רחל המשוררת הייתה מן הדמויות המרכזיות של דור החלוצים והמייסדים.
דמותה, סיפור חייה ושירתה הפכו להיות חלק מהווייתם של הדורות שחיו אחריה.
רחל עלתה לארץ ב-1908 מרוסיה. תחילה חיה ברחובות ומשם עברה לחוות לימוד לצעירות בחיפה, לסג'רה ולכינרת. ב-1913 נסעה לצרפת להשתלם בחקלאות. כשסיימה ללמוד נאלצה לחזור לרוסיה, שם חיה במשך כל מלחמת העולם הראשונה. זמן מה ישבה באודסה, תרגמה לרוסית שירי משוררים עבריים ועסקה בהוראה.
ב-1919 שבה לארץ והצטרפה לקבוצת דגניה, אך מחלת השחפת שבה חלתה, מנעה ממנה להמשיך בעבודה במשק. היא עברה לירושלים ועסקה בהוראה. זמן מה שהתה בצפת, לאחר מכן ישבה בתל-אביב. בימיה האחרונים שהתה בבית-חולים מיוחד בגדרה.
ימי מחלתה היו ימי היצירה הפוריים ביותר שלה.
רחל נפטרה בשנת 1931.
רחל, ממשפחת בלובשטיין, נולדה בשנת 1890 ברוסיה. אביה, איסר לייב בלובשטיין, היה בילדותו מן ה'חטופים', ילדים יהודים שנחטפו לצבא הרוסי. בגיל רך הוא נשלח על-ידי צבא הצאר הרוסי, ניקולאי הראשון, לכפר קטן, כדי להתחזק. הנער שמר בעקשנות על מצוות היהדות, והמחנכים בכפר הושפעו מעקשנותו ונתנו לו לקיים את המצוות. בגיל 18 גויס לצבא והשתתף במלחמותיה של רוסיה הצארית. עשרים וחמש שנה אחרי חטיפתו שוחרר. הוא, בני משפחתו, וצאצאיו קיבלו רשות להתגורר גם מחוץ למקומות המיוחדים ליהודים בזכות שירותו בצבא רוסיה. הוא נשא אישה יהודייה, שילדה לו ארבעה ילדים. המשפחה השתקעה בעיר ויאטקה, ליד גבול סיביר. שם הוא עסק במסחר בפרוות דובים. כעבור שנים התעשר והרחיב את עסקיו - רכש בתים וקרקעות, סחר ביהלומים ובזהב ואף
בית ראינוע, קולנוע ללא קול, היה לו. אחרי מות אשתו הראשונה נשא לאישה את סופיה מנדלשטם. סופיה הייתה אישה מיוחסת. אביה, הרב מנדלשטם, היה רב של קהילות גדולות וחשובות. דודה היה הסטודנט היהודי הראשון ברוסיה. אחיה, מאקס מנדלשטם, היה רופא עיניים נודע, מנהל בית-החולים המרכזי בקייב ואחד ממנהיגי יהודי רוסיה. עוד שני אחים של סופיה היו בנימין, סופר
ועיתונאי, ויוסף, משורר ומפקח על בתי-ספר. אחד מבני משפחת מנדלשטם חקר את אילן היוחסין של המשפחה עד המאה ה-11 ומצא, שהיא מצאצאי רש"י שהשתייך, לפי המסורת, למשפחת דוד המלך. סופיה בלובשטיין טיפלה בארבעת ילדיו של איסר לייב בלובשטיין מאשתו הראשונה וילדה
לו עוד שמונה ילדים. ב-20 בספטמבר 1890 נולדה בתה רחל. אחרי זמן מה עברה המשפחה לאוקראינה, שם בילתה רחל את ילדותה ואת נעוריה. שלוש היו בנות הזקונים של משפחת
בלובשטיין: שושנה (שהאריכה ימים ומתה בגיל 86 בתל-אביב), רחל ובת-שבע (פסנתרנית, ואמה של הפסנתרנית אלה גולדשטיין). הבית היה בית דתי, ועם זאת ניתן בו עידוד רב להשכלה רחבה לא רק בנושאי יהדות. שושנה, אחותה של רחל, סיפרה: "אבינו היה מכובד בעירו, גבאי ותלמיד חכם. אמנו הייתה משכילה מאוד, ידעה שפות רבות והקדישה תשומת לב רבה לחינוך הילדים. היא התכתבה עם גדולי אנשי הרוח ברוסיה, ובראשם הסופר הגדול לב טולסטוי, שכתב לה כי היא אחת
