אליהו ששון

מדינאי ודיפלומט.

נולד בדמשק בשנת 1902.

ב-1927 עלה לארץ-ישראל. בעל קשרים רבים בחוגי התנועה הלאומית-הערבית בסוריה ובלבנון. הצטרף לצוות עובדי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. הוא עמד בראש המחלקה הערבית בשנים 1948 - 1933. ששון היה חבר המשלחת הישראלית למשא ומתן על שביתת הנשק, עם תום מלחמת העצמאות. הוא היה ציר ישראל בתורכיה בשנים 1952-1950, ציר ושגריר ישראל באיטליה בשנים 1960- 1953, וציר ושגריר ישראל בשווייץ בשנת 1961. חבר בממשלת ישראל משנת 1961 - שר דואר ואחר כך שר המשטרה.

נפטר בשנת 1978.

אליהו ששון נולד למשפחה ידועה ומכובדת בדמשק - משפחת ששון. אבי סבו של אליהו, שהגיע מבגדאד לדמשק, היה רב ידוע בעירו, ולמשפחתו חלקו כבוד רב. המשפחה הגיעה לדמשק מעיראק מאה ושישים שנה לפני שאליהו נולד. אליהו גר עם משפחתו בשכונת היהודים. אביו של אליהו היה סוחר בדים והיה לו שם של איש ישר וצנוע בקרב היהודים בדמשק וגם בקרב הערבים, שכניו בשוק של דמשק. בכל סכסוך שהיה ליהודי דמשק ולסוחרי השוק הערבים, היו באים אל אביו של אליהו כדי שיפשר ביניהם. לכן היה ביתו של אליהו תמיד מלא אנשים שבאו לבקש עזרה מאביו, שהיה ביחסים טובים עם הסוחרים הערבים. הוא הכיר את מנהגי הערבים והיו לו ידידים רבים בקרבם.

המשפחה כולה הייתה מכובדת בזכות האב, אבל עיסוקו בבוררות ובפישור בין אנשים שהסתכסכו לא השאיר לו זמן רב לעסוק במסחר. לפעמים נהג להתייעץ במציאת פשרה עם עורך-דין ושילם מכיסו את שכר הייעוץ. העדר ההכנסה הקבועה וריבוי ההוצאות פגע ברמת החיים, שבה הייתה רגילה המשפחה קודם לכן. אליהו למד בבית-הספר היהודי של חברת 'כל ישראל חברים' עברית, דת והיסטוריה יהודית. בבית-הספר למדו בעיקר ילדים יהודים. אליהו הצטיין בלימודי השפה העברית.

כשסיים אליהו את בית-הספר רצה להתחיל לעבוד, כמו שני אחיו הגדולים, ולעזור לאביו בפרנסת הבית. כל משפחת ששון התגייסה לתמוך בהמשך לימודיו של אליהו. אמו לא הסכימה שהוא יצא לעבוד, בטענה שמשפחה מכובדת כמשפחת ששון צריכה לדאוג להשכלת ילדיה. שני אחיו של אליהו עבדו יותר והוציאו פחות כסף, ואף הדודים והדודות תרמו כל אחד לפי יכולתו. כך הצליחה המשפחה לממן את שנת הלימודים הראשונה של אליהו. חבריו הערבים של אביו של אליהו לחצו עליו שישלח את בנו המוכשר לבית-ספר ערבי. החברים הערבים רצו להשתחרר מהשלטון התורכי על ארצות ערב, ודעתם הייתה שבמדינה ערבית עצמאית צריכים לשלוט אנשים בני שלוש הדתות: האיסלאם, הנצרות והיהדות. הם הוסיפו ואמרו שאליהו יוכל להיות הנציג היהודי בשלטון הערבי, וטענו שהשתתפותו של אליהו בתנועה לשחרור ארצות ערב מהשלטון התורכי תהיה סמל לשיתוף בין הדתות. החברים הערבים ביקשו מאביו של אליהו לצרף את אליהו גם לארגוני נוער ערביים ורצו שאליהו ילמד ערבית והיסטוריה ערבית. אליהו התחיל ללמוד בבית-ספר נוצרי, שבו למדו בני המשפחות הערביות המכובדות בדמשק. בבית-הספר הזה היו שיעורים ותפילות נוצריות שהיו זרים לאליהו, ושם למד אליהו ערבית והיסטוריה ערבית. תלמידים רבים ממכריו ומחבריו בבית-הספר היו ברבות הימים לנושאי משרות רמות בארצות ערב: שרים, פקידים גבוהים, עורכי עיתונים, כתבים ועוד. לימים, סייעה בידיו החברות הזו ליצור קשר בין התנועה הציונית ובין מנהיגי ארצות ערב.

