דוד בן-גוריון היה ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של מדינת ישראל. מדינאי יהודי, מראשי התנועה הציונית ותנועת הפועלים הציונים. דוד גרין נולד בפלונסק שבפולין בשנת 1886.
היה פעיל בתנועה הציונית מנעוריו. הוא השתתף בהגנה העצמית היהודית נגד הפורעים בשנת 1905. בן-גוריון היה פעיל במפלגת 'פועלי ציון' ונלחם נגד פתרונות שהוצעו לבעיה היהודית מחוץ-לארץ-ישראל . דוד גרין עלה לארץ-ישראל בשנת 1906, בהיותו בן 20. הוא עבד במושבות יהודה והגליל. למד משפטים בקושטא וחזר בשנת 1914 לארץ-ישראל. בשנה זו פרצה מלחמת העולם הראשונה. התורכים ששלטו בארץ חשבו שהוא פועל נגד שלטונם ולטובת הבריטים, ולכן גירשו אותו, כעבור שנה, מארץ-ישראל למצרים. משם יצא לארצות-הברית והיה פעיל בארגון 'החלוץ', במפלגת 'פועלי ציון' ובהקמת 'הגדודים העבריים' לשחרור ארץ-ישראל. 'הגדודים העבריים' היו גדודים עבריים במסגרת הצבא הבריטי. הצבא הבריטי כבש את ארץ-ישראל מידי התורכים, ודוד חזר עם הגדוד לארץ לאחר מלחמת העולם הראשונה. בארץ היה פעיל בתחומים רבים: היה ממייסדי 'הסתדרות העובדים הכללית' ומראשיה, מראשי תנועת העבודה, פעיל במוסדות היישוב ובתנועה הציונית. נבחר לוועד הזמני של היישוב העברי . משנת 1921 עד 1935 כיהן כמזכיר ראשי של הסתדרות העובדים, ועם איחוד שתי המפלגות 'הפועל הצעיר' ו'אחדות העבודה', היה מראשי המפלגה המאוחדת, מפא"י - מפלגת פועלי ארץ-ישראל. משנת 1935 עמד בן-גוריון בראש הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, שהייתה כמו ממשלה של הציונים בעולם כולו. במשך תקופה ארוכה נאבק למען הקמת מדינה יהודית עצמאית. הוא דרש איחוד של כל כוחות הלוחמים היהודים במחתרות וריכוזם תחת המוסדות העליונים של היישוב היהודי ושל התנועה היהודית. לקראת הקמת המדינה החלה התארגנות להנהגה ממלכתית משותפת לכל הזרמים. הוקמה 'מנהלת העם' ובן-גוריון עמד בראשה.
בה' באייר תש"ח (14.5.48), הכריז על הקמת מדינת ישראל. בן-גוריון היה לראש הממשלה הראשון ולשר הביטחון. עמד בראש הפיקוד במלחמת העצמאות. התמסר להקמת צה"ל ולביצוע המשימות העצומות של קליטת עלייה המונית, התיישבות, חיזוק מדיניות הביטחון ועוד. בשנת 1953 פרש והלך לשדה בוקר, בקוותו למשוך את הנוער להתיישבות בנגב. ב-1955 חזר לממשלה כשר הביטחון ולאחר בחירות חזר להיות גם ראש ממשלה. עמד בראש מבצע 'קדש' בסתיו 1956. בשנת 1963 פרש מתפקידו כראש ממשלה. הקים בשנת 1965 מפלגה חדשה: רפ"י - רשימת פועלי ישראל. ב-1970 התפטר מחברותו בכנסת ופרש גם מהחיים הפוליטיים.
ב-1973 נפטר והובא למנוחות בטקס ממלכתי באחוזת קבר משפחתית במדרשת שדה בוקר.
דוד גרין נולד בעיר פלונסק, עיר לא גדולה בפולין. בצדה של העיר זרם לאיטו נהר פלונקה, ובמרכזה ניצבה כנסייה נוצרית עם מגדל ופעמון גדול. סביב לכיכר השוק היו רחובות היהודים. בתיהם היו בנויים מעץ והם היו בני קומה אחת או שתיים. ביניהם היו גם חנויות ובתי מלאכה.
הסוחרים היהודים התפרנסו בעיקר מהשוק. רובם היו סוחרים קטנים, חנוונים ובעלי מלאכה. אחד הרחובות, המוביל אל כפרי הסביבה, נקרא רחוב העזים, ובקצהו התגוררה משפחת גרין.
