסוף, כשהגיעו לתחנת ביאליסטוק - קם אלכסנדר, סטר לו על לחיו, מחץ את פניו, יצא מן הרכבת ועבר לקרון אחר.

בווארשה בילה כשבוע והבטיח לאמו החורגת שינסה להעלות גם אותה לארץ-ישראל. הוא נסע לווינה ושהה שם מספר שבועות אצל חבריו מ'פועלי ציון', משם המשיך לאלכסנדריה ומשם - באונייה - לארץ-ישראל. אלכסנדר הגיע לנמל חיפה ביום בהיר ויפה ועל כך כתב: "הכול נראה בעיני כאגדה". משם המשיך באונייה לנמל יפו, וכשירד נאסר על-ידי השלטונות התורכים משום שלא היה לו רישיון עלייה. אבל בזכות ה'בקשיש' - תשלום שוחד - הצליח להשתחרר וניתנה לו רשות להיכנס ליפו. הוא הציע לבעל האכסניה, כעירבון, את המזוודה ואת מעיל האביב שלו - כל הרכוש שהביא עמו, וכך יכול היה להישאר שם למשך השבת. לאחר שנח מספר שעות יצא לטייל ברחובות יפו. הוא הגיע לסדנה של פחח ושם הציץ וגילה את ידידו מהמפלגה בווילנה. חברו שמח לקראתו והלווה לו סכום כסף לתשלום בשביל האכסניה. למחרת הציג אותו בפני בעל סדנה מראשון לציון ושכנע אותו לקבל את אלכסנדר כפועל עוזר. אלכסנדר עבר להתגורר בראשון לציון. הוא בנה, עם פועלים נוספים, סוכת ענפים בסמוך לצריף הפועלים, ושם ישן - על מעילו. חודשיים עבד בסדנה ולאחר מכן עבר ליקב וקיבל את העבודה הקשה ביותר - במרתף. בגדיו נקרעו והיה עליו לקנות בגדים חדשים, אך לא היה לו כסף ולכן החליט לאכול פחות. באחד הימים קיבל מכתב מידיד, שהיה נגר ועבד בפתח תקווה. הוא הזמין אותו לעבור אליו לפתח תקווה ולהצטרף לקבוצת בחורים מ'פועלי ציון'. אלכסנדר נסע לביקור והכיר שם את א"ד גורדון ואת יחזקאל חנקין ואשתו, חיה-שרה, שאותה לימד לירות ברובה. אלכסנדר התרשם מחייהם שם. בראשון לציון התיידד עם אהרון אוסטרובסקי וביחד שכרו דירה בת שני חדרים, מטבח ומרפסת. אל הדירה עבר חברם - ישראל שוחט. בביתם היו מתאספים כל ערב פועלי המושבה והיו יושבים יחד ושרים. לדירתם היו מגיעים פועלים חדשים שרק עלו ארצה והיו זקוקים למעט עזרה כדי להיקלט בימים הראשונים. קבוצת הפועלים החליטה לצאת בסוכות לטיול לירושלים ולנהר הירדן, שבו ישתתפו פועלים ממושבות יהודה. כל אחד נתן כסף והם בחרו בגזבר, באחראי על האוכל ובמורה דרך. הטיול החל בלילה לאור הירח ובבוקר השכם הם הגיעו לירושלים. בעיר הם טיילו מספר ימים, וגם רקדו עם מתפללי בית-הכנסת בשמחת תורה. מירושלים המשיכו ליריחו, שם התארחו בבתי יהודים. במשך היום היה כל-כך חם שלא יכלו לצאת החוצה, ולכן ישבו ותכננו להקים מושבה חדשה באזור. בערב טיילו על שפת ים המלח. למחרת שבו לירושלים וסיימו את הטיול במסיבה. הם נסעו ברכבת עד רמלה, ומשם המשיכו ברגל עד ראשון לציון.

לאחר שבועיים - כשרגליו נרפאו מפצעי הטיול הלך - אלכסנדר לחפש עבודה. הוא עבד תקופה מסוימת בקטיף פרחים ששימשו לתעשיית מי בושם, אחר כך עבד כעוזר למהנדס שמדד קרקעות ולבסוף קיבל עבודה כעגלון אצל איכר. אך בראשון לציון נשארו מעט פועלים ויחסיהם עם האיכרים היו גרועים, ולכן החליט אלכסנדר לעבור לפתח תקווה. שם התקבל לעבוד בפרדס ושם גם התגורר.

