שלמה בלנק

מגואלי אדמת גבעת עדה וממתיישביה הראשונים של המושבה.
התיישב על אדמות מארח' יחד עם בני משפחתו ובני מושבות ותיקות. הם עיבדו את האדמה כדי לממש את זכותם של היהודים על האדמה שנקנתה מהערבים. שלמה בלנק בנה את המושבה גבעת עדה עם חבריו על אדמות מארח'. הוא התיישב במקום והקים בו את ביתו. 

שלמה בלנק נולד בארץ ב-1885. את ילדותו עשה במושבות - פתח תקווה, כפר תבור, חדרה, זכרון יעקב ושפיה. עם קניית אדמות מארח' התיישב על אדמות אלו יחד עם אחיו, גיסו, בן דודו ועוד כמה בני מושבות מהסביבה, והם עיבדו את האדמה. שלמה בלנק בנה את משקו וביתו על אדמת מארח'. יחד עם שבעה מהמתיישבים על האדמות, הקימו את המושבה גבעת עדה. אחרי הקמת הבתים, התחתן. במלחמת העולם הראשונה גויס לצבא התורכי ושירת בחיל התובלה בתעלת סואץ. הוא חזר למשק אחרי המלחמה.

מת במושבה גבעת עדה בשנת 1948.

שנות ילדותו של שלמה בלנק עברו עליו במושבות החדשות שקמו בארץ-ישראל בתקופה ההיא.

אביו של שלמה היה יהודי שהגיע מרוסיה לירושלים לפני שיהודים התחילו להתיישב במושבות חקלאיות ברחבי הארץ. הוא הצטרף ליהודי ירושלים שהחליטו לצאת מחומות ירושלים ומהערים, בהאמינם, שיהודים צריכים לעסוק בחקלאות ולא רק בלימוד תורה או במסחר.

אמו של שלמה הייתה יהודייה ממוצא ספרדי שנולדה ירושלים. משפחתה הגיעה לירושלים מתורכיה. נישואים של יהודים שהגיעו מרוסיה, כמו אבא של שלמה, ויהודיות ספרדיות ממשפחות יוצאות מדינות 'מזרחיות', כמו אימא של שלמה, לא היו מקובלים באותם ימים, אבל בני הזוג התחתנו.

בתקופה ההיא שלטו בארץ-ישראל התורכים. אביו של שלמה החליט לשנות את שמו לשם של יהודי תורכי: בלנק. הוא גם ויתר על הנתינות הרוסית שהייתה לו, נתינות שניתנה לכל מי שנולד ברוסיה, וכך ויתר על הזכויות ועל ההגנה שרוסיה יכלה לתת לו בארץ. במקום הנתינות הרוסית הוא הפך לנתין של תורכיה, השליטה בארץ-ישראל, כמו היהודים הספרדים.

הוריו של שלמה עברו לגור במושבה הראשונה, פתח תקווה, ואחר כך נדדו בין כמה מושבות נוספות והתגוררו בזכרון יעקב, בחדרה ובכפר תבור. משפחתו של שלמה הייתה בין המשפחות הראשונות שהתיישבו בחדרה. היה להם משק גדול מאוד. אביו הכיר את בהמות העבודה שאיתן עבדו המתיישבים בחדרה. הוא עבד מטעם הברון רוטשילד בקניית בהמות עבודה מערביי הסביבה לכל המתיישבים במושבה. שלמה ואחיו גדלו במושבות ולמדו לעבד את האדמה, להתייחס לבהמות העבודה ולחיות בצמצום. הוא גדל עם אחיו במושבה החדשה. שלמה עזר לאביו בעיבוד האדמה ובפיתוח המשק.

המצב בחדרה לא היה טוב, מאחר שבמושבות החדשות, כמו חדרה ואחרות, שרר מחסור והעבודה הייתה קשה. אבל חדרה סבלה מעוד בעיות. בקרבת המושבה היו בצות, ובהן יתושים, שעקיצתם גרמה להעברת מחלת הקדחת. רבים ממתיישבי חדרה חלו במחלת הקדחת, ביניהם מבוגרים, זקנים וילדים, ועשרות נפגעו בצורה קשה ומתו. שלמה ומשפחתו ראו חברים וביניהם ילדים שחלו ומתו.