אביו של דוד, אביגדור גרין, היה איש נאה וגבה קומה. הוא היה בקיא בתורה ובעל השכלה רחבה. שפת הדיבור של המשפחה הייתה יידיש. אביגדור שלט גם בפולנית, ברוסית ובגרמנית. אנשים כיבדו אותו ונעזרו בעצתו. הוא עסק בכתיבת מכתבים רשמיים ובקשות והיה מופיע בבית-המשפט מטעם אחד הצדדים. משפחת גרין לא חיה בתנאי עוני. הבית היה מעין בית ציבורי, שאנשים יוצאים ונכנסים בו כל הזמן כדי לשוחח על בעיות היהודים. אביגדור גרין שמע על אגודת 'חובבי ציון', ומטרותיה הלהיבו אותו. הרעיון החדש והנועז, שיהודים יחזרו לארץ אבותיהם, כבש את לבו והוא חשב עליו כל הזמן. אביגדור עזר להקים סניף של אגודת 'חובבי ציון' בעיר, ומאז היה העיסוק באגודה הדבר החשוב לו ביותר. שיינדל, אשתו של אביגדור, הסכימה לרעיון האגודה ואירחה בביתה את אנשי 'חובבי ציון'. היא הייתה אישה טובת לב, נמוכת קומה, רזה וחולנית. כשנולד בנה הרביעי, דוד, בשנת 1886 נקשרה אליו מיד ואהבה אותו אהבה עזה. דוד היה דומה לאמו, קטן-קומה, צנום וחלש, ולא פעם התעלף מרוב חולשה. בקיץ נהגה שיינדל להשאיר את ילדיה בבית והייתה יוצאת עם דוד'ל (כך קראה לו בחיבה) לכפר וליער, כדי שישאף אוויר צח ויתחזק. שיינדל הייתה מודאגת מממדי ראשו הגדול של דוד, ויום אחד ביקשה את אביגדור שייקח אותו לרופא. הרופא בדק את ראשו של הילד, שוחח עמו ואמר: "אל תדאג, זה הקטן - גדול יהיה, רב בישראל...". ואמנם צדק הרופא. דוד הקטן היה ילד חכם ונבון, מקשיב לשיחות גדולים ויודע לדבר כאדם מבוגר. קרובי המשפחה אמרו: "ילד פלא הוא דוד'ל הקטן". דוד היה ילד מוזר במקצת. אהב להתבודד, לטפס על עצים בגינה, להסתכל סביבו ולחשוב, לחשוב... יש שהיה יוצא לשדה וליער, משתטח על האדמה, מקשיב לרשרוש ענפי העצים ורחש זרימת מי נהר הפלונקה וחולם... על מה חולם הילד? אין איש יודע. גם לאמו, האהובה עליו, אינו מספר. יום אחד פקד אסון את המשפחה. האם שיינדל מתה. דוד הקטן הצטער צער רב על מותה. היא הייתה ידידתו היקרה ותמיד-תמיד יזכור אותה. גם כשיתבגר ויהיה לאיש גדול וחשוב - לא ישכח את אמו האוהבת... רק בחלום, בלילה יראה אותה, רק בחלום...
לאחר מות האם, התהלך דוד בודד ועצוב ימים רבים. רק לסיפוריו של אבא הקשיב. אבא ידע לספר אגדות מעניינות וסיפורים מן התורה. גם על אגודת 'חובבי ציון' סיפר אבא. דוד בלע את הסיפורים בנשימה עצורה וידע אותם על-פה. הסב אריה-צבי, שהיה מורה ואיש משכיל, סיפר לדוד הקטן סיפורים מתולדות העם היהודי וגם לימד אותו לדבר עברית ולקרוא בחומש. כשבא ללמוד ב'חדר', הוא בית-הספר היהודי, שמע שוב את הסיפורים שסיפר סבא.
הילדים ב'חדר' התקשו לקרוא ולהבין את הכתוב בסידור התפילה. הרבי התרגז, דפק על השולחן, מרט אוזניהם - וצעק: "אוי, שקצים, שקצים ..." ודוד'ל חייך. הן הוא יודע הכול על-פה. שואל הוא את עצמו: מה יש לי לעשות פה, ב 'חדר'? סביבו יושבים עשרים ילדים, החוזרים בקול על דברי הרבי. גם הרבנית יושבת ב'חדר' ועל ברכיה יושבים ילדיה. הרעש מחריש אוזניים.
כעבור שנה עבר דוד ל'חדר מתוקן', שם דיבר הרבי עברית, ולא יידיש. זה היה קשה לילדים. לדוד לא היה קשה. הודות לסבו, הייתה הלשון העברית בשבילו כשפת-אם ממש. דוד הצליח בלימודים, וכעבור זמן עבר לבית-ספר של הממשלה, שם לימדו את כל המקצועות ברוסית. בית-ספר תיכון לא היה בפלונסק. הנערים המתבגרים למדו בבית-המדרש. גם דוד הצטרף ללימודים בבית-המדרש. הלימודים שם הוסיפו לו דעת ביהדות. כל אחד למד בעצמו. באותו זמן קרא דוד הרבה ספרים, התעמק בהם ושאב מהם חוכמה ודעת. אחד הספרים, שגילה בשעתו, וקרא אותו בלהיטות, היה 'אהבת ציון' של הסופר אברהם מאפו. הספר הגביר בו את המשיכה לארץ-ישראל. גם את הספר 'אוהל הדוד תום' קרא ברוב עניין. סבלו של תום הקטן, המנוצל בידי מעבידיו, נגע ללבו.
