בן-יהודה היה חלוץ התחייה של השפה העברית כלשון דיבור חיה. הוא היה עיתונאי וחוקר לשון, ממקימי 'ועד הלשון העברית', שנעשה לימים ל'אקדמיה ללשון העברית'. מפעל חייו היה חיבור המילון העברי הגדול. בן-יהודה נולד בפלך וילנה שבליטא בשנת 1858. בנעוריו יצא לפריס ללמוד רפואה. בהשפעת התנועה הלאומית היהודית באירופה פרסם את מאמרו 'שאלה נכבדה'. במאמר זה ביטא את השקפתו הלאומית: היהודים צריכים לשוב לציון ולהחיות את הלשון העברית כלשון דיבור.
בשנת 1881 עלה לארץ-ישראל. בארץ הסתובב בחברת משכילים והשתתף בכתיבה בעיתונים שונים. בשנת 1884 ייסד עיתונים משלו. לחם בקנאות עקשנית להנהגת הדיבור העברי. הוא חידש מילים רבות והכניס סגנון כתיבה חדש בעיתונות העברית. הוציא לאור את 'עולם קטון', עיתון הילדים הראשון בעברית וכן כמה ספרי לימוד ומקרא. יחד עם יהודה גרזובסקי ודוד יודילוביץ' נאבק קשות בראשי היישוב הישן, הקנאים הדתיים ואנשי 'החלוקה', שאף העלילו עליו כי הוא מסית למרד בשלטון התורכי העות'מאני. נאסר, אך שוחרר בלחץ ציבורי גדול. בימי הוויכוח על תוכנית אוגנדה תמך בלהט בתוכנית זו להתיישבות יהודית באפריקה. בן-יהודה נפטר בשנת 1922.
על שמו המושבה אבן-יהודה ורחובות ברחבי הארץ.
אביו של אליעזר בן-יהודה מת בהיותו בן ארבעים, והותיר אחריו אישה וארבעה ילדים. חודשים מספר אחרי מות האב נולד ילד חמישי, שנקרא על-שם אביו, יהודה-לייב. אמו של אליעזר הייתה אישה חזקה וחכמה. היא עבדה קשה כדי לגדל את ילדיה ולפרנסם, והשכילה לכוון את מהלך חייהם. את עיקר מאמציה השקיעה באליעזר, ברצון ובאמונה שהוא יהיה רב בישראל. היא הכניסה אותו ל'חדר', בו למדו הילדים היהודים באותה תקופה ,שבו לימד הטוב במלמדים. המלמד )מורה( היה ידוע בהתייחסותו הקשה לילדים, ובמכות שהיה מפליא בהם. רק לאליעזר הקטן לא התאכזר והיה מרוצה מאוד מהתקדמותו בלימודים. המלמד הבטיח לאמו של אליעזר שבנה יהיה איש גדול בישראל.
האם דאגה להעניק לאליעזר את התנאים הטובים ביותר ללימודים. מאחר שבאותה תקופה הצבא הרוסי חטף ילדים לעבודות הצבא, מסרה את אליעזר לדודה, דוד וולפסון. לדוד וולפסון לא היו ילדים ולכן הסכנה שיקחו את אליעזר לצבא הייתה קטנה יותר. דוד וולפסון היה איש עשיר, בעל אחוזה בסביבות העיר. כאשר הגיע אליעזר לגיל בר-מצווה שלח אותו הדוד ללמוד בישיבה גדולה בעיר אחרת. בהגיעו לעיר פגש אליעזר בבחור ששכנע אותו לוותר על הלימודים בישיבה הגדולה, וללמוד בישיבה חדשה, קטנה, שיש בה פחות תלמידים וראש הישיבה שלה, רבי יוסי בלויקר, בקיא מאוד בתורה. אליעזר הלך איתו לביתו של ראש הישיבה. ראש הישיבה פנה אל אליעזר ובמבט מחויך הזמין אותו לישיבה להיבחן. אליעזר הצליח יפה במבחן, וראש הישיבה התפעל ממנו והזמין אותו לבוא אל ביתו בכל ליל שבת כדי ללמוד יחד איתו טור הלכות שבת. אליעזר לא החסיר אפילו ליל שבת אחד, ולמרות הקושי לקום בשעה מוקדמת מאוד ולקטוע את השינה, היה עוזב את משכבו החם והולך ללמוד תורה אצל ראש הישיבה האהוב.
באחד מלילות השבת, כשהגיע אליעזר ללמוד טור של הלכות שבת, מצא על השולחן ספר קטן ודק פתוח, במקום הספר הגדול והעבה שהיה רגיל בו. ראש הישיבה התחיל לספר לו על לשון הקודש ועל דקדוק, והסביר, כי הספר הקטן הפתוח הוא ספר דקדוק, וכי לבד מלימודי התורה חשוב לו שאליעזר ילמד גם דקדוק ושפת הקודש. באחד הימים שבהם ישבו ללמוד דף גמרא, ואיש לא היה בבית, הוציא ראש הישיבה ממקום מסתור ספר קטן וביקש מאליעזר שיקרא בקול רם. היה זה תרגום לעברית של הסיפור רובינזון קרוזו. אך התחיל אליעזר לקרוא ומישהו דפק בדלת. ראש הישיבה חטף את הספר מידיו והסתיר אותו, והם חזרו לקרוא בספר הקודש שלפניהם. בתקופה זו לא היה מקובל לקרוא בעברית ספרים שאינם ספרי קודש. מאז אותו יום, התאהב אליעזר בלשון העברית.
אחרי שנה החליט דודו של אליעזר להחזירו לישיבה הגדולה, כדי שיוכל להשגיח עליו טוב יותר. ידידיו של הדוד סיפרו לו כי אליעזר קורא ב'ספרים חיצוניים' - ספרים בעברית - שאינם ספרי קודש. הדוד כעס מאוד ואמר: "אם תתפסו אותו אני אעניש אותו בכל חומרת הדין".
פעם אחת, בסוף התפילה, עזבו כולם את בית-הכנסת, ואליעזר נשאר לבד והמשיך לקרוא לאור הנר. פתאום כבה הנר, ובחושך ראה דמויות של בני אדם עטופים בבדים לבנים, צועדים לקראתו. אליעזר נבהל מאוד וברח. היו אלה דודו ושכניו שהתעטפו בסדינים לבנים, ובאו בכוונה כדי להבהיל אותו ולתפוס אותו כשהוא קורא בספרים בעברית שאינם ספרי קודש. הם האירו בפנסיהם את בית-הכנסת אבל אליעזר כבר לא היה שם, אבל מצאו על השולחן ספר שלא היה ספר קודש. איש מהם לא רצה לגעת בספר, והם הפילו אותו ארצה ודחפו אותו ברגליהם אל מחוץ לבית-הכנסת, האירו בפנסם על הספר וקראו: "ספר טמא, זה דבר נורא!"
