יוסף אליהו שלוש

ממייסדי תל-אביב. סוחר ומראשי העדה הספרדית בארץ-ישראל.

נולד ביפו בשנת 1870.

בשנת 1890 ייסד בית חרושת לחומרי בניין ביפו. ממייסדי השכונה 'אחוזת בית', שהפכה לעיר תל-אביב, בא-כוחה בעיריית יפו, ואחד המתיישבים הראשונים בה.

היה הקבלן אשר יישר את שטחי החולות של השכונה ובנה את הבתים הראשונים שלה. בנה את גימנסיה הרצליה.

חבר עיריית יפו עד שנת 1926 וחבר הוועד הפועל של עיריית תל-אביב.

פעל להשכנת שלום בין יהודים ובין ערבים בימי ה'מאורעות', בשנים 1921 ו- 1929.

היה נשיא עדת הספרדים בתל-אביב, מראשי 'הסתדרות האזרח', ופעיל  מוסדות כספיים בעיר.

יוסף אליהו שלוש נולד בשנת 1870 בעיר יפו. אביו היה איש אמיד ומכובד, ויוסף אליהו חי כל חייו ברווחה ובכבוד. תאריך הולדתו לא נכתב בשום מקום ויוסף אליהו לא ידע בדיוק מתי נולד.

אביו של יוסף אליהו, אהרון, עלה לארץ-ישראל מאלג'יריה, כשהיה בן 10, בשנת 1839. הוא עלה עם משפחתו: אביו, אמו, שתי אחיותיו ושני אחיו. המשפחה הגיעה בספינה עד סמוך לנמל יפו, אבל אז החלה סערה. כל נוסעי הספינה ירדו לסירות. אחיו של אהרון, יוסף ואליהו, טבעו כשסירתם התהפכה. על שם שני אחים אלה נקרא בנו של אהרון - יוסף אליהו. יוסף אליהו היה אהוב מאוד על סבתו כי היה קרוי על שם שני בניה שטבעו.

המשפחה הייתה עשירה ומכובדת עוד באלג'יר. כשעלו לארץ-ישראל החליט אבי המשפחה, סבו של יוסף אליהו, לא לחיות מכספי ה'חלוקה' - כספים שנאספו על-ידי יהודים בחוץ-לארץ כדי לאפשר ליהודים בארץ ללמוד תורה ללא דאגות פרנסה. סבו של אליהו רצה להמשיך לעבוד, לכן החליט לגור לא בעיר הקדושה ירושלים, אלא בעיר החדשה יותר, עיר הנמל יפו.

ביפו התגוררה המשפחה, עם עוד כמה משפחות יהודיות, בבית גדול בן שלוש קומות. חלק מהבית היה בית-כנסת ובית-מדרש ללימוד תורה של העדה המוגרבית - יוצאי צפון אפריקה. בית-הכנסת הזה קיים עד היום, אם כי במקום אחר - בשכונת נווה צדק, השכונה היהודית הראשונה של יפו.

אביו של יוסף אליהו, אהרון, גדל בבית זה. מגיסו, בעלה של אחותו, למד את מלאכת הצורפות - עשיית תכשיטים. אחר כך הפך להיות חלפן כספים. בתקופה ההיא לא היו בנקים בארץ-ישראל, ואנשים מיוחדים היו מחליפים מטבעות כסף וזהב בשטרות נייר ולהפך. אנשים אלו, שנקראו חלפנים, דאגו גם להלוואות לעניים מאנשים עשירים. אהרון הפך לאדם עשיר אף יותר מאביו. בית-הכנסת שהקים סבו של יוסף אליהו בביתו, המשיך להתקיים גם בבית אביו.