אליהו הצטרף גם למועדון הערבי לנוער. ההורים של חברי המועדון היו בעלי מעמד גבוה מאוד בדמשק. בזמן מלחמת העולם הראשונה הגיעו לדמשק משפחות יהודיות מכובדות, שהוגלו מארץ-ישראל בידי השלטונות התורכיים. השליטים התורכים, ששלטו גם בארץ-ישראל וגם בסוריה, חשדו באנשי המשפחות המכובדות שיש להם קשרים עם הצרפתים ועם הבריטים, שנלחמים נגד התורכים. לכן הם הגלו אותם מארץ-ישראל לסוריה. אליהו, משפחתו וחבריו פגשו את ראשי המשפחות מארץ-ישראל, שיזמו פעילויות חדשות בדמשק. הם פתחו חוגים ציוניים ואחר כך גם שני בתי-ספר - לבנים ולבנות, וגן ילדים. רבים מיהודי דמשק הפכו לציונים בהשפעת המשפחות מארץ-ישראל. במהלך מלחמת העולם הראשונה נתלו בדמשק שני חברי ארגון הריגול היהודי מארץ-ישראל - ניל"י. זה היה אחד הימים הקשים למשפחת ששון ולכל הקהילה היהודית בדמשק. אליהו ואחיו נשארו כל היום בבית במצוות אביהם, שלא הרשה להם לצאת החוצה, כי נפוצו שמועות שהשלטונות התורכיים יתנקמו ביהודים. יהודי דמשק לא התפללו בבתי-הכנסת באותו יום מפחד שהשלטונות יאשימו אותם בתפילה למען המתים. בשבת לקח האב את אליהו לבית-כנסת עתיק מאוד. הם הלכו ברגל שעתיים והגיעו לשם להתפלל יחד עם כל יהודי דמשק. בראש המתפללים היו ראשי הקהילה. בסוף מלחמת העולם הראשונה נכבשה סוריה בידי הבריטים. הבריטים אפשרו לאמיר הערבי פייסל לקיים שלטון ערבי בדמשק ובסוריה כולה. כך החל השלטון הערבי, שעליו דיברו חבריו הערבים של אביו של אליהו. אליהו היה עוד צעיר, אבל היה חבר בארגון נערים שתמך במלך פייסל. המלך נסע לייצג את הערבים בוועידת שלום, שהתכנסה אחרי מלחמת העולם הראשונה. חברי הממשלה הערבית בדמשק החליטו לערוך למלך קבלת פנים מיוחדת כשיחזור