בבית אבא היו מתכנסים אנשי אגודת 'חובבי ציון'. דוד הקשיב לשיחותיהם והצטרף לדעותיהם. מדבר היה כאחד הגדולים. בפלונסק היו גם מתנגדים ל'חובבי ציון'. דוד התווכח איתם, וכל שומעיו התפלאו על דבריו הנבונים ועל כושר הדיבור שלו. כשהיה בן ארבע עשרה ייסד, יחד עם חבריו, שלמה צמח ושלמה לביא, שהיו גדולים ממנו, אגודה בשם 'עזרא'. ילדי האגודה בחרו בשם 'עזרא' בגלל דמותו ומעשיו של עזרא הסופר בימי גלות בבל. עזרא קרא ליהודים לשוב לארץ-ישראל ולבנותה.
שלוש מטרות היו לאגודת 'עזרא' שהקימו דוד וחבריו:
א. ללמוד ולדבר עברית.
ב. לתרום לבניין ארץ-ישראל.
ג. לעלות לארץ-ישראל.
דוד וחבריו אספו ילדים, שהוריהם לא יכלו לשלוח אותם ללמוד, ולימדו אותם לדבר עברית. האגודה יצרה אווירה תרבותית בעיר והנער דוד היה דמות מרכזית מאוד בה. באותם ימים שמע דוד כי ד"ר בנימין זאב הרצל כינס יהודים מכל הארצות לעיר באזל שבשווייץ לקונגרס. הדבר היה בשנת 1897. בקונגרס זה ייסד הרצל את ההסתדרות הציונית.
דוד העריץ את ד"ר הרצל וראה בו את 'מלך היהודים'. הוא קרא הרבה על הרצל, ואף כתב לו מכתב. כל ילדי אגודת 'עזרא' שמעו מפי דוד על פועלו של הרצל, ורבים מהם אמרו כי כאשר יגדלו יעלו לארץ-ישראל. גם דוד עצמו היה בטוח כי לכשיגדל - יעלה לארץ-ישראל. כבר בגיל חמש, כאשר שמע מאביו לראשונה על 'חובבי ציון' ועל המושבות שהקימו - החליט בלבו כי עתידו קשור בארץ-ישראל. הילד גדל והיה לנער. עתה התחזקה בו ההחלטה לעלות לארץ-ישראל. בדעתו עלה הרעיון ללמוד הנדסה, וזאת כי המהנדס מתכנן ובונה בתים, שכונות וערים, ודוד הרי חלם לבנות בארץ-ישראל. לפיכך, הכין עצמו לקראת נסיעה לעיר וארשה הבירה, על מנת ללמוד בה את מקצוע ההנדסה. הוא שכנע את אביו ואת קרוביו כי עליו לצאת מיד לדרך. בווארשה רצה דוד להתכונן לבחינות הכניסה לבית-הספר הטכני למהנדסים, שבו יוכל לרכוש את המקצוע.
וכך היה. דוד בא לעיר הגדולה, ועולם חדש וזר נגלה לו. בחיפוש אחר פרנסה לקיומו מצא עבודה מעניינת: מורה לילדים בגיל הרך. מעתה התמסר דוד ללימודים. כל שעה פנויה הייתה קודש לקריאה. הספרים היו האוניברסיטה שלו. הוא לא שכח לרגע כי כל המאמצים שהוא משקיע מכוונים למטרה אחת - עלייה לארץ-ישראל. הוא התחבר לקבוצת אנשים שנקראו 'פועלי ציון', שהיו קרובים ללבו בגלל שאיפתם המשותפת: לעלות לארץ-ישראל ולבנותה. עניין רב גילה דוד בשיחותיהם והשתתף בוויכוחיהם הסוערים. חבריו ב'פועלי ציון' ראו בו צעיר מוכשר, בעל מחשבות מעמיקות וכושר ביטוי מבריק, בעיקר בלשון העברית. דוד, הצעיר בחבורה, הפך להיות בין ראשי המדברים באגודת 'פועלי ציון' בווארשה. הוא המשיך ללמוד בחשק ונראה כי הוא קרוב להשיג את מטרתו. לפתע קרה דבר בווארשה. מרד פרץ בעיר ובמדינה. פולין, שהייתה תחת שלטון רוסיה, התמרדה. רעש ומהומה בעיר. דם נשפך ברחובותיה. צבא פרשים רוסי הכה על ימין ועל שמאל. חנויות נפרצו, בתי-ספר ומשרדים נסגרו. רבים הושלכו לבתי-סוהר, ובייחוד צעירים. גם דוד נלקח לכלא וישב שם בתנאים קשים כמה שבועות, עד שבא אביו והוציאו משם, כשהוא חולה. דוד חזר לפלונסק. תקוותיו לא התגשמו, אבל הוא לא התייאש ולהפך, הוא נמלא מרץ. מיד עם שובו לפלונסק החליט לייסד בה איגוד של 'פועלי ציון'. לא קל היה הדבר: מפלגת הפועלים, הבונד, שהיא מפלגה שהתנגדה לציונות, גייסה לשורותיה את רוב הפועלים ובני הנוער. אבל דוד האמין בכוחו. הוא נאם בפני הפועלים היהודים על המצב של היהודים בגולה: "שונאים אותנו בכל מקום. רק בארץ-ישראל נהיה עם חופשי. הפועלים יבנו בית לעצמם ומולדת לעם".