כעבור זמן התארגנה קבוצה ללכת לזכרון יעקב לעבוד בשמירה. הם הלכו ברגל דרך חדרה לזיכרון, כשהם נושאים את חפציהם בידיהם. בזיכרון התנסה אלכסנדר לראשונה בשמירה. השמירה בלילות הארוכים הייתה קשה לו ולמרות מאמציו להישאר ער, נרדם. השומרים הערבים חטפו ממנו את הרובה. הגניבה הזאת לימדה אותו לקח חשוב. בפעם הבאה, כשניסו לגנוב ממנו את הרובה, הוא התנפל על הגנב והכה אותו. התברר כי שבר את רגלו של הגנב, והשומרים הערבים החליטו להתארגן נגדו. אחד מהם התגרה בו וכשרדף אחרי המתגרה התנפלו עליו כל השאר והכו אותו עד זוב דם. הוא נשלח לבית-החולים בזכרון יעקב לאחר שאיבד דם רב וגם זיכרונו נפגע לתקופה ארוכה, ומאז היו לו קשיים בזכירת פרטים.

כשנקנו אדמות בן-שמן - דרשו חלוצי העלייה השנייה, שיעסיקו במקום יהודים ולא ערבים. בעקבות הלחץ קיבלו אותם לעבודה בבית חרושת לשמן. הם חיו בבית החרושת - במרתף, ובחורף חדרו מים פנימה ורבים חלו. גם אלכסנדר חלה ונשלח בידי חנקין לבית-חולים בירושלים, הוא נשאר בירושלים כשנה וחצי ועבד בסיתות אבנים. הוא וחבריו חיו בקבוצה )קומונה( ובכל יום היה אחד מהם אחראי לניקיון ולבישול. ליפו היו הולכים ברגל, יחפים, כדי להשתתף באסיפות הכלליות של 'פועלי ציון'. שם החליטו על הקמת קבוצת הגנה עברית. הם ארגנו קבוצה מצומצמת של פועלים ובאסיפה החשאית ביפו הכינו תוכנית. לקבוצה קראו 'בר-גיורא' וסיסמתם - "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". הם ארגנו קבוצה וחיפשו חלקת אדמה שיוכלו לעבד בעצמם, ולשמור עליה: גם שמירה וגם עבודה. כך הגיעו לגליל - לסג'רה.

אלכסנדר זייד חשב על הקמת קבוצה של צעירים יהודים שיעסקו בהגנה ובשמירה על יישובים בארץ-ישראל. הוא וחבריו דיברו ביניהם על רעיון זה כשחיו יחד בירושלים. אלכסנדר סיפר על הרעיון הזה לחברים אחרים, והם התלהבו. כעבור זמן קצר הקימו החברים אגודה סודית בשם 'בר-גיורא' ביפו. חברי 'בר-גיורא', עם חברותיהם וחברים נוספים, החליטו לעבור לגליל לחווה החקלאית בסג'רה. סג'רה הייתה חווה חקלאית על-יד המושבה סג'רה. החווה נועדה ללמד עולים חדשים ופועלים מהמושבות לעבוד בחקלאות. על-יד החווה הייתה מושבה שתושביה היו פועלים שלמדו בחווה. זייד וחבריו החליטו להקים בחווה קולקטיב - קבוצה של אנשים שיחיו יחד ויעבדו בחקלאות. כל ההוצאות וכל ההכנסות יהיו משותפות והם יחיו כמשפחה אחת. בין חברי הקולקטיב ויוזמי הרעיון היו גם מניה וישראל שוחט. החברים האמינו שיוכלו לקבל גם את השמירה על החווה ועל המושבה שלידה. אבל מי ששמר על החווה היו צ'רקסים, ומנהל החווה לא היה מוכן למסור את השמירה לחברים. יום אחד חזר אחד החברים בלילה לחווה וגילה שהשומר הצ'רקסי איננו. בו ביום הגניבו החברים אחת מבהמות החווה אל מחוץ לחצר, כדי להוכיח שהשומר לא היה על משמרתו. אחרי מעשה זה מסר מנהל החווה לחברים את השמירה על החווה. בלילה הראשון לשמירה היהודית עמד השומר החדש מול התקפה של חברי השומר הצ'רקסי. חבריו עזרו לו והם יצאו מנצחים.

בחודשים שלאחר מכן קיבלו זייד וחבריו, חברי 'בר-גיורא', את השמירה על המושבה הסמוכה. החברים שמרו ועבדו. זייד נבחר להיות שומר במושבה סג'רה. חברתו ציפורה המשיכה לעבוד בחווה.