יוסף אליהו למד ב'חדר', כמו רוב הילדים היהודים בתקופה זו, לימודי קודש ועברית. אביו של יוסף אליהו היה אחראי על ה'חדר' שבו למד יוסף אליהו. יום אחד, כשיוסף אליהו היה עוד חדש ב'חדר', הגיע אביו. הילדים הגדולים התלחשו ביניהם: הנה הגיע הגבאי - הכוונה למי שתומך ב'חדר' ואחראי עליו, והוא יבחן את הילדים. אביו של יוסף אליהו שאל את המורים על התקדמותו של בנו בלימודים, ושמע מהם שהוא תלמיד חרוץ מאוד, אך הוא לא הסתפק בכך, ובעצמו בחן את בנו ונוכח בהצטיינותו. לאחר מכן הלך יחד עם אביו בשמחה הביתה. באותו יום נסע יוסף אליהו בפעם הראשונה לירושלים. בתקופה ההיא היו מגיעים מיפו לירושלים או ברגל או על גבי בהמות. הנסיעה ארכה עשרים וארבע שעות. יוסף אליהו לא זכר דבר מהנסיעה, כי היה חולה ושכב כל זמן שמשפחתו שהתה בעיר. יום אחד החליטה ממשלת תורכיה שהיא רוצה לעצמה את הבית הגדול שבו חיה משפחת שלוש יחד עם עוד כמה משפחות, על מנת להפוך אותו לבניין משטרה ובית-סוהר. משפחת שלוש נדדה מבית לבית כי לא מצאה לעצמה בית מתאים, ויוסף אליהו סבל מאוד מהנדודים. אביו החליט למצוא בית קומות, שיהיה בו גם מקום לבית-כנסת וגם מקום לאורחים, ולשם עברה המשפחה. יום אחד, כשהיה בן 10, הגיע יוסף אליהו הביתה מהחדר. אמו הייתה עסוקה בכביסה ושלחה אותו למשרד של אביו. יוסף אליהו שמח, כי אהב ללכת למשרד ולראות את הפועלים צורפים תכשיטים מכסף ומזהב - שכן אביו המשיך להיות צורף ולהעסיק פועלים בעבודה זו. יוסף אליהו הגיע למקום וראה את אביו יושב עם אדם לא מוכר ומדבר איתו בשפה הערבית, בניב המדובר בצפון אפריקה. אביו שמח מאוד לראות אותו, אבל גער בו, על כי באותו יום ביקש ממנו להביא דבר מה מהבית ויוסף אליהו שכח. הוא ביקש ממנו לחזור הביתה ולהביא מה שנתבקש להביא.

בדרך הביתה שמע יוסף אליהו מישהו קורא לו. היה זה האיש שישב אצל אביו, והוא אמר לו שאביו ביקש שילך איתו כדי להביא זהב אליו. יוסף אליהו היה בטוח שהאיש יהודי, כי דיבר בשפה שבה דיברו בצפון אפריקה וגם בביתו, והוא הלך עם האיש. הם הלכו והלכו, בתחילה בתוך העיר בסמטאות שיוסף אליהו לא הכיר. אחר כך יצאו מחוץ לעיר. האיש ביקש מיוסף אליהו לחלוץ את נעליו ולפשוט את מעילו כדי שלא יכירו בו שהוא עשיר. הם המשיכו ללכת ויוסף אליהו התחיל לחשוד ולתהות לאן הם הולכים. חשדו גדל כאשר גילה שלאיש כתובות קעקע על גופו. הוא ידע שליהודים אסור לעשות כתובות קעקע. הוא ניסה להתנגד לאיש, אבל לא הצליח. האיש היה גדול ויוסף אליהו היה ילד בן 10. יוסף אליהו לא ידע מה יעשה. הוא היה מחוץ לעיר, הערב ירד ואיש לא עבר בדרך. לפתע ראה יוסף אליהו בדרך איש מוכר. זה היה איש יהודי שעבד בפרדס על-יד יפו והכיר היטב את משפחת שלוש. יוסף אליהו צעק לו, האיש התקרב והציל את יוסף אליהו. האיש שחטף את יוסף אליהו לא התנגד, כי הידיד של המשפחה היה חזק והיו לו כלי נשק. יוסף התבייש לחזור הביתה ללא נעליו וללא מעילו, והיות שהיה כבר לילה, חשב שאיש לא יראה אותו. אבל הוא טעה, כי כל אנשי העיר יפו חיפשו אחריו. אביו היה מיודד עם מושל העיר יפו ודאג שיחפשו את יוסף אליהו הקטן. יוסף אליהו חזר למשפחתו הדואגת. היה לו קשה מאוד להירגע אחרי המעשה. אחרי כמה שבועות נתפס החוטף ונכלא.

