'יאיר' היה סופר ומשורר, מייסד ארגון המחתרת לח"י. ראשי התיבות של לח"י הם: לוחמי חירות ישראל. הארגון הוקם בשנת 1940. הסיבה להקמתו הייתה אי-הסכמה עם ארגוני מחתרת אחרים, לגבי הדרך שבה יש לפעול נגד השלטונות הבריטיים. נולד בפולין בשנת 1907.
בשנת 1926 עלה לארץ-ישראל. עד 1932 היה פעיל בארגון 'ההגנה'. התנגד לשיטת ההבלגה שלפיה, יש להתאפק ולא להגיב על התקפות הערבים. עם ייסוד אצ"ל, שנקט קו פעולה תקיף יותר מ'ההגנה', הצטרף אליו אברהם שטרן ונעשה מפעיליו וממנהיגיו. במלחמת העולם השנייה הכריז האצ"ל על שביתת נשק בפעילותו נגד הבריטים. אברהם שטרן, שחשב שיש להמשיך להתנגד לבריטים בצורה אקטיבית, עזב את האצ"ל והקים עם חבריו את ארגון לח"י, שנודע גם בשם 'קבוצת שטרן'. הוא שינה את שמו מאברהם לשם המחתרתי 'יאיר'. הלח"י המשיך להילחם בבריטים באמצעי טרור. המשטרה והבולשת הבריטית קבעו פרס של 1000 ל"י למי שיסגיר את יאיר לידיהם.
ב-12 בפברואר 1942 הצליחו הבריטים לגלות את מקום מחבואו, באחת מהשכונות בדרום תל-אביב. קצין משטרה בריטי ירה בו והרגו.
אברהם שטרן נולד בעיירה סובלק בפולין בשנת 1907.
אביו, מרדכי, היה רופא שיניים במקצועו, ואמו, לאה-הדסה (ליזה) הייתה מיילדת. האם הייתה אהובה מאוד על אנשי העיר. הם אמרו עליה שהיא כמו 'אימא של כולנו, של כל הבתים הטובים'.
אביה של ליזה היה ממשכילי ליטא, סופר עברי, שכתב שירים ופירושים לתנ"ך.
עד גיל שבע חי אברהם עם משפחתו בעיר סובלק. העיר שכנה בעמק, בין שתי גבעות, עטורה ביערות ונחל זרם בה. בעיר גרו בני לאומים שונים - פולנים, ליטאים, גרמנים ויהודים.
הרעיון הציוני הגיע אל יהודי סובלק כשנוסדה בעיר אגודה ציונית. מנהיגה של האגודה נסע לארץ-ישראל כדי לקנות קרקע ולייסד מושבה בשביל יהודי סובלק. בשנים 1906-1905, כשפרצו פוגרומים - פרעות, ברחבי מזרח אירופה, ארגנו יהודי העיר הגנה עצמית.
בזמן מלחמת העולם הראשונה (בתחילת קיץ 1915) החל הצבא הרוסי לסגת מכל האזורים שהיו בשליטתו בפולין, וביניהם העיר סובלק. בתקופה זו גורשו היהודים מן העיר. מיעוטם מצא מקלט זמני, עד תום המלחמה, בסביבות העיר וילנה, ואחרים פנו בעקבות הצבא הנסוג אל אזורים אחרים ברוסיה. ליזה עם שני ילדיה, אברהם בן 7 ודוד )דוצ'קה( בן 4, עזבה את ביתה בעיר ונדדה מזרחה,
עם זרם הפליטים, אל תוך רוסיה. האב, מרדכי, שסבל ממחלות ועבר ניתוח כמה שנים קודם לכן, היה באותו זמן בבית מרפא בעיר אחרת. המשפחה נפרדה, וכשחזר מרדכי אל העיר סובלק נלקח בשבי על-ידי הצבא הגרמני, ועד סוף המלחמה לא ידע מה עלה בגורל משפחתו.
אברהם היה בן שבע כשבעירו השלווה התחילה המהומה של נסיגת הצבא והגירוש של אזרחים מבוהלים מבתיהם. כהרף עין היו אלפי אנשים למחוסרי בית. מעתה ואילך, היה אברהם לילד פליט. אברהם אף פעם לא שכח את מה שראו עיניו בקיץ 1915, כשעולם ילדותו נחרב לפתע, אביו נעלם ולא היה, והוא נשאר רק עם אמו ועם אחיו הקטן, ושלושתם היטלטלו בדרכים עד שהגיעו אל העיר סרנסק, כאלף ק"מ ממוסקבה. כשלוש שנים וחצי התגוררה ליזה עם שני ילדיה בבית אחותה בעיר סרנסק. בעיר זו עברה על המשפחה תקופת המהפכה ומלחמת האזרחים ברוסיה, בין צבא הצאר לבין הצבא האדום המהפכני. ליזה עבדה כמיילדת גם במקום הזה והצליחה לפרנס את משפחתה בכבוד. היא נסעה באוקטובר 1918, יחד עם דוד, בחזרה לעיר סובלק, והשאירה את אברהם בן העשר אצל אחותה. ליזה השאירה בידיו של אברהם סכום נכבד של 250 רובל. היא השאירה את אברהם עם דודתו כדי שימשיך ללמוד בצורה מסודרת, לאחר שהאב כתב שבתי-הספר בעיר סובלק עדיין לא נפתחו. אברהם נשאר בבית דודתו ולמד בכיתה השנייה של בית-הספר הריאלי. במהלך הלימודים התלמידים עבדו ולמדו. שעות עבודה רבות נחשבו לשעות לימודים.
ב-1918 כתב אברהם אל אביו: "בבית-הספר היו קודם רק שני שיעורים ביום, אבל עכשיו בכל יום יש יותר ויותר. התשלום 30 רובל לשנה. אני לומד עכשיו אצל מורה את השפה העברית והוא לוקח בעד כל שיעור רובל וחצי, ואנחנו לומדים שלוש פעמים בשבוע. סך הכול כ-18 רובל לחודש עבור שיעורים בעברית". אברהם ביקש מאביו שלא ישלח כסף נוסף עם אמו, לכשתגיע לסובלק , כי הכסף שיש לו מספיק לצרכיו, ונשאר לו עודף. במכתבו אל אביו מסביר אברהם את השינויים שחלו ברוסיה לאחר המהפכה. "אני כותב לך לפי הדקדוק החדש, היות שלאחר המהפכה הוציאו מספר אותיות. כל החוקים החדשים והספרים מודפסים עכשיו לפי הדקדוק החדש, והמבוגרים משתדלים להתרגל אליו. לבד מחג המולד ופסח חוגגים פה רק את חגי המהפכה". באותו מכתב מתעניין אברהם בן ה-11
במצב הפוליטי ושואל את אביו: "מה נשמע אצלכם לגבי השלום?". אברהם מסיים את המכתב לאביו במילים: "מנשקך בנך ממה". מאז ילדותו ועד סוף ימיו המשיכו בני משפחתו של אברהם וידידיו לכנותו בשם החיבה 'ממה' או 'ממקה'. גם אברהם אימץ לעצמו את שם החיבה הזה, והיה חותם בשם 'ממה' או 'ממקה' במכתביו אל האנשים המקורבים אליו ביותר.
