יעקב וייס היה חבר מחתרת אצ"ל. הוא נתפס על-ידי הבריטים, נשפט ונדון למוות. הוא נתלה בכלא עכו. יעקב נולד בעיר נובה זמקי בצ'כוסלובקיה בשנת 1924, בן למשפחה עשירה. הוא למד ארבע שנים בבית-ספר בעיר ואחר כך עבר לגימנסיה העברית במונקאץ', שם למד שמונה שנים. החינוך שקיבל יעקב בגימנסיה היה חינוך יהודי ועברי. בגיל 10 הצטרף יעקב לתנועת בית"ר )ברית יוסף טרומפלדור(. בשנת 1942 סיים יעקב את לימודיו בגימנסיה וחזר לעיר הולדתו, אך מהר מאד עזב אותה ועבר לבודפשט, בירת הונגריה, ושם עבד.
ב-1943 נפטר אביו של יעקב. זמן קצר אחר כך, ב-1944, פלשו הנאצים להונגריה. באותו זמן החל יעקב בפעילות המחתרתית הראשונה שלו בגולה. הוא הציל הרבה יהודים מידיהם של הנאצים, בכך שזייף תעודות רבות של יהודים כדי שהנאצים לא יוכלו לזהותם. יעקב ניסה להציל גם את משפחתו מידי הנאצים, אך לא הצליח. אמו נשלחה למחנה ההשמדה אושוויץ, ואחותו נשלחה לעבודה בגרמניה. בקיץ 1944 המצב החמיר ויעקב לא יכול היה להמשיך עם פעולות ההצלה. חלומו של יעקב
היה לעלות לארץ-ישראל. ביולי 1944 הצליח יהודי בשם ד"ר קסטנר לארגן 1500 יהודים שיוכלו לצאת מהונגריה ויעקב היה ביניהם. כשהגיעה השיירה לשווייץ, הוא נרשם לאוניברסיטה בז'נבה כי חשב שיוכל לסיים את לימודיו. משלא הצליח, הצטרף להכשרה חקלאית ב'חלוץ', התגנב לאנייה 'וילה דה אוראן' כדי להמשיך במסע לארץ-ישראל.
כשהגיע יעקב לארץ, הצטרף לארגון המחתרת אצ"ל והשקיע בו את כל מרצו.
יעקב נתפס על-ידי הבריטים תוך כדי פריצה לכלא עכו, שבו ישבו חבריו למחתרת, והוצא להורג בתלייה בכלא עכו בשנת 1947.
יעקב וייס נולד בכפר נובה זמקי שבצ'כוסלובקיה בשנת 1924. אביו, יוסף, היה סוחר סדקית שעשה חיל בעבודתו, ולכן לא ידעה משפחת וייס מחסור. אמו, הלנה, הייתה עקרת בית.
במשך 4 שנים למד יעקב בבית-הספר היסודי בנובה זמקי, שלא היה בית-ספר יהודי. לאחר 4 שנים אלה, בהיותו בן 10, החליטו הוריו לממש את רצונם שבנם יתחנך ברוח יהודית, ושלחו אותו ללימודים בגימנסיה העברית במונקאץ', הרחק מביתם. בגימנסיה למד יעקב עברית, תנ"ך והיסטוריה של עם ישראל. באותה שנה אף הצטרף לתנועת הנוער בית"ר )ברית יוסף טרומפלדור(. זו הייתה תנועת נוער ציונית שהשתייכה לתנועה הרוויזיוניסטית. התנועה הרוויזיוניסטית חתרה לשינוי בהנהגה הציונית ובדרכה. יעקב התלהב מרוח התנועה והרגיש שהיא תרמה רבות להמשך דרכו, ובמיוחד קירבה אותו לציונות. רק בחופש הגדול היה חוזר יעקב הביתה, לאמו ולאביו. בבית חיכו לו גם חבריו. הם היו משחקים ב'מלחמה' נגד 'הערבים'. יעקב וחבריו בנו אניות מקרשים וגם נתנו להן שמות.