הספר נכתב על-ידי תלמיד חכם, שהגן על קדושתו של אלוהים בשפה העברית. דודו של אליעזר אפילו לא בדק את תוכנו של הספר וחזר הביתה ישר לחדרו של אליעזר. באותו ערב ויתר אליעזר על ארוחת הערב. הוא שכב וקרא וכששמע צעדים מתקרבים כיבה את הנר. הדוד נכנס כועס מאוד, הדליק את הנר ופקד על אליעזר לצאת ממיטתו. הדוד הפך את המזרן במיטתו של אליעזר ומצא ספר. הדוד חשב לעצמו "כל מה שסיפרו לי על אליעזר היה אמיתי". הוא צעק עליו: "לך לך מביתי, קח התפילין שלך ולך". הדוד היה בטוח שאליעזר יחזור לאמו.
אליעזר לא השיב דבר. לקח את התפילין, שם אותם בכיס מעילו ויצא את בית דודו. הוא היה בן ארבע עשרה, ופחד לחזור לאמו, לכן החליט ללכת לבית-כנסת בעיר אחרת. הוא ידע שלבית-כנסת הוא יכול להיכנס גם באמצע הלילה. בבוקר הגיעו יהודי העיר לתפילת שחרית. שמש בית-הכנסת ניגש אל אליעזר הישן והעיר אותו: "זמן להתפלל, בחור" אמר לו, ואליעזר קפץ על רגליו ונכנס לתפילה בבית-הכנסת. בין המתפללים היה איש אחד, שנראה מיוחד: גבוה, פניו צעירות ושער ראשו לבן. האיש הזה התבונן באליעזר, בפניו העדינות ובעיניו הגדולות והמבריקות. אחרי התפילה ניגש האיש אל אליעזר ושאל אותו מיהו ומה מעשיו בעיר זו. שם האיש היה שלמה נפתלי הרץ יונס. הוא היה תושב העיר והזמין את אליעזר לביתו, בית קטן בתוך גינה שבו התגוררו הוא ומשפחתו.
אליעזר התבונן בסביבה החדשה. בביתו של נפתלי הרץ יונס היו ספרים מסודרים בארונות, תמונות על הקירות, עציצי פרחים בחלונות, שטיח על הארץ, שולחן כתיבה, כיסאות נוחים וספה עם כריות רקומות. אליעזר חשב לעצמו שאפילו גן עדן לא יכול להיות יותר מקסים. עיניו נמשכו אל הספרים. הוא ניגש ופתח אחד מהם וקפץ בבהלה: הספר היה לועזי, גם השני, השלישי, ואליעזר לא ידע לקרוא בהם. שלמה נפתלי הסביר לו כי אלה חיבורים חשובים מאוד של תלמידי חכמים גדולים יהודים.
הוא אמר לאליעזר: "אל תתייאש, יש בחיים תעודות אחרות מחוץ לספרי הקודש, גם אתה תלמד ותקרא את כל הספרים האלה". בבית גרו שלמה נפתלי, אישתו ושתי בנותיו: דבורה, הגדולה ובילה, הפעוטה. מארחיו של אליעזר היו חילוניים, אבל הוא המשיך לשמור על חוקי הדת, ומארחיו כיבדו את דרך חייו. דבורה התחילה ללמד את אליעזר רוסית. במשך כל החורף למד אליעזר את השפה הרוסית. בביתו התחנך לדבר יידיש ולקרוא עברית, ועכשיו הוא היה צריך להתרגל לדיבור הרוסי, וגם ללמוד לקרוא ולכתוב. אליעזר רצה ללמוד גם צרפתית, כדי שיוכל להיכנס לכיתות הגבוהות בבית-הספר ולא לכיתות הנמוכות. מדי פעם היה חוזר לישיבה, כי לא רצה להתנתק בבת אחת מלשון הקודש. כעבור שנתיים ואחרי התלבטויות החליט אליעזר, כי הדבר הנכון ביותר לעשות הוא לעזוב את ביתו של שלמה נפתלי, לנסוע לעיר ולהיכנס שם לבית-ספר. הפרידה משלמה ובני משפחתו הייתה קשה. דבורה נתנה לאליעזר צעיף צמר שסרגה בעצמה כדי שיהיה לו חם בנסיעה, ובעת פרידתם אמרה לו: "אני לא אשכח אותך, האם אתה תזכור אותי?" אליעזר הבטיח לה שהוא יזכור אותה ויכתוב לה, ושאל אותה: "האם את מבטיחה לחכות עד שאחזור?"
אליעזר נסע לעיר הולדתו כדי לראות את אמו שלא ראה כבר כמה שנים. הוא הגיע לבית אמו ביום שישי לפני שקיעת החמה. הבית הקטן היה נקי ומסודר, השולחן מכוסה מפה לבנה לכבוד השבת והנרות מוכנים בשני פמוטות של כסף. החלות לקידוש היו מכוסות מפה רקומה, אמו הייתה לבושה בגדי חג והילדים והנכדים היו מסביבה. בואו היה הפתעה שאף אחד לא ציפה לה. כולם שמחו לראות את אליעזר, וגם הוא שמח להיות שוב עם בני משפחתו. אליעזר סיפר להם שהוא נוסע ללמוד והבטיח לאמו שידאג לה בזקנתה. אמו לא העירה לו על השינוי בבגדיו. הוא לא לבש עוד את הבגדים השחורים הארוכים וגזז את הפיאות. היא הרגישה שהיא צריכה לנסות ולשמור על יהדותו של אליעזר בדרכי נועם וביקשה ממנו שיישאר יהודי טוב. אליעזר קידש על היין, והשבת בכל קדושתה חדרה לתוך הבית. שבועיים נשאר אליעזר בבית אמו ואחרי-כן נסע לדרכו.
בעיר לימודיו התיידד אליעזר עם בחור יהודי בשם ויטינסקי, צעיר משכיל שהיה תלמיד בבית-הספר שאליו אמור היה אליעזר להיכנס. ויטינסקי הכין את אליעזר למבחן הכניסה לבית-הספר, והמנהל התפעל מאוד מהתלמיד החדש. הוא שחרר אותו משכר הלימוד, ואף נתן לו עשרים רובל כל חודש עד סוף הלימודים למימון הוצאות מחייתו. אליעזר הצטיין בלימודיו. התלמידים היהודים התאספו כולם סביב אליעזר ועד מהרה הפכו לחבריו הטובים. התלמידים שהיו מתושבי המקום הזמינו אותו לבתיהם והציגו אותו בפני משפחותיהם.
