אחד מהמייסדים של המושבה היהודית הראשונה בארץ-ישראל - פתח תקווה. יחד עם חברים נוספים העלה את הרעיון של בניית שכונות יהודיות מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים. שטמפפר היה שליח של המושבה פתח תקווה לאירופה לתקופות קצרות. בתקופות אלה היה מגייס כספים למען התושבים. הוא היה גם נציג המושבה בוועד של תנועת 'חובבי ציון' ביפו. שטמפפר היה פעיל גם בהקמת האגודה 'פרדס' והיה מזכיר האגודה. שטמפפר נולד בשנת 1852 בהונגריה.
הוא עלה לארץ-ישראל בשנת 1869. את הדרך מהונגריה לארץ-ישראל עשה בהליכה ברגל במשך חמישה חודשים. כשהגיע לארץ הצטרף לקבוצה של אנשים מירושלים שרצו להחיות את היישוב העברי בארץ-ישראל. הם עזרו לייסד את השכונות היהודיות הראשונות מחוץ לחומות העיר ירושלים. שטמפפר חשב יחד עם חבריו על הקמת יישוב חקלאי של יהודים. בשנת 1878 הקים עם חברים את המושבה הראשונה - פתח תקווה. היה בין הראשונים שחזרו לפתח תקווה ב-1882, לאחר שכל המתיישבים נאלצו לעזוב את המקום. הוא נסע מטעם המושבה לגייס כספים ולאסוף אנשים להרחבת המושבה. שטמפפר ייצג את המושבה פתח תקווה מול הוועד הפועל של תנועת 'חובבי ציון'.
שטמפפר ייסד אגודה חקלאית בשם 'הפרדס' ועמד בראשה עד מותו בשנת 1908.
יהושע שטמפפר נולד בעיר קטנה בהונגריה. אביו היה דיין בעיר ופסק בדיני יהדות ובסכסוכים שהתעוררו בין יהודים. בצעירותו קיבל יהושע חינוך יהודי מסורתי. הוא למד ב'חדר' (בית-הספר היהודי) תורה ומסורת יהודית וגם עברית. אביו היה דתי והקפיד על חינוך זה. כשגדל מעט, התחיל יהושע ללמוד בבית-ספר כללי - בית-ספר הונגרי, ובו למד לימודים כלליים בשפה ההונגרית.
יהושע סיים את בית-הספר כשהיה בן ארבע עשרה. הוא חיבר ספר ללימוד השפה ההונגרית (שפת המדינה) ביידיש - שפת הדיבור של היהודים. הספר מצא חן בעיני אחד ממוריו והוא שלח אותו למשרד החינוך ההונגרי, כדי שידפיסו אותו מטעם המדינה. יהושע הצעיר החל לחשוב על עמו - העם היהודי. הוא חשב שיש לעשות מעשה כדי לגאול את העם היהודי מהסבל בגולה. יהושע קרא מכתבים של רבנים, שהאמינו שיש לארגן תנועה לעלייה יהודית לארץ-ישראל. הוא הושפע מרבנים אלו וחשב גם הוא על עלייה לארץ-ישראל. כשסיים יהושע את לימודיו בבית-הספר הכוללי החל ללמוד בישיבה. הרב שלימד אותו חשב, כמו יהושע, על גאולת עם ישראל על-ידי עלייה לארץ-ישראל.
אביו של יהושע לא הסכים לדעותיו החדשות של בנו. לאב נודע שהישיבה שבה לומד בנו אינה ישיבה רגילה, ושהתלמידים בה קוראים ספרים חדשים בעברית, שאינם ספרי קודש. האב שמע שראש הישיבה מאמין בגאולת עם ישראל על-ידי עלייה לארץ. הוא כעס מאוד על בנו, כי כיהודי דתי האמין שהגאולה תבוא על-ידי המשיח, ולא על-ידי עלייה לארץ-ישראל. לכן, הפסיק לשלוח ליהושע כסף למימון לימודיו. יהושע נאלץ להפסיק את הלימודים בישיבה, אבל הוא לא חזר הביתה אל אביו. הוא כעס על אביו והחליט לנסוע לבית דודו. דודו של יהושע גר בכפר שלא היו בו עוד יהודים. הדוד היה שותף לדעותיו של יהושע על העלייה לארץ-ישראל. הוא התכתב עם אנשים אחרים שחשבו כמוהו, וביניהם כאלה שמאוחר יותר הנהיגו את תנועת 'חיבת ציון', תנועה שהביאה לעלייה של אנשי המושבות הראשונות לארץ. הדוד נתן ליהושע הצעיר לקרוא את המכתבים שקיבל מחבריו, ואלה חיזקו את דעתו של יהושע שיש לעלות לארץ-ישראל. יהושע החליט על תוכנית לבנייתה של ארץ-ישראל. הוא התכונן לעלות לארץ ברגל. בארץ-ישראל רצה יהושע לייסד מושבות-ישיבות מיוחדות קרוב לערי הקודש. במושבות-ישיבות אלו ייעדו המתיישבים היהודים חצי יום לעבודה בחקלאות, לפרנסתם, וחצי יום ללימוד תורה.