בתקופה הזו החלה יפו, עיר הולדתו, ואף ארץ-ישראל כולה להשתנות מעט. עד לאותו זמן הייתה יפו מוקפת חומות, ועם רדת הלילה התכנסו כל תושביה אל תוך החומות, והשערים נסגרו. מחוץ לחומות היו שודדים שהטילו פחד על האנשים. עם התבגרותו של יוסף אליהו השתפר מצב הביטחון בארץ, השלטון הצליח להשתלט על השודדים והתושבים פחדו פחות. מחוץ לחומות החלו להתיישב נוצרים מארצות-הברית ואחר כך גם מיפו עצמה. יפו נעשתה צפופה ואביו של אליהו החליט לבנות בית מחוץ לעיר. אביו של יוסף אליהו קנה אדמות מחוץ לעיר יפו עוד קודם לכן. השיטה שבה קנו אדמות בתקופה ההיא בארץ-ישראל שונה לחלוטין מהשיטה שבה קונים היום. המוכר והקונה היו מחליטים על המחיר ואז היו יוצאים אל השטח ועומדים על הקרקע. הקונה היה תוקע מקל במקום שעמדו בו, ואחר כך לוקח ארבע אבנים וזורק כל אבן לכיוון אחר, הרחק ככל שהצליח. במקומות שבהן נפלו האבנים תקעו יתדות, וזה היה המגרש שהקונה קנה. היו שאמרו, שאביו של יוסף אליהו ידע לזרוק רחוק ולכן הצליח כל-כך בקניית אדמות.

אביו של יוסף אליהו התחיל לבנות את ביתו מצפון לעיר יפו, באדמותיו מחוץ לחומות העיר. הוא בנה בית גדול לכל המשפחה ובו כמה קומות. בתקופה ההיא נהרסו חומות העיר. כשהיה יוסף אליהו נער עברו הוא ובני משפחתו לגור בבית שכור מחוץ לעיר, סמוך לחוף הים, עד שתסתיים בניית ביתם.

אביו של יוסף אליהו ניסה לשכנע יהודים נוספים שיקנו אדמות מחוץ לעיר סמוך לביתו שהלך ונבנה. האדמות היו שייכות לו והוא הסכים לתת אותן במחיר נמוך ביותר, ואף חינם, למי שירצה לגור באזור.

אביו של יוסף אליהו שמע על קבוצה של יהודים המחפשת אדמות מחוץ לעיר יפו. הוא מיהר ליצור איתם קשר והציע להם את האדמות על-יד ביתו כמעט חינם, אבל הם רצו לשלם לו. כך קיבל אהרון, אביו של יוסף אליהו, שליש מערך האדמה, אבל שמח - שכונה יהודית שלמה תיבנה על-יד ביתו. בשלב ראשון עלו על הקרקע עשר משפחות. כל משפחה קיבלה קרקע ובית יפה, שהיה גדול יחסית לבתים של הזמן ההוא.

השכונה הזו הייתה השכונה העברית הראשונה של יפו. מאוחר יותר צמחה בצדה העיר העברית הראשונה - תל-אביב. כשהיה יוסף אליהו בן אחת עשרה בערך הגיעה ליפו משלחת של יהודים, שנראו לבני משפחת שלוש משונים: הם לא לבשו גלבייה כמו יהודים שהגיעו מצפון אפריקה, או כמו יהודים שבאו מארצות שכנות לארץ-ישראל, וגם לא לבשו לבוש של יהודים אשכנזים. יוסף אליהו חשב שהם נראו כמו מיסיונרים - נוצרים שניסו להשפיע על יהודים ועל מוסלמים להתנצר. הם היו לבושים כמו אירופאים שאינם יהודים, אבל הציגו את עצמם כיהודים. אנשי המשלחת ביקשו את עזרת אביו של יוסף אליהו. הם רצו לקנות אדמות להתיישבות יהודים. אנשי משפחת שלוש חשדו שהם אינם יהודים, והם הזמינו אותם לבית-כנסת

בשבת. האנשים המשונים ידעו את התפילות ואת כל מנהגי השבת. הם התפללו אמנם בנוסח שונה ממשפחת שלוש ובמבטא אשכנזי, אך הם היו יהודים. אביו של יוסף אליהו אירח אותם ועזר להם. אחר כך התברר שהיו אלו ראשוני העולים בעלייה הראשונה. הם באו לקנות אדמות, שעליהן נבנתה אחר כך המושבה ראשון לציון.

יוסף אליהו התחיל ללמוד ב'חדר' אחר, אך לאחר זמן מה חלה המורה והוא ישב בחיבוק ידיים. אביו לקח אותו למשרדו, ולבו של יוסף אליהו הלך שבי אחר עבודת הצורפות. הוא החליט ללמוד את כל העבודה הנעשית אצל אביו, עקב אחרי כל פועל ולמד את עבודתו. אחרי שלמד היטב, ביקש מאביו מעט חומר לעשות ממנו תכשיט. אביו נתן לו בתחילה כסף, מתכת זולה מזהב, ואליהו התחיל לעבוד בחומר. הוא למד לאט וביסודיות, עד אשר,

לשמחת אביו, עיצב ויצר תכשיט בכוחות עצמו. אליהו גילה כישרון רב ויצירתיות בעיצוב תכשיטים.