אליעזר סיים את בית-הספר התיכון, בזמן שהתחוללה מלחמה בין רוסיה לבין תורכיה, ששלטה אז בבולגריה. הדור הצעיר תמך ברוסיה ודרש לשחרר את העם הבולגרי מהשלטון התורכי.
הבחורות והבחורים היהודים הסכימו עם הדרישה הזאת וגם הם קראו לחופש לעם הבולגרי. גם אליעזר נסחף למחשבות אלה. חברו, ויטינסקי השפיע עליו במיוחד. ויטינסקי אמר שאולי יצטרכו להמיר את דתם כדי להשפיע על המתרחש. הוא הסביר לאליעזר שהוויתור על היהדות הוא ויתור קטן על מנת להשיג מטרה גדולה יותר וחשובה. ויטינסקי כלל לא הבין מדוע אליעזר ממשיך להקפיד על לשון הקודש ועל המסורת היהודית. לדעתו, היו אלה דברים השייכים להיסטוריה ולא צריך לקיים אותם. הדברים האלה רק חיזקו אצל אליעזר את המשיכה לעם ישראל ובמיוחד לשפה העברית. הוא אף לא ניסה להסביר לחברו את ההבדל בדעותיהם, וסבר שאלה דברים שבתוך הלב וקשה להסביר אותם. לבדו בחדר, המשיך אליעזר לקרוא עברית. המחשבות על שחרור בולגריה העסיקו אותו. הוא חשב בלבו: "בולגריה תהיה חופשית, אך מדוע לא יהיה גם העם היהודי חופשי? האם העם היהודי גרוע מהעם הבולגרי? האם אין זכות לכל עם ועם לחיות ולשאוף לחופש? יש לעם היהודי ארץ-ישראל ובה הוא יכול לשבת". מאז היה אליעזר לאיש אחר, כאילו נולד מחדש. כל הספקות נעלמו מלבו ועכשיו היה בטוח שחייו מוקדשים לרעיון שחרור עם ישראל מעבדות ולתחייתו בארץ-ישראל. בהחלטה זו עזב את רוסיה ונסע לצרפת, לפריס הבירה. שם למד וחיפש דרכים להפיץ את הרעיון שבלבו. הרעיון הזה לא נתן לו שקט לא ביום ולא בלילה, לא בזמן העבודה ולא בזמן המנוחה.
אליעזר הגיע לפריס חסר פרוטה ולא הכיר שם נפש חיה. הדבר הראשון שהדהים אותו היה, כי אף-על-פי שהצטיין בלימודי הצרפתית בבית-הספר, כל עגלון וכל שומר מדבר צרפתית טוב ממנו. הוא הבין שכל מאמציו ללמוד את השפה היו לשווא. הוא ראה בפריז את מרכז ההשכלה וחופש-הדעה של מערב אירופה. אליעזר הבין שהוא חייב להמשיך בלימודים ולהצטיין בהם, וגם לרכוש ידע נוסף על מנת להגיע להישגים שיסייעו בידיו להגשים את שאיפותיו.
העבודה הקשה וחיי העוני השפיעו לרעה על בריאותו. הוא החל להקיא דם והרופאים ציוו עליו להפסיק לזמן מה את לימודיו ולנסוע למקום יותר חם. ד"ר נטר יעץ לו לנסוע לאלג'יר. אליעזר חשב בלבו: "מי יודע, אם בכלל עוד אחזור לפריס? אם אחיה בכלל?" אליעזר דאג מאוד פן ימות לפני שיתגשם רעיון תחיית ישראל. בלי להתייחס למצבו הקשה, עבד יותר ורשם את כל מחשבותיו ואת תוכניותיו על הנייר. אליעזר הבין שרק על-ידי פרסום נרחב של רעיונותיו יגיעו הדברים לידיעתם של יהודים רבים שלא חשבו כמוהו, ופירט בכתביו את הסיבות המחייבות את עם ישראל לחיות, ככל העמים, את חייו המדיניים בארצו ולדבר בלשונו. הוא שלח את מאמרו לעיתון העברי 'המגיד', שיצא באירופה, וקיבל את המאמר בחזרה עם הערה "אינו ראוי לדפוס". הסירוב להדפיס את המאמר, יחד עם התפתחות המחלה דיכאו מאוד את אליעזר. הוא ראה כיצד רעיונו הגדול הולך לאיבוד יחד איתו, והיה בטוח שימיו ספורים. עיתונאי רוסי, שניסה לעזור לאליעזר, שאל אותו אם אין ליהודים שבועון או ירחון עברי אחר חוץ מ'המגיד'. אליעזר הסביר לו שיש אמנם עוד עיתון, 'השחר', אבל זה עיתון חשוב ורציני מכדי שיכתוב בו סטודנט פשוט. "אתה חייב לשלוח את המאמר, ולחתום בשם בדוי", עודד אותו העיתונאי הרוסי, ואליעזר החליט לנסות. הוא קרא למאמר 'שאלה לוהטת' וחתם בשם הנסתר - 'א. בן-יהודה', והמאמר נשלח לעיתון 'השחר'. כעבור שבועיים, ביום פורים, קרה נס, הגיעה התשובה מעיתון 'השחר'. אליעזר קיבל מכתב, ובו נאמר כי המאמר יודפס. השם שלו ישונה מ'שאלה לוהטת' ל'שאלה נכבדה'. אליעזר בן-יהודה שמח, ומהיום ההוא הפך 'בן-יהודה' להיות שם משפחתו.
מעודד וטוב לבב הסכים בן-יהודה לשמוע לעצתו של ד"ר נטר, רופאו, ולנסוע לחופשת מנוחה באלג'יר, שם בילה את ימי החורף, שבפריס היו קשים מאד. בינתיים שלח 'להשחר' מאמר שני בשם 'עוד מוסר לא לקחנו'. באלג'יר נפגש אליעזר עם יהודים שדיברו בלשון הקודש. יהודים אלה דיברו בהברה ספרדית, בניגוד ליהודי אירופה שדיברו בהברה אשכנזית. אליעזר חשב שמבטא זה קרוב יותר למבטא שבו דיברו היהודים הקדמונים ולכן מצא חן בעיניו. הוא החליט שכך ידברו בעברית שתקום לתחייה בארץ אבות, בארץ-ישראל. בן-יהודה החליט כי עליו להפסיק את לימודיו, לנסוע לארץ-ישראל, על מנת לחיות בה, ולפעול בתוכה.