משנת 1918 ועד לשנת 1920 עברו על אברהם שנתיים קשות ומרות. בשנתיים אלה לא קיבל שום ידיעה על חייהם של הוריו שחזרו אל ביתם בסובלק, עיר שלא ידעה שקט, ותהפוכות פוליטיות לא חדלו להפר את אורח החיים הרגיל בה. בקיץ 1919 נכבשה העיר על-ידי הפולנים.
בשנת 1920 כבשוה הליטאים ונחתם 'הסכם סובלק', על הפסקת אש בין ליטא ובין פולין. אך לאחר יומיים הפרו הפולנים את הפסקת האש וכוח פולני כבש שוב את העיר. בסופו של דבר, לאחר משא ומתן, סופחה סובלק לפולין, אף שיהודי סובלק העדיפו את השלטון הליטאי, מחשש שמא הכוחות הפולניים יציקו להם. מאוקטובר 1920 ועד אפריל 1921 הם התארגנו ב'וועד הגנה יהודי'. רק ב-16 בדצמבר 1920 קיבל אברהם מכתב מהוריו, שבו הם הודיעו לו שהם חיים ובריאים. במכתבו אל הוריו, למחרת קבלת מכתבם, הוא מספר, באיפוק רב, על התלאות שעברו עליו במשך השנתיים האחרונות. "כשאת אימא'לה נסעת, אני המשכתי ללמוד ועליתי לכיתה השלישית. והנה בקיץ של שנת 1919 הדודה שמעה סיפורים על החיים הזולים בסיביר ואנחנו החלטנו לנסוע לשם. ארזנו את הכול ובאנו לעיר באזור מבודד. בתחילה היה הכול טוב, אני נסעתי לביה"ס הריאלי, והדודה, אחרי חיפושים רבים, מצאה עוזרת. אבל ביה"ס נסגר במהרה בגלל מגיפה של טיפוס והעוזרת עזבה אותנו. אני התחלתי לנקות את החדרים, להסיק את התנורים, להביא מים מהנהר על מגררה, לטייל עם בן דודי ולעזור לדודה בהכנת ארוחת הצהריים. אחרי שהדודה ילדה, חלתה גם היא במחלת הטיפוס. נוסף לכל מה שעשיתי קודם, נוסף לי בישול ארוחת הצהריים בעצמי, קניית מצרכים בשוק, כביסת חיתולים, ככה שהיו לי המון עיסוקים. הדודה החלה להחלים והכול נהיה נורא יותר. כל מה שעשיתי לא מצא חן בעיניה וכל הזמן עשתה לי שערוריות". במצבו של אברהם חל שינוי רק עם בואו של דודו. הדוד ראה עד כמה קשים חייו של אברהם, והציע לדודה לקחת את אברהם איתו לעיר סנט-פטרבורג. בתחילה סירבה הדודה מפחד שהוריו של אברהם יכעסו עליה בגלל היחס הקשה כלפיו, ואם הוא יעזוב הרושם יתחזק. לבסוף היא הסכימה ואברהם עבר לגור עם הדוד, שהיה סטודנט וחי בבית מלון. אברהם סיפר להוריו - "יש לדוד חדר נפלא עם ריהוט ושטיח המכסה את כל הרצפה. הוא מנהל את האגודה של הסטודנטים, ואני עובד אצלו ארבע שעות בשבוע ומקבל בעד זה משכורת והקצבה לאוכל כמו חייל. זאת אומרת 1 פונט של לחם ביום, 2 פונט של סוכר בחודש, כל מיני ירקות, גריסים, דגים מלוחים ואפילו כמות קטנה של בשר וחמאה. ארוחת צהריים אנחנו מקבלים במסעדה של הסטודנטים". אברהם התחיל ללמוד בכיתה הרביעית ונחשב לאחד התלמידים הטובים. הוא למד גם לנגן בפסנתר, בבית-ספר למוסיקה. בבית-הספר קיבל אברהם ארוחה. הוא הודיע להוריו בגאווה: "כפי שהנכם רואים, בעיית התזונה אצלנו מצוינת". אברהם לא סיפר להוריו שעל-מנת להוסיף על "תזונתו המצוינת", הוא יוצא לרחובות למכור את מנת הסיגריות שלו, שהיה מקבל בהקצבה. כשההורים שאלו את אברהם מתי יחזור הביתה לסובלק, הסביר, שעל אף געגועיו אינו נוטה לחזור. הוא היה חבר בתנועת נוער קומוניסטית ששאפה לשוויון בין בני האדם. הוא ניהל אורח חיים עליז מאוד, ולעתים קרובות הלך עם חברים לתיאטרון. אברהם ניסה לדחות את חזרתו לסובלק. הוא הסביר להוריו שנשארו עוד חמישה חודשים עד לסיום שנת הלימודים, ואם יקדים לחזור הוא יפסיד שנת לימודים שלמה ולא יוכל להיכנס לגימנסיה הפולנית. משום כך ביקש מהוריו להישאר עד הקיץ. אברהם חשב שבמשך הקיץ יתכונן להמשך הלימודים בגימנסיה העברית או הפולנית. אחרי שהסביר בפרטים את הסיבות לרצונו להישאר, שאל את אמו בנימוס רב: "האם את רוצה שאני אחזור מיד הביתה או אחכה עד הקיץ?" אמו הסכימה שהוא יישאר עד הקיץ. לאחר שש שנות שהות ברוסיה החל אברהם בן השלוש-עשרה את מסע נדודיו הביתה. במשך שבועות אחדים, בלי תעודות ובלי כסף, יחף ובלבוש קל, תשוש ורעב, היה מתגנב אל קרונות הרכבת, ועל מרבצי הקש היה מוצא לעצמו מסתור, בין המוני אדם מרי נפש, מוכי רעב ומחלות. ככה עבר ברגל אלפי קילומטרים וראה במו עיניו את רוסיה בימים שלאחר המהפכה.
את התחנה הראשונה עשה אברהם אצל סבו. לאחר מנוחה קצרה בחברת הסב המשיך את דרכו אל הגבול הפולני. אך בגבול לא היה יכול לעבור, כי המשמרות נתנו לעבור את הגבול רק למי שהוכיח שהוא בן של אישה פולניה, ובידיו של אברהם לא הייתה שום תעודה שתוכיח זאת. לכן עבר אברהם את הגבול בהסתר וללא רשות המשמרות. הוא עשה זאת בעזרת איכר שהחביא אותו בתוך שק, ואברהם, כנראה, שילם לו מהכסף שקיבל מסבו. האיכר הבריח אותו אל מעבר לגבול.
אברהם הגיע אל עיר הולדתו, סובלק, עייף ורזה. הוא היה רציני ומבוגר בהשוואה לילדים בני גילו. מעכשיו היה עליו להתרגל לאורח חיים שונה, להתרגל לשפה חדשה, לבית-ספר ולחברים חדשים. בבית הוריו חש עצמו זר. שש השנים שחי בנפרד מהוריו וממשפחתו השפיעו על מערכת היחסים שלו איתם. הוא חי בהרגשה, שהוריו אינם מבינים אותו ואינם מסוגלים לעקוב אחרי מחשבותיו. הוריו רצו לפנק אותו ולפצותו על שנות הסבל והניתוק, אך אברהם לא רצה להתפנק. אמו ליזה, שהייתה אישה דינמית וחביבה מאוד על הבריות וידעה לקשור קשרי ידידות לא רק עם יהודים, אלא גם עם משפחות נוכריות, הייתה עסוקה בעבודתה והניחה לאברהם, בסופו של דבר, להתפתח על פי דרכו.