דבריו עשו רושם כביר על המאזינים. שוב הלך לנאום בבתי מלאכה וגם בבתי-כנסת. שם הוא דיבר בלהט על ארץ-ישראל, עד כמה חשוב לעלות אליה ולבנותה כדי שתשמש מקלט בטוח ליהודים.
לאחר פטירתו של ד"ר בנימין זאב הרצל נאם דוד בבית-הכנסת החדש בפלונסק, שהיה מלא יהודים מפה לפה. כולם הקשיבו ברטט לדבריו וכשסיים זלגו דמעות מעיניהם... אבא של דוד היה מאושר. בן חכם יש לו, אם ילמד יהיה דוקטור... אבל דוד חשב אחרת. באותם ימים כבר התהלך בהחלטה נחושה: הוא יעלה לארץ-ישראל. שני חבריו, שיחד איתם ייסד את אגודת 'עזרא', כבר עלו לארץ נגד רצון הוריהם. אחד מהם אפילו 'סחב' כסף מאביו ללא ידיעתו...
החברים כבר בארץ-ישראל, ואילו דוד עדיין בפלונסק. והנה הגיע מכתב מארץ-ישראל. דוד קרא בו בהתרגשות. חבריו כתבו: "אנחנו עובדים בשדות, בכרמים, חורשים את אדמת ארץ-ישראל. אנחנו מאושרים לחיות ולעבוד את אדמת הארץ". בכל פלונסק קראו את המכתב, מכתב מארץ-ישראל...
דוד החליט בלבו להצטרף אל חבריו. האב שמע על החלטת בנו לעלות לארץ-ישראל, ולא אמר דבר. הוא נתן הסכמתו בשתיקה. הן גם הוא ציוני, וכיצד יתנגד לעליית בנו לארץ-ישראל.
כשהתקרב יום העלייה דאג אביו של דוד להכין לדוד את התעודות הדרושות. לא קל היה להשיג את התעודות. בארץ שלטו התורכים, ששמו מכשולים לעלייה יהודית.
לאחר שנאלץ להפסיק את לימודיו בווארשה חזר דוד בן-גוריון לביתו בפלונסק, שם פעל להקמת סניף של מפלגת 'פועלי ציון'. באותה תקופה עלו לארץ שני חבריו, שיחד איתם ייסד את אגודת 'עזרא'. מארץ-ישראל הם כתבו לו על עבודתם ועל כך שהם מאושרים לחיות בארץ ולעבוד את אדמתה. דוד החליט להצטרף לחבריו. אביו, שהיה גם הוא ציוני, נתן את הסכמתו בשתיקה ודאג להכין לו את התעודות הדרושות. הנסיעה לארץ-ישראל ארכה למעלה משבוע. דוד נסע ברכבת לאודסה, עיר נמל גדולה על שפת הים השחור, ומשם באנייה ליפו. על החוף קיבלו את פניו חבריו מפלונסק.
ביפו שהה דוד רק שעות ספורות. הוא לא אהב את הסמטאות המזוהמות ואת צעקות הרוכלים ורצה להגיע לכפר עברי. הוא ביקש מחבריו להצטרף אליהם למושבה פתח תקווה, והם יצאו לכיוון פתח תקווה בדרך חולית, שבצדיה פרדסים עמוסי פרי. דוד זכה בכבוד - הוא רכב על חמור, בעוד חבריו הלכו ברגל. באותו לילה לא יכול היה להירדם מרוב התרגשות. למחרת יצא לעבוד עם חבריו בפרדס. הוא סחב זבל, חפר בורות ותעלות השקיה וגם נטע עצים בחום הכבד, שלא היה רגיל בו.
דוד המשיך לחיות בפתח תקווה ולעבוד בחקלאות, כמו חבריו. הוא גם נפגע, שוב ושוב, ממחלות, והרופאים הציעו לו לעזוב את הארץ, אבל הוא התעקש: "אינני עוזב". לא תמיד נמצאה עבודה לחברים, ולכן האוכל היה מועט ולעתים הם היו ממש רעבים ללחם. האיכרים העדיפו לקבל לעבודה פועלים ערבים שדרשו פחות כסף. כששמע אביו של דוד על קשייו - שלח לו כסף, אך דוד החזיר לו את כספו וצירף מכתב, שבו התרעם על האנשים שמדברים רעות על הארץ. לאחר זמן מה הצטרף למפלגת 'פועלי ציון', שבה היה חבר עוד בהיותו בגולה, ופעל לאחד אותה עם מפלגת הפועלים השנייה - 'הפועל הצעיר'. מפתח תקווה עבר לכפר סבא, שם מצא עבודה זמנית ולאחר כמה שבועות עבר לראשון לציון והשיג עבודה ביקב. באותה תקופה עבד בפרדסים בראשון לציון וברחובות עד שיום אחד החליט לעזוב את מושבות יהודה, לעלות לגליל ולעבוד בשדות. הדרך לגליל, למושבה סג'רה, הייתה ארוכה - שלושה ימי הליכה ברגל. סג'רה הייתה מושבה כפרית, ובה חווה ללימוד עבודת אדמה, בהנהלת האגרונום אליהו קראוזה. סביב סג'רה שכנו כמה כפרים ערביים, צ'רקסיים וכן שבטי בדווים. על סג'רה כתב דוד: "פה ראיתי, האדמה היא עברית, הפועלים עברים, העבודה עברית, הילדים מדברים עברית. אמרתי לעצמי - זוהי ארץ-ישראל, ואהבתי זאת".