זייד וחבריו האמינו שיקבלו שמירה על מושבות נוספות. במושבה נוספת באזור, מסח'ה, שנקראת היום כפר תבור, חשבו מקצת מהאיכרים לתת לזייד ולחבריו לשמור, אבל רוב האיכרים העדיפו שמירה של הערבים. יום אחד הייתה גניבה גדולה במסח'ה. השומרים הערבים לא שמרו היטב. אנשי המושבה נזפו בהם. אחד השומרים ירה בנוזפים והכדור שנורה פגע באבן וחזר אליו. השומר הערבי מת כעבור כמה ימים. אנשי מסח'ה פחדו שמשפחתו של השומר הערבי תנקום בהם. הם קראו לשומרים היהודים מסג'רה. זייד וחבריו הגיעו מיד. מאז הם שמרו על המושבה מסח'ה באופן קבוע.

 זייד וחבריו לא רצו להיות רק שומרים. עבודת האדמה הייתה חשובה להם מאוד. לכן התחלפו ביניהם: מקצתם עסקו בשמירה בעוד אחרים בחקלאות, ואחרי זמן מה מי ששמר החל לעבוד ומי שעבד הלך לשמור. זייד הרגיש שהשמירה בלילות גורמת לו ולחבריו תשישות רבה. הוא חשב שהתעמלות יכולה לחזק אותם. זייד החל להתעמל עם חבריו בחדרו ובמרפסת. אחרי כמה זמן גילה זייד חוברת מצוירת להתעמלות. זייד וחבריו התעמלו לפי חוברת זו. הם הרגישו שהם מתחזקים ושוב אינם תשושים כשהיו. זייד נשלח לשמור במסח'ה. הוחלט שהשומרים ממסח'ה יעבדו בחקלאות במשך היום וילמדו כיצד לעבד את האדמה. ציפורה, חברתו של זייד, נשארה בחווה בסג'רה. מדי ערב שישי היה יוצא עם חבריו לחווה, שם היו נפגשים עם חברותיהם.

השמירה לא הייתה קלה. שודדים הגיעו למושבות לגנוב יבול ורכוש. אבל לרוב הצליחו השומרים לשמור היטב על השדות ועל הבתים. אחדים מהם נהרגו, תוך הגנה מפני התקפות של שודדים. ההתקפות התרבו ואז השומרים דרשו להכניס יותר פועלים יהודים ופחות ערבים. הערבים היו מתנפלים על המושבה בכעס, אבל השומרים הגנו עליה היטב. כך עברה מרבית עבודת האדמה ועבודת הרועים לאנשי 'השומר' ולפועלים יהודים אחרים. הארגון הקטן 'בר-גיורא' הפך לארגון גדול יותר - 'השומר'. חברי 'השומר' התחילו לקבל את השמירה במושבות רבות. כך התחילו חיי הנדודים של זייד ושל ציפורה, חברתו. בתחילה עבר זייד למושבה יבנאל הקרובה לכינרת. ביבנאל הגנו זייד וחבריו על השדות. הבדואים השכנים היו רועים את עדריהם על שדות אלו והיה צריך לגרש אותם. לעתים היו באים השודדים וקוצרים את היבול.

זייד התעניין בארכיאולוגיה. כשהיה ביבנאל החל לחפור מערה לבקשת אחד מאנשי המקום שגילה אותה. למרות התעניינותו חייב היה להפסיק את עבודתו לפני שגמר לחפור, מפני ש'השומר' קיבל עליו את השמירה במושבה חדרה והשמירה הוטלה על זייד. גם בחדרה נאלצו השומרים, וזייד ביניהם, להניס עדרים של ערבים שהיו אוכלים את יבול המושבה. השומרים החלו לקחת חלק מהעדרים לתוך המושבה כדי ללמד את הגנבים לקח. השומרים עזרו בעיבודו מחדש של שטח אדמה שהיה שייך למושבה, והצ'רקסים לקחו אותו מידי אנשי המושבה. אנשי המושבה והשומרים יצאו לחרוש את השטח. הצ'רקסים התקיפו את השומרים, וזייד הוכה בראשו בידי אחד הצ'רקסים, אבל הוא התאושש והצליח עם חבריו להניס את התוקפים.