האב לא הצליח להבין את בנו אברהם ולא היה ביניהם קשר טוב. בגימנסיה העברית שלמד בה התבלט בין שאר בני גילו, אבל מאחר שלא ידע את השפה הפולנית, היה חייב להישאר כיתה. בנוסף לפולנית שנאלץ ללמוד במהירות, קיבל אברהם שיעורים פרטיים בעברית בתנ"ך.
אברהם תפס את מקומו בכיתה מהר מאוד. הוא הוכיח את ידיעותיו בהיסטוריה, אבל במתמטיקה ובלטינית נכשל. אחד החברים סיפר שהמורה למתמטיקה הכשיל את אברהם בכוונה, כי לא סבל את אישיותו העצמאית. אברהם לא יכול היה לסבול את הכישלון, ולא הסתפק בציון 'מספיק', ולכן כישלונותיו במתמטיקה ובלטינית הכאיבו לו מאוד ופגעו בגאוותו.
בשנת 1922 נוסדה בעיר סובלק 'הסתדרות הצופים העבריים השומר-הצעיר'. מטרות התנועה התאימו לדרישות הזמן ולרוח הדור הצעיר. לפי אחת העדויות, ייסד אברהם את התנועה, שחולקה לשני גדודים: גדוד 'הכפירים' לילדים עד גיל שלוש-עשרה וגדוד 'הקשישים' מבני שלוש-עשרה ומעלה. אברהם נתמנה למפקד גדוד 'הכפירים'. מנהיגותו הטבעית נתגלתה מיד. היה מובן מאליו שאברהם אינו יכול להיכנס כחייל רגיל לשורות הגדוד.
בגימנסיה העברית, שמנהלה וחבר המורים בה היו ציונים, היה אברהם מארגן חוגים שונים, ולפעמים גם ערך את עיתון הגימנסיה. לא רק מנהיגותו וכישרונותיו של אברהם התגלו לעין כול, אלא גם העובדה שהיה נער שידע לשמור על כבודו. הוא לא התנשא מעל חבריו, אבל הם הרגישו מרחק כלשהו בינו לבינם. ייתכן, שהרגשתם נבעה מהעובדה שאברהם לא שיחק איתם בכדורגל ולא שחה איתם בנהר. כשאברהם לא חיבב את אחד הנערים, הוא היה מתעלם ממנו כאילו לא היה קיים.
חבריו החלו לחשוב שאברהם חש עצמו בטוח ונינוח רק בחברת נערות. הוא יכול היה לשוחח איתן על הנושאים הקרובים ללבו, לקרוא בפניהן שירים, לשיר את הפזמונים האהובים עליו ולשלוח להן שירים בחרוזים . מאז שאברהם ביקר בהצגות תיאטרון, עוד כשגר לבד, הלך לבו שבי אחרי המשחק. הוא התחיל לארגן הצגות, לביים אותן וגם לשחק בעצמו. לא היה ספק בכישרון המשחק של אברהם, במיוחד בהשוואה לשחקנים האחרים. אברהם אף קבע את מתכונת התוכנייה של ההצגה - על תוכנה ועל צורתה, וגם ארגן את מכירתה לקהל. אנשים רבים מכל העיר באו לצפות בהצגות שהועלו בתיאטרון זה. אברהם הקפיד על שני דברים, על הופעתו החיצונית ועל התנהגות מוסרית. הוא היה חוזר ומדגיש בפני חבריו עד כמה חשוב שלא ישקרו למורים, ושיכינו את השיעורים בלי תירוצים ושקרים. אברהם גם התבלט בכישרונותיו המוסיקליים. הוא היה שומע פעם או פעמיים לחן מסוים, ומיד מזמזם אותו ואף שר את מילותיו. הוא לא אהב לרקוד. המגע הקרוב עם אנשים הרתיע אותו, אבל העובדה הזאת לא מנעה מנערות רבות להקיף אותו ולחזר אחריו. אברהם התחיל לכתוב שירים בלשון הרוסית. כמה מהשירים הוא אף תרגם לעברית והדפיס בחוברת כעבור כמה שנים.
בשנת 1925, כשאברהם היה בסוף השנה השישית בגימנסיה, הפסיקה הממשלה לתת כספים לגימנסיה העברית והיא נסגרה. רוב חבריו של אברהם התפזרו לערים אחרות בפולין כדי להמשיך את לימודיהם. במשפחתו של אברהם עלתה השאלה, היכן ימשיך את לימודיו. ההתלבטות הייתה גדולה, בגלל היחס השלילי ליהודים בפולין בתקופה ההיא. כל התקוות, על שוויון אזרחי ליהודים, אחרי מלחמת העולם הראשונה, לא התגשמו. שר האוצר הפולני גראבסקי עמד בפני בעיות רבות - הייתה עלייה במספר המובטלים, האיכרים סבלו משנת בצורת קשה, מחירי המזון עלו. לא הייתה ברירה אלא לחוקק חוקים קשים. חוקים אלה נקראו על שם השר 'חוקי גראבסקי', והם הכבידו מאוד על מצב אזרחי פולין, וביניהם גם על היהודים. יהודים רבים פוטרו מעבודותיהם, ובמקומם נכנסו עובדים פולנים; תוצרת של יהודים כמעט ולא נקנתה על-ידי פולנים; לא ניתנו רישיונות עבודה לבעלי מלאכה יהודים שלא עברו מבחן בשפה הפולנית, אשר רבים מהיהודים לא הכירוה.
השלטון הפולני החליט, שיום ראשון, שהוא היום הקדוש לנוצרים, יהיה שבתון ואיש לא יעבוד בו. היהודים נאלצו לסגור את חנויותיהם גם ביום שבת וגם ביום ראשון, וכך הפסידו כסף רב. גם בתחום החינוך היקשה השלטון הפולני על היהודים: בתי-ספר אחדים נסגרו, ובאחרים חייבו ללמוד את השפה הפולנית. בוחנים פולנים הם שקבעו את רמת ההישגים של התלמידים. כל תלמיד יהודי שרצה להמשיך בלימודים גבוהים היה חייב לעבור מבחנים חיצוניים של הגימנסיה הפולנית. התעודות של התלמידים היהודים לא נחשבו בעיני השלטונות הפולנים, והם הציבו בעיה נוספת: 'נומרוס קלאוזוס', כלומר הגבלה ברורה של מספר הסטודנטים היהודים הרשאים ללמוד ולקבל תארים אקדמיים.
משפחתו של אברהם שטרן הייתה במצב כלכלי טוב יחסית. מאז ומתמיד שרתה בה אווירה ציונית, אבל היחס הקשה בפולין כלפי היהודים זירז את ההחלטה שאברהם לא צריך להמשיך ללמוד בפולין, ועליו לעלות לארץ-ישראל. עוד לפני שנסגרה הגימנסיה העברית בפולין, הגישה משפחתו של אברהם בקשה להנהלה הציונית שתעזור לאברהם בזמן לימודיו בגימנסיה העברית בירושלים, בארץ-ישראל.