יהושע רצה להתחיל בתוכניתו מיד. הוא תכנן לעלות לארץ-ישראל אבל אביו התנגד לעלייתו. למרות זאת למד יהושע את כל מה שחשוב לדעת כדי להגיע לארץ-ישראל ברגל. בינתיים החלו בהונגריה בחירות כלליות. הייתה זו הפעם הראשונה שהעם ההונגרי הצביע כדי לבחור את נציגיו לפרלמנט. בחירות אלו השפיעו מאוד על יהושע הצעיר. הוא ראה את המוני העם ההונגרי שרים שירי עם הונגריים ושמחים על ההזדמנות להשפיע על עמם ועל מדינתם. מראה זה חיזק את רצונו של יהושע לצאת לארץ-ישראל. הוא חשב שלא ירחק היום שבו יבחרו כל היהודים פרלמנט יהודי בארץ-ישראל, בירושלים. לילה אחד החליט יהושע לצאת לדרך. הוא לקח איתו שקל כסף ומפה והחל לעלות ברגל לארץ-ישראל.
יהושע שטמפפר האמין שהדרך לגאולת העם היהודי היא לעלות לארץ-ישראל. למרות ההתנגדות של אביו, החליט יהושע לעלות לארץ-ישראל ברגל ועזב בסתר את הבית. לילה אחד הוא יצא מהבית ולקח איתו רק שקל אחד ומפה של ארצו ושל המדינות השכנות. יהושע החל בדרכו. הוא יצא ברגל מארץ הולדתו, הונגריה, הגיע לסרביה וממנה עבר לבולגריה. הוא הלך והתקרב למטרתו - לארץ-ישראל, אבל היה עדיין רחוק מאוד. יהושע פגש אנשים שלא הכיר, היה במקומות חדשים שלא ידע עליהם ושמע שפות חדשות. אולם הוא לא התעכב בדרכו ודבק במטרתו האחת - להגיע לארץ-ישראל. יהושע הלך במשך חודשים ועבר תלאות רבות. לא תמיד היה לו מה לאכול, שכן לא לקח הרבה כסף מהבית. הדרכים שהלך בהן לא היו סלולות והוא הלך בדרכי עפר זרועות אבנים ונפצע בדרך. לעתים הלך גם בלילות, כדי להרוויח זמן ולהגיע מהר ככל האפשר ליעדו, וכל הזמן נעזר במפה, שלפיה ניווט את דרכו לארץ-ישראל. יהושע הגיע לעיר סלוניקי שביוון ונפגש שם עם מנהיג הקהילה היהודית. מנהיג הקהילה שמע על כל התלאות שעברו על יהושע בדרכו הארוכה, ועל רצונו העז להגיע לארץ-ישראל מהר ככל האפשר. המנהיג התרשם מאוד מיהושע ונתן לו מכתב, שבעזרתו עלה על אונייה שקיצרה לו את הדרך לארץ-ישראל.