חבריו היהודים לא הבינו אותו וטענו שהוא אמנם עתיר כישרונות, אבל אם ייסע לארץ-ישראל אין לו סיכוי להצליח. הוא הרבה לדבר על תחיית ישראל ועל שיבת העם לארץ-ישראל, אך הצטייר בעיני חבריו כ'חולם חלומות', שדעתו קצת מבולבלת מרעיונותיו. אליעזר החליט לעלות לארץ-ישראל. לפני צאתו מפריס קיבל מכתב משלמה נפתלי הרץ, ובו סיפר שבתו דבורה מחכה לו והייתה רוצה, אם דעתו נוחה מכך, להצטרף אליו למסע לארץ-ישראל. אליעזר מיהר לענות לשלמה נפתלי הרץ ולהסביר לו שהוא חולה שחפת, אין לו כסף והוא נוסע להתיישב בארץ-ישראל שאין בה תנאים נוחים להתיישבות. הוא המשיך והסביר שלא העז לקשור את גורלה של דבורה בגורל חייו המסובכים כל-כך. דבורה, שראתה את המכתב החליטה שברצונה להצטרף לאליעזר. אף-על-פי שבחורים רבים ביקשו את ידה, היא חשבה רק על אליעזר. לפני נסיעתו יצא בן-יהודה להיפגש עם בעלי עיתון 'השחר'. בעל העיתון החמיא מאוד לאליעזר על כתיבתו. בווינה פגש אליעזר את דבורה, ופגישתם הייתה מאוד נרגשת. הם לא יכלו להתחתן בווינה, בגלל העדר תעודות לידה ועוד כמה מסמכים, והחליטו להמשיך בדרכם לארץ-ישראל, בתקווה שבאחת מערי תורכיה, לא יקפידו כל-כך והם יוכלו להתחתן. אליעזר ודבורה עלו לארץ בשנת 1881. כשהתיישבו ברכבת הכריז אליעזר בהתרגשות: הנה אנו נוסעים לארץ-ישראל! עיניה של דבורה נמלאו דמעות, אך היא חייכה אליו. בקושטא שבתורכיה, הם נפגשו עם חברו של אליעזר והמשיכו יחד איתו למצרים. בקהיר, בירת מצרים, הם נישאו, כשאליעזר אמר בהתרגשות לדבורה שהיא תהיה "האם העברייה הראשונה". משם המשיכו שלושתם בסירה לארץ. הסירה התקרבה לחוף יפו. השיטו אותה בחורים ערבים חזקים ושזופים. העיניים השחורות שלהם הבריקו והם התפללו כל הזמן לאל, שיעזור להם לעבור בשלום בין הסלעים הנוראים, שהיו בדרכם לחוף. ברחובות הצרים של יפו עבר אליעזר בשקט בין המוני ערבים צועקים ורועשים, דוחפים איש את רעהו, מוכרים וקונים, בשפה שלא היה אפשר להבין. הם חיכו בשמש החזקה עד הערב כדי לנסוע לירושלים, ונסעו בעגלה רתומה לשלושה סוסים, עם ספסלים צרים ובלי משענת לגב. חברו של אליעזר שמר בשבילם את המושב האחרון וכך הם יכלו לפחות להישען, ולהניח את חפציהם לרגליהם. יחד איתם על העגלה היו יהודים זקנים, נשים וילדים - שכל אחד דיבר בשפתו: ספרדית, יידיש, ערבית. הם היו תושבי הארץ, ובן-יהודה רצה לומר להם: עם אחד, שפה אחת, ארץ אחת! אך לא אמר דבר. ירושלים מוקפת הרים, ולכן בחלק מהדרך הם ירדו מהעגלה, הלכו ברגל ואף דחפו את העגלה. הם עצרו בלילה לכמה שעות בבאב אל-וואד, שער הגיא, ונרדמו על הספסלים הארוכים של העגלה. בינתיים הסוסים נחו ואכלו. לאחר שהתעוררו שתו כוס קפה שחור, והמשיכו בדרך, ושוב חלקים גדולים ממנה עשו בהליכה כדי לא להכביד על העגלה. עם זריחת החמה הגיעו העולים לירושלים. הפלחים הערבים עברו על פניהם ובירכו אותם בערבית: "סבח אל-חיר" ובן-יהודה ענה בעברית: "יישר כוחכם", והם כמובן לא הבינו זה את זה.
שערי העיר היו עדיין סגורים, כמו בכל לילה. כשנפתחו השערים הם ירדו ברחובות הצרים, במדרגות המרוצפות אבנים קטנות, כשסביבם לכלוך וזוהמה. שני שליחים באו לקבל את פני בן-יהודה ולקחו אותו לעורך העיתון העברי הירושלמי, 'החבצלת', שבו פרסם בן-יהודה אחדים ממאמריו. הם לא דיברו עם דבורה ואפילו לא הביטו לעברה, היות שהיו דתיים מאוד ומעולם לא דיברו עם נשים. בביתו של העורך ערכו להם קבלת פנים יפה מאוד. רק בן-יהודה ועורך העיתון דיברו עברית. לגבי כל השאר הייתה זאת רק שפת הקודש מהתפילות, ולא שפת יום-יום. דבורה ובן-יהודה שכרו שני חדרים קטנים בחצר עזובה, אצל משפחה ספרדית. כדי להגיע לביתם הם היו צריכים לעבור שבע חצרות ולטפס בסולם במקום מדרגות, אך הם קיבלו את הקשיים האלה באהבה ולא התלוננו עליהם. הם היו שונים בלבושם ובמנהגיהם מתושבי ירושלים היהודים, והחליטו לנהוג לפי מנהגי היהודים במקום ואף לשמור את מצוות הדת. דבורה כיסתה את שערותיה במטפחת, ובן-יהודה גידל את זקנו. בעקבות מעשים אלה, הידידות בינם ובין שכניהם גדלה מיום ליום. בן-יהודה ארז בלב כבד את כל החליפות האירופאיות שלו. הוא חבש תרבוש על הראש ולבש גלימה ספרדית. הוא בחר את הלבוש הספרדי, כי מצא בו סגנון ייחודי ומתאים יותר לארץ-ישראל. את כל המאמצים האלה למצוא חן בעיני השכנים היהודים, עשה בן-יהודה כדי שבבוא היום הם יסכימו לקבל את השפה העברית. משפחת בן-יהודה השתדלה להתאים את עצמה לא רק בלבוש החיצוני, אלא גם במנהגים. בן-יהודה הניח תפילין, הלך לבית-כנסת עטוף בטלית, שמר על דיני כשרות בביתו ושמר על השבת, מנהגים שהיו שונים לגמרי מאלו שהיה רגיל להם בפריס, לפני עלותו לארץ. גם דבורה, שהייתה יהודייה לא דתית, עשתה את כל המאמצים כדי שבן-יהודה יצלח במעשיו.