בנובמבר 1924 נתקבלה התחייבות מטעם גזבר ההנהלה הציונית, שאברהם זכאי ללמוד בישראל. אברהם התרגש מאוד מהנסיעה. ארץ-ישראל הייתה בשבילו יותר חלום מאשר ארץ.
אברהם וחברו פנחס, שנסעו יחדיו ללמוד בארץ-ישראל, היו בני מזל, שכן שניהם היו בנים למשפחות מבוססות. בעירם סובלק עלו על רכבת לווארשה, בירת פולין, ומשם המשיכו לעיר נמל ברומניה, שממנה היו אמורים להפליג באונייה במחלקה השנייה. כיוון שלא נמצא להם מקום במחלקה זו, שיכנו אותם במחלקה הראשונה בתנאים הרבה יותר טובים. את כל הוצאות הדרך שילמה הנהלת הגימנסיה העברית בירושלים. בהסכם עם ההנהלה הציונית התחייבה הגימנסיה לשלם את כל הוצאות התלמידים מהגולה שעלו ללמוד בארץ-ישראל. ב-1 בינואר 1926 הגיעה האונייה לנמל חיפה. על החוף המתין להם מורה מטעם הגימנסיה. הוא לקח אותם איתו לירושלים ושיכן אותם בפנימייה, שנשכרה במיוחד למען תלמידים בודדים שעלו בלי משפחות. בכל חדר גרו שלושה תלמידים, אך אברהם ופנחס קיבלו חדר מרווח לשניהם בלבד. הם נכנסו לשנה השביעית של הגימנסיה באמצע שנת הלימודים. בכיתה היו 30 תלמידים, רובם ילידי הארץ, בנים ובנות למשפחות בעלות אמצעים, ורק ארבעה עולים חדשים מפולין. אברהם ופנחס היו מבוגרים מבני גילם בכיתה ומיד התבלטו בזרות שלהם. הם היו מנומסים מאוד, פנו אל המורים בכבוד ובירכו את חבריהם לשלום. תנאי האקלים לא שינו את הרגלי הלבוש של אברהם, וכמו שהיה רגיל להתלבש בעירו סובלק, כך התלבש גם בירושלים - בחליפה אפורה, תפורה לפי מידות גופו, במעיל גשם אפור, ענוב עניבה וכובע מצחייה לראשו. הוא מעולם לא נכנע לאופנה של ילידי הארץ שאופיינה במכנסיים קצרים, בסנדלים, בחולצה פתוחה ובבלורית שיער פרועה. היה לו מראה אירופאי וזר לנערים בארץ, ולכן נראה בעיניהם מגוחך. יותר מכול, הרגיזה את ילידי הארץ קבוצת הפולנים שהייתה מתלחשת בשפה הפולנית, והם לא יכלו להבין את המדובר. בתקופה זו, רבים מבני הנוער בארץ היו מאורגנים בגדודים שנקראו 'מגיני השפה העברית' ועשו כל דבר כדי שהשפה העברית תהפוך להיות השפה השלטת בארץ. למשל, הם היו מתפרצים לאולמות שבהם היו מועלות הצגות ביידיש והיו קוראים: "דברו עברית". אברהם לא ידע על דבר גדודים אלה ולא תיאר לעצמו שהוא מכעיס את חבריו. העובדה שהתגורר עם פנחס, חברו מסובלק, הקלה עליו את קשיי הקליטה בארץ. היה לו עם מי לדבר ולחלוק חוויות, והוא לא הרגיש צורך להתחבר עם אנשים חדשים. רוב הזמן היו השניים מבלים איש עם רעהו, קוראים, לומדים ומטיילים יחד. חלפו חודשים אחדים בלבד ואברהם התחיל להתבלט בכיתה. אמנם, הוא לא ידע עברית ברמה של ילידי הארץ, אך איש לא היה יכול להתחרות בידיעותיו. הוא היה מתקן את המורים ומצטיין בוויכוחים הקשורים לנושאים היסטוריים וספרותיים. שיעורי בית כמעט לא ניתנו ואברהם היה מבלה את זמנו החופשי בקריאת ספרים.
אברהם הסתגל למצבו החדש. תוך פרק זמן קצר היה חדרו בפנימייה למקום מפגש, שבו בילו חבריו בשירה ובקריאת שירים וסיפורים. בחדר נתגלה כישרונו כשחקן, והוא גם סיפר לחבריו על כוונתו לסיים את לימודיו בגימנסיה ולפנות לתחום המשחק. בחדרו, היה אברהם עליז ושובב, אך בכיתה נשאר רציני וביישן. אף-על-פי שחבריו לכיתה חיבבו אותו, הם הרגישו שהוא מרוחק מהם. אברהם לא נהיה חבר טוב של פנחס, שהגיע איתו מפולין, כי הם היו שונים מאוד באופי. פנחס היה גאוותן והתפאר בייחוס המשפחתי שלו. אברהם, לעומתו, היה צנוע. משפחתו חדלה לשלוח לו כסף לארץ, ולאברהם היו קשיים כלכליים. אחיו של פנחס שלח לו כסף בכמות נדיבה, אך אברהם סרב לחיות על חשבון חברו. בסוף שנת הלימודים היו לאברהם כישלונות רבים בבחינות. הוא עדיין לא שלט בשפה העברית והתקשה להביע את רעיונותיו בכתב. הוא התחיל להקדיש זמן רב, בעיקר בלילות, כדי להתגבר על בעיות השפה. כמו כן השקיע מאמץ רב כדי להתגבר על הרתיעה ממתמטיקה, רתיעה שהייתה לו עוד במשך לימודיו בסובלק. אברהם היה מדוכדך מאוד בעקבות כישלונותיו, שכן הוא היה רגיל להיות ראשון בכל דבר. בסוף השנה נסעו כל התלמידים לטיול שנתי בארץ. הגימנסיה אסרה על אברהם ועל פנחס להצטרף לטיול, מפני שהם הגיעו באמצע שנת הלימודים. אברהם ניצל את ההזדמנות לבקר את דודו, אחי אמו, בביתו באלכסנדריה שבמצרים. הוא לא הכיר את קרובי המשפחה האלה, אך מהר מאוד התחבב על כל בני המשפחה. אברהם בילה חודשיים באלכסנדריה, קרא הרבה וכמעט לא נפגש עם אנשים. כשחזר אברהם לירושלים מצא את הפנימייה סגורה. רוב הנערים הפולנים חזרו לבתיהם בגולה - בליטא ובפולין. הם עזבו לפתע, מפני שבאותה תקופה היה משבר כלכלי קשה בארץ. גל העולים הגדול שהציף את הארץ הביא איתו, אמנם, פריחה כלכלית ונעשו השקעות בפיתוח הארץ, אולם העולים שבאו לאחר מכן היו חסרי אמצעים כספיים והשגשוג פינה את מקומו למשבר כלכלי, שבעקבותיו עזבו עולים רבים את הארץ. אברהם ופנחס שכרו לעצמם
חדר בביתו של נגר, ואברהם, שרצה לשפר את מראהו של החדר השכור, ביקש מחבר, תלמיד בצלאל, שיצייר לו ציור. שנת הלימודים בכיתה השמינית עברה על אברהם בהצלחה חברתית מרשימה. לבד מהלבוש השונה, לא ניכרה בו חזות של עולה חדש. הוא הצטרף לטיול השנתי, הטיול הראשון שלו בארץ. אחרי הטיול עמדו בפני אברהם שתי משימות - בחינת הבגרות במתמטיקה, ונשף הסיום של הגימנסיה, שבו היה צריך להופיע בפני כולם. הוא הופיע בצורה כל-כך מרשימה, שמי שראה אותו בערב זה אמר שלא ישכח את הופעתו לעולם. אברהם היה צריך להחליט מה יעשה אחרי סיום לימודיו בגימנסיה. הוריו שלחו מכתב ובו הביעו התנגדות נחרצת לכך שיהיה שחקן. הם רצו שהוא ילמד משפטים. אברהם התלבט זמן רב באיזו דרך לבחור - הוא לא רצה ללמוד משפטים, והוא גם רצה 'להישאר אמן'. החופשה עברה עליו בבדידות והוא היה במצב רוח מדוכדך.