הנשים המשכילות שהכיר. כל אחינו קנו השכלה גבוהה, ומי שלא נתקבל ללימודים ברוסיה נשלח על-ידי אבינו לגרמניה ולמרכזים אחרים במערב אירופה. למדנו בבית-ספר יהודי שלשונו הייתה רוסית. אחת לשבוע למדנו שפה עברית מפי המורה משה בורוכוב; בבית למדנו אצל מורים פרטיים עברית. הלימודים נפסקו כי המורה הצעיר והנלהב לימד את רחל, את בת-שבע ואותי בעזרת מכתבי אהבה. פעם השתובבה בת-שבע בשיעור, המורה סטר על לחייה. היא התלוננה בבכי באוזני אבא ואימא. כשהם שמעו איזה טקסט אנחנו לומדות הם פיטרו את המורה. בסופו של דבר הספיקו הלימודים רק כדי לדעת לקרוא תפילות באותיות עבריות. אימא הייתה אומרת: "התפללי ילדתי, אף שאינך מבינה
תמיד משמעויות של מילים. העיקר הכוונה שבלב. אם טהור לבך אלוהים שומע לתפילתך". רחל השקיעה זמן רב בציור וחלמה להיות ציירת, וניסתה כוחה גם בכתיבת שירה. בגיל צעיר החלה רחל לסבול מבעיות בתפקוד הריאות. היא נשלחה לאזור מרפא, שבו יכלה לשתות 'קומיס', חלב סוסים, משקה שהוא, לפי האמונה, סגולה לבריאות. אחותה ליזה נסעה איתה וטיפלה בה. אחרי שנים סיפרה ליזה על התקופה ההיא במכתב: "רחל הייתה שוכבת על ערסל, שעות על שעות וספר בידה. לפעמים ציירה. אבל הייתה מתעייפת מזה מהר מאד. היא אהבה את השירים שדקלמתי באוזניה. על מה חשבה כשדקלמתי? האם רק לי האזינה?".
בגיל 13 הצטרפו שושנה ורחל לתנועת נוער ציונית, אבל עד מהרה פרשו ממנה, כי הוריהן לא הסכימו שתצאנה לרחובות לבדן. כשהייתה רחל בת 18 כתבה מאוקראינה אל אחד מידידי נעוריה, משה עוזיאלי, שהיה בדרכו לארץ-ישראל: "... מה לאחל לך משה? הייה חזק כדי שתוכל לעמוד בפני סערת הגורל. לא לעשות אף פסיעה אחורנית... כדי שתוכל ברגע קשה של חיים להכריז בגאווה - אנחנו עוד נילחם, אנחנו נגיע אל ההר ש... אבל אני כבר אגמור שם".
אחרי מות אמה של רחל נשא איסר לייב בלובשטיין אישה שלישית, ושמה מאשה נאומובנה. היא הייתה אם חורגת כמו בסיפורים. היא הרחיקה מאיסר לייב את ילדיו ואת בני משפחתו. איסר לייב היה בשנות השבעים שלו וכבר לא שלט כל-כך בעסקיו ובענייניו. עד מותו הייתה 'האם החורגת' שולטת בו. אם שנאה רחל אדם בחייה, הייתה זו מאשה נאומובנה.
רחל ושושנה נסעו לקייב, אל האחות הבכירה ליזה. הן למדו בקורסים על-תיכוניים, ורחל למדה ציור. ב-1909 נסעו שתיהן לאודסה, עם צעירים יהודים אחרים, ועלו על אנייה שהפליגה לארץ-ישראל. היה בדעתן לבקר בארץ החלומות, ואחר כך לשוב לאירופה להמשך הלימודים. רחל רצתה להשתלם בציור, ושושנה חלמה על לימודי ספרות ופילוסופיה. משתיהן נחשבה שושנה לבעלת עתיד בכתיבה. לעתים הייתה רחל מהרהרת בלימודים ב'בצלאל', ביה"ס לאומנויות בירושלים.