אביו חשש לילדיו וגם לעצמו. כשהוא חלה העבירו אותו לבית-החולים של זכרון יעקב. הוא ביקש מהברון רוטשילד, שהיה אחראי על המושבות, שיעביר אותו ואת משפחתו למושבה אחרת. כך עבר שלמה, שכבר היה נער, עם משפחתו לשפייה, הקרובה לזכרון יעקב. הם התכוונו להישאר במקום רק באופן זמני, כי שפייה לא הייתה מושבה ממש, אלא מושבה-בת של זכרון יעקב ולא ישבו בה חקלאים באופן קבוע. כשהייתה משפחת בלנק בשפייה שמעה שחברת יק"א, של הברון הירש, החליטה לקנות אדמות קרובות לזכרון יעקב, שקראו להן 'אדמות מארח'. האדמות האלו הפכו מאוחר יותר למושבה גבעת עדה. אביו של שלמה רצה להיות בין המתיישבים הראשונים במושבה חדשה יחד עם ילדיו.

שלמה ושניים מאחיו היו המתיישבים הראשונים באדמת מארח'. משפחותיהם היו משמונה המשפחות הראשונות שהפכו את אדמות מארח' למושבה גבעת עדה.

שלמה בלנק עבר משפייה עם אביו, אחיו ובני משפחה ואיכרים אחרים לאדמות חדשות, שנקנו בידי חברת יק"א, של הברון הירש. ערביי הסביבה והערבים שישבו עליהן קראו להן אדמות מארח'. על האדמות האלו הוקמה המושבה החדשה - גבעת עדה. אדמות מארח' נקנו כדי להיטיב את מצבם של האיכרים. כל המתיישבים היו בני המושבות הוותיקות, כזכרון יעקב, שפייה ובת שלמה, והיו מיועדות לבני האיכרים שהתבגרו והיו צריכים משק לעצמם. שלמה ומשפחתו באו מהמושבה שפייה.

בתקופה זו התנגדו השלטונות התורכיים לעלייה ולהתיישבות של יהודים בארץ-ישראל, מחשש שהיהודים ישתלטו על הארץ. כשיק"א קנתה את האדמות היא התחייבה לא למכור אותן ליהודים. לכן, כשהתיישבו שלמה וחבריו על האדמה, לא הסכימו התורכים שהם יעבדו את האדמות לעצמם, ואילצו אותם להיות אריסים של אדם שקנה את הקרקעות מהערבים. פירוש הדבר, שהאדמה הייתה שייכת לו והם רק עיבדו אותה. הם היו אריסים רק לגבי השלטונות התורכיים, אך בפועל האדמה הייתה שייכת להם. בתחילה הגיעו שלמה וחבריו לאדמות החדשות רק בימי החול, ואת השבתות היו מבלים עם משפחותיהם שנשארו במושבות הוותיקות. בכל יום ראשון הגיעו למארח' כדי לעבד את האדמה החדשה, וביום שישי היו חוזרים לבתיהם. שלמה היה חוזר לשפייה או לזכרון יעקב מדי יום שישי. המתיישבים היו חייבים לעבד את האדמות מיד לאחר קנייתן, כי על פי החוק התורכי אם לא חורשים מיד אדמות שנקנו, הן חוזרות לבעליהן הקודמים. המתיישבים החדשים התיישבו בחאן ערבי ישן שהיה שייך לתושבים הקודמים, ערבים שגרו במקום. לפני ששלמה וחבריו הגיעו למקום, האדמה הייתה שייכת לאדם שישב בלבנון. הערבים שעיבדו את האדמה שילמו לבעל האדמה דמי שכירות.