אברהם נרשם לאוניברסיטה העברית בירושלים, שנפתחה רק שנתיים קודם לכן. ככל שמועד הלימודים התקרב גברה התרגשותו, והוא ציפה בכיליון עיניים לתחילת הלימודים. באותה עת פתח אברהם שני דפים חדשים בחייו - הוא נפרד מחברו פנחס ועבר לגור בחדר משלו, והוא הכיר את רוני, שהפכה להיות חברתו. בתחילה משך אברהם את תשומת לבה של רוני בלבושו - חליפה, חולצה נאה, נעליים מצוחצחות ושיער מסופר למשעי. אחר כך התפעלה מסגנון הדיבור המיוחד שלו, ומהשאלות שהיה מפנה למרצים, שהיו עונים לו ברצינות רבה. אברהם הקדיש שנה זו לחיפושים אחר משמעותה של האהבה יותר מאשר ללימודים. למרות זאת היו הישגיו בלימודים מרשימים.
יום-יום היו ניגשים אליו חברים ומבקשים ממנו עזרה בלימודים.
בסוף השנה השנייה רצה אברהם לנסוע שוב לחופש אצל קרובי משפחתו באלכסנדריה במצרים, אך עד שקיבל מהקונסול את אישור הכניסה למצרים, פרצו מאורעות תרפ"ט (1929). המתיחות בין הערבים ובין היהודים הגיעה לשיאה ביום הכיפורים, ברחבת הכותל בירושלים. היהודים שהתפללו במקום הציבו מחיצה בין גברים לנשים, הערבים טענו שמחיצה זו פוגעת במקום הקדוש לאיסלאם. היהודים הבטיחו שבסוף הצום יורידו את המחיצה, אך המשטרה הבריטית פרצה בשעת התפילה אל הכותל, עקרה את המחיצה ממקומה, ואחר כך עמדה מהצד, כשהערבים התפרצו אל הרחבה והתעללו במתפללים. בבת אחת התלקחו מאורעות בכל רחבי הארץ, שנמשכו עשרה ימים. נהרגו בהם כ130- יהודים ונפצעו מאות.
כל הסטודנטים באוניברסיטה גויסו להגנה על השכונות בירושלים. על פי הוראת מפקד 'ההגנה' התפרשו המגינים על גגות הבתים בעמדות מאולתרות. עוד לפני שהגיע לעמדה, מיהר אברהם לביתה של רוני ושכנע אותה ואת אמה לנטוש את הבית ולעבור אל מקום הריכוז לנשים ולילדים. הוא לא עזב אותן עד שלא נכנסו פנימה. זו הייתה הפעם האחרונה שראה את רוני לפני שנסעה ללימודי המוסיקה שלה בווינה. עם תום המאורעות בירושלים וכשנרגעו הרוחות, הועבר אברהם עם עוד שלושה בחורים אל הכפר בית גן בגליל התחתון, כדי שיעזרו בשמירה על הכפר. במשך היום הם חפרו חפירות, בנו גדרות תיל, כבסו ושטפו רצפות, ובזמנם הפנוי פטפטו, פיצחו גרעינים וישנו. בעשרת הימים הראשונים הם למדו לירות ברובים ובאקדחים.
אברהם ביקר בחריפות את ההתארגנות של 'ההגנה'. הוא לא הבין איך הם לא צפו מראש את המאורעות, ולא התארגנו טוב יותר. למעשה, הם לא אימנו אנשים ולא ריכזו בזמן כוחות הגנה שיענו על הצרכים. מבית גן עבר אברהם לשמירה במשמר הירדן, ומשם הוא חזר לירושלים. הוא היה בודד מאוד. רוני כבר נסעה ללימודיה, והוא החליט לנסוע לאלכסנדריה. מאחר שלא היה לאברהם כסף, מימנה אמה של רוני את נסיעתו. בדרכו ברכבת עברו מול עיניו היישובים העבריים: באר יעקב, רחובות, יבנה. אברהם נמלא שמחה וחשב בלבו, הלוואי וכל ארץ-ישראל תהפוך לפרדס אחד פורח של יישובים. הוא הרגיש שהוא מוכן למסור את נפשו כדי שזה יקרה.
כשחזר אברהם לירושלים, לפני תחילת שנת הלימודים השלישית שלו, הוא נענה ללא היסוס לבקשה לשמור בנהריים שבעמק הירדן. כשחזר לירושלים שכר חדר סמוך לביתם של הוריה של רוני, והקירבה אליהם הקלה על געגועיו לרוני. באותו זמן, שלחה בריטניה נציגים לארץ לברר את הסיבה למאורעות שהתרחשו בין הערבים ובין היהודים. בעקבות המסקנות של המשלחת, פרסמה בריטניה את ה'ספר הלבן' - מסמך רשמי של הממשלה הבריטית, שהגביל את מספר העולים היהודים הרשאים להיכנס לארץ, והקשה על הקמת יישובים יהודים חדשים. אברהם ביקר בחריפות את החלטת השלטונות הבריטיים.
באוניברסיטה נחלקו הסטודנטים לקבוצות לפי תמיכתם במפלגות. הקבוצות היו: מפלגת הפועלים, המפלגה הרוויזיוניסטית והמפלגה הדתית. אברהם לא הצטרף לאף אחת מהן, כי לדעתו שום מפלגה לא דנה בבעיות הציוניות האמיתיות. הוא הקים קבוצה חדשה בשם 'אגודת סטודנטים לאומיים ;#150) חולדה'. השם חולדה הוא שמו של היישוב, שבמאורעות 1929 הותקף על-ידי הערבים ו-16 הלוחמים שהיו בו לא נכנעו למאות הערבים. קבוצה זו הייתה עצמאית ולא תלויה בשום גוף אחר. המטרה המרכזית שלהם הייתה להישאר נאמנים אך ורק לתחיית האומה העברית במדינה המתחדשת, בלי להיות כפופים למפלגה כלשהי. היות שלא הייתה להם תמיכה מפלגתית, לא היו בקבוצה זו הרבה סטודנטים. בסוף שנת לימודיו השלישית הגיעה רוני לארץ לחופשה מלימודיה, והם בילו כמה שבועות סוערים יחד. אולם כשנפרדו, הרגישה רוני, שאהבה את אברהם בכל לבה, שאברהם אינו עצוב כל-כך כמו בפרידות הקודמות. היא הבינה שעצמאותו חשובה לו מאוד, וחששה מפני העתיד המשותף שלהם.