מחדרה עבר זייד לרחובות. ברחובות הצטרפה אליו שוב ציפורה. הם בנו להם סוכת שומרים בת שלוש קומות, להם לאורחיהם, לסוסה ולסייחה שקנה זייד לעצמו. ברחובות היה זייד אחד הממונים על השמירה בכרמים הרבים שהיו במושבה. הוא וחבריו שמרו על הכרמים, על רחובות ועל המושבות האחרות באזור מפני שודדים ומפני התקפות. ברחובות לא היו שדות לרעות בהם, אבל גנבים ניסו לקטוף ענבים בסתר. זייד היה אחראי למניעת גניבות כאלו. בכל פעם שאחד השומרים היה בסכנה, הוא היה שורק לחבריו והם היו באים להצילו.

שנתיים ישבו זייד וציפורה ברחובות. בכינוס השנתי של כל חברי 'השומר' ברחובות התחתנו בני הזוג. החתונה נערכה להם ולעוד שלושה זוגות מחברי 'השומר'. לבד מחברי 'השומר' מכל רחבי הארץ, הגיעו גם כל אנשי המושבה והשמחה הייתה גדולה. תוך כדי השמחה בא חבר והודיע שהשומרים בחדרה נקלעו לבעיה. בתוך כל השמחה איש לא שם לב לכך שהחתנים עוזבים את המקום כדי לעזור לחבריהם. מרחובות חזרו לחדרה. שם זייד וציפורה היו שותפים לכיבוש אדמות כרכור. הם התיישבו

בבקתות שנשארו בכפר, ויחד עם חבריהם החלו לעבד את האדמה. הם לא הסכימו שיביאו פועלים ערבים למקום. בכרכור עשו להם משק קטן - פרה, תרנגולות, אווזים ומעט ירקות. בני הזוג סידרו יפה את הבקתה שלהם וחיו ברווחה יחסית. זייד היה שומר וציפורה עבדה כפועלת וטיפחה את המשק הקטן. בינתיים הוקם יישוב לאנשי 'השומר' - תל-עדשים. זייד לא רצה בהקמתו, כי האמין שיישוב של ארגון כמו ארגון 'השומר', שעיקר עיסוקו הוא שמירה והגנה, צריך לקום על גבולות הארץ ולא במרכזה. אבל היישוב הוקם. זייד וציפורה עברו אליו למנוחה בין עבודת שמירה אחת לשנייה.

בתל-עדשים נולד בנם הראשון - גיורא. ציפורה וזייד הרגילו אותו לחיים קשים מאז שהיה תינוק. הם רחצו אותו במים קרים בחורף והשאירו את החלונות פתוחים. הם חשבו שכך יחשלו את בנם לקראת עתידו. זייד לא נשאר זמן רב בתל-עדשים. הוא קיבל שוב את השמירה על המושבה מסח'ה.

השמירה שם לא הייתה קשה בשבילו, היות שהיה רגיל למושבה ולאזור והכיר את האנשים. הקשתה עליו הבדידות, שכן ציפורה וילדם, גיורא, נשארו בתל-עדשים. ממסח'ה עבר זייד לשמור במושבה מלחמיה )היום זהו היישוב מנחמיה(. זו הייתה מושבה קטנה ולא מטופחת. זייד התייאש ממראה המושבה ומהדרך הפרימיטיבית שבה עיבדו איכרי המושבה את אדמתם. מלחמיה יושבת בעמק הירדן והחום בה כבד. בלילה היה זייד שומר, וביום החום היה כבד מכדי שיוכל לעבוד.

זייד התחיל להרגיש שהנדודים ממושבה למושבה, שמירה על מושבות שאינן ביתו ממש, אינה דרך חיים טובה לזמן רב. הוא שאף לבית משלו, לו ולמשפחתו. תוך כדי עבודתו במלחמיה חלתה ציפורה. זייד דאג לה ולגיורא מאוד. אך ציפורה התאוששה. היא וגיורא עברו לגור ביבנאל הקרובה למלחמיה.

זייד חזר למסח'ה עם משפחתו. כשחזר באחד הבקרים מהשמירה נולדה לו בתו השנייה. הוא קרה לה כוכבת. הכוכבים היו ידידיו הטובים של השומר וזייד רצה להזכירם בשם בתו.

בתקופה זו התחוללה בעולם מלחמת העולם הראשונה. המושבה מסח'ה הפסיקה לשלם לשומרים והם חזרו לתל-עדשים. התורכים החרימו את סוסותיהם האצילות של השומרים לצורכי המלחמה. השומרים שילמו שוחד רב כדי להחזיר את הסוסות. את סוסתו של זייד, האצילה מכולם, לא הסכים המפקד התורכי להחזיר, והיה צורך להוציא את הסוסה בעורמה.