הוא אהב את עבודתו והשקיע מחשבה רבה בתכנון ובעיצוב התכשיטים. יום אחד הורה אביו של יוסף אליהו לתת לו זהב כדי שיעשה ממנו תכשיט. התכשיט היה יפה ונקרא מאז 'המצאת אליהו'. אליהו התחיל להרוויח כסף מהתכשיטים שהכין, אבל כיוון שגר בית הוריו, הוא לא היה זקוק לכסף לפרנסתו.

אחיו הגדול של אליהו למד בבית-ספר בביירות אשר בלבנון, וחזר הביתה לחגים. אליהו שמע על לימודי אחיו וגם הוא רצה להרחיב דעת וללמוד. לא די היה לו בעבודת הצורפות, ובעיקר כי עבודתו עניינה אותו עכשיו פחות מבעבר. יוסף אליהו חשש, שהוריו לא יוכלו לעמוד בהחזקת שני בנים בבית-הספר, והדבר העציב אותו. הוא שטח את בעייתו בפני אביו, וזה ענה לו שלכשיסיים אחיו את הלימודים יגיע תורו הוא. וכך היה. אליהו התחיל ללמוד בבית-הספר בביירות כשהיה בן שש עשרה.

כשהיה יוסף אליהו בן 16 יצא ללמוד בבית-ספר 'תפארת ישראל', בביירות שבלבנון. בית-הספר היה ידוע ברמתו הגבוהה, ויוסף אליהו למד בו דברים רבים. מלבד לימודים כלליים כהיסטוריה וחשבון, למד גם שתי שפות - צרפתית וערבית, שפות ששימשו אותו רבות במהלך חייו. שתי שפות אלו היו חשובות מאוד גם לעסקי המסחר של אביו. כשיוסף אליהו הגיע לבית-הספר, התלבטו המורים בשאלה לאיזו כיתה הוא מתאים.

בבית-הספר נלמדו שלוש שפות: עברית, ערבית וצרפתית. אליהו ידע עברית טוב מחבריו, אבל היה חלש בצרפתית. לכן שילבו אותו המורים בכיתה נמוכה. הובטח לו שאם ילמד בחריצות וישיג ציונים גבוהים, יעלה לכיתה גבוהה יותר באמצע השנה. יוסף אליהו למד ולמד. הוא השתפר מאוד בידיעותיו ואחרי שבועות אחדים הצטיין גם בצרפתית ובערבית. המורים העלו אותו לכיתה גבוהה יותר, אך הוא ביקש מהמנהל לעלות לכיתה גבוהה עוד יותר. המנהל והמורים בחנו אותו והעלו אותו לכיתה גבוהה יותר.

אליהו התחבר בכיתה עם נער יהודי מבגדאד, שלימים היה לשר האוצר העיראקי. שניהם השקיעו מרץ רב בלימודים. יחד למדו בהפסקות, בזמן האוכל, ואפילו שכנעו את המשגיחים שלהם שייתנו להם ללמוד אחרי כיבוי אורות, בלילה. יוסף אליהו וחברו הצטיינו בלימודיהם. בסוף כל שבוע נתנו מורי בית-הספר אותות לתלמידים המצטיינים בכל מקצוע. יוסף וחברו קיבלו כל שבוע כמה אותות, ועלו בכך על כל חבריהם.

יוסף אליהו רצה להישאר בחופשה בבית-הספר עם חברו מבגדאד ולא לחזור ליפו. הילדים מבגדאד נשארו בחופשה בביירות, בגלל המרחק הרב מביתם. הילדים מיפו חזרו לביתם בחופשה, מפני שיפו הייתה קרובה יותר לביירות. הם קבעו להישאר כדי ללמוד לקראת השנה הבאה. מנהל בית-הספר גילה את תוכניתם והזמין את יוסף אליהו אליו על מנת להסביר לו שלא טוב להגזים, גם לא בלימודים. יוסף אליהו רזה ונחלש בגלל המאמץ שהשקיע בלימודים יום ולילה. המנהל המליץ בפניו לחזור לחופשה הביתה ולנוח. יוסף אליהו נסע הביתה, אבל המשיך ללמוד. בתחילה חזר ושינן את ספריו ואחר כך ביקש מאחיו הגדול את ספריו והמשיך ללמוד. אחרי החגים חזר יוסף אליהו לבית-הספר ולחברו. הם התגעגעו מאוד איש לרעהו והמשיכו ללמוד במרץ רב ולהצטיין בלימודים. שניהם גמרו אומר בלבם להשקיע מאמץ במיוחד בשפה הערבית, שהיא שפת האזור. בסוף שנת הלימודים של אותה שנה נחגג בבית-הספר טקס סוף השנה. בראשיתו חולקו ספרים למצטיינים בכל מקצוע. יוסף אליהו וחברו קיבלו שבעה ספרים על הצטיינותם בלימודים.