אברהם היה שקוע באירועים שהתרחשו בארץ, ואכן אירוע רדף אירוע. חל פיצול בארגון 'ההגנה'. בעקבות התחושה ש'ההגנה' לא הייתה מוכנה ומאורגנת דייה במאורעות 1929, הודיע אברהם תהומי, שהוא ועוד 19 מפקדים פורשים מ'ההגנה' ומקימים את ארגון ב'. הם לא הסכימו עם הדרך שבה האמינה 'ההגנה'. מאוחר יותר נקבע שמו החדש של הארגון: 'הארגון הצבאי הלאומי', בראשי תיבות: אצ"ל. אברהם תהומי עמד בראשו. בתחילת 1932 התגייס אברהם לארגון החדש. הוא הצטרף מיד לקורס מפקדים. הקורס התקיים בלילות, כדי שהסטודנטים יוכלו ללמוד במשך היום. למרות פעילותו הענפה, המרצים באוניברסיטה התפעלו מהישגיו וצפו לו עתיד גדול באקדמיה.
יאיר היה עצור בכלא הבריטי כשהחלה מלחמת העולם השנייה. הוא ישב שם עם כל המפקדה של ארגון האצ"ל - הארגון הצבאי הלאומי. אנשי האצ"ל פרשו מ'ההגנה', שהיה הארגון הראשון שקיבל על עצמו את ההגנה על היישוב היהודי בארץ-ישראל. החברים שפרשו מ'ההגנה' והקימו את האצ"ל סברו ש'ההגנה' אינה פעילה דייה. אנשי האצ"ל האמינו שיש להרבות בפעולות צבאיות נגד הערבים. לאחר שפרשו מ'ההגנה' קיבלו את מרות המפלגה הרוויזיוניסטית, שבראשה עמד זאב ז'בוטינסקי.
גם באצ"ל היו חילוקי דעות לגבי הדרך שבה יש לפעול. יאיר היה בין אלה שחשבו שיש לפעול ביד תקיפה נגד הערבים וגם נגד הבריטים, שנסוגו מתמיכתם ביהודים בארץ-ישראל. דעה זו הייתה מנוגדת לדעתו של ראש התנועה הרוויזיוניסטית, זאב ז'בוטינסקי. יאיר התחיל לחשוב שעל האצ"ל להיות נפרד מהמפלגה הרוויזיוניסטית. כמה חודשים אחרי תחילת מלחמת העולם השנייה שוחררו כל חברי מפקדת האצ"ל. אחרי שחרורם התאספו חברי המפקדה לישיבה, ובה האשימו חברי המפקדה את מפקד האצ"ל, דוד רזיאל, על שלא פעל על-פי ההחלטות של כל המפקדה בתחומים שונים. במיוחד כעסו על התחייבויותיו כלפי הבריטים למנוע פעולות של האצ"ל.
מפקד האצ"ל שמע את טענות החברים והחליט להתפטר. במקומו נבחר להנהיג את האצ"ל 'יאיר', הוא אברהם שטרן. חברי התנועה הרוויזיוניסטית חששו ממינוי הזה. הם ידעו שיאיר רוצה לפעול נגד הבריטים למרות המלחמה. במהלך מלחמת העולם השנייה נלחמו הבריטים בגרמנים הנאצים. רוב חברי האצ"ל סברו שהנאצים הם אויבי העם היהודי יותר מאשר הבריטים. הם חששו מנטייתו של יאיר שלא להיכנע למנהיגי התנועה. אחד מחברי התנועה פנה למנהיג ז'בוטינסקי, שהיה באמריקה, והציע לו שיחדש את מינויו של דוד רזיאל, מפקד האצ"ל הקודם, וכך עשה ז'בוטינסקי.
מפקד האצ"ל הקודם אמנם חזר לתפקידו, אבל מפקדת האצ"ל עדיין לא האמינה בו ונשארה נאמנה לפיקודו של יאיר. חבריו של יאיר חשבו שפסיקתו של ז'בוטינסקי אינה מחייבת, שכן הוא לא שמע את דעתם. ז'בוטינסקי נפטר ימים אחדים אחרי המעשה. כך נוצרו שתי מפקדות לאצ"ל. כל אחת ניסתה למשוך אליה חברים רבים יותר ולהשיג יותר נשק. שני המפקדים, שהיו חברים עד למעשה זה, ניסו למצוא פשרה, אבל לא הצליחו. דעותיהם היו חלוקות - יאיר לא הסכים לתמיכה בבריטים, גם לא בזמן המלחמה, וטען שיש להפריד בין היחס לנאצים ובין היחס לבריטים. הנאצים הנם צוררים, הרודפים בשנאה את היהודים, כרבים שקדמו להם במשך ההיסטוריה האנושית. לעומתם, הבריטים
הנם אויבים, השולטים בארץ ואינם מאפשרים את גאולת עם ישראל בארצו. שתי המפקדות פילגו את האצ"ל לשני ארגונים נפרדים. הארגון שבראשו עמד יאיר התחיל להיקרא 'אצ"ל בישראל', וניתק לגמרי מהתנועה הרוויזיוניסטית. מיד לאחר הפיצול הגיע אל יאיר וחבריו שליח של ממשלת איטליה. איטליה הייתה בעלת ברית של גרמניה במלחמה. השליח הציע ליאיר ברית עם האיטלקים, ויאיר חשב שברית כזו תציל את היהודים, אם גרמניה תכבוש את ארץ-ישראל. יאיר וחבריו הגיעו לנוסח הסכם שהיה מקובל גם על הנציג האיטלקי. אולם עתה הם היו חשודים בעיני הבריטים בבגידה, כי היה להם הסכם עם אויבי הבריטים - האיטלקים. הפילוג יצר בעיות רבות ליאיר ולחבריו. רוב הנשק נשאר בידי הארגון האחר, ורוב אנשי האצ"ל בחרו במפקדה השנייה. גם מקצת מאלו שהלכו בהתחלה עם יאיר עזבו אותו. אנשי האצ"ל יכלו למצוא עבודה באמצעות מכסות העבודה של התנועה הרוויזיוניסטית. אנשי ה'אצ"ל בישראל' נשארו מובטלים. חבריו של יאיר נאסרו על-ידי הבריטים, ובזאת איבד יאיר עוד כמה אנשים.
עבודתו של יאיר הייתה קשה לא רק בגלל מיעוט החברים בארגון, אלא משום שהבין שעליו לפעול בסודיות גדולה יותר ממה שפעל האצ"ל. יאיר וחבריו ב'אצ"ל בישראל' היו ארגון מחתרת ממש. את אימוניהם עשו לא במקומות ציבוריים, כמו האצ"ל, אלא בחדרים סודיים או על שפת הים בחשכה. הם למדו להשתמש בכלי נשק בסודיות מוחלטת. יאיר וחבריו החלו לכתוב את המצע של הארגון החדש. הרעיון היה להקים תנועה אזרחית שתתמוך בארגון, כשם שהרוויזיוניסטים תמכו באצ"ל. אולם, לבסוף ויתר יאיר על ניסיון זה, כי חשב שעל הארגון החדש להיות עצמאי לחלוטין.