מקצת מחברי 'השומר' החליטו שעליהם להתיישב בגליל העליון. חברים אחדים אמרו שהאדמה שנבחרה - סמוך למטולה - לא מתאימה לחקלאות ולכן יש לוותר. אבל זייד וכמה מחבריו התעקשו להתיישב במקום. המנהיגים הציונים לא רצו לתת להם כסף להתיישבות, בטענה שהמצב קשה בגלל המלחמה ואסור לבנות יישובים חדשים. החברים שכנעו אותם וקיבלו את הכסף.

תחילה התיישבו הגברים בבתים עזובים במטולה. הם שיפצו את הבתים והזמינו את המשפחות להצטרף אליהם. מצבם היה קשה. לא היו מים זורמים במושבה, לא היה רופא. למרות זאת הם עברו לנקודת יישוב משלהם וחיו בה בבקתות. הם חיו כמו בקיבוץ, אך כל משפחה גרה בנפרד. זייד גר שוב עם ציפורה ועם שני ילדיו. התורכים רצו לגייס את הצעירים לצבא תורכיה. בכל פעם שילמו לחיילים שוחד לשחרור האנשים והבהמות. בסוף מלחמת העולם הראשונה כבשו הבריטים את הארץ. אנשי 'השומר' בצפון הארץ ראו את החיילים הבריטים רק פעם אחת. אזור מטולה הועבר לשלטון צרפתי. אנשי מטולה והשומרים נקלעו לתוך סכסוך שלא היה שלהם: הערבים לא רצו בשלטון הצרפתי וניסו להילחם בהם, ויהודים שישבו באזור מצאו עצמם באמצע הסכסוך. הערבים חשדו ביהודים שהם תומכים בצרפתים. הם חיפשו ביישוביהם פעם אחרי פעם. באזור היו שלושה ישובים: מטולה, תל-חי ויישובם של השומרים שנקרא כפר גלעדי, על שם אחד החברים שנפטר. בגלל המצב הוחלט להעביר את הילדים לאיילת השחר, שנמצאת מדרום לכפר גלעדי. זייד וחבר אחד נסעו כדי להביא תגבורת ליישובים, להגנה מפני התקפות הערבים. הם נקלעו ליישוב בדואי בדרך ונאסרו. נודע להם שהערבים רוצים לכבוש את כפר גלעדי ואת תל-חי, כדי לסגור את הדרך לצרפתים.

החברים ברחו לאיילת השחר, אבל כשהגיעו היה מאוחר מדי לחזור לכפר גלעדי. למחרת נודע על הקרב שנערך בתל-חי. ערבים נכנסו לחצר היישוב בעורמה והתקיפו את יושביו. מוסר הידיעה אמר שאשתו של זייד, ציפורה, נהרגה בהתקפה. ידיעה זו הייתה מוטעית. ציפורה חיה.

יושבי כפר גלעדי עברו לזמן מה לתל-עדשים, ואחר כך חזרו לכפר גלעדי. לזייד וציפורה נולדו עוד שני ילדים, אבל הם לא נשארו בכפר גלעדי זמן רב. לכפר גלעדי הצטרפו אנשים צעירים שקבעו שבית הילדים צריך להיות מרוחק מרחק של קילומטר לפחות מחדרי ההורים, ושהילדים הם רכוש הכלל. ציפורה וזייד לא יכלו לקבל רעיונות אלה. הם עזבו את כפר גלעדי.

שוב מצאה המשפחה את עצמה ללא בית. הם עברו לחיפה. אבל זייד וציפורה לא רצו לחיות בעיר. הם התיישבו ביישוב טירה עם קבוצה קטנה, אבל גם שם לא הרגישו שזה ביתם. יום אחד פגש זייד בחבר ותיק. החבר הזה הזמין אותו להצטרף לקבוצה של רועים שהיו פעם חברי 'השומר', בשייח' אברק, הנמצאת על-יד נהלל, וזייד קיבל את ההצעה.