בן-יהודה התחיל לעבוד בתור עוזר-עורך 'החבצלת' בשכר נמוך מאוד. את הבעיות הכלכליות שלהם פתרה דבורה על-ידי כך שמכרה את הדברים היקרים לה ביותר, בגדים ותכשיטים שהביאה איתה מחוץ-לארץ. קשה היה לה, לדבורה, להיפרד מהדברים שכל-כך אהבה, אך הייתה מוכנה להקריב את הכול למען בן-יהודה ורעיונותיו, והוא מצדו חזר ואמר שיהיה לה הכבוד להיות "האם העברייה הראשונה". היהודים הדתיים, תושבי הארץ, חשדו בדרכו של בן-יהודה. הוא הגיע בחליפות האירופאיות שלו, שהחליף אחר כך לבגדים המקומיים, ודיבר כל הזמן עברית, שהיא שפת הקודש מהספרים. הם ניסו לבדוק אותו מדי פעם. באחד מימי שישי בדרך מבית-הכנסת פנה אליו אחד היהודים מתושבי המקום בעברית, הפנה אותו הצדה והציע לו לעשן סיגריות. בן-יהודה סירב ואמר לו שהוא באמת שומר מצוות ולכן לא יעשן ביום שישי, אך בכל מקרה, אמר בן-יהודה, שהוא שמח על כך שהוא פונה אליו בעברית. היהודים בירושלים התנגדו לדיבור בשפה העברית, שמבחינתם הייתה שפת קודש שאסור לדבר בה בחיי יום-יום. הם הטילו חרם על אנשים שהעזו לדבר עברית. למרות זאת היו בתי-ספר שבהם לימדו עברית. באחד מהם הציעו לבן-יהודה ללמד עברית.
בן-יהודה לא פחד מהחרם, ומן האבנים שנזרקו עליו בדרך לבית-הספר, והחליט שהוא מקבל את התפקיד. היו מעט משפחות ששלחו את ילדיהם ללמוד 'עברית בעברית' כפי שלימד בן-יהודה. הוא קיבל על עבודתו שכר מצומצם, ובכל יום עבד שבע שעות. ילדים שלא למדו בבית-הספר הציצו מהחלונות כדי לראות את הפלא הזה: איך השפה העברית היא שפה שאפשר לדבר בה ולא רק להתפלל בה. ההוראה הקשתה על מצב בריאותו של בן-יהודה, הוא חזר לירוק דם, והרופא הפציר בו להפסיק לאמץ את גרונו, ולפיכך להפסיק ללמד. בן-יהודה לא הסכים בשום פנים. זאת הייתה המשכורת היחידה שלו, ובעיקר, הייתה זאת הדרך הטובה ביותר להפיץ את השימוש בשפה העברית. אם הם יצליחו בבית-הספר הזה אולי עוד בתי-ספר ירצו לקבל את התוכנית.
שישה חודשים לאחר עלייתו של בן-יהודה לארץ, עלתה קבוצה של צעירים יהודים, שרצו להתיישב בארץ. הם הגיעו לביתו של בן-יהודה וסיפרו לו ששמעו על פעולותיו. מי שלא ידע לדבר עברית לא דיבר באותה פגישה, מפני שהכיר את נאמנותו של בן-יהודה לשפה העברית בלבד. דבורה אירחה אותם יפה ובן-יהודה הזמין אותם לערוך את ליל הסדר בביתו.
באותה עת נולד בנו הבכור של בן-יהודה - הילד העברי הראשון. בן-יהודה היה נרגש ביותר וראה בהולדת בכורו את החלום שלו על סף התגשמות. חלוצים יהודים עולים לארץ ומנסים לדבר עברית, והילד העברי הראשון נולד גם הוא. בן-יהודה הכריז שעם הילד הזה ידברו רק עברית.
דבורה, שזו הייתה לה לידה ראשונה, הרגישה בודדה מאוד, אך לא התלוננה. רק היא יכלה לטפל בילד כי רק היא ידעה לדבר עברית. אורחים שבאו לבקר לא האמינו שמדברים עם הילד רק עברית ובאו לראות זאת במו עיניהם.
החלוצים הצעירים שעזבו את ירושלים מיהרו להודיע למשפחת בן-יהודה שהם ייסדו מושבה חדשה. בן-יהודה ראה במושבה תאומה לבנו. לאחר שהתלבט בדבר השמות של המושבה ושל בנו, נקראה המושבה ראשון לציון ולבנו קרא בן-ציון, לפי עצת חבריו. בן-יהודה שהרגיש כאב המושבה, רצה מאוד לראות בעיניו את המושבה ראשון לציון. דבורה הסכימה להישאר עם התינוק. בן-יהודה יצא ברכיבה על סוסים וחמורים עם חבורה של גברים לראשון לציון, שהוקמה על גבעה בודדה. הוא התרגש מאוד מהמראות שראה וחזר לירושלים מאושר.
אליעזר בן-יהודה ידוע במיוחד כמי שהחיה את השפה העברית - הפך אותה משפת קודש לשפת יום-יום. אולם בנוסף לכך עשה אליעזר רבות בנושאים הקשורים לתחיית העם העברי בארץ-ישראל.
אליעזר ראה בשפה את ההתחלה ואת הבסיס להתעוררות העם היהודי. הוא חידש מילים ישנות והמציא חדשות, ובעיקר דאג שתושבי הארץ ידברו עברית. מאז עלייתו לארץ לא דיבר בן-יהודה בשום שפה אחרת. הוא דיבר עם אישתו ועם חבריו עברית. בחנות, קנה בעברית, ברחוב, שאל בעברית. עברית הייתה שפתו היחידה והבלעדית ומי שלא דיבר עברית לא היה יכול לדבר איתו.
עם בואו לארץ פרש בן-יהודה את פעילותו למען החייאת השפה בשלוש חזיתות. הוא לימד עברית בבית-ספר, כתב כתבות בעברית בעיתון העברי 'החבצלת' ואסף מילים חדשות למילון עברי חדש. במשך כל שנות חייו בארץ המשיך לכתוב עברית בעיתונים, ולהסביר את עמדותיו בקשר להחייאת השפה העברית ולהתחדשות עם ישראל בארצו, ועשה לילות כימים בהוספת מילים למילונו.
