מניה הייתה אישה רבת פעלים בתנועת העבודה, השמירה והביטחון. מייסדת הקולקטיב בסג'רה. בין האנשים שעמדו בראש ארגון 'השומר'. נולדה ברוסיה בשנת 1878. מגיל צעיר הייתה פעילה בתנועות חברתיות ברוסיה. היא השתתפה בקשר להריגת שר הפנים הרוסי בימי הצאר ניקולאי השני. מניה עלתה לארץ-ישראל בשנת 1904. היא נקשרה לחברי הארגון החשאי 'בר-גיורא'.
אנשי 'בר-גיורא' רצו שהשמירה במושבות תתבצע בידי יהודים. הם שמרו זאת בסוד מפני השלטונות התורכיים. אחרי שנתיים הוחלט על הפסקת קיומה של החבורה החשאית ועל הקמת ארגון 'השומר', שהיה ארגון של שומרים שפעל בידיעת השלטונות התורכיים. דרך חבורה זו פגשה מניה את ישראל שוחט, איתו התחתנה. מניה הייתה ממקימי ארגון 'השומר' וחברה בו. היא פעלה גם בתחום ההתיישבות: ייסדה בסג'רה את הקבוצה החקלאית הראשונה בארץ-ישראל שעבדו בה בשיתוף - 'הקולקטיב'. בזמן מלחמת העולם הראשונה הגלו השלטונות התורכיים את מניה ובעלה, מפני שחשדו בהם שהם פועלים למען הפסקת השלטון התורכי בארץ-ישראל ומשתפים פעולה לשם כך עם השלטונות הבריטיים. בשובה לארץ שקעה בעבודה ציבורית, מדינית וביטחונית. היא פעלה רבות בהגנה על יהודים בעת מהומות הדמים ביפו במאי 1921.
היא נדדה ברחבי הארץ עם 'גדוד העבודה', גדוד שמטרותיו היו עבודה, הגנה והתיישבות שייעשו בשיתוף על-ידי הקמת קבוצה כללית של כל הפועלים בארץ-ישראל. במסגרת זו חיו בני הזוג בכפר גלעדי.
בשנותיה האחרונות ישבה בתל-אביב ופעלה רבות למען עולים חדשים. נפטרה בשנת 1961 ונקברה בחלקת השומרים בכפר גלעדי.
מניה, לבית וילבושביץ', נולדה בשנת 1878 באחוזה, שליד העיר גרודנו ברוסיה. הורי אביה היו יהודים מתבוללים בעלי נכסים רבים, וניהלו אורח חיים כשל בעלי אחוזות רוסיים. הם חיו בעושר ראוותני והיו להם עבדים ומשרתים. סבה של מניה עבד כספק לצבא הרוסי והצליח להשיג זכויות יתר, שרק יהודים מעטים זכו בהן, למשל, רישיון נהיגה וכניסה אל העיר סנט-פטרבורג ולמוסקווה. אורח חייו של סבה של מניה היה כשל גוי עשיר. ביתו היה פתוח לקציני צבא, נערכו בו נשפים והיין נשפך בהם כמים. את קירות החדרים קישטו תמונות יקרות, בעיקר של צארים, שליטי רוסיה, ושל גנרלים. החגים שנחגגו היו חגי גויים. היות שסבה של מניה נעדר הרבה מהבית, ניהלה סבתה את העסקים, וגם היא נהגה כמו גויה וניסתה להידמות ככל האפשר לנשות האצולה הרוסית. מניה לא הצליחה להבין את יחסה המנוכר של סבתה לדת היהודית, במיוחד לאור העובדה שהייתה בת למשפחה יהודית מפוארת. סבה וסבתה של מניה לא היו אהובים על יהודי העיר, ואף מניה לא רחשה להם חיבה רבה. את אביה אהבה מניה יותר מכול. הוא היה היחיד מכל בני משפחתו, שנשאר נאמן ליהדות. אחיו הלכו לגימנסיה רוסית, התחתנו עם גויות וזנחו את המסורת היהודית. אביה היה בורח אל הרחוב היהודי, אל ה'מלמד' - המורה היהודי - לשמוע דברי תורה. אמו, שרצתה שילך לגימנסיה רוסית ולא השלימה עם התנהגותו, לא נמנעה אף מלהכותו, עד אשר הוא מאס במצב וברח מהבית אל האורווה שבחצר, הסתתר שם והתכסה בקרשים כדי שלא יגלו אותו. הוריו חיפשו אותו במשך שלושה ימים תמימים ואף נסעו אל ה'מלמד' לשאול עליו, אבל לשווא, איש לא ידע היכן הוא מסתתר. במקרה נזדמן עובד אל האורווה וראה את הקרשים, וכשהסיר אותם מצא את הנער ללא הכרה. לאחר שהתאושש איים אביה של מניה שיתאבד אם לא יורשה לו ללמוד תורה. מחוסר ברירה נאלצה אמו להסכים שבנה ישהה במחיצת ה'מלמד' במשך כל היום, והוא היה חוזר הביתה רק כדי לישון. אביה של מניה לא אכל בבית, מפני שהאוכל לא היה כשר, ולא דיבר עם איש מבני משפחתו.