יוסף אליהו נסע הביתה לחופשת הפסח. רב מכובד מירושלים שאל את הורי אליהו אם הם רוצים לחתנו, והם שמחו על הרעיון. הרב חיפש כלה טובה ליוסף אליהו, ללא ידיעת יוסף אליהו, שקיווה לסיים את לימודיו לפני שיתחתן. הרב מצא ליוסף אליהו נערה, שאותה יישא לאישה - פרחה-שמחה מויאל. הנערה הייתה אז בת 15, ואביה היה אדם עשיר מאוד ובין הראשונים בארץ-ישראל שדגלו בציונות, והאמין שיהודים צריכים להתיישב בארץ-ישראל. כשהתחילו להגיע אנשי העלייה הראשונה מאירופה עזר להם והיה נציגם ביפו. הוא עזר גם לצעירים בני אגודת ביל"ו שהגיעו באותה תקופה לארץ. אביה של פרחה-שמחה היה האיש שהעביר את כספי הברון רוטשילד לארץ-ישראל - למושבות הראשונות. הוא נפטר כשפרחה-שמחה הייתה בת 12. משפחתה הייתה משפחה מכובדת ועשירה. פרחה-שמחה גדלה אצל סבה.

יוסף אליהו הכיר את פרחה-שמחה. הוא שמח על השידוך והסכים לו מיד. הוא ידע שבדברים אלו מחליטים ההורים ולא הילדים. היא הייתה צעירה נאה ונחמדה ממשפחה טובה. האירוסין נערכו באותו שבוע במסיבה גדולה בבית הנערה. במסיבה ולאחריה לא יכלו בני הזוג הצעיר להיפגש ולדבר ביחידות.

יוסף אליהו רצה לגמור את לימודיו. הוא האמין שהחתונה לא תיערך מיד, אבל נודע לו שהוא יינשא בסוכות, חצי שנה אחרי האירוסין. נשארה לו רק חצי שנה ללמוד. הוא הצטער על כך שלא ישלים את לימודיו, אבל החליט לעשות הכול כדי לנצל תקופה זו. יוסף אליהו וחברו ללימודים גילו שבכיתות הגבוהות יש קורס חדש ומיוחד להנהלת חשבונות בערבית. שני החברים רצו מאוד להצטרף לקורס זה, במחשבה שהוא עשוי לעזור להם מאוד. הם הצליחו לשכנע את המנהל לצרף אותם, ובמשך חצי השנה שנותרה למד יוסף אליהו מקצוע שעזר לו בכל אשר עסק. יוסף אליהו חזר ליפו. חתונתו נערכה בפאר רב. במשך שבוע שלם באו מכרים לחגוג את הנישואין של שני הצעירים, בני המשפחות הידועות ביפו.

אחרי הנישואין גרו בני הזוג הצעיר בבית אביו של החתן. יוסף אליהו ובני משפחתו חיפשו בשביל יוסף עבודה טובה המכבדת את בעליה. בן דוד של יוסף אליהו הציע הצעה מעניינת: הרבה בתים חדשים נבנו ביפו באותה התקופה והיה רק אדם אחד שמכר חומרי בניין. בן הדוד הציע שיוסף אליהו יפתח חנות נוספת לחומרי בניין. הרעיון מצא חן בעיני יוסף אליהו ומשפחתו, אבל לא היה פשוט לבצעו. איש מבני המשפחה והמכרים לא היה בקיא בעסקי קנייה ומכירה של חומרי בניין. בינתיים, התחיל יוסף אליהו לעבוד אצל אביו בתור חלפן כספים. הוא הצליח יפה בעסק זה, אבל חנות חומרי הבניין עוד חיכתה לו.

יוסף אליהו הקים את חנות חומרי הבניין בבית חדש במרכז יפו. בתחילה נעזר הרבה בעצות של אנשים אחרים, אבל עד מהרה למד כיצד עליו לנהל את חנותו. הוא נסע לערים אחרות, כמו ירושלים וביירות, למד מהיכן אפשר לקנות את חומרי הבניין בזול והצליח ליצור קשר עם מפעלים בחוץ-לארץ ולהביא מוצרים טובים וזולים.