מהוועידה. הם הזמינו את אנשי הקהילה המוסלמית והקהילה הנוצרית. הוזמנו גם ארגוני הנוער, אבל הקהילה היהודית לא הוזמנה. כשהחלה קבלת הפנים אמר אחד הנואמים, ערבי מארץ-ישראל, שהיהודים לא הגיעו כי הם אינם מרוצים מכך שהערבים השתחררו מהשלטון הזר והם אינם תומכים במלך. אליהו, שהיה בקבלת-הפנים, התרגז מאוד. הוא הבין שכוונתו של הנואם הייתה לעורר את כל האנשים שהיו שם לפגוע ביהודים. אליהו רצה להסביר למלך שאין אמת בדבר, ונעזר בהורים מכובדים של חבריו בארגון הנוער, אשר דאגו לאפשר לו לנאום בקבלת הפנים. אפילו המלך פייסל הסכים שאליהו הצעיר ינאם, והוא עלה לשאת את דבריו. הוא דיבר בתקיפות ואמר שהיהודים נאמנים לשלטון הערבי החדש ולמלך, כמו כל האחרים, והדברים שנאמרו כוונו כדי להסית את כולם נגד היהודים. אליהו הוסיף ואמר, שהקהילה היהודית לא הוזמנה לקבלת הפנים למלך ויש לחקור מדוע. הוא ביקש רשות מהמלך לערוך למחרת הפגנה יהודית לאות תמיכה במלך. ובאמת למחרת נערכה הפגנה יהודית וכל יהודי דמשק, כשבראשם ראשי הקהילה הנכבדים, יצאו להפגין למען המלך. המקרה הזה התפרסם בכל העיתונים הערביים בדמשק ובסוריה כולה, והוא קירב את אליהו הצעיר למלך פייסל. לא כל הקהילה היהודית תמכה בעמדתו של אליהו, שיש להתקרב לערבים. התומכים בו, וביניהם שליחים מארץ-ישראל וציונים אחרים, אמרו שחשוב להתקרב לערבים ולפעול איתם בשיתוף פעולה, בתוך ארץ-ישראל ומחוצה לה. באותה תקופה נפגש מנהיג התנועה הציונית וייצמן עם האמיר פייסל. רבים חשבו שהפגישה הזו מסמנת התחלה של שיתוף פעולה יהודי-ערבי. המתנגדים, וביניהם רבים מבני משפחת ששון והוריו של אליהו בתוכם, חשבו שאליהו שגה במעשהו. הם חשבו שהתנגדותו של אליהו לקיצוניים שבין הערבים היא מסוכנת. הם פחדו שהקיצוניים, המתנגדים לפעילות התנועה הציונית, יתפסו, בסופו של דבר, את השלטון ואז יתנקמו ביהודים בגלל מעשהו של אליהו ובגלל ההתקרבות של יהודי דמשק לציונות. האנשים הללו רצו להפסיק את הפעילות של אליהו, שנראתה לרבים מסוכנת לא רק לאליהו, אלא לכל העדה היהודית בדמשק. אבל אליהו התעקש להמשיך בפעילותו ואפילו התחיל לכתוב בעיתונים שיצאו בארץ-ישראל. כדי להפסיק פעילות זו, הקשורה בערבים ובציונות, החליט אביו של אליהו לשתף אותו בכל מיני פעילויות דתיות יהודיות. אליהו צורף לאגודות יהודיות שעזרו לנזקקים, ובנוסף לכך הלך עם אביו לבית-הכנסת בכל יום. אליהו נהנה מפעילות זו - מההשכמה המוקדמת ל'סליחות' בחודש אלול, ועוד. אבל הוא לא הפסיק את הפעילות הפוליטית שלו, ובד בבד עם העובדה שכיבד את אביו ועשה את כל מה שהוא ביקש, המשיך את הפעילויות האחרות שלו.

הוא המשיך להיות חבר במועדון הלאומי הערבי, וחודש אחרי נאומו בקבלת הפנים הוזמן אליהו לפגישה עם המלך. המלך ביקש מאליהו, שהיה אז בן 18, להוציא עיתון ערבי, על חשבונו של המלך ובחסותו. המלך רצה שאליהו יוציא עיתון, שמטרתו תהיה יצירת שיתוף פעולה בין יהודים ובין ערבים במזרח התיכון. לעיתון החדש יקראו 'אל-חיאת' - שפרושו בעברית - החיים.

אביו של אליהו היה מודאג. הכתיבה בעיתון הייתה עלולה לסכן את בנו, והוא ביקש ממנו, כאב, אבל גם כאחד מראשי הקהילה היהודית, לא למתוח ביקורת על השלטון הערבי כדי לא לגרום לפגיעה בקהילה. אמו של אליהו תמכה בפעולותיו. היא חשבה שהתקרבות לערבים ולמלך היא חיובית. אבל גם היא ביקשה מאליהו להיזהר בדברים שהוא כותב. זמן קצר לאחר מכן עלו הוריו של אליהו לארץ-ישראל. ההשפעה של המשפחות שהגיעו תוך כדי המלחמה מארץ-ישראל הייתה גדולה מאוד, והם החליטו לעלות. אליהו נשאר בעיר הולדתו דמשק.

אליהו נשאר בעיר הולדתו, דמשק, בעוד משפחתו עלתה לארץ-ישראל. הוא המשיך לעסוק בפעילות פוליטית לקירוב בין יהודים ובין ערבים במזרח התיכון. אליהו ערך את העיתון 'אל-חיאת' - החיים, שיצא בחסות פייסל, מלך סוריה, ובמימונו. העיתון יצא שלוש פעמים בשבוע, וכתבו בו סופרים ועיתונאים ידועים - מוסלמים ונוצרים. לעיתון 'אל-חיאת' הייתה תפוצה גדולה, יחסית לתפוצת עיתונים בתקופה ההיא, ואליהו היה מרוצה. הוא האמין שהעיתון מקרב בין העמים השונים במזרח התיכון.