המצע שנוסח על-ידי יאיר וחבריו נקרא 'עיקרי התחייה'. המטרה העיקרית של הארגון הייתה גאולת ארץ-ישראל מעול הכובש הזר - הבריטי, והקמת מלכות ישראל. יאיר חשב שהדת היהודית היא הבסיס של עם ישראל, ולכן השתמש במושגים דתיים כמו 'גאולה' ו'מלכות ישראל'. יאיר ראה בו ובחבריו את ממשיכיהם של המכבים. כמו המכבים, גם הם יילחמו על שחרור הארץ מפני הכובש הזר בכל דרך אפשרית.
יאיר עבר לגור בחדר קטן עם אשתו, רוני. כאשר האיטלקים הפציצו את הארץ ביתו נפגע.
הוא גונן על אשתו ונפגע מרסיס. עד החלמתו עבר לגור בבית דודתה של אשתו, ואחר כך עבר לגור אצל הוריה ברמת השרון. יאיר עזב את בית הורי אשתו כאשר התחיל בפעילות המחתרתית המסוכנת יותר. ראשית, שדדו אנשיו בנק כדי לממן את פעולתם. עם השוד הראשון, שנעשה בפקודתו, עזב את אשתו בבית הוריה ועבר להתגורר, במסווה, בבית בתל-אביב. למעשי השוד האלו קראו יאיר וחבריו 'החרמת כסף על-ידי שוד'.
בתקופה זו הייתה מלחמת העולם השנייה בעיצומה. איש לא ידע עדיין מה שעוללו הגרמנים הנאצים ליהודים. הידיעות היחידות שהגיעו היו, שמרכזים את היהודים ומגלים אותם למחנות עבודה. לפני המלחמה עלו הצעות לגרש את כל היהודים לאי מדגסקר. יאיר חשב שיוכל להגיע להסכם עם הגרמנים להעברת כל היהודים למקום כלשהו.
רעיון נוסף היה להציע לגרמנים לגייס את היהודים לחיל מיוחד שיילחם מול הבריטים באפריקה עד שיכבשו את ארץ-ישראל. יאיר אמר לאחד מחבריו שהוא יהיה ראש מדינה יהודית בחסות הגרמנים, וחבריו, שיראו בו בוגד בשל כך, יהרגו אותו כדי להקים מדינה יהודית עצמאית. הוא היה מוכן למות למען הקמת מדינה יהודית עצמאית. בשלב זה נשארו הדברים בגדר רעיונות בעלמא. יאיר שלח את אחד מאנשיו לדבר עם קצין גרמני שהגיע ללבנון, אבל השליח נעצר.
בינתיים התקדמו הגרמנים באפריקה לעבר ארץ-ישראל. הבריטים ניסו ליצור שיתוף פעולה עם ארגונים יהודים. הבריטים חשבו שאם תיכבש ארץ-ישראל, יישארו היהודים כדי להילחם מול הגרמנים בתוך הארץ. הם הצליחו להקים שיתוף פעולה כזה עם 'ההגנה' ועם האצ"ל. אחד מאנשי 'ההגנה', יצחק שדה, נפגש עם יאיר והציע לשלב את הארגון שלו בפלמ"ח שהיה חלק מ'ההגנה', אך יאיר סירב. גם הבריטים הציעו ליאיר שיתוף פעולה בינם לבין הארגון שלו. יאיר סירב. בשידור רדיו מחתרתי פנה יאיר ישירות לצ'רצ'יל - ראש ממשלת בריטניה. יאיר אמר שאנגליה מפלה את העם היהודי לרעה, שהפקידות הבריטית בארץ תומכת בערבים, אף שהערבים אינם נאמנים לבריטניה. יאיר הכריז שיסכים לשיתוף פעולה בתנאי שהאנגלים ייתנו ליהודים לעלות לארץ, יעבירו לידיהם את השלטון ויבטיחו אותו, וכן יקימו צבא יהודי שיילחם בארץ-ישראל ולמענה.
חבריו של יאיר בארגון החדש המשיכו להיאסר. באחד הימים ביקש אחד היהודים שעבדו בבולשת להיפגש עם יאיר. בפגישה אמר האיש ליאיר שהבריטים מתכוונים לפרסם תמונות שלו ושל חבריו במפקדת הארגון כמבוקשים, ולהכריז פרס על ראשם. הודעה זו הביאה את חברי הארגון לנקוט משנה זהירות. הם החלו מתחבאים בדירות שונות במשך היום ויוצאים רק בלילות. יאיר החל לעבור מדירה לדירה כדי שלא יוכלו לגלות את מקום הימצאו.
חברי הארגון הרגישו שהם נרדפים, אך למעשה אינם עושים דבר. יאיר סבר שיש לארגן את המחתרת לפני שמתחילים בפעולות של ממש. אבל הלחץ היה רב ולארגון לא היה כסף. לכן הוחלט על שתי פעולות שייעשו - האחת, לנסות להתנקש בחייו של קצין בולשת בריטי שנוא במיוחד, והשנייה לשדוד בנק ערבי בירושלים. שתי הפעולות נכשלו, ועם הכישלון הקודם של השליחות ללבנון, רוחם של אנשי הארגון נפלה והרגשתם הייתה קשה. החיים במחתרת, היציאה בלילות בלבד וכישלון הפעולות יצרו אווירה מאוד לא נעימה בין אנשי הארגון. שניים מהמפקדים הגבוהים במפקדה פרשו. לפני פרישתם אמרו שיאיר אינו מפקד טוב. אבל יאיר נשאר מפקד הארגון, ורוב חבריו העריכו אותו כמנהיג וכמפקד טוב. בגלל הבלבול בין שמות שני הארגונים: האצ"ל ו'האצ"ל לישראל', ועל מנת לבטא טוב יותר את רוח הארגון, החליט יאיר לקרוא לארגון לח"י - לוחמי חירות ישראל. השם לא היה ידוע בהתחלה לכל החברים.
הלח"י המשיך לנסות לפעול. יאיר רצה להסביר לכל היהודים בארץ את הדרך שבה האמין, וקיווה שרבים ילכו בדרכו. הוא פנה לציבור הרחב בשידורי רדיו מחתרתיים, ובהם טען שהמלחמה המתרחשת בעולם אינה מלחמה של יהודים, והמלחמה של היהודים היא בארץ-ישראל. יאיר לא הצליח לשכנע במסריו והלח"י לא הפך לארגון אהוד. בשני מקרים נפגעו יהודים בפעולות של הלח"י. הפגיעות לא היו מכוונות, ויאיר קיבל קשה כל פגיעה ביהודים, אך דעת הקהל בארץ-ישראל הפכה עוינת יותר ויותר ללח"י, לחבריו ולמפקדיו. יאיר ניסה לתקן את הרושם הרע. אחרי משימה שבה נהרגו בשגגה שני קציני משטרה יהודים, הוא הודיע בשידור רדיו כי הם הוצאו להורג על שהלשינו על יהודים והיו שותפים לעינויים של חברי לח"י שנעצרו. גם פעולה זו לא הועילה.