בתקופה זו ניסה יוסף אליהו לעסוק בעוד כמה וכמה עיסוקים. למשל, הוא ייצר מזוודות, מעדרים ועוד. יוסף אליהו התחיל לספק את חומרי הבניין למושבות החדשות. ביסודיות ובחריצות למד יוסף אליהו מלאכות נוספות הקשורות לתחום, כמו תכנון הבניין ובנייתו. הוא רכש את המיומנות ואת הידע בבניין, ועיסוקיו התחילו להתרכז בבניית יפו וסביבותיה.

יוסף אליהו התחיל להתעסק בענייני הציבור. כמו אביו החליט לשלב פעולה בין עסקים ובין ענייני ציבור. עיסוקו בבניין התאים מאוד לשאיפתו זו, מפני שבתקופה ההיא החלה תנופת בנייה באזור יפו. יוסף אליהו שלוש גייס את כל כוחותיו לבניית השכונות היהודיות של יפו.

יוסף אליהו שלוש התחיל לבנות בתים רבים באזור יפו. הוא היה קבלן ידוע, ורבים ביקשו ממנו שיתכנן ויבנה את בתיהם. אחר כך התחיל שלוש לבנות גם מבני ציבור כבתי-ספר, למשל.

שלוש בנה בתים רבים בשכונות היהודיות החדשות של יפו. חלק מהם היו על האדמות שקנה אביו, בשכונה היהודית של יפו - נווה צדק, ואחרים היו בשכונות יהודיות חדשות נוספות שנבנו ביפו בתקופה ההיא. שלוש היה הקבלן האחראי על בניית בתי היהודים ביפו, וראה ברכה בעבודתו. הוא היה מוכר כקבלן טוב והתחיל לבנות בתים גדולים - מבני ציבור. מקרה אחד העציב את שלוש במיוחד, כאשר נתבקש לבנות בית-ספר יהודי לבנות ביפו. שלוש נבחר לעשות את העבודה הזו בידי ועד מיוחד. הבנייה הייתה מלווה בקשיים רבים, היות שהאדריכל לא הכיר את תנאי הארץ, ועובדים מיומנים לא היו זמינים. למרות הקשיים, הבניין התחיל להיבנות. לפני סיום העבודה, כאשר כל מה שנשאר לבנות הייתה התקרה, בחר אליהו עובדים מיומנים לעבודה זו, שהייתה קשה במיוחד. אבל אז הגיעה לארץ קבוצה של נגרים מרוסיה, שביקשו משלוש לקבל אותם לעבודה. שלוש לקח אותם לעבודה, אך כשהתחילו לעבוד נוכח שלוש לדעת שחברי הקבוצה אינם יודעים את העבודה והם טועים בכל מיני דברים. הוא ביקש שחברי הקבוצה יפסיקו לעבוד, אבל הוועד, שהיה אחראי על הבניין, שמע את טענותיו ואת טענות חברי הקבוצה והחליט שהם ימשיכו בעבודתם. בלילה, אחרי ששמו את הרעפים על הגג, התמוטטה התקרה בקול רעש גדול. למרות שהוועדה שחקרה את הפרשה הגיעה למסקנה ששלוש אינו אשם, הוא הרגיש רע מאוד. מאותו יום והלאה הקפיד עוד יותר על איכות החומרים, ובכל פעם שהפועלים בנו תקרה באחד הבתים שבפיקוחו, היה שלוש מגיע ובודק בעצמו את התקרה.

קבוצה של אנשים, וביניהם שלוש, חשבו על רעיון חדש, והוא - הקמת יישוב יהודי חדש סמוך ליפו. יוזם הרעיון היה עקיבא אריה וייס. הוא קיבץ סביבו כשישים חברים שרצו, כמוהו, לייסד את היישוב החדש הזה. שלוש היה ביניהם. הם היו נפגשים בבית קפה, בשכונה היהודית שייסד אביו של שלוש, ומתכננים את היישוב החדש. הם לא תכננו לבנות מושבה חקלאית. החברים חשבו לבנות יישוב עירוני, מקצתם כבר חלמו אז על העיר העברית הראשונה. חברי הקבוצה תכננו שכונה מפוארת, שכללה דרכים, מדרכות ובניינים מפוארים. הם נפגשו כמעט כל יום על מנת לתכנן את בניית היישוב החדש. ראש הקבוצה, עקיבא וייס, מצא אדמה שהתאימה לתוכניות החברים והיה אפשר לקנות אותה. הוא החל מיד במשא ומתן לקניית האדמה. הקנייה לא הייתה פשוטה מפני שלקרקע היו כמה בעלים. באותה תקופה קרו כמה דברים, שזירזו את בניית השכונה החדשה, ובהם היה מעורב יוסף אליהו שלוש. ראש הקבוצה, עקיבא וייס, הסתכסך עם נציג הבנק שממנו לקחו החברים הלוואה. בגלל סכסוך זה התעכבה הבנייה של השכונה החדשה למורת רוחם של החברים, שאצה להם הדרך. כדי לא לעכב את העבודה חולקה הקרקע בין התושבים. כיוון שהיו אזורים טובים יותר וטובים פחות, החליטו החברים לערוך הגרלה ולפי תוצאותיה להקצות את המגרשים.