לאחת קראו 'בית"ר' על שם התנועה שיעקב היה חבר בה. הם הרבו לשחק בחיילים שבנו מעץ - חיילים ערבים ויהודים, ויעקב היה מפקד המלחמה והוביל את 'חיילי' ישראל לניצחון. אחרי הניצחון הניפו היהודים את דגל הניצחון על האנייה והפליגו לארץ-ישראל. לפעמים, היה יעקב רוכב על אופניו בשבילי הכפר ובשדות הירק הרחבים. יעקב זכר את התקופה הזו כתקופה המאושרת בחייו.
בשנת 1942, כשהיה יעקב בן 18, סיים את לימודיו וחזר לכפר ילדותו. באירופה התחוללה כבר מלחמה. הנאצים שלטו בגרמניה וכבשו חלקים גדולים מאירופה. הדי המלחמה הגיעו ליעקב ולחבריו. הם התחילו לשמוע שמועות על גורל היהודים תחת השלטון הנאצי. אף-על-פי שלא היה ברור מה בדיוק מתרחש, הבינו יעקב וחבריו שמצב היהודים באירופה הולך ורע. יעקב לא נשאר בכפר זמן רב , ונסע לבודפשט, בירת הונגריה, במחשבה שהעיר בטוחה יותר מפני הנאצים. מטרתו הייתה לחפש עבודה ולהגביר את פעילותו בתנועה, עד שיוכל לעלות לארץ-ישראל.
בשנת 1943 נפטר אביו של יעקב. זמן קצר לאחר מותו, בשנת 1944, פלשו הנאצים להונגריה. כשיעקב וחבריו הבינו את הצפוי ליהודים בהונגריה, התחילו בפעילות מחתרתית להצלת יהודים מידי הנאצים. הם ראו כיצד מרכזים את היהודים ומעבידים אותם בפרך, וקשה היה להם לעמוד במראות הסבל של זקנים וילדים תחת המשטר הנאצי.
יעקב עבד קשה בניסיון להציל יהודים רבים ככל האפשר מסכנת השמדה על-ידי הנאצים. מאז שנכנסו הנאצים להונגריה פעל ללא ליאות למען מטרה זו. לאחר שלא היה יכול עוד להמשיך בפעולת ההצלה, כל רצונו היה לעלות לארץ. ביוני 1944 שמע יעקב על ד"ר קסטנר, יהודי מהונגריה שהצליח לארגן יציאה של כ-1500 יהודים מהונגריה, בעצם ימי מלחמת העולם השנייה והשואה. יעקב הצטרף אל היהודים שקסטנר הוציא מהונגריה. לפי התוכנית הייתה צריכה שיירת היהודים לחלוף על פני צרפת הכבושה בידי הנאצים, ולצאת אל החופש. אך לא כך היה. השיירה הועברה לתחנה מיוחדת במחנה הריכוז ברגן בלזן שבגרמניה. יותר מחמישה חודשים היו האנשים כלואים במחנה, בפחד מתמיד מהמוות. בלבם עלתה המחשבה שכדאי לחפש דרכי בריחה, ויעקב היה שותף לרעיון זה. לבסוף, הועברו אנשי השיירה לשווייץ, שהייתה ניטרלית במהלך המלחמה ולא תמכה באף אחד מן הצדדים. בשווייץ נשארה הקבוצה שמונה חודשים. התנאים היו קשים, והאנשים חיו במעין הסגר צבאי. מנות המזון חולקו בהקצבה ולא תמיד הספיקו לכולם. יעקב ניסה ליצור קשר עם אנשי תנועת בית"ר בשווייץ - תנועת הנוער הציונית שהשתייך אליה, וגם עם חיילי ה'בריגדה' - הגדוד היהודי בצבא הבריטי שלחם נגד הנאצים, אך ללא הצלחה. באביב 1945 נרשם יעקב ללימודים באוניברסיטה בשווייץ, אך תנאי החיים הקשו מאוד על לימודיו, וכן נוכח ביחס השלילי כלפי היהודים והחליט לוותר על לימודיו. יעקב הצטרף לתנועת 'החלוץ', תנועה שדאגה להכשרה חקלאית של צעירים לפני שעלו לארץ-ישראל. מועד העלייה ארצה נדחה כל הזמן, בגלל עיכובים בסידורים הקשורים בעלייה. יעקב החליט לעשות מעשה נועז: ללא כסף וללא רישיון עלייה, נסע עם חבריו לנמל באיטליה. הם עלו בחשאי על אנייה שהפליגה לארץ-ישראל. לא היה להם כרטיס וגם לא רישיון מטעם הבריטים לעלות לארץ-ישראל. בסתיו של שנת 1945 הגיעו יעקב וחבריו לארץ, אך לא נכנסו בשעריה. הם נתפסו והוכנסו למחנה המעצר בעתלית. במחנה זה עצרו הבריטים כל מי שניסה לעלות לארץ-ישראל בלי רישיון עלייה. בין העצורים היו עולים שעלו בספינות מעפילים - ספינות עולים נטולי רישיון, שאורגנו על-ידי התנועה הציונית, וכן עולים שעלו, כמו יעקב, בדרכים שונות.