אחרי חתונתו רצה לגור הרחק ממשפחתו. הוא חי את חייו כיהודי גאה, שקיים את כל המצוות המעשיות והרבה לעסוק בתורה. היה איש אציל רוח בעל רגש דתי עמוק. הוא הקנה למניה ולאחיה את ערכי היהדות וחינך אותם לאהבת ארץ-ישראל. מאביה ספגה מניה את רגשי האהבה לאלוהים ולטבע. אביה של מניה אהב במיוחד את הכפר, את היער ואת שפת הנהר. על שפת הנהר הקים טחנת קמח ובה עסק בהמצאות טכניות שונות. אמה של מניה היא שניהלה את האחוזה ודאגה לכסף, בעוד שאביה הוציא את הכסף על המצאותיו. אמה הייתה אישה נבונה ומשכילה, ודיברה היטב פולנית, רוסית וגרמנית. היא שאפה להעניק לילדיה השכלה אוניברסיטאית.
אביה של מניה התנגד, כי רצה לחנך את ילדיו ברוח המסורת וקיווה שיהיו רבנים. לאחר ויכוחים הגיעו ההורים לפשרה: הילדים יישלחו לעיר ביאליסטוק, לביתו של רופא יהודי, ושם הם ילמדו, אמנם, בגימנסיה הרוסית, אך יהיו נתונים להשפעתו של הרופא, שיחנך אותם ברוח היהדות ויקרב אותם אל הציונות. כשגדלה מניה והחלה להאזין לוויכוחי המבוגרים על אמונה ועל דת, החלה להתלבט גם היא בענייני אמונה. באותה תקופה התיידדה מניה עם נער רוסי ממשפחת אחד העובדים באחוזה. הוא סיפר לה על הסבל הרב שסובלים האיכרים ועל הניצול שמנצלים אותם בעלי האחוזות. מניה הסכימה מאוד עם דבריו, היא לא יכלה להשלים עם משטר של עניים ועשירים. דברים אלה גרמו לה לסלוד עוד יותר מביתה העשיר של סבתה. יום אחד הגיעה מניה לבית הנער בלי שהבחין בבואה. הוא היה שקוע בשיחה עם חבורת ילדים על עשירים ועל עניים. והנה לפתע החל לדבר על ה'ז'ידים' )-כינוי גנאי ליהודים(. לדבריו הם האשמים האמיתיים בכל סבלותיהם של עניי הכפר. מניה נדהמה ממה ששמעה. לא על בעלי האחוזות דיבר הנער, אלא על היהודים המעטים שבסביבה שהפכו שעיר לעזאזל. מניה מיהרה להסתלק ולא שמה לב לדברי ההתנצלות של הנער שרץ אחריה. כשהגיעה הביתה שפכה את לבה בתפילה לפני האלהים, הפעם לא על אי צדק סתם, כי אם על אי צדק לבני עמה: "מדוע פיזרת את היהודים בין הגויים? מדוע הכול שונאים אותם בין שהם עניים ובין שהם עשירים?" אמונתה התערערה והיא התמלאה ייאוש כבד. היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה ופרשה לחדר בעליית הגג שם שוטטה אנה ואנה, עד שנתקל מבטה בארון התרופות. היא מיהרה לפתוח את המנעול, הוציאה בקבוקון שהכיל רעל, שתתה ממנו והשתטחה על הרצפה. למזלה אמה לא הרגישה בטוב באותו יום ואביה עלה לעליית הגג כדי להביא לה תרופה, ושם מצא את מניה ללא הכרה. הוא מיהר להזעיק רופא שהשיב את רוחה.
מניה כעסה, היא לא רצתה לחיות ללא אמונה באלוהים. בעיניה לא היה עוד טעם לחיים בלי אמונה. לאחר שהתפכחה לגמרי וראתה את עצמה כאדם בלתי דתי, דבר אחד נשאר טמון עמוק בלבה, האמונה באדם באשר הוא אדם, שאיפתה לצדק וליושר והרצון העז להילחם למען חיים תקינים לכל אדם. עשרה ילדים היו במשפחה. מניה הייתה הילדה השמינית. האחות הבכירה, שהייתה יפה מאוד, נישאה בהיותה בת 21. לאחר נישואיה התאהבה בגוי, וכדי לא לשקר לעצמה ולרמות את בעלה ואת אהובה הגוי, התאבדה. האחות השנייה, אנה, הייתה אהובה במיוחד על מניה. אף היא הייתה יפה מאוד וגם סופה היה טראגי. כאשר הייתה מניה כבת שמונה שנים, חזרה אנה מלימודיה בעיר הגדולה, כשהיא שרויה בדיכאון עמוק. מניה ידעה לקרוא רוסית ואנה ביקשה שתקרא בפניה מכתבים של הסופרים טולסטוי ודוסטויבסקי וקטעי עיתונים שמתארים את המהפכה שמתחוללת ברוסיה. מניה לא הבינה דבר, אך הסכימה לקרוא. כעבור כמה שנים גם אנה התאבדה.