שלוש החליט לדבר עם עקיבא וייס ועם נציג הבנק כדי שיתפייסו, והצליח לשכנע את השניים לשבת ולדבר. הוא וכל חבריו חיכו להתפייסות זו כדי שיוכלו להתחיל לבנות, ולאחר הפיוס קיבלו חברי הקבוצה את ההלוואה שציפו לה ויכלו להתחיל לבנות את היישוב החדש. חבריו של שלוש הודו לו על שהצליח להביא להשלמה בין השניים וכך סוף-סוף הם יכולים להתחיל לבנות.

החברים לא היו מרוצים מעקיבא וייס. הם בחרו באיש אחר לעמוד בראש הוועד שלהם - במאיר דיזנגוף.

שלוש נבחר לאחד מחברי הוועד, והיה אחראי על הקשר עם השלטונות התורכיים ועם התושבים ביפו.

בערך באותו זמן הגיע לארץ תייר עשיר מאנגליה. הוא התפעל מאוד ממה שנעשה בידי היהודים ביפו והחליט להשקיע כסף בבניית בניין לגימנסיה העברית 'הרצליה', בית-ספר עברי שנוסד זמן קצר קודם לכן. התייר האנגלי ביקש לבחור ועד של אנשים מכובדים שיהיו אחראים על בניית הבניין. שלוש היה אחד מאנשים אלה. האיש השאיר סכום כסף גדול בידי שלוש וחבריו וחזר לאנגליה.

שלוש וחבריו ניגשו מיד לעשות את הסידורים לבניית הגימנסיה 'הרצליה', אך נוכחו לדעת שהסכום יספיק לבניית הבניין, אבל לא לקניית הקרקע שעליו ייבנה. הם היו צריכים למצוא כסף לקניית הקרקע. שלוש וחבריו מצאו מקום טוב לבניית הגימנסיה: בתוך היישוב החדש, שהוחלט לקרוא לו 'אחוזת בית', בסוף רחוב הרצל, כמו שהגימנסיה נקראה 'הרצליה'. החברים חשבו שהגימנסיה תהיה מנוף להתפתחות היישוב החדש. הקרקע לא הייתה שייכת לאף אחד מהמתיישבים ב'אחוזת בית'. היא נקנתה בידי הוועד שלהם. שלוש וחבריו, שהיו אחראים על בניית הגימנסיה, קנו את האדמה בכספים שקיבלו מאגודה בחוץ-לארץ. כששמע על כך התורם האנגלי הוא כעס ואמר שאם הם צריכים כספים נוספים, עליהם לבקש ממנו, ונתן מיד את הכסף לקניית הקרקע. הקרקע נקנתה והתחילו לתכנן תוכניות לבניית הבניין. הוחלט ששלוש יבנה את הבניין.

שלוש התפטר מייד מהוועד שהיה אחראי על הבנייה, כי חשב שלא יוכל להיות גם הבונה וגם האחראי על הבנייה מטעם האנגלי העשיר שתרם את הכסף. שלוש ייחס חשיבות רבה לבניין, ולכן לא התכוון להרוויח מהבנייה. הבנייה של בניין הגימנסיה הייתה קשה מזו של בית-הספר לבנות. האדריכל היה חדש ומלא רעיונות ובכל פעם שינה את תכניותיו. בנוסף לכך ביקש הוועד שהגימנסיה תהיה מוכנה לתאריך מסוים, שבו יגיע האנגלי התורם כדי לשים את האבן האחרונה. שלוש השקיע מאמצים רבים, ובסופו של דבר לא רק שלא הרוויח, אלא הפסיד ושילם מכיסו בעד חלק מהבנייה. הגימנסיה נבנתה והייתה בניין יפה וגדול. היום עומד במקום הגימנסיה בניין 'מגדל שלום מאיר'.