אבל הוצאת העיתון הופסקה כעבור תשעה חודשים. הצרפתים נכנסו לדמשק והורידו את המלך פייסל מכיסאו. פייסל הפך להיות מלך עיראק. הצרפתים שלטו בסוריה ולא הסכימו שהעיתון ימשיך לצאת. אליהו המשיך בפעילותו בדרך אחרת. הוא החליט לעלות לארץ ישראל ולפעול בתוך התנועה הציונית למען התקרבות בין יהודים ובין ערבים. הוא התחיל לעזור לתנועה הציונית בקשריה עם ערבים בתוך ארץ-ישראל ומחוצה לה. בתקופה זו יצר אליהו קשר עם ועד הצירים - ועד של מנהיגים יהודים מחוץ-לארץ, שבאו לארץ כדי לקשר בין השלטון הבריטי לבין יהודים בארץ-ישראל.

בתקופה זו נשא אליהו לאישה את אהובת לבו ג'וליה, שבעברית נקראה יעל. יעל הייתה גם היא מיהודי דמשק שעלו לארץ-ישראל. אליהו ויעל התאהבו בנעוריהם, עוד כשהיו בדמשק. בישראל הם נישאו, וביתם היה בית ציוני. ג'וליה-יעל הייתה אישה מיוחדת מאוד. אליהו לא הסתפק במה שלמד עד כה, ואף-על-פי שהכיר היטב את השפה ואת התרבות הערבית רצה להמשיך וללמוד. הוא נסע ללמוד בבית-ספר גבוה ידוע בביירות. זה היה בית-הספר הגבוה שנקרא הקולג' הצרפתי. למדו בו רבים מהצעירים, בני המעמד הגבוה שהיה שליט בסוריה ובלבנון וגם במדינות ערביות אחרות.

אליהו למד בביירות כמה שנים. בשנת 1927 הגשים אליהו את אחת משאיפותיו והצטרף אל משפחתו בארץ-ישראל. הוא התיישב בירושלים עם אשתו, בקרבת מקום להוריו.

מיד לאחר בואו לארץ התחיל אליהו לעבוד בבית המסחר הגדול של משפחת סיטון בירושלים, שהיו לו עסקים בכל רחבי העולם. אליהו מונה לאחראי על עסקי בית המסחר במזרח התיכון. אליהו התכתב עם לקוחות החברה בכל המזרח התיכון. הוא היה עובד טוב ונאמן, ובעלי החברה הפקידו בידיו את כל העבודה וסמכו עליו בכל עניין ודבר. אליהו נקשר לבני המשפחה, וכאשר מת אחד מבעלי בית המסחר הוטל על אליהו לשמור על קשר מכתבים עם בנו שלמד בחוץ-לארץ.

אליהו קיים קשר עם ההנהגה הציונית. בראש התנועה הציונית בארץ-ישראל עמדה הסוכנות היהודית, שהייתה כמו ממשלה ליישוב היהודי-ציוני בארץ-ישראל ולכל הציונים בעולם. בסוכנות היהודית היו מחלקות שונות, כדוגמת משרדי ממשלה. המחלקה המדינית הייתה דומה למשרד חוץ, והעובדים בה הכירו את אליהו. אליהו היה ידוע כמי שמכיר את התרבות הערבית. הוא התמצא בפוליטיקה של המדינות הערביות וקרא את העיתונים הערביים שיצאו ברחבי המזרח התיכון. אנשי המחלקה המדינית ביקשו מאליהו לבדוק מדי פעם את המצב בעולם הערבי ולכתוב דוחות על הנעשה במדינות השונות ועל הכתוב בעיתונים הערביים. אליהו עבד בימים בבית המסחר ובערבים תרגם וקרא מסמכים מארצות ערב בשביל המחלקה המדינית של הסוכנות. בבעיות רבות פנו אנשי הסוכנות אל אליהו כדי שיחווה את דעתו ויסביר את המצב. אנשי הסוכנות הציעו לאליהו לעבוד במשרה מלאה בסוכנות. אליהו התלבט. בעלי בית המסחר שבו עבד סמכו עליו, הוא היה חלק בלתי נפרד מבית המסחר ואיך יעזוב אותו? מצד שני, אליהו ידע שעבודה בסוכנות היהודית היא עבודה לא רק למען התנועה הציונית, אלא גם למען קירוב לבבות בין יהודים ובין ערבים. אליהו החליט לעבוד במחלקה המדינית של הסוכנות, אף-על-פי שידע כי משכורתו תהייה קטנה בהרבה מזו שקיבל בבית המסחר. הוא התמנה לראש המחלקה הערבית במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית.