האח הגדול, אייזיק עלה ארצה כאשר מניה הייתה עדיין ילדה קטנה, אך כבר אז התרשמה מאוד ממעשה העלייה. השפעתו של אייזיק על כל בני המשפחה הייתה רבה. הוא השרה על הבית את רוחה של ארץ-ישראל. לפני שעלה לארץ הוא למד באקדמיה החקלאית הרוסית. באחת ההרצאות העיר המרצה, כי ה'ז'ידים' )-כינוי ליהודים( מוצצים את דמם של איכרי אוקראינה. כששמע זאת אייזיק קפץ ממקומו וסטר על לחיו של המרצה בנוכחות כל הסטודנטים. מובן, שהוא גורש מיד מן האקדמיה. אחרי המעשה הזה, זכה אייזיק להערצת חבריו על שהפגין גאווה לאומית יהודית. מאחר שנאלץ לנטוש את לימודיו, הגשים אייזיק את חלומו, ובשנת 1882 עלה ארצה עם הבילו"יים. ביל"ו הוא ראשי תיבות של הפסוק "בית יעקב לכו ונלכה". קבוצה זו הייתה קבוצה של צעירים שהתארגנה ברוסיה כדי לפעול למען תחייה יהודית בארץ-ישראל. בעודם ברוסיה, ניסו חברי ביל"ו לפעול להשגת רישיונות עלייה מן התורכים ששלטו בארץ, כדי לעודד יהודים רבים לעלות לארץ. מאחר שלא קיבלו את הרישיונות המבוקשים, עלו רק מעטים מהם, בתקווה להקים בארץ-ישראל מושבה שיתופית מודרנית, שמי שיגור בה יוכל לעבוד בעבודת כפיים ולהתפרנס בכבוד. הם הגיעו חסרי כול ופנו בתחילה לעבודה בבית-הספר החקלאי במקווה ישראל. במשך הזמן הצטרפו אליהם חברים נוספים מרוסיה, ובסופו של דבר התקבצה חבורה של 50 איש לערך, שהקימה את המושבה גדרה. חלומם להקים מושבה מודרנית שיתופית לא התגשם, וגדרה הייתה מושבה רגילה. מכתביו של אייזיק מן הארץ היו תמיד מאורע בבית. דבריו הנלהבים קשרו את מניה לארץ-ישראל בלי שהייתה מודעת לכך.
גם האח גדליה היה ציוני מנעוריו, ובשנת 1892 עלה ארצה כדי לפתח בה את התעשייה. כעבור זמן מה נסע לברלין במטרה לגייס תומכים לתוכנית פיתוח של הארץ. מכל אחיה הייתה מניה קשורה במיוחד לאחיה נחום. שנה אחת בלבד הפרידה ביניהם והם גדלו ממש יחדיו. בהיותה כבת 15 נתנה מניה לנחום את תמונתה ועליה הקדשה ברוסית: "תמיד נקיים בינינו קשר הדוק, תמיד נושיט עזרה איש לרעהו בעת צרה". ואכן, כעבור שנים, קיימה מניה את הבטחתה. נחום עלה לארץ-ישראל בעקבות אחיו. אח נוסף היה בנימין, וכיתר האחים היה גם הוא מוכשר מאוד ובעל רעיונות מוזרים. בנימין למד רוקחות, אך בגלל היותו סוציאליסט, לחם לשוויון בין כל בני האדם, והמשטרה רדפה אותו. הוא נדד לטקסס שבאמריקה, שם פתח בית מרקחת. בשנת 1902 נפטר לפתע ממחלה אנושה והוריש את כל רכושו לאחיו. ירושה זו שימשה כדי לממן את נסיעתה של מניה לארץ-ישראל ואת מסעה עם נחום ברחבי הארץ. האח משה קירב את מניה אל הסוציאליזם ואל המהפכה. מטרת המהפכה הייתה להשיג שוויון בין בני האדם, ולבטל את הבדלי המעמדות ואת האפליה בין האנשים. משה היה מבוגר ממנה ב-10 שנים, חבריו הסטודנטים היו מגיעים לביתם ומתווכחים על רעיונות המהפכה. מניה הייתה מאזינה להם. משה היה תוסס ונלהב, בעל שאיפות כמו אביה. הוא, אמנם, הצטיין בלימודיו, אבל החליט להיות פועל ככל הפועלים ולא, חלילה, בנו של בעל אחוזה עשיר, ולכן עזב את הבית והיה פועל בטחנה רחוקה. משכו אותו חיי פשטות ועבודה. רק בערבי שבתות היה חוזר הביתה, ומניה הייתה מכינה לו בגדי שבת נקיים. היא העריצה את משה ושאפה לחיות כמוהו.
כאשר התבגרה מניה והייתה לנערה, החליטה לעזוב את בית הוריה. מניה לא רצתה להמשיך לחיות כבת עשירים. היא רצתה לשנות את העולם. היא עזבה את הבית והתחילה לעבוד בנגרות בבית החרושת של גדליה, אחיה, בעיר מינסק. היא שכרה לעצמה חדר בעיר, שהפך עד מהרה למקום מפגש לחברים. אמה הציעה לה, חזור והצע, שתלמד רפואה, אך מניה טענה שאין זו הדרך הנכונה לעזור לאנשים. דרך עבודתה בבית החרושת הכירה מניה פועלים יהודים. מניה נוכחה לדעת שהם מקופחים, היות ששכרם נמוך ותנאי העבודה שלהם גרועים. היא רצתה לעזור להם, והחליטה לקיים חוגי לימודים לפועלים. הדבר החשוב ביותר לדעתה, היה לתת לפועלים השכלה, כי רק אם ירכשו השכלה יבינו שעליהם להיאבק למען זכויותיהם. ערב ערב, עד שעה מאוחרת, לימדה את בני הנוער היהודי. היא השקיעה זמן רב בהכנת ההרצאות, ואת השיעורים העבירה בסתר, כדי ששוטרים ובלשים לא ישמעו על כך. המשטר ראה בפעולות כאלו סכנה שיכולה להביא להפלת השלטון הקיים.