הבעיות הראשונות של המתיישבים החדשים היו עם התושבים הקודמים, הערבים. בתחילה ישבו המתיישבים החדשים, וביניהם שלמה, עם הערבים, אלה בחאן ואלה בבקתות בסביבות החאן, ועיבדו את האדמה יחד. אבל שלמה וחבריו, וגם חברת יק"א שקנתה את האדמות, פחדו שהערבים יחשבו שהם בעלי האדמות. בחוזה הקנייה התחייב בעל האדמות הקודם לדאוג שהערבים שיישבו על האדמות יעברו למקום אחר. חברת יק"א שילמה פיצויים למתיישבים הערבים כדי שיקנו אדמות במקום אחר. השלטונות התורכים, שלא רצו לעודד התיישבות של יהודים, במיוחד לא במקום ערבים, הוציאו הוראה שהערבים יישארו במקום. לכן שלמה וחבריו ישבו עם הערבים במקום, עיבדו יחד את האדמות ולא רבו. הערבים שמרו על המשקים ועל בהמות העבודה בימים שהמתיישבים החדשים נסעו לבתיהם. אבל, כשהמתיישבים החדשים התחילו לבנות את בתיהם, והקימו מושבה עברית ממש, הם הרסו את בקתות המתיישבים הערבים. הערבים כעסו מאוד והפריעו לייסוד המושבה: הם עקרו מוטות ששימשו לסימון החלקות השונות של כל מתיישב; הם חטבו עצים ביער האלונים שהיה על אדמות מארח', מול עיני השומרים היהודים, והשומרים לא יכלו לעשות דבר.

חברת יק"א נאלצה לשחד את השלטונות התורכיים ולשלם עוד כסף לערבים. הערבים עזבו והבקתות שלהם נהרסו. הגשם הראשון באותה שנה הרס את הבקתות האחרונות. ערביי האזור הפיצו שמועות על כך שגורשו בכוח, הוכו ורכושם נשרף. חברת יק"א שילמה שוב לשלטונות כדי שלא יגרשו את שלמה וחבריו מאדמתם בגלל שמועות אלה. בעיה נוספת הייתה הדרך ממארח' לזכרון יעקב, שבה נסעו המתיישבים מדי סוף שבוע. הדרך הייתה ארוכה מאוד ולפעמים נחסמה על-ידי הצפות של מי הגשמים. אז היו שלמה וחבריו נאלצים לחכות באמצע הדרך או לחזור למקום שממנו באו. דרך קצרה יותר עברה באדמותיו של ערבי בשם חורי. יק"א שילמה לו כסף רב כדי שיסכים לסלילת הדרך לזכרון יעקב למען המתיישבים החדשים. חורי ביקש כסף רב מאוד מפני שידע שלחברת יק"א ולמתיישבים החדשים יש בעיות עם השלטון ואין להם ברירה אלא לשלם. שלמה וחבריו החלו להקים בתים ועיבדו את אדמתם. רבים מהם ראו בעיבוד האדמות החדשות עבודה זמנית, לקראת התיישבות במקום אחר. בשנה שקדמה להתיישבות פגעה מחלה קשה בגפנים. הגפנים היו הענף המרכזי בזכרון יעקב והמושבה סבלה נזקים רבים. האדמות החדשות היו אמורות להציל אותם.

אולם השנה הראשונה להתיישבות על האדמות החדשות הייתה שנה חקלאית קשה. הייתה זאת שנת בצורת שהתווספו אליה מכת עכברים, שאכלו מכל הבא ליד, ומגפה שפגעה בפרות ובשוורים. הרבה מתיישבים חדשים התייאשו וחזרו למושבות שבאו מהן. שלמה לא נכנע לקשיים. הוא נשאר במקום למרות הכול עם אחיו, גיסו ובן דודו. הם היו בין שמונת המתיישבים שנשארו במקום, על אדמות מארח', שאותן רצו להפוך לביתם בכל מחיר.

מתוך שלושים וחמישה המתיישבים במארח', שהפכה להיות המושבה גבעת עדה, נשארו רק שמונה, שראו במקום את ביתם. שלמה בלנק היה אחד מהם. השמונה התחילו לבנות את המשקים שלהם ואת הבתים שבהם יגורו עם משפחותיהם. בתקופה הראשונה חיו רק הגברים-המתיישבים במארח' ועיבדו את האדמה בימי החול. בשבתות חזרו לזכרון יעקב, למשפחותיהם. שלמה וחבריו רצו שמשפחותיהם יעברו לגור איתם, ולא רצו להמשיך לנסוע כל שבוע לזכרון יעקב. הם עבדו קשה כדי שהבתים והמשקים יתקדמו ואפשר יהיה להביא את המשפחות.