אליהו התחיל לעבוד בתור מנהל המחלקה הערבית במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. הוא היה אחראי על כל הקשר של התנועה הציונית עם מדינות ערב ועם הערבים בתוך ארץ-ישראל. בתפקידו החדש היה שימוש רב לידע שלו בשפה הערבית ובתרבותה, וגם לקשרים שלו עם מנהיגים ועם עיתונאים במדינות ערב, קשרים שהתפתחו כשלמד בבית-הספר התיכון בדמשק ובבית-הספר הגבוה בביירות. אליהו התחיל להיפגש עם אישים ערבים שהגיעו לארץ-ישראל, עם עיתונאים ועם נציגי מדינות. בחלק מהמקרים היה צריך לבדוק האם אנשים שהגיעו לארץ כעיתונאים הם באמת עיתונאים. למשל, אם אדם שהציג את עצמו כעיתונאי מצרי אינו אלא מרגל שתפקידו להסית את ערביי ארץ-ישראל נגד היהודים. במסגרת תפקידו נסע אליהו לארצות ערב. הוא התלבש כערבי ודיבר ערבית כבן המקום - יתרונות שעזרו לו לשמוע את דעותיהם של הערבים בלי לעורר חשדות, ולעשות את עבודתו בצורה הטובה ביותר. הוא הכין דוחות רבים על עמדתם של הערבים בנושאים שונים. הוא קרא עיתונים ערביים והתעניין בנעשה בין ערביי ארץ-ישראל.

אליהו נכנס לתפקידו במחלקה המדינית של הסוכנות בתקופה רבת פעילות גם בארצות ערב וגם בארץ-ישראל. בשנים אלו היו דיונים חשובים בין מנהיגי ארצות ערב לבין האימפריות ששלטו בהן - בריטניה ששלטה בעיראק )שרשמית הייתה עצמאית( ומצרים, וצרפת ששלטה בסוריה ובלבנון. הדיונים נסבו על עצמאות למדינות הערביות. תקופה זו הייתה חשובה גם לתנועה הציונית, שלא רצתה להפסיד את ההזדמנות להגיע להסכמה עם מדינות ערב עוד לפני שיקבלו את עצמאותן.

ראשית, היה ניסיון להגיע להסכם עם סוריה ועם לבנון. המנהיגים של סוריה ושל לבנון היו מוכנים לדבר עם מנהיגי התנועה הציונית גם מפני שראש ממשלת צרפת, המעצמה ששלטה בארצות האלו, היה יהודי. המנהיגים הלאומיים בסוריה הגיעו להסכם עם התנועה הציונית, אבל כיוון שלא קיבלו עדיין עצמאות, לא חתמו עליו. אליהו נשלח ללבנון ואחר כך לסוריה כדי לבדוק מה עלה בגורלו של ההסכם. לדמשק נסע אליהו עם אליהו אפשטיין, חברו במחלקה המדינית בסוכנות. הם נפגשו עם כמה אנשים חשובים בסוריה: שרי ההגנה והאוצר, ראש הממשלה, וגם עם עורכי עיתונים. הם ניסו לבדוק מה דעתם של אנשים שונים על הסכם יהודי-סורי. אליהו נעזר בפגישות אלה בקשריו בדמשק. הוא נולד בדמשק והכיר אותה היטב, וכמו כן הכיר אנשים רבים שגרו בה. בכמה מהפגישות ליווה אותו ראש הקהילה היהודית בדמשק, שהכירו מאז היה ילד. ראש הקהילה היה ידוע ומוכר לא רק בקרב היהודים, גם מנהיגים ערבים רבים הכירו אותו וכיבדו אותו. קשריו של אליהו הקלו עליו להגיע לאנשים שונים ולשוחח איתם בחופשיות.