בשנת 1909 נסעו רחל ואחותה, שושנה בלובשטיין, לאודסה, ושם הצטרפו לקבוצה של יהודים צעירים והפליגו עימם לביקור בארץ-ישראל. האחיות התכוונו לבקר בארץ ולשוב ללימודים באירופה. רחל רצתה להמשיך את לימודי הציור, ואחותה שושנה רצתה ללמוד ספרות ופילוסופיה.
רחל תיארה במחברת הזיכרונות שלה את הנסיעה הראשונה לארץ-ישראל. אחרי שבועיים של הפלגה בים הגיעו לנמל יפו. יפו נראתה לשתי האחיות כנמל קדומים מלא קסם. השתיים הכריזו כי לא יעזבו את המולדת החדשה-ישנה, וכך עמדו ושרו את 'התקווה'. האחיות הועברו לחוף בסירות צפופות, וחפציהן הושלכו אל הרציף. מישהו עזר להן לאסוף את המזוודות ואת החבילות, ואז פנו אל בית המלון של חיים ברוך. בבית המלון פגשו את חברתן הראשונה בארץ - חנה מייזל. היא סיפרה להן את חלומה: ללמד את הבנות בארץ-ישראל חקלאות.
למחרת הן נסעו לרחובות והתקבלו על-ידי בני המושבה. הן שכרו חדר והתחילו ללמוד עברית אצל מורה צעיר בשם יהודה טלר. הן ביקרו בגן הילדים של חנה וייסמן, כי רצו לשמוע את שפת הילדים הפעוטים. האחיות החליטו לא לדבר רוסית ביניהן, אלא רק עברית, אף-על-פי שהיו מילים רבות שטרם למדו בשפתן החדשה. לכן החליטו להשקיע שעה אחת ביום, לפני השקיעה, לשוחח ביניהן ברוסית, וכך לומר את מה שלא הצליחו לבטא במהלך היום. האחות שושנה מספרת: "בבוא השעה היינו מנצלות אותה בשמחה, קודם כדי לדקלם את כל שירינו האהובים ברוסית, ואחר כך כדי לדבר על החוויות ועל ביתנו. כשירד הלילה, היינו שבות ומדברות רק עברית".
לימים התאקלמו היטב במושבה, וכעבור זמן מה הצטרפה אליהן אחותן - בת שבע. חדרן של האחיות היה למרכז חיי התרבות והחברה של צעירי רחובות ושל צעירים יהודים מכל הסביבה.
רחל אהבה לטייל בסביבה עם חבריה. בשעת הטיול הייתה מתמלאת שמחה ומרבה בדיבור, אף שבדרך כלל הייתה שתקנית. האחיות קיבלו כסף מאביהן ויכלו לחיות בארץ בלי לעבוד לפרנסתן. אך רחל רצתה ללמוד את עבודת האדמה, ולכן פנתה לחברתה חנה מייזל.
חנה עבדה בחווה חקלאית בכרמל, ובראותה את רחל לא האמינה שנערה עדינה ושברירית כמותה תצלח לעבודה החקלאית הקשה. אבל שמחת החיים וכוח הרצון של רחל הצעירה שכנעו את חנה ביכולתה. מנהל החווה לא השתכנע ולא הסכים לשלם משכורת לרחל. חנה ביקשה ממנו רשות לשכן את חנה בחדרה, ולאחר שהסכים עבדו השתיים והסתפקו במשכורתה של חנה. הן טיפלו בעצי הזית ובמשתלות של עצי שקדים ושל עצי אורן. ליד הבית סידרו גינת ירקות ופרחים.
חנה מייזל מספרת, שהיו חוזרות לפנות ערב עייפות והיו צריכות עוד לדאוג למשק הבית. אך רחל לא התלוננה מעולם על קשיי העבודה ועל המזון המועט והדל. היא גם לא הרגישה את הבדידות, הייתה עליזה ומלאת הומור ונהגה לקרוא לפני חנה קטעים מן התנ"ך ושירים שאהבה.
רחל נהנתה מן המאמץ שנדרש ממנה כדי להתרגל לעבודה גופנית. ההרגשה שתצליח ללמוד ולהסתגל לעבודה הקשה ולהפוך לעובדת אדמה בארץ - מילאה אותה אושר ושמחה.