האיסורים שהטיל בן-יהודה על עצמו הכבידו מאוד על חייו. בירושלים, שבה גר עם אישתו, לא דיברו האנשים עברית. רק הגברים ידעו עברית, כי זו הייתה שפת התפילה. רבים מתושבי ירושלים חשבו שעברית היא שפה קדושה ולכן היא אסורה בדיבור ומותרת רק בתפילה. לא היה בירושלים אף לא בית-ספר אחד שבו דיברו עברית. בן-יהודה רצה לשכנע את בני ירושלים בצדקת דרכו, על מנת שיתחילו לדבר עברית. אנשי ירושלים היו דתיים, וכדי להתקרב אליהם שמרו, הוא ואישתו, על עקרונות הדת. בן-יהודה שמח במיוחד כשהתחילו להגיע לארץ ראשוני היהודים מן העלייה הראשונה.
הגיעו יהודים ממזרח אירופה כדי לבנות מושבות חקלאיות יהודיות בארץ-ישראל. מקצת מאנשים אלה הכירו את בן-יהודה ותמכו בעמדתו. ואכן, באחדות מהמושבות שייסדו, קמו בתי-ספר שבהם לימדו ודיברו עברית. עם הקמת המושבה הראשונה נולד גם בנו הראשון של בן-יהודה. שמה של המושבה הראשונה היה ראשון לציון, והבן הראשון של בן-יהודה נקרא בן-ציון. בן-יהודה רצה לקרוא לו איתמר, אבל תושבי ירושלים אמרו לו שנהוג לקרוא לילד הראשון שנולד בארץ-ישראל בן-ציון. בן-ציון גדל כשכולם סביבו דיברו אליו עברית בלבד. בן-יהודה רצה שהוא יהיה הילד העברי הראשון. מי שלא ידע עברית לא הורשה לדבר עם הילד. כמו שבן-ציון היה הילד העברי הראשון, ראשון לציון הייתה המושבה העברית הראשונה. בראשון לציון דיברו רבים מהתושבים עברית ולימדו עברית את הילדים. במושבה העברית הראשונה אהבו והעריכו את בן-יהודה. רבים קראו את דבריו בעיתון והזדהו איתם. בן-יהודה החליט לעבור לכתיבה בעיתון משלו. התורכים, ששלטו אז בארץ, לא הסכימו שיצאו לאור עיתונים חדשים. בן-יהודה קנה מאחד מאנשי ירושלים את עיתון 'הצבי', ומאחר שסבר ששם העיתון הוא חסר משמעות, הוא ניסה להערים על התורכים והוציא עיתון בשם 'האור' כתוספת ל'הצבי'. למה מצא חן בעיני בן-יהודה השם 'האור'? הוא רצה להוציא את עם ישראל מהחושך אל האור - מגלות לארץ-ישראל, משפה זרה לשפתם שלהם - השפה העברית. אבל התורכים לא אהבו את השם החדש והוא נאלץ לחזור ולקרוא לעיתונו 'הצבי'.
ב'הצבי' וב'האור' כתב בן-יהודה את כל אשר חשב. הוא הרבה לכתוב מאמרים שישכנעו את היהודים לדבר עברית בבתיהם ומחוצה להם, וכן כתב על התחדשות העם היהודי בארץ-ישראל. הוא כתב על נושאים כהתיישבות, חקלאות וביטחון, ועל מצב היהודים בארץ, ובמיוחד בירושלים. הייתה לו ביקורת רבה על הנעשה בתחומים רבים. הוא התנגד לכך שהיהודים חיים מכספי ה'חלוקה' - כספים שנאספים בחוץ-לארץ ומחולקים לאנשי ארץ-ישראל. הוא חשב שתלמידי הישיבות צריכים לצאת לעבוד ולעבד את אדמת הארץ. בתחילה קיבלו אותו אנשי ירושלים בשמחה, למרות רעיונותיו החדשים. בן-יהודה היה בעל אמצעים דלים, והוא התעקש להוציא את העיתון גם כאשר לא היה לו במה לממנו. הוא קנה נייר במקום אוכל, ואנשי ירושלים היו מוכנים למכור לו מצרכים ולחכות עד אשר יוכל לשלם. לפעמים לא יכול היה לשלם שכר דירה ובעל הדירה, גם הוא, נתן לו אשראי לזמן מה. יום אחד כתב בעיתון ביקורת על בעלי הבתים. באותה שנה הייתה בצורת ולא היו מים בירושלים. בן-יהודה כתב שלבעלי הבתים יש מים מבורות המים בחצרות הבתים והם אינם מוכרים אותם, ומחכים שהמים יתייקרו. בעל הבית שלו כעס, כי הוא הרגיש שבן-יהודה כותב עליו, והשליך אותו ואת משפחתו מהדירה אל הרחוב ביום גשום וקר. שכניו של בן-יהודה הפצירו בבעל הבית להחזיר את המשפחה לביתה, אבל מאותו יום ואילך לא הסכימו אנשי ירושלים למכור לבן-יהודה בהקפה. בגלל המצב הכספי הקשה נסע בן-יהודה לחוץ-לארץ, והורי אשתו ציידו אותו במעט כסף.
הברון רוטשילד, שתמך במושבות הראשונות, הבטיח לבן-יהודה תמיכה כספית. כל תקופת היותו בחוץ-לארץ הוציא אחד מידידיו בארץ את העיתון 'הצבי'. כשחזר בן-יהודה לארץ, התנהל בה ויכוח גדול. השנה הייתה שנת שמיטה, ועל פי חוקי הדת, היהודים היו צריכים להפסיק לעבד את אדמתם. אבל איך יוכלו? הרי המושבות כל-כך צעירות, ושנה שלא יעבדו את האדמה תגרום להתמוטטותן. מיד כשחזר כתב בן-יהודה בעיתונו, שאסור ליהודים במושבות החדשות לשמור על שנת השמיטה כי ההרס יהיה גדול. תמיכתו בביטול שנת השמיטה הביאה עליו חרם של כל רבני ירושלים, שאסרו
על הציבור להיכנס לביתו או להתקרב אליו. בן-יהודה הבין שהתקרבותו אל הדת לא עזרה, והוא חזר ללבוש לבוש מערבי וחדל לנסות לחיות כמו אנשי ירושלים. לבנו השני קרא בשם מיוחד - אבי-חיל, ולא התחשב בבני המקום ובמנהגיהם. רק מעטים בתוך ירושלים תמכו בבן-יהודה ובדעותיו, אבל במושבות היו לו תומכים רבים. מצבו שלו ושל בני משפחתו הלך ורע. כשנדמה היה שהמצב בלתי אפשרי בא השינוי: התמיכה שהובטחה על-ידי הברון רוטשילד התחילה להגיע. בן-יהודה יכול היה להתפנות לעבודה החשובה לו ביותר - הכתיבה בעיתון וכתיבת מילונו. אשתו של בן-יהודה החלה
ללמד בבית-ספר לבנות, והמשפחה עברה לבית גדול יותר, קנתה רהיטים ואף העסיקה משרתת. נולדו למשפחה עוד שלוש בנות.