אליהו נפגש עם עיתונאים. אחד מהם ביקש ממנו לשלוח אליו, לסוריה, מאמרים ופרסומים על סוריה ועל המזרח התיכון כולו. אליהו שמח לבקשה זו וראה בה התחלה של שיתוף פעולה.

השליחות לסוריה וללבנון לא הניבה פירות מידיים. הצרפתים לא אישרו את עצמאות סוריה. השיחות היו טובות וסימנו התחלה של שיתוף פעולה, אבל היה ברור לאליהו שעד אשר לא תהיה לסוריה עצמאות, היא לא תחתום על ההסכם עם התנועה הציונית. התנועה הציונית ראתה ברכה רבה בקשרים שיצר אליהו. בתקופה הזו, בשנת 1936, החלו מאורעות בארץ-ישראל. ערבים שחיו בארץ תקפו יישובים יהודיים, רצחו והרסו, והכריזו על שביתה כללית. הם התנגדו להתחזקות כוחם של היהודים בארץ-ישראל ורצו שהבריטים יעבירו להם, ורק להם, את השלטון בארץ-ישראל. השביתה נגמרה אחרי כמה חודשים. לארץ הגיעה ועדה בריטית כדי למצוא פתרון למצב. אליהו עשה הכול כדי לדעת מה חושבים הערבים בארץ-ישראל על המצב. הוא העביר את הידיעות למנהיגי התנועה הציונית כדי שיוכלו להחליט מה לעשות. אליהו נסע לעיראק. בעיראק היו התפתחויות פוליטיות משמעותיות, והיה חשוב לדעת את התייחסותם של שליטי עיראק אל הציונות ואל היהודים, וכן את דעתם בנושא המהומות בארץ-ישראל. בעיראק התחלף השלטון. בתחילה שלט בעיראק ידידו של אליהו, האמיר פייסל, שהיה מלך סוריה בזמן שאליהו היה בסוריה. אחרי מות פייסל שלט בנו, שהיה שונה ממנו ובעל השפעה פחותה ממנו. הצבא בעיראק הלך והתחזק. אליהו אפשטיין הצטרף לאליהו ששון גם בנסיעתו לעיראק. הוחלט שאליהו אפשטיין יערוך פגישות רשמיות עם נציגי הממשלה ואליהו ששון ינסה לבדוק את דעת הקהל. אליהו ששון הציג את עצמו כעיתונאי. הוא פנה אל משרד ההסברה העיראקי וזה הפנה אותו לאישים שונים. אליהו האמין שאם יציג עצמו כעיתונאי יהיה לו קל יותר לקבל מידע. הוא הציג את עצמו כנציג סוכנות ידיעות שהייתה ידועה כציונית.

אליהו נפגש עם אנשים שונים בעיראק, ורובם אמרו לו שהם מעריכים מאוד את כוחם של היהודים. אחד מהאנשים שאיתם נפגש אמר, שעיתונים שתמכו במנהיגי המאורעות, שנקראו בפי הערבים 'המרד הערבי', עשו זאת בשביל כסף שקיבלו מהגרמנים ובניגוד לדעתם האמיתית. העיתונאים שאליהו פגש טענו שרוב העיתונים לא תמכו במרד. אליהו פגש רופא ידוע באוניברסיטה של בגדאד, שהיה רופאו האישי של מלך עיראק, והוא אמר לאליהו שהיהודים לא עושים די כדי להגיע להסכמה עם הערבים. אליהו הסביר לרופא את כל הצעדים שהתנועה הציונית עושה כדי להגיע לשלום עם ערביי ארץ-ישראל. הרופא מצדו הסביר לאליהו שחלק מהנעשה בארץ אינו נעשה בחוכמה ופוגע ברגשות הערבים. למשל, הרעיון של עבודה עברית - שלפיו חותרת התנועה הציונית לכך, שיהודים יעסיקו בעבודות שונות רק יהודים, נותן לערבים תחושה שהם אינם רצויים בארץ ומספק להם חומר לתעמולה נגד התנועה הציונית בארצות ערב ובעולם. אליהו השיב שאם היהודים לא היו מתעקשים על עבודה עברית בכל סוגי העבודות, הייתה הארץ כולה מושבתת בשביתה הגדולה שעליה הכריזו הערבים. לטענת הרופא, לא הייתה מתקיימת שביתה כלל אילו הייתה תעסוקה לערבים. למרות הוויכוח נפרדו אליהו והרופא כידידים. אליהו הזמין את הרופא לבקר באוניברסיטה בירושלים. במהלך הפגישות השונות סיפר אליהו לעיראקים שאיתם שוחח על המצב בארץ. האנשים