המעבר של יאיר מדירה לדירה והעובדה שהיה מבוקש על-ידי הבריטים הכבידה מאוד על אמו. כדי לחסוך ממנה דאגות הודיע לה שהוא נוסע לחופשה. שנה לאחר שהוזהר, הופיעו תמונותיהם של יאיר ושל חבריו על לוחות המודעות בכל הארץ. אנשי הבולשת הבריטית הבטיחו פרס גדול לכל מי שיעזור לתפוס אותם. חיי יאיר היו קשים ביותר. הוא חי בדירה קטנה עם זוג חברים. בכל פעם שנכנס מישהו התחבא יאיר בארון. מפקד 'ההגנה' שמע שהבריטים מתכוונים לירות במקום בכל חבר לח"י שיתפסו. הוא ביקש מידיד משותף שיודיע ליאיר ש'ההגנה' מוכנה להגן עליו. יאיר סירב. הוא חשב שאם יפסיק לפעול יפגע במורל חבריו ופקודיו. חברו לדירה של יאיר נתפס באימון נשק. הוא נורה, אך לא מת. אשת החבר, שגרה עתה רק עם יאיר, לא הלכה לבקר את בעלה מפחד שיעקבו אחריה. אמו של החבר הלכה לדבר עם בנה דרך חלון בית-החולים שבו ישבו עצורים. מתוך חוסר זהירות צעק לה החבר את כתובת מגוריו. הוא חשב שיאיר עזב את הדירה. הבריטים שמעו את הכתובת וכך נתפס יאיר.
חודש וחצי אחרי שפורסמה תמונתו כמבוקש הגיעו בריטים לדירת המסתור של יאיר. יאיר הסתתר בארון. הבריטים חיפשו בכל הדירה כי ידעו שיאיר נמצא בה. הם גילו את יאיר במחבואו. אחרי שהוציאו את אשת החבר מהדירה, ירו ביאיר למוות.
1907 - נולד בסובלק, עיירה בצפון מזרח פולין.
1915 - במלחמת העולם הראשונה עזב את העיירה עם אמו ועם אחיו ונדד עם הפליטים מזרחה, אל ערבות רוסיה.
1918 - נשאר אצל דודתו, ברוסיה, כדי שילמד בבית-הספר הריאלי. אמו ואחיו חוזרים לסובלק.
1921 - חוזר מרוסיה למשפחתו בפולין.
1922 - מפקד גדוד ה'כפירים' בתנועת ה'שומר הצעיר' בעירו. עורך את עיתון הגימנסיה שבה הוא לומד.
1925 - בעקבות הגבלות אנטישמיות על יהודי פולין מחליט להמשיך ללמוד בגימנסיה בירושלים.
1926 - עולה לארץ. גר בירושלים בפנימייה של הגימנסיה.
1927 - מתחיל ללמוד באוניברסיטה. נפגש עם רוני בורנשטיין - אשתו לעתיד.
1929 - משתתף בהגנת יישובים במאורעות תרפ"ט. חוזר ללימודים באוניברסיטה: לימודי ספרות יוונית, היסטוריה של רומא ויוון. הצטיין בלימודיו.
1932 - בעקבות האכזבה מתפקוד ארגון 'ההגנה' במאורעות 1929, אברהם מצטרף לארגון ב', שמאוחר יותר (ב-1937) יהפוך לארגון האצ"ל. מתחיל קורס קצינים, שבמהלכו הוא כותב את השיר שהופך אחר כך להימנון הלח"י - 'חיילים אלמונים'. הוא נוסע להמשיך את לימודיו האקדמיים באיטליה בעזרת מילגת לימודים שקיבל. באיטליה מרצה על המצב בארץ, מנסה לגייס אנשים ותרומות לארגון, מארגן קניות של נשק ומבריח אותו לארץ.
1935 - נוסע לקרקוב, לכנס של תנועת הנוער של המפלגה הרוויזיוניסטית, בית"ר. רוכש נשק בפינלנד ומבריח אותו לארץ.
1936 - אברהם ורוני מתחתנים. ממשיך בפעילות מחתרתית ובנסיעות לחוץ-לארץ. כותב עם דוד רזיאל (מי שיהיה מפקד האצ"ל) חוברת הדרכה לאקדח.
1938 - נוסע לאירופה כדי לממש תוכנית, שבה יוכשרו 40 אלף צעירים לכבוש את פלשתינה מידי הערבים בשנת 1940. התוכנית נקראה 'תוכנית ה-40'. משתתף בעריכת עיתונים, מבטא את דעותיו הנחרצות וחותם לראשונה בשם 'אלעזר בן-יאיר'.
1939 - נאסר יחד עם כל מפקדת האצ"ל. משוחרר אחרי תחילת מלחמת העולם השנייה.
1940 - נפגע קלות מרסיסים עקב הפצצת תל-אביב על-ידי מטוסים איטלקיים. מארגן מחדש את המחתרת, וכן החל בהקמת תחנת רדיו עצמאית. כיוון שאינו זוכה לאהדת כל אנשי האצ"ל, הארגון מתפצל. אברהם קורא לארגונו לח"י - לוחמי חירות ישראל. מטרותיו לטווח קצר: גירוש השלטון הזר והקמת מדינה יהודית ריבונית.
1941 - נודד בין בתים ועורך מפגשים ליליים סודיים. מוזהר כי הבריטים עומדים לפרסם צילום שלו כדי להביא להסגרתו.
1942 - מתגורר בבית משפחת סבוראי. סבוראי, מאושפז בבית-חולים, הניצול היחיד מבין 4 לוחמי הלח"י שנתפסו על-ידי הבריטים. מתפתחות תוכניות להבריח את 'יאיר' מבית סבוראי בתל-אביב לירושלים. אף אחת מהתוכניות לא יוצאת אל הפועל.
30 בינואר 1942 - הבריטים פרסמו את תמונתו של 'יאיר', כדי לעודד את הסגרתו. 'ההגנה' נוטה להגן עליו. 'יאיר' סירב לקבל מקום מסתור בשעה ששאר לוחמי הלח"י אינם מוגנים. הוא המשיך לגור בבית משפחת סבוראי עם טובה.
12 בפברואר 1942 - שוטרים בריטים התפרצו לביתה של טובה סבוראי. הם ראו את כתביו של 'יאיר', ואת מברשת הגילוח הלחה, והחלו לחשוד שהוא מסתתר בבית. הארון בו הסתתר 'יאיר' נפתח, הוא נתפס ונורה למוות.
הפרק אברהם "יאיר" שטרן מתוך "הכל אנשים" של מודי בר-און ז"ל
הפרק עוקב אחרי דוד בן גוריון וחבר מרעיו בארבעת הימים לפני שהקריא את מגילת העצמאות. מודי בר און יוצא להתחקות אחר שלושה ימים דרמטיים בחיי האיש, שלושה ימים שבהם שיכנע את עצמו בצדקתו, כפה את דעתו על חבריו באופן הדמוקרטי ביותר, והוביל מהלך שבשיאו הוכרזה מדינת ישראל.
כל הזכויות שמורות Ⓒ עמותת סנונית והמכון למורשת בן גוריון