בתי-הספר במושבות נתמכו גם הם על-ידי הברון רוטשילד. לפי הוראת הברון, בן צרפת, השפה העיקרית בבתי-ספר אלה הייתה צרפתית, ועברית נלמדה כשפה שנייה, אבל חשובה ביותר.
האושר לא האריך ימים. האישה היקרה לבן-יהודה - דבורה, נפטרה. בן-יהודה נשאר אלמן ובודד וגידל בעצמו ובעזרת אמו את ילדיו. מיד אחרי מות דבורה חלו ומתו שלושה מילדיה. הצער בבית בן-יהודה היה גדול. אבל, למרות הצער הגדול המשיך בן-יהודה לכתוב בעיתונו ולמצוא מילים חדשות למילונו. למען ילדיו היה חשוב לו למצוא מילים חדשות - כדי שיוכלו לדבר.
בירושלים נמצאו לבן-יהודה ידידים ובעלי ברית מעטים, אבל במושבות היו אנשים רבים שכיבדו אותו. ילדי המושבות גדלו והפכו אנשים. לילדים אלה נראה הדיבור בעברית ברור ופשוט. הם לא הבינו את הפלא שבהחייאת העברית ולא תמיד נשארו נאמנים לבן-יהודה ולעיתונו.
כשגדלו הילדים במושבות החליטו רבים מההורים לשלוח את ילדיהם ללמוד באוניברסיטאות בצרפת. בן-יהודה כעס על החלטה זו וחשב שלימודים בצרפת יפגמו בעברית שמדברים הצעירים. את דעתו זו כתב בעיתונו. הוא הרגיז את אנשי המושבות, שחשבו שבן-יהודה רוצה שבניהם יהיו איכרים בורים, והתנגדו לכך שהוא יתערב בחייהם. כך נוצר קרע בינו ובין האנשים שתמכו בו תמיד. רבים מהם הפסיקו לקנות את עיתונו ומצבו נהיה שוב קשה.
אבל, בן-יהודה לא ויתר ועמד על דעתו, כי היה בטוח בצדקתו. בן-יהודה חשב שרק בדרך זו תקום השפה העברית לתחייה ויקום גם עם ישראל בארצו. הקרע עם אנשי המושבות התאחה במהרה, ואחרי זמן קצר חזרו בני המושבות להיפגש עם בן-יהודה ולקרוא את עיתונו.
ילדי בן-יהודה גדלו ללא אימא. סבתם, אמו של בן-יהודה, גידלה אותם. אך היא הייתה זקנה וגידלה אותם כמו בגולה. הם היו לבושים כילדים בעיירה במזרח אירופה ולא שיחקו כמעט. בן-יהודה החליט לשאת אישה חדשה. אחותה הקטנה של אישתו הראשונה נבחרה להיות אישתו. היא החליטה להינשא לו, למרות הקשיים ועל אף שהיה חולה. הרופאים אמרו שאישתו הראשונה מתה כי נדבקה במחלתו של בן-יהודה. למרות זאת התעקשה האחות הצעירה להינשא לבן-יהודה.
האחות הצעירה - בילה, לא ידעה עברית. כשנישאו שינתה את שמה לחמדה. כשהגיעה לארץ התחילו לדבר בביתו של מחיה השפה העברית רוסית. יריביו של בן-יהודה שמחו ולעגו לו.
חבריו דאגו. השפה העברית הייתה חשובה להם, והם פחדו שאם בן-יהודה ייכשל בהפיכת ביתו לבית עברי, אף אחד לא ילך בעקבותיו. בן-יהודה לקח לתשומת לבו את דאגת חבריו. הוא החל ללמד את אישתו עברית. בן-יהודה החליט להעביר את מערכת העיתון לביתו כדי שילדיו ישמעו אותו ואת פועלי העיתון מדברים ביניהם עברית.
חמדה, אישתו החדשה של בן-יהודה, לא אכזבה אותו. היא למדה עברית תוך חודשים ספורים. חבריו ומתנגדיו לא האמינו כיצד חזר ביתו של בן-יהודה להיות בית עברי במהירות רבה כל-כך. חמדה למדה את השפה במהירות. בהתחלה כתבה מכתבים בעברית, אחר כך כתבה מאמרים לעיתונו של בן-יהודה ולבסוף כתבה אפילו סיפורים. הצלחתה של חמדה בן-יהודה הייתה הצלחת העברית.
בן-יהודה המשיך לפרסם את עיתונו ולכתוב את מילונו. הפרסומים בעיתון ויריבותו עם כמה מאנשי ירושלים הביאו למאסרו. הוא נאסר אחרי שאחד ממתנגדיו הלשין לשלטונות התורכים, שאחד המאמרים בעיתונו של בן-יהודה מתנגד לשלטון התורכי. בן-יהודה נעצר. הוא נידון למאסר שנה. מלבד זאת, פסק בית המשפט שעיתונו לא ייצא יותר לעולם. בן-יהודה, משפחתו וחבריו היו עצובים מאוד. בשעת צרה זו חזרו אליו גם רבים מחבריו, שאיתם רב בגלל סיבות שונות.
מעצרו של בן-יהודה נודע בכל העולם. רבים כעסו על המלשינים. הברון רוטשילד הורה לנציגיו בארץ לעשות הכול לשחרורו של בן-יהודה. הוא שכר את עורך הדין הטוב ביותר וגם דאג לתשלום שוחד. בן-יהודה השתחרר. בתחילה לא הסכים מושל ירושלים שיחזור לכתוב בעיתונו. לבסוף, בעזרת שוחד, השתכנע;#133& יהודי העולם איימו שיפסיקו לשלם כספי חלוקה ליהודי ירושלים אם אלו ימשיכו להתנכל לבן-יהודה. יהודי ירושלים, ובראשם הרבנים, הסירו את החרם מעל בן-יהודה וביתו ומצבם הוקל. עיתונו של בן-יהודה המשיך להופיע. סופרים עבריים פרסמו בו את עבודותיהם הראשונות. אבל יותר מכול - בארץ-ישראל החלו לדבר עברית כשפה הראשונה: שפת דיבור, כתיבה וקריאה, שפת ילדים, נשים וגברים.
1858 - נולד בשם אליעזר יצחק פרלמן בעיר בפלך וילנה שבליטא. התחנך ב'חדר'. בנעוריו נשלח על-ידי דודו העשיר ללמוד בישיבה בעיירה פלוצק. שם החל ללמוד אצל רבי יוסי בלויקר, רב צעיר שקירבו לשפה העברית. ברח מדודו לעיירה גלובקיה, שם פגש את משפחתו של שלמה נפתלי הרץ יונס, משכיל שכתב בעיתונים בעברית. בהשפעת יונס רכש אליעזר השכלה כללית, ולא רק לימודי תורה. התאהב בדבורה, בתו של יונס.