יעקב לא נשאר במחנה זמן רב, מאחר שכל יושבי המחנה שוחררו בפעולה של הפלמ"ח. חברי הפלמ"ח פרצו למחנה ושחררו את כל יושביו. האסורים הלכו ברגל, אחרי רדת החשכה, על הרי הכרמל. לקראת הבוקר היה נדמה שהבריטים יתפסו אותם ושוב יעצרו אותם, אבל תושבי חיפה והסביבה התנדבו למשימת ההצלה - הם הגיעו לבית אורן, לשם הגיעו העולים, ולא היה אפשר להבדיל בין יושבי המחנה לבין תושבי חיפה והסביבה. כשהגיעו הבריטים, הם עברו בין הבתים על מנת לזהות את העולים. על שאלתם: "מי אתה?" ענה כל מי שנשאל: "אני יהודי מארץ-ישראל!" וכך הרגיש יעקב בפעם הראשונה כיהודי מארץ-ישראל. הבריטים לא הצליחו לזהות את תושבי המחנה וכך השתחרר יעקב. לאחר מכן הגיע יעקב לכפר רופין.
הוא שמע על סופם המר של חבריו ושל בני משפחתו במחנות ההשמדה של הנאצים באירופה והחליט שארץ-ישראל היא 'ביתו השני'. הוא כתב: "כשלושה חודשים אני נמצא בארץ-ישראל, כחמישה שבועות בקיבוץ ועכשיו אני בחיפה. הגעתי לכאן בחליפה ועם מעט חפצים, אך כל זה לא חשוב, עכשיו יש לי קשיים, אך הכול עוד ישתנה. הייתי רוצה ללמוד נהיגה, מחר אני עובר לנתניה, שם יש לי חברים רבים". מחיפה יצא יעקב לנתניה, שם קבע את ביתו ואף החל לעבוד בכל שעות היום והלילה. הוא גר בצריף ישן יחד עם חבריו, ואחר כך עבר לגור לבדו בחדר. מצבו הכלכלי היה קשה והוא סבל מרעב, אך היה מאושר. בתחילה עבד יעקב בייצור בלוקים ואחר כך כפועל בבית החרושת ליהלומים, אך עבודות אלה לא היו לרוחו והוא לא הצטיין בעבודה. הוא הצטרף למחתרת אצ"ל, ובה השקיע ממרצו ומכוחו.
היות שלא סיים את לימודיו, המשיך יעקב לקרוא הרבה ולהשלים את החסר על-ידי לימוד עצמי, בעזרת ספרים בהונגרית, כי בעברית עדיין לא שלט היטב. פעילותו באצ"ל גרמה לכך שסדר יומו לא היה קבוע. הוא לא ידע מתי יהיה עליו לצאת לפעולה או לאימונים במחתרת.
יעקב וייס המשיך להילחם למען העם היהודי גם אחרי שעלה לארץ-ישראל. יעקב היה מנוע מלהיכנס לפעילות עם בואו ארצה, כי עלה כמעפיל, באופן לא חוקי, בימי מלחמת העולם השנייה. הוא התחבא באונייה שהגיעו בה עולים לארץ, אבל לא היה לו רישיון עליה. הבריטים לא התחשבו בעובדה שהעולים שהגיעו מאירופה נמלטו מהנאצים, ולא הסכימו לשחרר אותם.