על אותה תקופה כתבה רחל שיר למורתה:
לרגלי הכרמל - גננו
ומנגד לו - כחל הים.
את מתחת לעץ עומדת
ואני על בד, כציפור; בצמרת זית מכספת
ענפים משחירים נזמור.
באותו חורף נתבקשה חנה מייזל לעבור לחוות סג'רה, כדי לעזור בעבודה בכרמים ובשתילי הזיתים. חנה הסכימה לעבור לסג'רה בתנאי שרחל תעבור יחד עימה. היא הבטיחה למנהל החווה בסג'רה ששעות הלימוד לא תבאנה על חשבון שעות העבודה. המנהל הסכים. גם בסג'רה הצטיינה רחל בעבודתה. לאחר תקופת מה בסג'רה ובחיפה, בשנת 1911, עברו חנה ורחל לכינרת, על מנת להתחיל לארגן את חוות הלימוד החדשה לצעירות. בית-הספר נקרא 'חוות העלמות' ורחל הייתה התלמידה הראשונה בו. איתה היו עוד 14 תלמידות. חנה האמינה שהחקלאות בארץ נועדה גם לנשים ולכן יש להכשיר נשים לעבודה חקלאית. חנה לימדה את הנשים עבודות חקלאות שונות וכן עבודות משק בית כבישול, כביסה וכד'. הלימודים היו מעשיים - התלמידות שתלו, זרעו, טיפלו וקטפו בשדות החווה. הן רעו את העדרים ובישלו בתורנות במטבח של חוות כינרת שבה ישבו. הימים בחצר כינרת היו הימים היפים בחייה של רחל. היא הרגישה שעמק הירדן הוא מולדתה - מולדת ששואפים לחיות בה ומתגעגעים אליה תמיד.
בחווה ישבו גם פועלים אחרים, לבד מתלמידות בית-הספר. רחל הכירה חברים חדשים מבני המקום. היא הכירה את א"ד גורדון, זקן הפועלים, שכולם התייחסו אליו בכבוד והאזינו בשקיקה לדבריו. היא פגשה את זלמן רובשוב (לימים זלמן שז"ר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל) שהיה לידידה הטוב. לשניהם, ואף לידידיה האחרים הקדישה רבים משיריה, שנכתבו מאוחר יותר. בכינרת לא כתבה רחל שירים, היא עבדה את האדמה. הנערה העדינה שידעה לנגן ולשיר, לכתוב ולצייר, לימדה את עצמה להשתמש במעדר. היא קמה בכל בוקר עם זריחת השמש לעבודת האדמה. על תקופה זו כתבה: "היינו מעירות את השחר. דומה, לו הקדמנו עוד רגע אחד והיינו תופשות את הלילה במפתיע". רחל עבדה בנטיעת אקליפטוסים, בגידול ירקות, בגידול קטניות ובטיפול באווזים. בכל אשר הלכה - שרה, ושירתה עודדה את לב כל פועלי חוות כינרת ואף את המבקרים הרבים. היא צחקה והעלתה צחוק על שפתי כל הסובבים אותה. חבריה וחברותיה ראו בה אישה צעירה תוססת וחיונית.