שלמה היה צעיר ועדיין רווק. גיסו היה חוזר לאחותו של שלמה בשפייה, ושלמה היה מבלה את השבתות עם אמו ועם אחיו. האיכרים במושבה החדשה, וביניהם שלמה, עבדו בעיקר בפלחה, זאת אומרת - גידולי שדה: חיטה, שעורה וקטניות. גידולים אלה גדלים בשדות וצריך לזרוע אותם כל שנה מחדש. חלק גדול מהגידולים האלה, כמו חיטה, מושקים על-ידי הגשם. ומה יקרה בשנות בצורת, שבהן יש מעט גשם? בשנים שלא ירד גשם סבלו המתיישבים מחסור במזון וידם לא הייתה משגת לקנות להם אוכל. גם בשנים גשומות לא תמיד עלו הגידולים יפה. האיכרים הבינו שצריך לגדל סוגי גידולים מגוונים יותר. הם חיו קרוב לזכרון יעקב, שבה גידלו בעיקר גפנים ליין. גם בזכרון יעקב סבלו בשנים שבהן פגעה מחלה בגפנים. הם חשבו שצריך לבסס את המשק שלהם על יותר מענף אחד: לא רק גפנים כמו בזכרון יעקב ולא רק פלחה כמו במושבה שלהם. אבל עד שהצליחו לממש את הרעיון הזה עבר זמן רב. שלמה עבר יחד עם חבריו מהחאן הישן לבתים החדשים שנבנו במיוחד בשבילם. לכל מתיישב היה בית. שמונת הבתים עמדו בשתי שורות של ארבעה בתים, וביניהם הרחוב. זה היה הרחוב היחיד במושבה. מסביב לשתי שורות הבתים נבנתה חומה. בחומה היה שער שהיה נסגר מדי לילה. החומה והשער הגנו על התושבים, שחששו מגנבות ומהתקפות של תושבי הסביבה הערבים. בבוקר היו יוצאים מבתיהם, מתוך החומה, לעבד את שדותיהם שמחוצה לה, ובערב היו חוזרים ומוגנים בתוך החומה. מחוץ לחומה גרו שלושים ושש משפחות ערביות.

האדמות התרחבו. התושבים שלא נשארו החזירו את אדמתם לחברת יק"א. השנה הראשונה להתיישבות הייתה שנה קשה, שנת בצורת, שהתחוללו בה גם מכת עכברים ומגפה שפגעה בפרות. הרבה מהמתיישבים עזבו ואדמותיהם חולקו לנשארים. השנה הקשה פגעה גם בתושבי האזור הערבים. מקצתם נאלצו למכור את אדמתם וכך התרחבה אדמת המושבה.

שלמה וחבריו עבדו קשה כדי להתפרנס. העבודה באדמות רבות לא הייתה קלה ולא תמיד היו רווחים מספיקים למחיה. באחד הביקורים בזכרון יעקב פגש שלמה את בלימה, בתו הצעירה של שוחט המושבה זכרון יעקב, שעלתה לארץ והצטרפה להוריה שישבו כבר בזכרון יעקב. היא הייתה אישה חזקה ושמחה, ושלמה ידע שתוכל לעמוד בתנאים הקשים במושבה החדשה ורצה לשאתה לאישה. כשהתבגרה הנערה מעט נשא אותה שלמה לאישה. היא הייתה רק בת שמונה עשרה, והייתה האישה הראשונה שהצטרפה אל בעלה במושבה החדשה. בלימה נקשרה למושבה וראתה בה את ביתה. היא עזרה לשלמה בכול, בנתה איתו את המשק ואף נתנה יד לאיכרים האחרים.

הבתים נבנו מעל הרפתות ונחשבו לנוחים מאוד, אבל היישוב היה מבודד. שלמה היה יוצא לעבוד בשדה, ובלימה עזרה לו בבית ובגידול הבהמות, ששכנו ברפת שמתחת לבית. היא הייתה ידועה בכל האזור בדברי המאפה הנפלאים שאפתה. למרות התנאים הקשים, שלמה שמח שאשתו משתלבת כל-כך טוב במושבה החדשה ובעבודה הקשה. נשים נוספות התחילו להגיע למושבה, ביניהן אחותו של שלמה. לשלמה ולבלימה נולדו חמישה ילדים. המושבה התרחבה ומתיישבים חדשים יצאו אל מחוץ לחומות. שלמה המשיך לעבוד במשק שלו יחד עם בניו.