בסג'רה עבדו פועלים שקיבלו משכורת חודשית. עיסוקם העיקרי היה עבודת אדמה, בעיקר בשדות חיטה וקטניות. הנשים עבדו בגינה וחלבו את הפרות, והילדים רכבו על סוסים ורעו עדרי אווזים.
דוד התקבל לעבודה אצל האיכר אברהם רוגצ'בסקי מרוסיה, והיו לו יחסים טובים איתו. על סג'רה אמר, שהיו אלה בשבילו הימים היפים ביותר בארץ-ישראל. לאחר זמן עבר לעבוד במושבה כינרת, שנוסדה לא מכבר. אבל געגועיו לסג'רה החזירו אותו אליה. המושבה סג'רה הייתה הראשונה שבה הצליחו הפועלים היהודים 'לכבוש' את העבודה. כלומר, לקבל את מקומות העבודה במקום הפועלים הערבים. שם גם 'כבשו' לראשונה את השמירה. השמירה במושבה התבצעה בידי שומרים צ'רקסים וערבים. קבוצת פועלים יהודים שהתארגנה בארגון שמירה שנקרא 'בר-גיורא' ביקשה ממנהל החווה לפטר את השומר הצ'רקסי, שזלזל בתפקידו, ולהעביר לידיהם את תפקידי השמירה. המנהל לא הסכים והחברים החליטו להוכיח לו כי טעה. בלילה הוציאו את הסוסה של מנהל החווה מן האורווה והחביאו אותה. כשקם המנהל ולא מצא את הסוסה חיפש את השומר הצ'רקסי - אך גם הוא לא היה. הוא כעס מאוד על כך ופיטר את השומר הצ'רקסי. השומרים היהודים קיבלו את התפקיד. החל מאבק בין השומרים היהודים לבין הצ'רקסים, שרגזו על כי עבודתם נגזלה מהם. במאבק הותקפו מדי פעם השומרים היהודים והיו אף הרוגים. מסג'רה המשיך דוד ליבנאל ואחר כך לזכרון יעקב. שם עבד בחפירת בורות לנטיעה, עד שיום אחד הגיע מכתב מחברו יצחק בן-צבי, שהודיע לו כי נבחר למערכת 'האחדות', עיתון שהוציאו חברי 'פועלי ציון' בירושלים. דוד היסס אך החליט לנסות. לאחר ארבע שנים של עבודה ושמירה, בגיל עשרים וארבע, עבר לירושלים.
בירושלים התגורר בחדר מרתף חשוך ללא חלונות. הוא הכין לעצמו מיטה, שולחן וכסאות מארגזים שמצא. מהשכר שהרוויח הצליח בקושי לקנות מזון. שם גם בחר לו שם חדש - בן-גוריון. בן-גוריון היה שמו של אחד ממנהיגי המרד הגדול ברומאים. בשם זה חתם על מאמריו בעיתון, שזכו לפרסום רב. חבריו בחרו בו כנציג לוועידה העולמית של מפלגת 'פועלי ציון' שהתקיימה בווינה. כשנאם דוד הצעיר בוועידה בווינה, דרש להעביר את מרכז המפלגה לארץ-ישראל. כששב מווינה החליט ללכת ללמוד משפטים בקושטא. הוא האמין שיש ללמוד את השפה התורכית ואת תרבותה וכן את דרכי הנהלת המדינה של האימפריה העות'מאנית (התורכית).
דוד נבחר להיות ראש הסטודנטים הארץ-ישראלים וקיווה כי כאשר יגמור את לימודיו יהיה נציג היהודים בפרלמנט התורכי. בקיץ יצא עם חברו בן-צבי לחופשת מולדת בארץ-ישראל. כשהפליגו באנייה נודע להם כי פרצה מלחמת עולם וכי תורכיה נלחמת לצדה של גרמניה. הם יעצו לחבריהם בארץ-ישראל לקבל על עצמם אזרחות תורכית ולהקים גדוד לוחמים להגנה על הארץ. אבל ג'מאל פחה - מפקד הצבא התורכי - אסר על כל פעולה ציונית. החלו ימים קשים בארץ-ישראל. העלייה נפסקה וכל היהודים, שלא היו אזרחי תורכיה, גורשו. גם דוד ובן-צבי חברו הועלו על אניית גירוש שהגיעה לאלכסנדריה במצרים. משם יצאו באנייה לארצות-הברית, לניו-יורק.