רחל עבדה גם בכביסה ובמטבח. העבודה במטבח הכניסה אותה למתח רב, היות ומעולם לא בישלה לכל-כך הרבה אנשים והיה לה חשוב שחבריה יאהבו את התבשילים שהכינה. בשבתות הייתה רחל יוצאת, לבדה או בחברת ידידיה, לטייל בסביבות החווה. הטיולים האלה הגדילו את אהבתה לכינרת ולנוף הקסום. היא מצאה לה מקומות מסתור, שבהם הייתה מתבודדת או משוחחת עם חברים. אל השדה היו הצעירות יוצאות לבושות בשמלות לבנות. לרוב יצאו יחפות, וידיהן מיובלות מעבודה בטוריה ובאת. את כל העבודות האלו למדו הבנות מחנה מייזל, והן הצליחו להוכיח שהן מסוגלות לעבוד ואף להשתכר מעבודתן. ואכן, 'חוות העלמות' שהייתה למעשה בית-ספר, סיימה כל שנה ברווח נאה. התלמידות חלו לעתים קרובות, במיוחד כאשר נטעו אקליפטוסים לייבוש הביצות. הן טיפלו זו בזו וחזרו לעבודתן מיד עם החלמתן. רחל חלתה גם היא, אולם ככל חברותיה הבריאה וחזרה לעבודה כעבור זמן קצר. בתקופה זו אמרה רחל שהיא באה לכינרת כדי: "לנגן במעדר ולצייר על האדמה". היא הצטיינה בעבודה אף שלא הייתה בעלת מבנה גוף חזק. חנה מייזל, מורתה, רצתה שתיסע לצרפת ללמוד חקלאות. בתחילה לא רצתה רחל לנסוע, אך בעקבות הסבריה של חנה השתכנעה ונסעה. היא נסעה לתל-אביב ושהתה תקופה קצרה בבית אביה, שעלה בינתיים לארץ עם אשתו השלישית, ולמדה צרפתית לקראת נסיעתה ללימודים בצרפת. אביה הבטיח לה סיוע כספי לתשלום הלימודים. רחל נסעה לטולוז ללמוד חקלאות. הלימודים שימחו אותה מאד, במיוחד לימודי הבוטניקה. היא הרגישה שהיא חוזרת לטפל בצמחים האהובים אליה בכינרת ובכרמל. בקיץ נסעה ללמוד ציור באיטליה. מלחמת העולם הראשונה פרצה. הקשרים בין צרפת לבין ארץ-ישראל נותקו. רחל לא יכלה לחזור הביתה והצליחה לחזור רק עם תום המלחמה. התמיכה מאביה פסקה ורחל עסקה בעבודות שונות. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות.
כל זמן שהותה בצרפת הייתה מעל מיטתה תמונת נוף של הכינרת, המקום האהוב עליה. היא אהבה לספר אגדה על הכינרת - כל מי ששותה ולו רק פעם אחת ממי הכינרת לעולם ירצה לחזור אליה...
במהלך לימודיה של רחל בצרפת פרצה מלחמת העולם הראשונה ורחל נשארה באירופה. בזמן המלחמה הייתה ברוסיה וטיפלה בילדים חולים. היא נדבקה בשחפת - מחלת ריאות קשה, שלא החלימה ממנה. רחל חזרה באנייה הראשונה שהגיעה מרוסיה לארץ- ישראל אחרי מלחמת העולם הראשונה. היא התגעגעה מאוד לארץ. בארץ פגשה רחל באחותה שושנה. שושנה הייתה מודאגת, שכן רחל הייתה חיוורת וגם השתעלה. כששאלה אותה שושנה לשלומה ענתה רחל: אני מקוררת מעט. רחל לא הייתה מוכנה להשלים עם מצבה. היא התעלמה ממחלתה, כי רצתה לחזור לעבודת החקלאות ולכינרת שהתגעגעה אליה מאוד בכל תקופת היעדרה.
רחל הצטרפה לקבוצה הראשונה - דגניה, שבה היו לה כמה חברים מהתקופה שחיה בארץ.
דגניה שוכנת על גדת הכינרת סמוך לחוות כינרת, שבה למדה רחל חקלאות. רחל חזרה לכינרת האהובה עליה. היא עבדה בכל העבודות הקשות בקיבוץ, אבל מחלתה התגברה. החברים ראו שהיא חולה וחלשה ולכן נתנו לה עבודה קלה יחסית - טיפול בילדי הקבוצה. רחל אהבה ילדים והעבודה התאימה לה מאוד, אבל מחלתה הלכה והחמירה. חברי דגניה הביאו רופא מטבריה הסמוכה, כדי שיבדוק את רחל וימצא לה מרפא. הרופא בדק את רחל ולא סיפר לה על מצבה.