יעקב היה אסור זמן רב. הוא השתחרר עם העולים שהיו עצורים איתו, במבצע לשחרור מחנה עתלית. לוחמי הפלמ"ח פרצו אל המחנה בלילה ושחררו את כל מי שנמצא בו. הם הוליכו את האסירים ששחררו להרי הכרמל, לעבר קיבוץ בית אורן. כשהבריטים הגיעו לבית אורן הם גילו שרבים מתושבי חיפה הגיעו לשם והתערבו בין העולים ממחנה עתלית. הבריטים לא יכלו להפריד בין העולים מעתלית ובין תושבי חיפה הוותיקים ונאלצו לוותר. כך יצא יעקב לחופשי.
יעקב החליט להתיישב בנתניה. הוא התחיל לנהל חיים רגילים, לאחר תקופה ארוכה שבה היה באירופה הכבושה בידי הגרמנים, וחי בפחד מתמיד ובמתח בלתי פוסק. הוא עבד בבית חרושת כפועל.
חיי הפועל לא התאימו ליעקב. הוא רצה לתרום יותר למען עם ישראל, ולכן החליט להצטרף לארגון המחתרת אצ"ל. אצ"ל הוא ראשי תיבות של ארגון צבאי לאומי, והיה קשור לתנועת בית"ר. יעקב היה חבר בית"ר עוד בילדותו, ולכן היה ברור לו שיצטרף לאצ"ל. הוא הצטרף גם לתנועת הנוער של בית"ר בעירו, נתניה, ובמסגרת זו עסק בחינוך. בתקופה שיעקב שוחרר ממחנה עתלית, פעלו שלוש המחתרות היהודיות בארץ-ישראל - 'ההגנה', האצ"ל והלח"י - יחד. הן התאחדו בהסכמה לפעול נגד השלטון הבריטי, בשם המשותף - 'תנועת המרי העברי'. תנועה זו יזמה את הפעולה לשחרור עצורי מחנה עתלית.
אבל שיתוף הפעולה של שלוש המחתרות הסתיים אחרי זמן קצר. כשיעקב הצטרף לאצ"ל פעלו שלוש המחתרות בנפרד. הוא עבר קורס סגנים במסגרת האצ"ל. כשסיים את הקורס עבד כדי לקדם את סניף האצ"ל בנתניה. יעקב השקיע את כל זמנו הפנוי, לאחר יום עבודה בבית החרושת, בסניף האצ"ל בנתניה ובתנועת הנוער בית"ר. בתקופה זו ביצעו אנשי האצ"ל פעולות רבות נגד הבריטים. הם רצו לחבל בפעילות הבריטים בארץ, כדי שהבריטים יחליטו לעזוב את הארץ ולהשאיר אותה ליהודים.