יהושע המשיך ללכת. הוא הלך בערים, הנמצאות היום בסוריה ובלבנון, והיו אז בשליטת התורכים, כמו ארץ-ישראל. הוא עבר את ביירות ואת צידון, הנמצאות היום בלבנון, והגיע לארץ-ישראל, לעיר הקודש הקרובה ביותר ללבנון - צפת. הוא לא נשאר בצפת, והמשיך בדרכו לעיר הקדושה ביותר - לירושלים. המסע מעירו בהונגריה עד לירושלים ארך יותר משלושה חודשים, מערב פורים עד אחרי שבועות. יהושע לא כתב את כל המוצאות אותו בדרכו. ביומנו כתב רק על היום שבו יצא מבית אביו בהונגריה, על הערים שעבר בדרך לצפת: ביירות וצידון, ועל היום שבו הגיע לירושלים. יהושע הגיע לירושלים עייף ורעב. הוא התיישב בה, נח, החליף כוח והכיר את אנשי ירושלים ואת מנהיגיהם. אחרי זמן קצר התחתן יהושע עם נערה צעירה. אביה של הנערה דאג שיהושע יקבל מדי חודש קצבה קבועה, מכספי החלוקה, כדי שישב וילמד תורה. אף-על-פי שאורח החיים הזה לא התאים לתוכניתו, שעיקריה היו, בניית מושבות-ישיבות, ופרנסה מעבודת האדמה, הסכים יהושע לסידור זה. הוא היה עייף מהמסע והיה צריך לנוח. הוא ישב בירושלים ולמד תורה, ובזאת הגשים את חלקה הראשון של תוכניתו - עלייה ברגל לארץ-ישראל. אולם הוא לא שכח את חלקה השני של התוכנית, אלא דחה אותה מעט. יהושע התחיל להכיר את ירושלים וגילה בה מגרעות רבות. הוא חשב על הישיבות בירושלים, שרבים מהלומדים בהן מגיעים מחוץ-לארץ. ציער אותו מאוד שבין הלומדים הרבים לא נמצא איש שראוי היה, לדעתו, להיות רב. יהושע מצא שותפים לשאיפותיו. הוא גילה בין הצעירים בירושלים שניים שחשבו כמוהו על תחיית העם, ורצו לקנות אדמה ולהקים עליה יישוב יהודי חקלאי. יחד עם שני חבריו אלה - יואל משה סלומון ודוד גוטמן, קנה את אדמת אומלבס, שעליה נבנתה המושבה פתח תקווה.
יהושע שטמפפר עלה לארץ-ישראל ברגל כדי לחדש בה את חיי העם היהודי. אבל בסוף מסעו המפרך מצא את עצמו יושב בירושלים, לומד תורה ומתפרנס מכספי ה'חלוקה' - הכספים ששלחו יהודי הגולה ליהודי ארץ-ישראל על מנת שיהיו משוחררים מעול הפרנסה ויוכלו ללמוד תורה.
שטמפפר לא היה מרוצה ממצב זה. הוא מצא בירושלים עוד שני חברים שחשבו כמוהו, שעל היהודים לבנות מושבות חקלאיות בארץ-ישראל. הם חיפשו אדמות במקומות שונים ופעמים אחדות ניסו לקנות אדמות, אך בתחילה - ללא הצלחה. כל הפעילות הזו נעשתה בסוד, כי רבים מאנשי ירושלים לא ראו בעין יפה קניית אדמות בארץ-ישראל, בטענה שיהודים לא צריכים להיות חקלאים.
לבסוף מצא חברו של שטמפפר, יואל משה סלומון, חלקת אדמה שהתאימה לרצונם - אדמת מישור פורייה, סמוך למקורות הירקון. סלומון הזמין את שטמפפר וחבר נוסף כדי להכיר את המקום החדש ולהחליט האם לקנותו. החברים הגיעו למקום ושמחו מאוד - זה היה המקום שבו יבנו את המושבה היהודית שלהם, המושבה היהודית החדשה. החברים חשבו שמצאו מקום טוב, אבל נודע להם שבכפר הערבי, הסמוך למקום, חולים הרבה אנשים בקדחת. שטמפפר וחבריו פחדו שהמקום נגוע בקדחת, והביאו רופא מומחה שיבחן ויאמר אם המקום ראוי לבניית מושבה. הרופא בדק את המקום, עלה על הגבעה, הביט סביב, ופסק: במקום הזה אין צפורים ולכן לא כדאי לבנות מושבה. הציפורים חשות אם מקום הוא טוב או לא, מקום שאין בו ציפורים לא מתאים לחיי בני אדם. החברים הביטו זה בעיני זה, והחליטו להתיישב במקום על אף חוות הדעת של הרופא. כדי לא לסכן אנשים נוספים, לרבות את בני משפחותיהם, התיישבו במושבה החדשה רק החברים הגברים. הם התיישבו במרחק מהירקון כי האמינו שהקרבה אל הירקון היא שמביאה את הקדחת. בשנה זו, השנה הראשונה, הצליחו היבולים שגידלו. בחג השבועות הגיעו שטמפפר וחבריו לירושלים עם היבול הראשון. תושבי ירושלים התפעלו מאוד, ומקצתם החליטו להצטרף לחבורה. כך הפכה האדמה שקנו שטמפפר וחבריו למושבה הראשונה - פתח תקווה.