היו מופתעים, כי המידע שקיבלו על הנעשה בארץ היה רק ממקורות ערביים ולא היה מלא. אליהו החליט שעליו להתאמץ ולהכניס מאמרים שלו לעיתונות הערבית בארצות ערב השונות.

באחת השיחות נתקל אליהו בערבי שהגיע מארץ-ישראל. בשיחה שהתנהלה, בנוכחות אנשים רבים, דיבר הערבי באופן ברור נגד היהודים בארץ-ישראל. התעורר ויכוח בינו ובין אליהו בעניין סוכנות הידיעות שאליהו ייצג אותה, לכאורה. הערבי טען שהמידע שהיא מעבירה אינו מדויק ויש לה תוכנית נגד הערבים, בשעה שאליהו טען שהעיתונים הערביים מגזימים. בתום הפגישה, לאחר הוויכוח, חזר האיש לאליהו וביקש ממנו שיפנה בשמו לסוכנות הידיעות, המעסיקה אותו, כדי שזו תעזור לו לחזור לארץ-ישראל, כי שלטונות המנדט הבריטי אינם מתירים לו להיכנס. אליהו ענה שהוא אמנם בקשר עם הסוכנות, אבל אין בכוחה לעשות מאומה נגד רצון הבריטים, ובידיהם בלבד הסמכות להחליט מי ייכנס לארץ-ישראל.

אליהו חזר לארץ, אך לא לזמן רב. המשלחת הבריטית הגיעה למסקנות לגבי המצב בארץ והציעה כמה הצעות, שהמרכזית ביניהן הייתה לחלק את ארץ-ישראל לשתי מדינות: יהודית וערבית, ועוד אזור בריטי. המסקנות לא מצאו חן בעיני הערבים והם המשיכו בפעילות נגד היהודים ונגד השלטון הבריטי. המנהיג הראשי של הערבים בארץ-ישראל, שהנהיג את המהומות והפעולות נגד היהודים, ולפעמים גם נגד הבריטים, היה המופתי של ירושלים, ח'אג אמין אל-חוסייני. המופתי נאלץ לברוח מארץ-ישראל ללבנון, משום שהיה מבוקש על-ידי השלטונות הבריטיים. סמוך לנסיעתו של המופתי ללבנון, נשלח אליהו ללבנון לברר מה מצבו של המופתי, איך מתייחסים הלבנונים והסורים אליו ומה דעת השלטונות הצרפתיים עליו ועל מעשיו. בתקופה זו נסע אליהו ללבנון ובחזרה לארץ פעמים מספר. ראשית, נפגש אליהו עם ידידיו בממשל הלבנוני, חברים עוד מתקופת לימודיו וגם מביקוריו הקודמים בלבנון. הוא הצליח למצוא מיד היכן נמצא המופתי ולבדוק מי בא לבקר אותו. אליהו שלח את אחד מאנשיו כדי שיעקוב אחרי המופתי כל הזמן. הוא ניסה להשפיע על הלבנונים ועל הסורים שלא יתמכו במופתי, לאחר שגילה כי רוב המאמרים בעיתונות תומכים במופתי ובמהומות בארץ-ישראל. אליהו ישב וכתב כמה מאמרים ודאג לכך שהם יתפרסמו בעיתונות.

באחת הפעמים שהגיע אליהו ללבנון הוא ירד מהמכונית ומיד הוקף בערבים מארץ-ישראל שישבו בלבנון, וחשבו שאליהו הוא ערבי, כי התלבש כערבי ודיבר כערבי. הם ביקשו ממנו ידיעות מארץ-ישראל, והוא גילה שערבים אלה מתנגדים לחידוש השביתה הכללית של הערבים בארץ-ישראל.