תקופה קצרה אחרי שהצטרף לארגון הפך יעקב לאיש הח"ק - החטיבה הקרבית - באצ"ל. הוא התחיל לצאת לפעולות שמטרתן הייתה פגיעה בבריטים. יעקב יצא כמה פעמים למבצעים של פיצוץ גשרים ורכבות, שנועדו לשבש את התחבורה ובכך להפריע לבריטים. אנשי האצ"ל פוצצו כמה פעמים רכבות שעמדו בתחנה ללא נוסעים. יעקב השתתף בפעילויות נוספות, שתיים מהן בנתניה, בהן תקף האצ"ל את מחנה הנופש הצבאי של הבריטים על חוף הים. הפעולות הללו, שבוצעו לרוב בידי האצ"ל או הלח"י, לא היו פשוטות כלל. הארץ הייתה תחת משטר צבאי בריטי, והבריטים עצרו יהודים רבים שנחשדו בפעילות עוינת נגדם. הפעולה האחרונה שבה השתתף יעקב הייתה הפריצה לכלא עכו. בכלא עכו היו כלואים רבים מאנשי אצ"ל ולח"י. הם נכלאו בעכו בידי הבריטים, שתפסו אותם בזמן ביצוע פעולות נגד השלטון הבריטי. אנשי אצ"ל העצורים בתוך המחנה ולוחמי אצ"ל מחוץ לכלא ניסו לחשוב על דרכים לשחרר את העצורים הרבים. הבריטים שפטו את העצורים וגזר הדין של אחדים מהם היה הוצאה להורג. לכן היה כל-כך חשוב לשחרר את האסורים לפני ביצוע גזר הדין. מפקדת האצ"ל תכננה מבצע גדול לשחרור האסורים. התוכנית הייתה לפוצץ את חומות הכלא מבחוץ ומבפנים, והאסורים היו אמורים לברוח אחר כך בשלוש מכוניות. הפעולה נקבעה ליום ראשון, יום המנוחה של הבריטים. אנשי האצ"ל העריכו כי השמירה על הכלא תהיה קלה יותר. האסורים בתוך הכלא היו צריכים למנוע את פעולת השוטרים הבריטים בעזרת פצצות שהוברחו לתוך הכלא. חוליות של אנשי האצ"ל היו צריכות לחסום את דרכם של חיילים ושל שוטרים בריטים מהסביבה ולא לאפשר להם לסייע לשוטרים בכלא עכו. יעקב מונה להיות בחוליה, שמטרתה הייתה להניח מוקשים בדרך המובילה אל הכלא, ולתקוף אחדים מהשוטרים בכלא.
ההכנות לפריצה היו קפדניות. הידיעה על הפריצה הועברה למקצת מהעצורים בפתקים כתובים בכתב סתרים, בתוך חתיכות סבון ובמזון. האסורים התארגנו ובחרו במי שיצטרף אליהם. מחוץ לכלא ערכו אנשי האצ"ל סיורים בעכו כשהם מחופשים לערבים. הוחלט שכל הפורצים יתחפשו לחיילים בריטים כדי שלא יעצרו אותם בכבישים. לפני הפעולה נפגשו כל המשתתפים, וביניהם יעקב, במבצר שוני על-יד זכרון יעקב, שם ניתנו ההוראות האחרונות. כל המשתתפים במבצע, האסורים והמשוחררים, קבעו להיפגש אחרי הפעולה על-יד קיבוץ דליה, ומשם היו אמורים להתפזר. מקצת מהאסירים המשוחררים היו צריכים להגיע לנתניה. אחרי מתן ההוראות הסתפרו כל המשתתפים במבצע בתספורת צבאית, כדי להידמות לחיילים הבריטים. כל המכוניות שגויסו נצבעו בצבעי המכוניות הצבאיות הבריטיות. הפעולה התחילה כמתוכנן. כל החוליות התחילו במשימתן, והחוליה של יעקב החלה להניח מוקשים בדרך המובילה לכלא. הפריצה הצליחה והאסורים החלו לצאת. אבל שתי קבוצות של חיילים בריטים שרחצו בחוף הים של עכו, שמעו את היריות והגיעו מיד למקום. הם חסמו את שלוש המכוניות שהובילו את האסורים ואת משחרריהם. המכונית הראשונה נעצרה, אנשיה ברחו ונורו בידי הבריטים. שתי המכוניות האחרות הצליחו לברוח מהמקום, וגם בהן נפגעו כמה אנשים. יעקב וייס וחבריו התקיפו את שומרי הכלא. הם לחמו עד שאזלה תחמושתם ונלקחו בשבי. הם הוכנסו לכלא שממנו רצו לשחרר את חבריהם. מקצת מהאסורים שניסו לברוח נהרגו, אחרים נאסרו שוב וכמה הצליחו לברוח. אבל משמעותה האמיתית של הפעולה לא הייתה רק בשחרור האסורים, אלא בהרגשה שהפעולה יצרה אצל הבריטים תחושה של חולשה ופגיעה בכוחם. איך אפשר להעניש את המורדים היהודים? אפילו לכלא פורצות המחתרות!!! אנשי האצ"ל המשיכו לעשות הכול כדי להוציא את חבריהם מהכלא. הם חששו שגזר דין מוות ייגזר על החברים. יעקב וחבריו הואשמו בהאשמות חמורות מאוד - יריות על חיילים, נשיאת נשק שלא כחוק, הנחת מוקשים ופריצה לכלא. כל שלוש ההאשמות הראשונות הן חמורות וגזר הדין עליהן עלול להיות גזר דין מוות. אנשי האצ"ל ניסו לחטוף חיילים בריטים ולשחרר את וייס ואת חבריו תמורת החיילים, אך הניסיון לא הצליח. המשפט של יעקב וחבריו החל. מיד בתחילתו קמו הנאשמים ושרו את 'התקווה', כשהם עומדים דום. עורכי הדין שלהם הצטרפו אליהם. השירה הזו הרגיזה את השופטים הבריטים. כשהגיע תורם של הנאשמים לעלות לדוכן העדים, הם דיברו, איש בתורו, על השלטון הבריטי בארץ ועל ניסיונותיו הנואשים לדכא את המרד היהודי נגדו. יעקב תיאר את יחסם המזלזל של הבריטים לפצועי הפריצה וגינה אותם על כך שלא הגישו טיפול מתאים לנפגעים.