1878 - נסע בשם הרוסי הבדוי אליאנוב, לרכוש השכלה בפריס ונרשם שם ללימודי הרפואה, מתוך כוונה להתפרנס ממקצוע זה בארץ-ישראל. פרסם בעיתון 'השחר' מאמר המשקף את תפיסתו הלאומית על שיבת עם ישראל לארצו. חתם על המאמר לראשונה בשם אליעזר בן-יהודה. חלה במחלת השחפת. נסע לאלג'יר להירפא ממחלתו. שם התרשם מהמבטא הספרדי של חכמי העדה שדיברו עברית. חזר לפריס, התקשר לדבורה, בתו של יונס, והציע לה נישואין בתנאי שתיסע איתו לארץ-ישראל ותדבר רק עברית כל חייה, היא וילדיה.
1881 - הזוג בן-יהודה הגיע לנמל יפו. הם עברו לגור בירושלים. עבד בכתב העת 'חבצלת' וכמורה בבית-הספר 'אליאנס', שבו לימד עברית. נולד בנו בכורו - איתו דיברו רק עברית. ייסד עם חברים את האגודה 'תחיית ישראל', שמטרתה לחדש את חיי העם היהודי בארצו על-ידי תחיית הלשון העברית ותרבותה. החל בכתיבת מילונו 'מילון בן-יהודה'.
1885 - הוציא לאור את העיתון 'הצבי'. לאחר זמן החל לצאת פעמיים בשבוע בשם 'האור'. תקופה מסוימת הוציא לאור עיתון בשם 'ההשקפה'.
1889 - ייסד עם חברים את האגודה 'שפה ברורה' ואת 'ועד הלשון העברית', שלימים הפך ל'אקדמיה ללשון העברית'. היה יושב ראש ועד הלשון עד יום מותו. היה פעיל בייסוד ספרייה בירושלים, שלאחר שנים הפכה ל'ספרייה הלאומית'.
1891 - דבורה אשתו נפטרה ממחלת השחפת. אחותה של דבורה, חמדה, הגיעה לארץ ונישאה לאליעזר.
1893 - השלטונות התורכיים סגרו את עיתונו ואסרו אותו, מאחר שחשבו שיש במאמריו הטפה להקמת כוח יהודי. הוא שוחרר עד המשפט. לאחר שנידון לשנת מאסר הוגש ערעור בשמו ויצא זכאי. עבר לגור ברחוב החבשים בירושלים והקדיש את כל עבודתו לכתיבת מילון עברי גדול.
1914 - בראשית מלחמת העולם הראשונה יצא עם משפחתו לארצות-הברית כדי לאסוף חומר למילון ולגייס כספים להוצאתו לאור.
1919 - חזר לארץ. זכה לראות 5 כרכים של המילון יוצאים לאור עוד בחייו.
1922 - נפטר בדירתו שברחוב החבשים. נקבר בהר הזיתים.
1858 - נולד בשם אליעזר יצחק פרלמן בעיר בפלך וילנה שבליטא. התחנך ב'חדר'. בנעוריו נשלח על-ידי דודו העשיר ללמוד בישיבה בעיירה פלוצק. שם החל ללמוד אצל רבי יוסי בלויקר, רב צעיר שקירבו לשפה העברית. ברח מדודו לעיירה גלובקיה, שם פגש את משפחתו של שלמה נפתלי הרץ יונס, משכיל שכתב בעיתונים בעברית. בהשפעת יונס רכש אליעזר השכלה כללית, ולא רק לימודי תורה. התאהב בדבורה, בתו של יונס.
1878 - נסע בשם הרוסי הבדוי אליאנוב, לרכוש השכלה בפריס ונרשם שם ללימודי הרפואה, מתוך כוונה להתפרנס ממקצוע זה בארץ-ישראל. פרסם בעיתון 'השחר' מאמר המשקף את תפיסתו הלאומית על שיבת עם ישראל לארצו. חתם על המאמר לראשונה בשם אליעזר בן-יהודה. חלה במחלת השחפת. נסע לאלג'יר להירפא ממחלתו. שם התרשם מהמבטא הספרדי של חכמי העדה שדיברו עברית. חזר לפריס, התקשר לדבורה, בתו של יונס, והציע לה נישואין בתנאי שתיסע איתו לארץ-ישראל ותדבר רק עברית כל חייה, היא וילדיה.
1881 - הזוג בן-יהודה הגיע לנמל יפו. הם עברו לגור בירושלים. עבד בכתב העת 'חבצלת' וכמורה בבית-הספר 'אליאנס', שבו לימד עברית. נולד בנו בכורו - איתו דיברו רק עברית. ייסד עם חברים את האגודה 'תחיית ישראל', שמטרתה לחדש את חיי העם היהודי בארצו על-ידי תחיית הלשון העברית ותרבותה. החל בכתיבת מילונו 'מילון בן-יהודה'.
1885 - הוציא לאור את העיתון 'הצבי'. לאחר זמן החל לצאת פעמיים בשבוע בשם 'האור'. תקופה מסוימת הוציא לאור עיתון בשם 'ההשקפה'.
1889 - ייסד עם חברים את האגודה 'שפה ברורה' ואת 'ועד הלשון העברית', שלימים הפך ל'אקדמיה ללשון העברית'. היה יושב ראש ועד הלשון עד יום מותו. היה פעיל בייסוד ספרייה בירושלים, שלאחר שנים הפכה ל'ספרייה הלאומית'.
1891 - דבורה אשתו נפטרה ממחלת השחפת. אחותה של דבורה, חמדה, הגיעה לארץ ונישאה לאליעזר.
1893 - השלטונות התורכיים סגרו את עיתונו ואסרו אותו, מאחר שחשבו שיש במאמריו הטפה להקמת כוח יהודי. הוא שוחרר עד המשפט. לאחר שנידון לשנת מאסר הוגש ערעור בשמו ויצא זכאי. עבר לגור ברחוב החבשים בירושלים והקדיש את כל עבודתו לכתיבת מילון עברי גדול.
1914 - בראשית מלחמת העולם הראשונה יצא עם משפחתו לארצות-הברית כדי לאסוף חומר למילון ולגייס כספים להוצאתו לאור.
1919 - חזר לארץ. זכה לראות 5 כרכים של המילון יוצאים לאור עוד בחייו.
1922 - נפטר בדירתו שברחוב החבשים. נקבר בהר הזיתים.
כל הזכויות שמורות Ⓒ עמותת סנונית והמכון למורשת בן גוריון