הגימנסיה עזרה מאוד להתפתחותה של 'אחוזת בית'. תלמידים רבים הגיעו כדי ללמוד בה, חלקם עלו במיוחד לשם כך מחוץ-לארץ. לכל התלמידים האלה נמצאו בתים ביישוב החדש. כל בני משפחת שלוש למדו בגימנסיה, ילדיו של יוסף אליהו וילדיו של אחיו. כשהמנהל קרא בחצר: "שלוש", התייצבו לפניו שנים עשר ילדים - ילדי משפחת שלוש הרחבה.

היישוב החדש, 'אחוזת בית', המשיך להתפתח. אנשים רבים רצו להצטרף ולבנות בתים. הוועד, שבו היה חבר שלוש, היה מתאסף מדי ערב אחרי ארוחת הערב, והחברים היו מחליטים על פעילויות נוספות ביישוב החדש. בנוסף לכך, היו לשלוש עוד תפקידים בבניית היישוב. שלוש היה זה שסלל את הדרכים ב'אחוזת בית', והוא גם יישר את גבעות החול לפני הבנייה. שלוש עסק בבניית 'אחוזת בית' ללא ליאות, עשה לילות כימים, ולפעמים בקושי הספיק לאכול. היישוב התפתח במהירות רבה. הוא גדל ונעשה יישוב לתפארת. בוועד הוחלט לשנות את שם היישוב ל'תל-אביב', זהו שמה של העיר עד היום הזה.

הוחלט על קניית אדמה נוספת כדי להגדיל את היישוב החדש. היו רבים שרצו לקנות קרקע בתל-אביב. שלוש הכיר היטב את השליטים התורכים והוא נבחר לקנות את האדמות. הוא עשה את עבודתו בצורה הטובה ביותר, קנה אדמות במיקום טוב והצליח לקבל אותן במחיר סביר. יוסף אליהו שלוש המשיך לנסות ולרכוש אדמות במקומות רבים בארץ, בין השאר רצה לקנות אדמה בירושלים להקמת אוניברסיטה. אבל בכמה מקרים ביקשו ממנו נציגי ההסתדרות הציונית לא להמשיך ולבצע את הקנייה, כי הם התכוונו לקנות את האדמות בשביל ההסתדרות הציונית. האדמות נקנו בידי הנציגים ונבנו עליהן יישובים ושכונות.

שלוש המשיך לבנות את תל-אביב ולשמש גם כנציג ציבור. הוא עסק בבנייה, בהרחבה ובפיתוח העיר. ביום בו מלאו עשרים וחמש שנה לתל-אביב היא הייתה כבר עיר גדולה ומפותחת, מרכז של היישוב היהודי בארץ-ישראל. שלוש נאם בחגיגות חצי היובל לעיר ושמח לספר על הנפלאות של בניית העיר העברית הראשונה.

• 1870 - נולד בעיר יפו. אביו היה מהיהודים הנכבדים של יפו.

• 1887 - נשא לאישה את פרחה-שמחה.

• 1890 - ייסד בית חרושת לחומרי בניין ביפו.

• 1897 - ארגן עזרה ליהודי יפו בזמן שהארץ הייתה נגועה במחלת החולירע.

• 1903 - נבחר לוועד הקהילה של העיר יפו.

• 1909 - ממייסדי השכונה היהודית 'אחוזת בית'. היה בוועד שבנה את הבניין הראשון לגימנסיה - בית-הספר העברי 'הרצליה'.

• 1910 - בתור חבר ועד החליט עם חבריו על שינוי שמה של 'אחוזת בית' ל'תל-אביב'.

• 1912 - הקים את אגודת 'קרקעות' לקניית אדמות בעיר ובכפר, כדי ליישב עליהן יהודים. מאז הגביר את פעילותו לקניית אדמות.

• 1918-1914 - בזמן מלחמת העולם הראשונה ניסה לגשר בין ערביי יפו לבין יהודי יפו, כדי למנוע הסתות. שחרר יהודים רבים משירות בצבא התורכי על-ידי העסקתם בבניית כביש.
  אחרי שגורשו היהודים מיפו היה בוועד שעזר למגורשים - 'ועד ההגירה'.
  חבר בעיריית יפו ובעיריית תל-אביב. שופט כבוד בשתי הערים. היה מקשר בין

• 1926-1919 - יפו לתל-אביב. במסגרת זו ניסה ליצור התקרבות בין העם היהודי ובין העם הערבי.

• 1934 - נפטר. נקבר בבית הקברות הישן בתל-אביב.