מניה התווכחה עם אנשי ארגון ה'בונד', שהיה ארגון יהודי שתמך גם הוא בשוויון בין בני האדם. הם טענו שצריך לשנות את המשטר הקיים, המקפח את הפועלים הפשוטים, ומשכו המוני אנשים להפגנות, אבל לא חשבו שצריך להשקיע בפועלים וללמד אותם. מניה טענה שזו לא הדרך הנכונה, כי רק אנשים שילמדו, יבינו את החשיבות שבשינוי המשטר הקיים ויבואו מרצונם להפגנות, ולא מתוך התלהבות עיוורת בלי להבין את הדרך להשגת המטרה. מניה גילתה שהפעולות של ארגון 'פועלי ציון' קרובות יותר למטרות שהיא הייתה רוצה להשיג. ארגון 'פועלי ציון' שאף לשפר את מצב הפועלים, ויחד עם זאת חתר להעלאת הפועלים היהודים לארץ-ישראל, שלא כמו ארגון ה'בונד'.
שנה אחרי תחילת הפעילות, החלה המשטרה לחשוד במניה שהיא מסיתה את הפועלים להפגנות נגד המשטר. נערך חיפוש בביתה ובעקבות התנגדותה היא נאסרה וישבה בבית הסוהר בעיר מוסקווה. למניה לא היה הרבה מה להסתיר. היא רק לימדה פועלים יהודים. אבל המשטרה חשדה בה שהיא פעילה בארגון מהפכני הפועל נגד השלטון הרוסי. החוקרים ניסו בכל דרך להוציא ממנה מידע. הם הכניסו אותה לחדר מבודד, הכניסו עכברים לחדר, סיפרו לה שאמה גוססת ושחברים רבים סובלים מכך שהיא אינה מדברת. הם סיפרו לה שאסרו את כל הפועלים בבית החרושת של אחיה, והלעיטו אותה בבדיות ובשקרים. מניה שתקה למרות כל העינויים, וחרף הסבל שהיא גורמת לאחרים. ערב אחד היא דפקה על דלת התא ואמרה לסוהר שהיא מוכנה לגלות מקצת מהשמות של אנשים הפעילים במהפכה. היא קיבלה נייר שעליו התבקשה לכתוב את השמות. לפני שהספיקה, נכנס אל תוך התא שלה אדם בבגדים אזרחיים וביקש ממנה שלא תגלה את שמות האנשים, מפני שהחוקרים סיפרו לה רק שקרים. כשהגיע החוקר לקחת את הנייר עם השמות, מניה אמרה לו שהיא התחרטה. כל הלילה חשבה בלבה: מי יכול להיות האיש הזה שהציל אותה מבגידה בחבריה.
כעבור כמה ימים הזמינו את מניה לחקירה בחדר יפה, שנראה כמו משרד, ובו ספרים לרוב. האיש שישב במשרד, היה אותו אדם בבגדים אזרחיים שהציל אותה מבגידה. היא הוזמנה לחדר זה לשיחות רבות עם אותו אדם. נראה היה לה שהוא מסכים עם דעותיה, שצריך להעלות את רמת ההשכלה של הפועלים, כדי שיילחמו למען זכויותיהם, ולא להסתפק במאבק בשלטון, כדרכו של ארגון ה'בונד', בלי להחדיר את השינוי למחשבותיהם של הפועלים.
באחד הימים שוחחה מניה עם אסיר אחר בנקישות דרך הקיר, מתא אל תא. הוא סיפר לה שהוא היה בחקירה אצל ראש הבולשת ששמו זובאטוב, ותיאר לה את החדר שבו נערכה החקירה ואת מראהו של זובטוב. מניה הבינה שהאדם שהיא מדברת איתו בגילוי לב, הוא האדם שהציל אותה מבגידה, והוא ראש הבולשת בכבודו ובעצמו. היא נבהלה מאוד, וניסתה להיזכר אם לא גילתה לו, בהיסח דעת, שם של אחד מחבריה. בפגישה הבאה שלהם, היא הביעה את כעסה בפניו, על שלא גילה לה שהוא ראש הבולשת. הוא הזכיר לה שבשיחה הראשונה ביניהם, הוא הסביר לה שהוא מוכן לשתף איתה פעולה במלחמתה למען שיפור התנאים של הפועלים, בתנאי שלא יפעלו נגד המשטר.
שנה לאחר מאסרה שוחררה מניה מבית הסוהר ומיהרה לעיר מינסק להמשיך בפעילותה עם הפועלים. הפעם, אחרי שיחותיה הרבות עם זובאטוב, ניסתה לשכנע אותם שכדאי להפריד בין המאבק על שיפור התנאים שלהם ובין המאבק נגד השלטון. המאבק על שיפור תנאי הפועלים יכול להתבצע בגלוי, וכך יוכלו להגיע להישגים מהר יותר. היא הציעה שיקימו את 'מפלגת הפועלים הבלתי תלויה', שתפעל על פי עקרונות אלה. מקצת מהפועלים אמרו לה שהיא תמימה בכך שהיא מאמינה לשיתוף הפעולה שהציעה לה זובאטוב, ראש הבולשת. מניה המשיכה בכל לבה להאמין לכל דבר שאמר לה. היא המשיכה להיפגש איתו ולספר לו על התפתחות מפלגת הפועלים שהקימה, ועכשיו היא עומדת בראשה. התנועה הבלתי תלויה הלכה והתרחבה לעוד ערים אחרות ברוסיה. הם הגיעו להישגים שאיש לא חלם עליהם, כמו העלאת השכר וקיצור שעות העבודה של הפועלים.