גזר הדין ניתן אחרי כמה שבועות. יעקב וייס ושניים מחבריו נידונו למוות בתלייה. הרבה אנשים, מתוך האצ"ל ומחוצה לו, פעלו להמתקת עונשם של השלושה. גזר הדין ניתן ביום שבו הגיעה ועדה מטעם האומות המאוחדות על מנת לחקור את המצב בארץ. אנשי הוועדה ביקשו להורות על הפסקת אש בין הבריטים ובין היהודים בזמן שהותם בארץ. רבים פנו אל הנציב הבריטי העליון בארץ-ישראל ואל ראש ממשלת בריטניה בלונדון, כדי שייתנו חנינה לשלושה. בין השאר כתבו במכתביהם שהוצאת גזר דין מוות נגד יעקב וחבריו תחולל מהומות בארץ. בין מבקשי החנינה היו גם מנהיגי היישוב בארץ, לרבות דוד בן-גוריון, שהתנגדו למבצעים של האצ"ל וגם לפריצת כלא עכו. בין האנשים שדאגו במיוחד ליעקב היו ניצולי מחנה המוות ברגן בלזן, שיעקב היה בו, והם הגישו לשלטונות הבריטיים בקשת חנינה, ובה כתבו שיעקב הציל חיים של רבים מהם והוא זכאי לחנינה. ארגון עולי צ'כוסלובקיה בישראל פנה לנשיא צ'כוסלובקיה שיפעל לשחרורו של יעקב. מפקד הצבא הצ'כוסלובקי ביקש חנינה בשם חייליו.
אחותו של יעקב, היחידה ממשפחתו שנשארה בחיים לאחר השואה, ניסתה לעשות כל אשר בידה כדי לשחררו. היא פנתה אל מזכיר האומות המאוחדות כדי שיפעל למען אחיה, והגיעה במיוחד לארץ-ישראל כדי לדווח ליעקב על פעולותיה. כיוון שכל הפעילויות הללו היו לשווא, ניסו אנשי אצ"ל אפשרות אחרונה. הם חטפו שני חיילים בריטים והודיעו שיהרגו אותם ברגע שיוציאו את חבריהם להורג. אבל גם פעולה זו לא הצליחה. הבריטים הודיעו שהם מתכננים להוציא את יעקב ואת חבריו להורג.
יעקב וחבריו שלחו מכתב למפקד האצ"ל שבו כתבו שהם יודעים כי אנשי אצ"ל עשו הכול כדי לשחררם. אם יקרה הגרוע מכול והם יומתו, יהיה זה למען מטרה שהם מאמינים בה.
הרע מכול קרה. בערב אחד הודיעו לשלושה שעומדים להוציאם להורג למחרת היום. כשקיבלו את ההודעה התחילו השלושה לשיר. הם שרו כל הלילה את 'התקווה' ושירים נוספים שנהגו לשיר באצ"ל.
לפנות בוקר הגיע אל השלושה רב. יעקב וייס וחבריו המשיכו לשיר עד הרגע האחרון, שבו עלו לגרדום.