כשהגיעו לניו-יורק הכריז בן-גוריון כי הוא רוצה לארגן צבא של חלוצים, שיעלו לאחר המלחמה לארץ-ישראל. הוא נסע לערים שונות, נפגש עם צעירים וניסה לשכנעם, אבל רק מעטים הצטרפו אליו כדי להגשים את חלומו. בנובמבר 1917 פרסמה אנגליה הצהרה, ובה הודיעה שהיא מוכנה לעזור ליהודים להקים בית לאומי בארץ-ישראל. ההצהרה נקראת 'הצהרת בלפור' (ע"ש שר החוץ של בריטניה בעת ההיא), ופרסומה הפך ליום חג ליהודים.
בן-צבי ובן-גוריון החלו לפעול להקמת גדוד יהודי שיעזור לאנגלים לכבוש את ארץ-ישראל. ביוזמתם נוסדו שני גדודים - הגדוד ה-39 וגדוד ה-40 של קלעי המלך. דוד התגייס לגדוד אף שאשתו, פולה, אותה נשא בארצות-הברית, הייתה בהיריון. עם הגדוד יצא לארץ-ישראל זמן קצר לפני שהסתיימה המלחמה. בגדוד נפגשו בן-צבי ובן-גוריון עם צעירים נוספים מארץ-ישראל, שלא היו חברים בשום מפלגה. דוד וחבריו יצרו יחד מפלגה חדשה - 'אחדות העבודה', שבה התאחדו חברי מפלגתו, 'פועלי ציון', ואלו שלא היו חברי מפלגה כלל. האנגלים כבשו את הארץ. פולה, רעייתו, הגיעה ארצה עם בתם התינוקת - גאולה. אך זמן קצר לאחר מכן כבר נסע בן-גוריון שוב - הפעם לאנגליה, בשליחות מפלגתו החדשה - 'אחדות העבודה'. פולה הצטרפה אליו לאנגליה, מאוחר יותר, ושם נולד בנם - עמוס.
ב-כ"ט (29) בנובמבר 1947 עלתה להצבעה בעצרת האו"ם הצעתה של ועדת האו"ם לחלק את ארץ-ישראל לשתי מדינות - יהודית וערבית. 33 נציגי מדינות הצביעו בעד ההצעה, 13 הצביעו נגד, 10 נמנעו ונציג ממדינה אחת נעדר. זו הייתה הפעם הראשונה שהאו"ם הכיר בזכותם של היהודים למדינה. במשך כל ההצבעה הקשיבו לה היהודים בארץ במתח רב. כששמעו בארץ את תוצאות ההצבעה - יצאו האנשים בהמוניהם לרחובות, רקדו ושרו כל הלילה. אבל השמחה לא ארכה זמן רב. כבר למחרת הגיעה הידיעה הקשה הראשונה כי ערבים ירו על אוטובוס יהודי וחמישה מנוסעיו נהרגו.
היה ברור שההכרעה על ארץ-ישראל לא תיפול בארגון האומות המאוחדות, אלא תוכרע במאבק דמים בארץ-ישראל. באותה תקופה היה בן-גוריון יושב-ראש הסוכנות היהודית, שהייתה כמו ממשלה לכל הציונים בעולם. הוא ציפה למאבק צבאי זמן רב לפני החלטת האו"ם. הוא החל לארגן את הכוח הצבאי ולציידו בנשק ובתחמושת כבר שנה קודם לכן. בן-גוריון ידע שהמדינה היהודית לא תקום ללא מאבק עם הערבים, תושבי האזור. המאבק בין יהודים לערבים הלך והחריף. הוועד הערבי העליון של ערביי ארץ-ישראל הכריז על שביתה כללית; בדרכים ובערים פרצו תקריות והתחוללו קרבות רחוב. יישובים יהודיים הותקפו בכל הארץ, ובירושלים התפוצצו מכוניות תופת.
דרכים רבות נחסמו על-ידי הלוחמים הערבים, יישובים מבודדים רבים הותקפו והדרך לירושלים נחסמה. בן-גוריון החליט על מבצע לפתיחת הדרך לירושלים. במבצע 'נחשון' גויסו יותר מ-1500 לוחמים מכל רחבי הארץ לפריצת הדרך לירושלים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הופעל כוח צבאי יהודי כל-כך גדול במסגרת של פעולה אחת מתואמת. מבצע 'נחשון' הצליח. הדרך לירושלים נפתחה. הצלחת המבצע הביאה לפעולות נוספות בכל רחבי הארץ ושטחים רבים נכבשו על-ידי כוחות יהודיים.
באותה תקופה התחיל בן-גוריון לארגן גם את מוסדות הממשלה הזמנית לקראת המדינה שתקום. הוקמה 'מנהלת העם' - שהייתה מעין ממשלה זמנית, והוקמה 'מועצת העם' שהייתה מעין בית נבחרים זמני (כנסת). לאחר שהוקמה מנהלת העם והועברו אליה סמכויות השלטון, החליט בן-גוריון לערוך שינוי בנושא הביטחון. הוא החליט לבטל את תפקיד ראש המפקדה הארצית של 'ההגנה' - שהיה הכוח הגדול ביותר ששמר על היהודים בארץ-ישראל. תפקידו של ראש המפקדה הארצית היה לקשר בין ראש המטה ובין הממונה על הביטחון. בן-גוריון חשב, שלנוכח ההתארגנות החדשה, כאשר יש מוסדות זמניים של מדינה, אין צורך עוד בתפקיד זה, משום ששר הביטחון ומשרד הביטחון יכולים להעביר את ההוראות ואת ההחלטות ישירות למטה הכללי ולרמטכ"ל.