בפעם אחרת גילה אליהו, שלאחד האנשים שפגש יש מידע מדויק על כל הפעמים שהוא נכנס ללבנון. אליהו נבהל כשהבין שעוקבים אחריו, אבל התברר שלאיש לא היו כוונות רעות והוא רק רצה להסביר לאליהו שהוא יודע עליו הרבה. אליהו גילה בכל פעם מחדש שמתנהלת תעמולה נגד היהודים בארץ-ישראל ובעד מהומות הערבים. הוא נוכח לדעת שרבים מהלבנונים מתעניינים מאוד בנעשה בארץ, אבל אינם מוכנים לפעול למען ערביי ארץ-ישראל.

בביקוריו בלבנון נפגש אליהו כמה פעמים עם אנשים שהיו אנשי המופתי ותמכו בו בכול. אליהו לא היה מעוניין ליצור עמם קשר, אולם היות שהכיר אחד מהם, הוא ניאות לדבר איתם, אף-על-פי שמקצתם היו פעילים בהתנפלויות על יהודים בארץ-ישראל. בפעם אחרת נפגש אליהו עם אנשי המופתי כדי לברר מה עלה בגורלם של שני אנשים שנחטפו, אך מאמציו עלו בתוהו, ורק לאחר מכן התברר שהם נרצחו עוד לפני הפגישה הזו. אנשי המופתי האשימו את הציונים בקנוניה נגדם, וטענו שהם נעזרים בשלטונות הצרפתיים. אליהו הכחיש את ההאשמה בתקיפות, בהסבירו שהציונות אינה עושה קנוניה נגד אף אחד, ושהתנועה הציונית רוצה להגיע לשלום עם הערבים.

אליהו עשה הכול כדי שבשיחות שהתנהלו בין יהודים וערבים ישתתפו אנשים שהכיר כאוהדי יהודים, אך לא תמיד הצליח. בוועידה שהייתה בלונדון לא הסכימו הערבים לשבת עם היהודים.

מלחמת העולם השנייה פרצה. אליהו המשיך בעבודתו, אבל בזמן המלחמה לא נעשו מעשים רבים למען שיתוף פעולה בין יהודים לבין ערבים. אליהו המשיך להיפגש עם מנהיגים ועם אישים ערבים ולדווח לאנשי הסוכנות היהודית. הוא המשיך בפעילותו זו עד הקמת המדינה. גם לאחר מכן, למרות המלחמה, המשיך אליהו לחפש דרכים להידברות בין יהודים לבין ערבים. 

• 1902 - נולד בעיר דמשק. אביו היה סוחר ואיש מכובד בקהילה. למד בבית-ספר 'כל ישראל חברים' ובבית-ספר גבוה ערבי.

• 1920-1919 - ערך עיתון יהודי-ערבי בדמשק, בשם 'אל-חיאת'. מטרתו הייתה לקרב בין יהודים ובין ערבים באזור.

• 1920 - עזב את דמשק, ביקר בארץ-ישראל. פעל כשליח מטעם ועד הצירים.

• 1921 - נישא ליעל-ג'וליה, שהכיר מילדותו.

• 1927 - עלה לארץ לאחר לימודים בביירות. התחיל לעבוד בבית מסחר בירושלים ובאותה עת עזר למחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בתרגומים ובהערכות מצב אצל הערבים בארץ-ישראל ומחוצה לה.

• 1948-1933 - התמנה למנהל המחלקה הערבית של הסוכנות היהודית. במסגרת זו ביקר פעמים רבות במדינות ערב. ניסה ליצור שיתוף פעולה בין יהודים וערבים. חקר את כוונות הערבים בארץ ומחוצה לה.

• 1948 - עם הקמת מדינת ישראל כיהן כראש מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ.

• 1949 - השתתף בשיחות על שביתת הנשק בין ישראל ובין מצרים. עם תום מלחמת העצמאות חתם על הסכם שביתת הנשק.

• 1952-1950 - ציר ישראל בתורכיה.

• 1957-1953 - ציר ישראל באיטליה.

• 1960-1957 - שגריר ישראל באיטליה.

• 1961 - שגריר ישראל בשווייץ.

• 1966-1961 - כיהן כשר הדואר בממשלה.

• 1965 - נבחר לכנסת.

• 1969-1966 - כיהן כשר המשטרה.

• 1973-1970 - חבר כנסת.

• 1978 - נפטר.