בתקופה ההיא מניה גרה ב'קומונה', בקבוצה קטנה של 12 איש שחיה חיי שיתוף. הם גרו ביחד, כל אחד עבד בעבודתו ואת הכסף הכניסו לקופה משותפת. בכסף זה קנו אוכל שבישלו יחד, כיבסו את הבגדים וחיו ממש כמו משפחה. מניה אהבה מאוד את התקופה הזאת, את העבודה המשותפת, שבה האדם תורם למען הכולל, ולא רק למען עצמו. הרצח של שר הפנים הרוסי והמינוי של שר פנים חדש בשם פלווה, שינה את מצבה של מפלגת הפועלים הבלתי תלויה. השלטונות הרוסיים, שראו את המפלגה מתחזקת, פחדו שגם היא תתחיל לפעול נגד השלטון, וביקשו משר הפנים החדש להגביל את פעולותיה של מפלגת הפועלים הבלתי תלויה. זובאטוב, ראש הבולשת ניסה כל הזמן להתנגד למעשיו של שר הפנים פלווה, אך ניסיונותיו לא הועילו.
החלו מאסרים של פעילים במפלגת הפועלים הבלתי תלויה. כששמעה מניה על המאסרים, מיהרה אל זובאטוב. היא לא פגשה אותו במשך חודשים ארוכים ופחדה שזובאטוב בוגד בה ובמפלגתה, כפי שכמה מחבריה חשדו זה מכבר. היא נכנסה אל משרדו בבית הסוהר עם אקדח שלוף, זועמת ורותחת מכעס ואמרה לו שהוא הפר את ההסכם ביניהם ולכן עליו למות. זובאטוב אמר לה בקול חנוק, שאם היא תירה בו יהיה לו יותר קל, וסיפר לה על מאבקו הקשה בשלטון, שהגיע לכך שאף האנשים בבולשת חושדים בו שהוא בוגד. הוא הציע למניה שתלך לדבר ישירות עם שר הפנים החדש, היות שרק הוא יוכל להפסיק את המאסרים של חבריה.
מניה הורידה את האקדח ופקחה זוג עיניים גדולות: "אני היהודייה אלך אל שר הפנים הרוסי ששונא יהודים?" שר הפנים החדש היה ידוע כמי ששנא יהודים במיוחד. זובאטוב הסביר לה שאין הוא רואה שום פתרון אחר. מניה חשבה זמן מה, התייעצה עם חבריה ולבסוף החליטה להעז ולנסות לקבוע פגישה עם פלווה, שר הפנים הרוסי. היא רצתה להשיג שלושה דברים בשיחה - זכות התארגנות מקצועית לפועלים, זכות לשבות אם לא מתקיימים התנאים שהובטחו, וזכות חופש הדיבור.
בשנת 1902 הסכים שר הפנים הרוסי פלווה, לקבל את מניה כנציגה של מפלגת הפועלים הבלתי תלויה. היא נסעה לסנט-פטרבורג להיפגש איתו. במהלך הפגישה הוא הקשיב לדבריה, אך כשהחלה לדבר על מצבם של הפועלים היהודים והציגה את דרישותיה, הוא התרגז והתנגד לכל דבריה.
מניה כעסה עליו, וללא מחשבה לקחה חפץ מהשולחן ורצתה לזרוק עליו. אחד השומרים תפס אותה והיא הוכנסה לבית-סוהר לכמה ימים. כשמניה חזרה למינסק, מפלגת הפועלים הבלתי תלויה הלכה ונעלמה. השלטונות אסרו אנשים מהמפלגה והגבילו את פעילותה. כמה חודשים אחר כך, בשנת 1903, פרצו פרעות בעיר קישינב, שבהם נהרגו הרבה מאוד יהודים. מניה וחבריה היו המומים. הם ניסו לעזור לפועלים הרוסים לשנות את מצבם, ובתמורה מתנכלים להם והורגים בהם. הם הגיעו למסקנה שמאותו יום ואילך תהיה פעילותם מופנית רק למען היהודים. דבר ראשון שיש לארגן זוהי הגנה עצמית יהודית מפני הפורעים. מניה החלה להסתובב בין ערים ועיירות ואספה כסף לארגון ההגנה על היהודים. היא וחבריה החליטו שלא די להקים ארגון, אלא יש ליזום פעולות נגד האשם המרכזי בפרעות. הם ישבו זמן רב וחשבו מי האשם בפרעות קישינב והחליטו שאחד האשמים המרכזיים הוא פלווה, שר הפנים הרוסי, ולכן יש לרצוח אותו. הם החליטו לחפור מנהרה אל ביתו, דרכה להיכנס ולחסל אותו. לתוכנית נדרשו סכומי כסף גדולים.