הוא פנה לדבר עם אחד החברים ואמר לו שלרחל יש שחפת במצב לא טוב. הוא שאל את החבר באיזה עבודה עובדת רחל, וכששמע שרחל מטפלת בילדי דגניה קבע, שמאחר שהמחלה מידבקת, אסור לה לעבוד עם ילדים. החבר, ששמע את הבשורה הרעה, לא ידע מה לעשות. רחל הייתה אהובה מאוד, אבל החברים החליטו שהמחלה מסוכנת ומידבקת, והם ביקשו מרחל לעזוב את הקבוצה. הלילה ההוא היה קשה במיוחד לרחל. היא אהבה מאוד את הקבוצה ואת המקום, אך הבינה שבמצבה הבריאותי לא תוכל להמשיך לעבוד בחקלאות. היא הבינה גם שלא תוכל להיות חלק מהקבוצה. ההיגיון המעשי גבר ורחל החולה נשלחה מדגניה שעל שפת הכינרת. היא לא רצתה לגור אצל אביה הזקן בתל-אביב ונסעה לפתח תקווה. כיוון שלמדה חקלאות וידעה גם צרפתית הייתה למורה. היא לימדה חקלאות, בתחילה בפתח תקווה ואחר כך בירושלים. בירושלים לימדה גם צרפתית ועברית.
רחל התחילה לכתוב שירים. שירים מעטים כתבה עוד קודם לכן, חלקם הגדול ברוסית. אבל בתקופה זו החלה רחל לכתוב שירים בעברית. ככל שמחלתה גברה, כן הרבתה לכתוב שירים. חלק גדול משיריה היו שירי געגועים לכינרת ולעבודת החקלאות. היא התגעגעה לעבודתה בדגניה ועוד לפני-כן בחוות העלמות. רבים משיריה הראשונים היו שירי אהבה. אהבה עצובה.
מצבה של רחל התדרדר. בתחילה הפסיקה ללמד בבית-הספר החקלאי ולימדה רק שיעורים פרטיים, אבל זה לא עזר. בצפת היה בית-חולים מיוחד ורחל נשלחה אליו לטיפול. הרופאים והאחיות הכירו אותה, והם נתנו לה פינה מיוחדת ובה שולחן כתיבה ומנורה, כדי שתוכל לכתוב. רחל הרגישה לא שייכת לבית-החולים, היא רצתה לעבוד והמשיכה להתגעגע לכינרת ולעבודה. כך כתבה על בית-החולים:
בית-החולים
השבילים הצחורים נחפזים, רצים להם.
מה להם ולי, השבויה הכא?
אני מביטה בחלון, מביטה ובוכה כך סתם.
הרופא מתבונן ומעיר: עיניה היום אדומות,
האם התאמצה לראות את אשר מעבר להר?
אחייך וארכין ראשי לאות, כי אמת, נכון הדבר.
מעבר להרים בצפת התאמצה רחל לראות את הכינרת שאהבה כל-כך. רחל נשארה מיודדת עם הרופא שטיפל בה בבית-החולים, גם לאחר שעברה לתל-אביב. הוא היה בא לבקר אותה ואף זכה לקבל ממנה שירים. רחל עברה לגור אצל אחיה בתל-אביב לזמן קצר. מחשש שמא תדביק את ילדיו במחלה, היא מצאה חדר מבודד לעצמה, ובו שכבה וכתבה. היא הייתה בודדה. חברים ובני
משפחתה באו לראותה ולעזור לה אבל רוב הזמן הייתה לבדה. שיריה היו הנחמה שלה. היא אמרה שהשירים הם התחליף לעבודת האדמה בכינרת. רחל כתבה בתקופה ההיא שירים רבים. היא כתבה בשכיבה, כשלידה היו תמיד ספר תנ"ך ומילון. שני אלה עזרו לה כשהתקשתה לבטא רעיון כלשהו. לפעמים כתבה את רעיונותיה ברוסית ואז תרגמה אותם לעברית.
רחל הייתה גאה. חברים שבאו אליה לא דיברו איתה על מצבה הכלכלי והבריאותי. היא לא רצתה שירחמו עליה. היא התחילה לפרסם את שיריה בעיתון החדש: 'דבר'. משוררים קיבלו את שכרם בעיתון על פי מספר השורות, ושיריה של רחל היו קצרים, ולכן קיבלה מעט כסף. על אף שהציעו לה לקבל יותר כסף היא סירבה. מצבה הכלכלי לא היה טוב, היא הייתה חולה ולא עבדה, אבל לא הסכימה לקבל עזרה מחבריה. רחל פרסמה את ספר שיריה הראשון שנקרא 'ספיח'. ספיח הוא חיטה שצומחת בשדה מבלי שזרעו אותה.