בשנה השנייה, לא האיר המזל פנים לחברים. המתיישבים החדשים התיישבו קרוב לירקון וחלו בקדחת. רבים מהמתיישבים עזבו את המקום בשנה זו. האחרים, ובהם שטמפפר, עזבו את המושבה בשנה שלאחר מכן. שנה זו, השנה השלישית, הייתה שנת שמיטה, ועל פי חוקי הדת אסור ליהודים לעבד את אדמתם בשנת שמיטה. אבל שטמפפר לא התייאש מרעיון יישוב הארץ. שנה אחרי שעזב את אדמתו במושבה, החלו להגיע יהודים מהגולה, ומטרתם כמטרתו של שטמפפר - יישוב ארץ-ישראל על-ידי בניית מושבות חקלאיות. פתח תקווה יושבה מחדש, כשאל שטמפפר וחבריו הצטרפו היהודים שבאו מחוץ-לארץ. המושבה המחודשת הייתה מושבה של אנשים חרדים.
שטמפפר היה אדם דתי והקפיד על המצוות כולן. חלק מהמצוות הקשורות לעבודות חקלאיות בארץ-ישראל לא קוימו שנים רבות, כי היהודים לא עסקו בחקלאות. ליושבי המושבה היו דאגות חדשות. שכניהם הבדואים ראו בהצלחתם והחלו לגנוב פרות, פרדות וסוסים. אחר כך החלו תושבי הכפר השכן לטעון שחלק מאודמות המושבה הן אדמות של הכפר. תושבי הכפר ידעו שתושבי פתח תקווה שומרים את השבת, ולכן יצאו לחרוש את שדות המושבה, שטענו שהם קניינם, בשבת. שטמפפר שמע על המקרה ואמר שהגנה על האדמות דוחה את השבת. הוא יצא מבית-הכנסת והלך לביתו, לקח את הרובה שלו וחזר לבית-הכנסת. כשנכנס קרא לכל המתיישבים להצטרף אליו. הם הלכו לשדה וגירשו את בני הכפר השכן.
שטמפפר היה למנהיג המושבה. הוא נסע בשליחות המושבה לחוץ-לארץ על מנת לנסות ולגייס עזרה. נסיעתו הראשונה הייתה לאמריקה. נסיעה זו לא הניבה פירות. אחר כך נסע למסע ארוך מאוד לאירופה. תחילה נסע לצרפת ופגש את הברון רוטשילד, שלא נעתר מיד לבקשת העזרה. לנוכח תמיכתו במושבות רבות אחרות חשב הברון רוטשילד, שתמיכתו בכסף אינה עוזרת למושבות. למרות זאת שכנעו שטמפפר לסייע מעט למושבה שלו, לפתח תקווה.
משם נסע שטמפפר לרוסיה. הוא פגש ברוסיה את מנהיגי 'חיבת ציון' - התנועה שאנשיה עלו לארץ כדי ליישב אותה. שטמפפר רצה שתנועה זו תתמוך במושבה פתח תקווה. הוא ליווה את שליח התנועה לארץ-ישראל. אנשי התנועה ברוסיה התפעלו מאוד משטמפפר, שהכיר היטב את המצב בארץ ובמיוחד במושבה שלו - פתח תקווה. במשך כל התקופה שבה היה בחוץ-לארץ נשארה משפחתו בארץ ללא תמיכה. הוא ביקש מאנשי המושבה לעזור לה, אבל אנשי המושבה היו עניים כולם. משפחתו של שטמפפר סבלה מאוד בזמן שליחותו.
אחרי שליחות זו, שהצליחה באופן חלקי, חזר שטמפפר למושבה לעיבוד משקו וגם לניהול המושבה. הוא היה האיכר הראשון שנטע פרדס בפתח תקווה והאיכר הראשון שהעסיק פועלים יהודים במיון תפוזים ובאריזתם. מיון ואריזה היו עבודות שדרשו התמחות, והערבים מיפו הכירו עבודות אלה. כאשר היו הפועלים הערבים בחופשה, החליטו כמה פועלים יהודים לנסות ולעשות את המלאכה בעצמם. הם מיינו וארזו את ארגזי התפוזים. למרות החשש שהפועלים היהודים אינם מיומנים ולא יוכלו לעשות את העבודה כראוי, שלח שטמפפר את הארגזים לחוץ-לארץ וקיבל את מלוא הכסף עבורם. כך התחילו פועלים יהודים ללמוד את מלאכת האריזה בפרדסו של שטמפפר.
שטמפפר המשיך להיות המנהיג של המושבה פתח תקווה. הוא ראה כיצד קמות מושבות רבות ומתחילה עלייה גדולה לארץ-ישראל.