מניה נסעה לברלין שבגרמניה כדי לנסות לאסוף כסף ולשלוח לחבריה. היא התגוררה שם בביתו של גדליה, אחיה הגדול, שהגיע מארץ-ישראל לביקור בגרמניה. היא סיפרה לו על התוכניות, והוא הסביר לה שכל המאבקים ברוסיה הם חסרי טעם, ומקומם של היהודים הוא בארץ-ישראל, ארץ אבותיהם. מניה התלהבה מדבריו, אך בכל זאת המשיכה בתוכניתה. היא פגשה בנקאי יהודי שנתן לה את הכסף והיא מיהרה להעביר אותו לרוסיה, לחבריה.
תוכנית הרצח התגלתה, חבריה של מניה נאסרו ורבים מהם קיבלו עונשי מוות. מניה נכנסה לדיכאון קשה מהבשורות הרעות. היא הייתה מאוכזבת מכל המאמצים הגדולים שהיא וחבריה עשו ללא הצלחה. אחיה גדליה, ששמר עליה יומם ולילה, היה מודאג ממצבה ושלח מברק לארץ-ישראל, לאחיה נחום, להודיע לו שמניה חולה ומצבה קשה. נחום מיהר לשלוח מברק למניה, ובו סיפר שהוא חולה והוא מבקש שהיא תבוא. נחום ידע שאם יזמין את מניה סתם כך, היא לא תעזוב את אירופה. מניה זכרה את הבטחתה לאחיה, שבשעת צרה הם תמיד יושיטו עזרה זה לזה, והיא מיהרה לנסוע לארץ-ישראל. מניה הפליגה ליפו בשנת 1904. היא הייתה עדיין בדיכאון מהמאורעות ברוסיה, ולא שמה לב לאנשים סביבה ולמראות החדשים. היא שמחה מאוד לפגוש את אחיה נחום, אך כעסה כאשר התברר לה שנחום רימה אותה, ולמעשה היה בריא ושלם. נחום היה פעיל מאוד בארץ בשנים ההן. כעבור זמן מה החלה מניה להתלהב מהדברים שראתה סביבה, ולא הבינה איך יכלה לרדת בחוף יפו בלי להתרגש מהרגע הגדול של עלייתה לארץ. כדי לפייס אותה על התרמית שהביאה אותה ארצה, הפגיש אותה נחום עם אנשים מעניינים, כיהושע ואולגה חנקין, שהפכו להיות חבריה הטובים. אולגה דיברה איתה רק עברית תנ"כית ומניה עשתה מאמצים רבים כדי להיזכר במילים שידעה בעברית מלימודיה בילדותה. מניה אהבה לשמוע על תוכניותיו של יהושע חנקין לקניית אדמות מהערבים, כדי שיהודים יקימו עליהם יישובים.
מניה נסעה עם משפחת חנקין לראשון לציון, שם פגשה את משפחת פיינברג, שהרשימה אותה מאוד. היא נהנתה ממראה הבתים הלבנים ושדרת הדקלים היפה . היא טיילה בכרמים וכשחזרה למושבה, פגשה חבורה של נערים ונערות צעירים שעלו לארץ והגיעו לראשון לציון. הם סיפרו לה שאין להם עבודה, מפני שהאיכרים שגרים במקום מעדיפים להעסיק פועלים ערבים, היודעים טוב יותר את עבודת האדמה ושכרם נמוך. מניה לא הבינה איך איכרים יהודים יכולים להעדיף להעסיק פועלים ערבים ואינם דואגים לאחיהם, הפועלים היהודים שרוצים לעבוד את האדמה.
מניה ביקרה גם ברחובות, בנס ציונה ובגדרה, ובכל מקום פגשה עולים מחוסרי עבודה. מניה הרגישה עדיין ריחוק מהארץ. היא רצתה לחזור לרוסיה, להמשיך בפעילותה. הכבידה עליה הידיעה שרבים מחבריה נאסרו. נחום, אחיה, הזמין אותה למסע ארוך ברכיבה על סוסים ברחבי הארץ. הוא רצה לבדוק את כל האפשרויות לפיתוח תעשייה בארץ. נחום חשב שהמסע יעודד את מניה.
במסע השתתפו ארבעה חברים: מניה ואחיה, אחיו של יהושע חנקין ועוד אישה שהביאה לארץ את היתומים מפרעות קישינב. הנשים היו לבושות בבגדי גברים כדי לא למשוך תשומת לב. במהלך המסע הם רכבו על סוסים ופרדות ונשאו איתם את הציוד הדרוש. מניה התאוששה והתחילה לשמוח. היא לא התעייפה לרגע, והייתה יורדת מסוסתה ומטפסת בהרים לבדה, מתעניינת במצב הפלאחים הערבים, ומתאמצת ללמוד ערבית. המסע יצא מיפו לירושלים ומשם ליריחו. מניה הייתה המומה כשראתה את השממה שמחוץ לירושלים. מיריחו הם המשיכו לשכם.
מניה התפעלה מעצי הזית העתיקים ומשרידי היישובים העתיקים בין הכפרים של הפלאחים הערבים. היא נהנתה לישון בחיק הטבע, והמאורעות שהתרחשו ברוסיה החלו להישכח מלבה.
החבורה חצתה את נהר הירדן ובילתה ארבעה ימים בעבר-הירדן, ומשם המשיכה לסוריה ולצפונה של ישראל. הם רכבו בכל יום 12 שעות ולפעמים יותר. אחרי המסע התחילה מניה בפעילות למען הפועלים היהודים בארץ-ישראל.