בשיר הנקרא 'ספיח' כתבה רחל:
... הן לא חרשתי, גם לא זרעתי,
לא התפללתי על המטר.
ופתע, ראה נא! שדותיי הצמיחו
דגן ברוך שמש במקום דרדר...
רחל ראתה את שירתה כדבר שלא עבדה למענו אלא בא בהפתעה, בלי שציפו לו. רחל השתמשה בשיריה בהרבה ביטויים ומילים מעולם החקלאות. למרות היותה בודדה מאוד בתל-אביב, היא ראתה בעיר גם דברים טובים. היא שמחה לראות גינות ועצים בין הבתים, ובמיוחד שמחה לפגישות מיוחדות שהיו לה עם אנשים שאהבה והעריכה.
יום אחד הגיעה לבקר אותה בת אחותה וראתה אותה חולמת בהקיץ על מיטתה. היא חשבה שרחל מחברת שיר. אבל רחל פנתה אליה בחגיגיות ואמרה: ביאליק היה פה. רחל התרגשה מאוד מביקורו של המשורר הנערץ עליה בחדרה. היא ראתה בביקור הזה אישור לכך ששיריה מקובלים ואהובים.
שיריה התקבלו באהבה גם בגולה. יום אחד קיבלה מכתב מהעיר וינה שבאוסטריה ובו היה כתוב:
"חברה יקרה החורף למדנו עברית על פי ספר השירים 'ספיח'. כמה שירים למדנו גם בעל פה. כמו: 'שבת', 'חליבה לילית', 'בגינה' ועוד. שמחנו מאוד לראות שהשירים קלים לקריאה ותוכנם אומר הרבה לנו, המכשירים עצמם לעבודה בארץ. קבלי בזה תודה וברכה. להתראות."
רחל שמחה מאוד על המכתב. היא שמחה ששיריה משמשים ללימוד עברית ולקירוב לבבות בין יהודים בגולה ובין הארץ. היא השתדלה לכתוב במילים ובמשפטים פשוטים. רחל כתבה הרבה על הארץ ועל עבודת האדמה. שיריה קירבו את הקוראים לשפה העברית, לארץ ולחקלאות.
רחל פגשה בחדרה בתל-אביב עוד אנשים שאהבה. היא פגשה נשים צעירות שעבדו בעבודת כפיים. אחת מנשים אלה קראה הרבה משיריה של רחל לפני שפורסמו. רחל שמעה הערות מחבריה ולעתים שינתה את שיריה על פי ההערות. השפה העברית הייתה חשובה מאוד לרחל. לא רק שהקפידה לכתוב עברית, ועברית פשוטה דווקא, אלא שהיא שמרה בדבקות גם על דיבור עברי. יום אחד ניגשה אליה אישה מכובדת, אשת אחד המנהיגים היהודים, ושאלה את רחל לשלומה. רחל לא ענתה גם לא לאחר שהאישה חזרה על השאלה. האישה נעלבה והלכה. חבריה של רחל שאלוה לפשר התנהגותה,
והיא ענתה שהשאלה הופנתה אליה ברוסית, ואין זה נאה שאישה חשובה כמוה תדבר במקום ציבורי בשפה שאינה עברית. רחל רצתה מאוד ילד, אבל היא הייתה חולה ובודדה. היא כתבה הרבה על הילד שרצתה שיהיה לה, וכתבה גם על עקרותה.
מחלתה של רחל הלכה והחמירה. היו ימים שבהם לא יכלה לקום ממיטתה. היא הייתה מתעייפת במהרה ושוכבת לישון בשעה מוקדמת בערב. היא הייתה בודדה וככל שהייתה בודדה יותר כן התגעגעה יותר לימיה בכינרת. שיריה הידועים: 'שם הרי גולן', 'אולי', 'שי' ועוד שירים נכתבו מתוך געגוע זה. רבים מהשירים הולחנו. למרות בדידותה ומחלתה שמרה רחל על חוש הומור. פעם בא פקיד מהעירייה כדי לקבוע את גובה המס שרחל צריכה לשלם על חדרה. ככל שהיו יותר אנשים בחדר צריך היה לשלם פחות מסים. רחל אמרה שבחדרה גרים שניים: היא ו"בת שירי". האיש רשם שבחדר גרים שניים, ורחל חויבה בתשלום מס מוקטן.