ישראל גלילי, שהיה ראש המפקדה הארצית, נחשב לאדם מנוסה מאד בנושא הביטחון, וביטול תפקידו גרם לכעס גדול בקרב אנשים רבים ב'צבא שבדרך'. ראשי אגפים במטכ"ל כתבו מכתב ובו דרשו להחזיר את גלילי לתפקידו, ולא - הם לא יהיו אחראים להנהלת ענייני הצבא.
הפרשה הזאת זכתה לכינוי 'מרד האלופים'. הם דרשו מבן-גוריון להיכנע לדרישותיהם או להתפטר. כל זה קרה במהלכה של מלחמה וכאשר ארצות-הברית וארגונים שונים הפעילו על בן-גוריון לחץ כבד שלא להכריז על הקמת מדינה. בן-גוריון הזמין את ראשי האגפים במטכ"ל לשיחה עמו, והסכים להחזיר את גלילי לתפקיד במטה - ללא הגדרת סמכויותיו. הוא גם פנה לגלילי וביקש ממנו לחזור לעבודה בלי שיוגדר תפקידו בשלב זה. גלילי הסכים והשניים הודיעו למטה שהם ימשיכו לעבוד איתו. כך פתרו באופן זמני את המשבר.
היום שנקבע לסיום השלטון הבריטי בארץ-ישראל, 15 במאי, התקרב. בהנהגת היישוב התגברו ההיסוסים וההתלבטויות - האם להכריז על הקמת המדינה או לחכות. המוסדות העליונים של התנועה הציונית החליטו באמצע אפריל על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, אך בינתיים התרחשו כמה דברים שגרמו להתלבטות מחודשת. המצב הצבאי היה קשה; האמריקנים לחצו לוותר על רעיון החלוקה, שעליו הוסכם באו"ם; הם הציעו הפסקת אש של כל הלוחמים ושלטון זמני של כוח זר על ארץ-ישראל. הסכנה של פלישת צבאות ערב, לאחר ההכרזה על המדינה, עוררה חששות כבדים בקרב מנהיגים ביישוב ובתנועה הציונית בעולם. גם במפלגתו של בן-גוריון, מפא"י, הדעות היו חלוקות. בן-גוריון תמך בעמדה שדרשה להכריז על המדינה, אבל כמה ממנהיגיה המרכזיים של המפלגה היססו והתנגדו להכרזה מידית. ב-11 במאי התכנסו חברי מפא"י לישיבה גורלית. אחד המנהיגים המרכזיים, משה שרת, הודיע לאחר פגישה עם שר החוץ האמריקני, שארצות-הברית לא תסייע למדינה היהודית אם, לאחר הקמתה, תהיה פלישה של צבאות ערב לתוכה. מנהיגה אחרת, גולדה מאיר, חזרה מפגישה עם עבדאללה מלך עבר-הירדן - והודיעה שלא הצליחה להגיע עימו לשום הסכמה, וגם הוא ישתתף בפלישה ערבית, אם זו תתרחש.
כשהחברים ממפלגתו המשיכו בדיונים, ישב בן-גוריון בישיבת המטה הכללי ובדק עימם כיצד ניתן להבטיח את היישוב היהודי בארץ-ישראל מפני פלישה של צבאות ערב מכל העברים.
ב-12 במאי הייתה צריכה ליפול החלטה במנהלת העם על הקמת מדינה. ביום זה פתח הלגיון הערבי של עבר-הירדן בהתקפה על גוש-עציון שהיה נתון במצור. זה היה קרב קשה שבו נפלו לוחמים וחברי משקים. מי שנשאר בחיים נלקח בשבי והובא לעבר-הירדן. ביום העצוב הזה, התכנסה מנהלת העם בבית הקרן-הקיימת. בין החברים שרר מתח גדול. לישיבה הוזמנו קציני הצבא, ויגאל ידין, קצין המבצעים, הוזמן בדחיפות לדווח על המצב בחזית. הוא תיאר מציאות קשה, שבה יש לערבים יתרון גדול על הכוחות היהודיים. ישראל גלילי, ראש מפקדת 'ההגנה', אמר שבשבוע הקרוב יהיה המצב חמור, אך אם יגיע הנשק שהוזמן מחוץ-לארץ, המצב עשוי להשתפר.