מניה הגתה את רעיון הקולקטיב כבר בימיה הראשונים בארץ. הקולקטיב הוא קבוצה של אנשים שעובדים וגרים יחד ומתחלקים בכול - כל ההוצאות וההכנסות משותפות - וחיים כמשפחה אחת.
הרעיון עלה בדעתה של מניה כאשר טיילה עם אחיה בארץ. בטיולם עברו במושבות היהודיות. המצב בהן אכזב את מניה. המתיישבים, בני העלייה הראשונה בעיקר, לא היו מרוצים. הם העסיקו פועלים ערבים ומעט מאוד פועלים יהודים, דבר שגרם להתמרמרות רבה בקרב הפועלים היהודים. בהמשך הטיול הגיעו מניה ואחיה לאדמות חורן, בדרום רמת הגולן, שהיו שייכות לברון רוטשילד. האדמות היו שוממות, ומניה חשבה שזה מקום נהדר שבו הפועלים היהודים המובטלים יכולים להקים את הקולקטיב שעליו חלמה. מניה חזרה למושבות והתחילה לספר לפועלים על תוכניתה. רוב הפועלים במושבות לא ראו בעין יפה את רעיון ההתיישבות השיתופית בחורן, כל אחד מנימוקיו הוא. למניה נודע שיש איסור על התיישבות יהודית בחורן. היא לא התייאשה, וטענה שרק המעשה - התיישבות בחורן, יבטל את האיסור. מניה החליטה להציע את רעיונה לברון רוטשילד, שאדמות החורן היו בבעלותו. על מנת שהצעתה תהיה רצינית החליטה לחקור את המצב בארץ. היא עברה לבדה במושבות הארץ, מהדרום לצפון. אנשי המושבות לא הבינו מי זו הצעירה המסיירת במושבותיהם ושואלת שאלות. מקצת מהאנשים חשדו שמניה היא גבר המסווה עצמו כאישה כדי להיכנס לבתיהם.
מניה ניסתה לפנות לפקידי הברון בארץ, אבל התייאשה. אז החליטה לנסות להשיג כסף ואישור מהברון רוטשילד עצמו. אבל דווקא נסיעתה לברון רוטשילד עיכבה את מימוש תוכניותיה. הברון התרשם מהאישה ומידיעותיה, ושמח לשמוע שאדמותיו בחורן טובות ופוריות. אבל הוא לא האמין בהתיישבות שיתופית כמו הקולקטיב. הוא אמר שבכל העולם יש אנשים בעלי קרקע ואחרים שמעבדים את הקרקע. אין סיבה שבארץ יהיה הדבר שונה. בסוף השיחה הסכים הברון לתת את אדמותיו, אבל לא הסכים לתת כסף. מניה התעודדה, היא החליטה שתוכל להשיג את הכסף. היא התחילה לחקור שיטות התיישבות צרפתיות, אך לא מצאה בהן את הפתרון שביקשה.
חברים שהגיעו אליה לצרפת, רתמו אותה למשימה אחרת - עזרה ליהודים נגד הפורעים ברוסיה. הביקור בצרפת הביא אחריו ביקור ארוך ברוסיה ובארצות-הברית. כל אלה עיכבו את מניה בדרכה להקמת קולקטיב עברי על אדמת ארץ-ישראל. כשחזרה לארץ התיישבה בפתח תקווה לזמן קצר. היא נואשה מקבלת עזרה מהברון ורצתה למצוא פתרון אחר. שאיפותיה לקחו אותה אל מקום מושבם של מי שהיו מוכנים לשתף איתה פעולה. היא נסעה אל חוות שפייה. במקום זה, ליד זכרון יעקב, הוקם אז מוסד ליתומים שבאו מרוסיה. באותה תקופה היו התקפות קשות על יהודי רוסיה. רבים מהילדים שנשארו יתומים הובאו לשפייה. מזכיר המוסד, ישראל שוחט, היה חברה של מניה.
שוחט וחבריו גילו עניין בשאיפתה של מניה להקים קולקטיב, אבל הייתה להם שאיפה נוספת - הקמת ארגון שומרים יהודים שישמרו על כל המושבות. מניה פעלה במרץ כדי להפוך את חבורתם לקולקטיב היהודי הראשון. היא הבינה שהחורן לא פתוח לתכניותיה וניסתה למצוא פתרון אחר. היא פנתה לעזרה אל ידידה, יהושע חנקין. יהושע הכיר לה את גיסו, אליהו קראוזה. קראוזה היה מנהל של חווה חקלאית במושבה סג'רה שבגליל. החווה הייתה שייכת לברון הירש. מניה, בעזרת יהושע, שכנעה את קראוזה שיתן לחבורתם לעבד את אדמות החווה.