לשני ספריה הבאים קראה רחל 'מנגד' ו'נבו'. שני השמות היו סמליים. מהר נבו ראה משה את ארץ-ישראל מנגד, אבל אליה לא הגיע. רחל הרגישה שהיא אינה מגיעה למקום שאליו שאפה: הכינרת ועבודת האדמה; היא עומדת מנגד, קרובה, אך אינה מגיעה. בסוף ימיה נשלחה רחל לבית מיוחד לחולים במושבה גדרה. רחל ידעה שהיא עומדת למות. היא לא רצתה למות בודדה בגדרה. היא ביקשה מחבריה שיעבירו אותה לתל-אביב. ההכנות ארכו זמן מה, ורחל הרגישה שימיה ספורים. רחל חזרה לתל-אביב לבית-החולים. באותו לילה מתה כשהיא לבדה.
רחל ביקשה להיקבר על-יד הכינרת. היא חזרה לכינרת האהובה עליה אחרי מותה. רחל קבורה בבית הקברות של כינרת על שפת האגם.
1890 - נולדה ברוסיה בספטמבר.
1898 - כשהייתה רחל בת 8, מתה אמה.
1900 - משפחתה עברה לפולטאבה שבאוקראינה. שם למדה בבית-ספר עממי יהודי. לאחר מכן עברה ולמדה בגימנסיה רוסית.
1905 - התחילה לכתוב שירים ברוסית. בנעוריה חלמה להיות ציירת ועם גמר לימודיה עברה לקייב להשתלם בציור.
1909 - נסעה ארצה יחד עם אחותה שושנה, לכאורה רק לשם ביקור. שתי האחיות התאהבו בארץ והחליטו להישאר בה. בתחילה שהתה רחל ברחובות ועבדה בפרדסים, ואחרי-כן עברה לחווה על הר הכרמל ללמוד חקלאות.
1910 - עברה עם מורתה לחקלאות לסג'רה.
1911-1913 - עברה לחוות הלימוד לנערות בכינרת והמשיכה ללמוד חקלאות. שנים אלו היו, כנראה, המאושרות בחייה, ורוב שיריה, שנכתבו בשש השנים האחרונות לחייה, מתייחסים לתקופה זו. כאן התאהבה בנוף הכינרת, וכאן פגשה אנשים רבים שאיתם שמרה על קשרי ידידות הדוקים.
1913 - יצאה לטולוז שבצרפת להשתלם בחקלאות ולמדה גם ציור בזמנה החופשי.
1914 - עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נפסקה התמיכה הכלכלית שקיבלה ממשפחתה והיא הייתה שרויה במצוקה כלכלית קשה. עם גמר לימודיה בטולוז יצאה לרומא, אל אחיה, כדי להוסיף וללמוד ציור ופיסול, אך נאלצה לחזור לרוסיה, בה נולדה, ועבדה שם במוסדות חינוך לילדי פליטים. בתקופה זו חלתה בשחפת.
1918 - חזרה ארצה באנייה הראשונה שהגיעה מרוסיה לאחר המלחמה והגיעה מיד לדגניה, הקבוצה הראשונה, אך מחלת השחפת נתנה בה אותותיה. עבדה בדגניה בטיפול בילדים, אך נאלצה לעזוב את הקבוצה בשל מחלתה המידבקת. תחילה עברה לפתח תקווה, משם לירושלים, עבדה כמדריכה חקלאית במוסד לבנות מעדות המזרח, גם הורתה עברית למבוגרים.
1926 - עברה לצפת לבית-חולים למשך חודשים אחדים, ומשם עברה לתל-אביב. בתל-אביב התגוררה רחל בעליית גג מבודדת ושם עברו עליה חמש השנים האחרונות לחייה, במצוקה כלכלית ובבדידות למרות ידידיה הרבים.
1930 - יצאה לבית ההבראה 'בילו' שבגדרה, בסוף חודש ניסן התחננה שיחזירוה לתל-אביב. למחרת ביום כ"ט בניסן, נפטרה בבית-החולים 'הדסה' שבתל-אביב ונקברה, על פי בקשתה, בכינרת.
כל הזכויות שמורות Ⓒ עמותת סנונית והמכון למורשת בן גוריון