משפחתו עברה לנהלל הסמוכה, שבה היה בית-ספר, ואחר כך הצטרפה אליו לשייח' אברק. זייד עסק בשמירה ובהגנה על היישוב החדש. הרבה מהחברים עזבו אך זייד ומשפחתו נשארו במקום. זייד מצא שם מערות קבורה ושוב עסק בעתיקות כתחביב נוסף. ילדיו עזרו לו בעבודתו ונרתמו גם לשמירה. הילדים חונכו להגן איש על אחיו ועל אביהם. כששיחקו, היו בודקים אם אין שודדים בשדות ואף עזרו להניס אותם. על אדמה זו מת זייד. הוא מת מכדורי מתנקשים. פסל דמותו על הסוס, שומר עד היום על אדמות שייח' אברק והעמק.

• 1886 - נולד בעיירה זימה בסיביר.

• 1889 - משפחתו עברה לעיר וילנה.

• 1900 - אביו נפטר. הוא מפרנס את אמו החורגת ואת שתי אחיותיו. פעיל באגודה הציונית 'דגל ציון'. בין הראשונים שהקימו את ארגון 'פועלי ציון' בווילנה, בהשפעתו של מיכאל הלפרין.

• 1904 - עולה ארצה לנמל יפו. תחנות בארץ:
  ראשון לציון - עובד ביקב.
  פתח תקווה - עובד בפרדסים. נפגש עם א"ד גורדון ועם בני הזוג יחזקאל וחיה-שרה חנקין.
  זכרון יעקב - מצטרף לקבוצת שמירה שהתארגנה שם. באחת השמירות נפצע, ומאז הוא מגמגם.
  בן-שמן (חדיד) - עובד עם יחזקאל חנקין בבית חרושת לסבון ולשמנים. שניהם חלו בקדחת ועוברים לירושלים.
  ירושלים - לומד סתתות ועובד חצי שנה במקצוע. חי בקומונה.
  יפו - בין מקימי ארגון השמירה המחתרתי 'בר-גיורא' שיהפוך בעתיד לארגון 'השומר'.

• 1907 - עובר לסג'רה. ממייסדי הקולקטיב הראשון במקום. עובד בחקלאות. יחד עם חבריו מצליח להעביר את השמירה בסג'רה ובמושבות אחרות לידי היהודים.

• 1914 – 1908 - נדודיו כשומר: מסח'ה, מלחמיה, יבנאל, חדרה, רחובות, ראשון לציון, חדרה ושוב רחובות, שבה נשא לאישה את ציפורה בקר, חברתו. הם חוזרים לחדרה. רוכש את הסוסה הראשונה ('חמודה') שהייתה שייכת ל'שומר'. נולדים ילדיו הגדולים: גיורא וכוכבת. מתנגד להקים יישוב קבע של חברי 'השומר' בתל-עדשים.

• 1914 - עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה מנסה להתיישב עם משפחתו ועם כמה חברים בנקודה צפונית ליד מטולה. הניסיון נתקל בהתנגדות רבה מצד אנשי היישוב והשלטון התורכי. היישוב ננטש.

• 1917 - הגברים חוזרים לנקודת היישוב, כפר בר-גיורא, בצפון ליד מטולה.

• 1920 - מאורעות תל-חי. היישוב ננטש. משפחת זייד חוזרת עם חברים נוספים לנקודת היישוב שנעזבה. השם משתנה לכפר גלעדי, בעקבות מותו של אחד מחברי 'השומר', שהיה מהיוזמים של רעיון ההתיישבות.

• 1926 - משפחת זייד עזבה את כפר גלעדי בעקבות חילוקי דיעות לגבי גידול ילדים. המשפחה עברה לחיפה ומשם לשייח' אברייק. זייד התמנה לשומר אדמות קוסקוס-טבעון, חרתיה, שייח' אברייק וחרבז, מטעם הקרן-הקיימת.

• 1931 - בונה ביתו בשייח' אברק תוך כדי מאבק עם ערביי הסביבה. אוסף ממצאים ארכיאולוגיים. בין מגלי בית שערים, יישוב יהודי מפורסם מימי המשנה. לוחץ להקמת קבוצת רועים, כדי שהמוסדות (כמו יק"א) יקנו אדמות נוספות. מפתח זן שעורה מיוחד ללא קליפה - שיבולת זייד. הערבים שורפים את שדהו. עוזר להקים יישובים חדשים בסביבה.

• 1938 - נרצח בידי ערבים בדרכו לעזור לחבריו הצעירים שעמדו להקים יישוב חדש באלונים.

• 1943 - אנשי הפלמ"ח הוציאו להורג את ראש השבט, לאחר שהתברר כי הוא רוצחו של זייד. פסלו - שומר על סוס, ניצב על גבעות שייח' אברק, שומר על העמק.