בן-גוריון הציג את הנשק שהיה אמור להגיע, ובסוף הדיון הועלתה השאלה, האם להכריז על המדינה לכשיעזבו הבריטים את הארץ. הצעת ארצות-הברית לשביתת נשק, שפירושה דחיית ההכרזה על הקמת המדינה, הייתה שיקול נוסף. אחרי דיון נוקב והתלבטות התקבלה ההחלטה:
להכריז על הקמת המדינה בה' באייר תש"ח - יום עזיבת הבריטים את הארץ. בשתיים בלילה עזב בן-גוריון את מקום הישיבה. באותו הלילה הוא ישן רק שעתיים.
1886 - נולד בעיירה פלונסק, פולין. ילד שישי לשיינדל ואביגדור גרין.
1900 - בגיל 14 ייסד עם כמה נערים בני-עירו אגודה ציונית בשם 'עזרא', שחבריה התחייבו לדבר עברית.
1906 - עלה לארץ והגיע ליפו. ביום עלייתו הלך לפתח תקווה. תקופה מסוימת עבד ביקב בראשון לציון ובכפר סבא.
1907 - עלה לגליל והשתקע במושבה סג'רה.
1910 - בוועידת 'פועלי ציון' בארץ-ישראל נבחר, יחד עם יצחק בן-צבי ורחל ינאית, לחבר מערכת השבועון 'האחדות', שבו נתפרסם מאמרו הראשון בחתימה: בן-גוריון.
1912 - למד משפטים באוניברסיטת איסטנבול, שבתורכיה.
1914 - כשהגיע לחופשת לימודים בארץ פרצה מלחמת העולם הראשונה.
1915 - התורכים גירשו אותו מהארץ, ויחד עם יצחק בן-צבי הוגלה לאלכסנדריה. באותה שנה יצאו שניהם לניו-יורק, ופעלו בסניף של תנועת 'החלוץ' בארצות-הברית.
1917 - נשא לאישה את פולה מונבז.
1918 - בן-גוריון ובן-צבי ארגנו תנועת התנדבות לגדודים העבריים בארצות-הברית. הם התנדבו לגדוד העברי של יהודי ארצות-הברית. עם הכיבוש הבריטי חזר לארץ-ישראל, בה החלה פעילותו המשותפת עם ברל כצנלסון לאיחוד תנועת העבודה.
1919 - היה ממקימי מפלגת 'אחדות העבודה'.
1933-1921 - שימש המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים בארץ-ישראל.
1935 - נבחר ליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית.
1939 - כאשר פורסם 'הספר הלבן', לפיו הגבילו הבריטים עלייה והתיישבות יהודית, קבע בן-גוריון את קווי המאבק על-ידי הגברת ההעפלה והקמת נקודות התיישבות, גם במקומות אסורים מטעם השלטון הבריטי. יחד עם זאת, עם תחילת המלחמה, עודד שיתוף פעולה עם הבריטים במאבק מול הגרמנים.
1942 - יזם את 'ועידת בילטמור', שאישרה את 'תוכנית בילטמור', שלפיה מטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל.
1945 - ביקר במחנות שארית הפליטה באירופה.
1946 - קיבל לידיו את תיק הביטחון בהנהלת הסוכנות היהודית.
1947 - נתקבלה החלטת עצרת האו"ם על חלוקת ארץ-ישראל.
1948 - הכריז על הקמת מדינת ישראל. עם הכרזת המדינה, עמד בראש הממשלה הזמנית וכיהן בתפקיד שר הביטחון. במלחמת העצמאות היה שר הביטחון וראש הממשלה. בנוסף לניהול המלחמה שקד בן-גוריון על כוחו ודמותו של צה"ל.
1949 - יזם את העברת משרדי הממשלה לירושלים.
1953 - התפטר ועלה לקיבוץ שדה בוקר בנגב. במתן דוגמה אישית של התיישבות רצה למשוך צעירים להתיישבות בנגב.
1955 - חזר לכהן בתפקיד שר הביטחון. אחרי הבחירות חזר לתפקידיו הקודמים: ראש הממשלה ושר הביטחון.
1956 - לאחר מגעים בצרפת ובאנגליה התקיים מבצע 'קדש' ונכבש חצי האי סיני. בעקבות לחצי המעצמות - הורה בן-גוריון על נסיגה.
1963 - בהיותו בן 77, החליט בן-גוריון להתפטר מהממשלה.
1965 - השתתף בהקמת 'רשימת פועלי ישראל' )רפ"י( ונבחר מטעמה לכנסת השישית. היא זכתה בעשרה מנדטים.
1968 - נפטרה פולה בן-גוריון.
1969 - לאחר איחוד רפ"י עם מפא"י ועם 'אחדות העבודה' והקמת ה'מערך', הקים עם אוהדיו את 'הרשימה הממלכתית' ונבחר מטעמה לכנסת השביעית.
1971 - בגיל 85, התפטר מחברותו בכנסת, פרש כליל מפעילות פוליטית, והקדיש את זמנו לכתיבת זיכרונותיו.
1973 - בגיל 87, זמן קצר אחרי מלחמת יום הכיפורים, נפטר דוד בן-גוריון ונקבר בשדה בוקר, ליד קבר רעייתו, בחלקת קבר שבחר בחייו.
כל הזכויות שמורות Ⓒ עמותת סנונית והמכון למורשת בן גוריון