קראוזה חשש מפקידי הברון האחרים, אבל לבסוף הסכים. הוא מסר לידיה של מניה את אדמות הפלחה - גידולי השדה, כמה זוגות של שוורים ופרדות לעיבוד האדמה ואפילו מקדמה כספית, עד שיתחילו להרוויח את לחמם מהארץ. בחג סוכות בשנת 1907 היו בסג'רה מניה, ישראל ושישה עשר חברים נוספים ביניהם חמש חברות. מיד החלו לחרוש את האדמה. קראוזה ראה בעין יפה את עבודתם. הוא האמין בעבודה עברית. הוא בעצמו למד חקלאות ולכן לימד את חברי הקולקטיב כיצד לעבד את האדמה בצורה הטובה ביותר. את מניה אהב קראוזה במיוחד. היא למדה חקלאות בחוץ-לארץ ולכן העריך את ידיעותיה. מניה עבדה כמנהלת החשבונות של החווה. חברות אחרות עבדו במטבח ובעבודות הבית. עם הזמן הן החלו לעבוד גם בשדה, וכדי לא לבלוט ולהרגיז את השכנים הערבים הן תפרו מכנסיים מבד עבה ושמו כאפיות על ראשיהן. הנשים החלו לחרוש יחד עם הגברים. בתחילה נתנו לנשים את השוורים העקשנים והקשים ביותר. אחד החברים צחק בראותו
את אחת החברות נגררת אחרי השוורים. מניה התערבה מיד ודרשה שיתנו לנשים את השוורים הנוחים לעבודה. על פי דרישתה של מניה, קיבל החבר שצחק את השוורים העקשנים לעבודה.
עתה, כשעבדו וחיו כקולקטיב החליטו חבריה של מניה, ובראשם ישראל שוחט, להיות שומרי החווה. קראוזה, שהאמין בכוחה של הקבוצה לעבוד את האדמה, לא האמין ביכולתם לשמור בעצמם על המקום. השומרים של החווה היו צ'רקסים בני האזור. אבל לחבורה היה חשוב שהשמירה תהיה בידים יהודיות. הם גילו שהשומר עוזב את משמרתו מדי לילה לכמה שעות. באחת הפעמים, הם ניצלו זאת והוציאו מהחצר את אחת הבהמות. הם הודיעו לקראוזה שהבהמה חסרה. קראוזה יצא לחפש את השומר וחמתו עלתה כשגילה שהשומר הצ'רקסי לא נמצא במקום.
מאותו יום החלו חברי הקולקטיב לשמור. בלילה הראשון מונה אחד החברים לשמור, כל שאר החברים והחברות הלכו לישון בבגדיהם כי חששו מהמתקפה של השומר הצ'רקסי וחבריו. המתקפה אכן הגיעה, אך חברי הקולקטיב עמדו בה בגבורה. בהדרגה קיבלו החברים את השמירה על מקומות נוספים בארץ. ישראל הכניס את מניה לסוד הארגון שנקרא 'בר-גיורא'. הארגון שאף להיות הארגון הראשון של שמירה והגנה יהודית. מניה הייתה האישה הראשונה שנכנסה לסודו.
ישראל ומניה ראו שניהם את השמירה ואת הקולקטיב כשני דברים משותפים. למניה הדבר היה ברור - היא השתתפה בהגנה על יהודים עוד בגולה. את השנה הראשונה בסג'רה גמרו החברים ברווח ניכר. קראוזה רצה שימשיכו לעבוד בחווה, אך החברים האמינו שתפקידם הוא שמירה. הם המשיכו לחיות בסג'רה ובקרבתה ולשמור על המושבות הסמוכות.
מניה וישראל עברו לגור בעיר חיפה. הם גרו בבית אבן במושבה הגרמנית. הבית הפך להיות לביתם של השומרים. ארגון 'בר-גיורא' התרחב והפך לארגון 'השומר'. בחג פסח בשנת 1909 התאספו החברים כולם לחגוג בסג'רה. החג לא עבר בשקט ובבטחה. אחד הבאים לחגוג הרג בדרכו שודד שתקף אותו. החברים ציפו להתקפה. מניה סידרה את האנשים בין העמדות, והתפלאה לגלות באחת העמדות שתי נשים. היום חלף ללא התקפה. כמה ימים מאוחר יותר כונסו כולם במושבה הסמוכה - מסח'ה (היום שמה כפר תבור). הכינוס היה הכינוס הראשון של 'השומר'. הראשונה לנאום הייתה מניה, היא פנתה אל החברים לא כנואמת, אלא כמדברת ומסבירה. היא דיברה על חשיבותה של השמירה בידי היהודים. למחרת התקיפו הערבים את סג'רה ושניים מהחברים נהרגו.
מניה הייתה מעט מאוד זמן בביתה בחיפה, רוב הזמן היא סיירה בארץ אצל חבריה השומרים. במיוחד ריגשה אותה ההתיישבות השיתופית החדשה באום ג'וני, בחוף הדרומי של הכינרת. קמה שם קבוצה הדומה ברעיון לקולקטיב - עיבוד אדמה בשותפות, רווחים משותפים וחיים משותפים. כמה מחבריה של מניה התיישבו שם. דבר נוסף ששימח את מניה היה קרבתו של המקום לחורן, שבו רצתה להקים את הקולקטיב הראשון. בשמה העברי נקראה הקבוצה הראשונה - דגניה.
עתה הייתה משימה חדשה לאנשי 'השומר', וביניהם מניה וישראל - כיבוש אדמות פולה - אדמה בעמק יזרעאל. 'השומר' קיבל על עצמו את עיבוד האדמות הראשונות שנרכשו בידי יהודים בעמק יזרעאל. השומרים ונשותיהם עבדו יומם ולילה בעיבוד הקרקע ובשמירה. מניה וישראל לא הצטרפו לחבריהם בפולה, שהפכה למרחביה, אבל ביתם בחיפה היה כמו משרד שפעל למען חברי 'השומר'. מניה השיגה תרומות והלוואות למען מרחביה. היא ניהלה את כל ענייני הכספים וטיפלה בכל העניינים הסידוריים של היישוב החדש עם המוסדות.
