יצחק שדה

יצחק שדה היה מראשי 'ההגנה' וממייסדי 'גדוד העבודה' על שם יוסף טרומפלדור.
מטרותיו של 'גדוד העבודה' היו עבודה, הגנה והתיישבות, שייעשו בשיתוף על-ידי הקמת קבוצה כללית של כל הפועלים בארץ-ישראל.
הוא היה מפקד הפלמ"ח. פלמ"ח, ראשי -תיבות של 'פלוגות מחץ', היה כוח של צעירים שגייסה 'ההגנה' בשנת 1941, למילוי תפקידים מיוחדים.
בסוף מלחמת העולם השנייה (1945) מונה יצחק שדה לרמטכ"ל בפועל של 'ההגנה'. היה מראשי המפקדים במלחמת העצמאות.

הוא נולד בפולין בשנת 1890. בתקופת מלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הרוסי וזכה שם באות הצטיינות רם. יצחק שדה השתתף עם יוסף טרומפלדור בארגון 'החלוץ' בחבל קרים. ארגון 'החלוץ' היה ארגון של צעירים יהודים שהכשירו את עצמם לעלייה לארץ-ישראל, לעבודה ולהתיישבות בה.

יצחק שדה עלה לארץ-ישראל בהיותו בן 30, בשנת 1920.
בארץ התרכזה פעילותו בעיקר בתחום העבודה וההגנה. הוא פיקד על הפלמ"ח עד 1945, והיה רמטכ"ל בפועל של 'ההגנה'.
עם הקמת צה"ל התמנה מפקד חטיבה משוריינת.
בשנת 1949 פרש מהצבא ועסק בפעילות פוליטית במפ"ם. הוא כתב מאמרים וספרים. 

יצחק שדה נפטר בשנת 1952 ונטמן בגבעת ברנר.
על שמו יישוב בשרון - שדה יצחק, קיבוץ בנגב - ניר יצחק, ורחובות בערי הארץ.

יצחק שדה נולד בעיר לובלין שבפולין בשנת 1890. סבו היה רבה של העיר לובלין, עיר חשובה בפולין. כשיצחק היה בן שנתיים עברו הוריו לגור בוורשה, בירת פולין, שבה עברה המשפחה תקופה קשה מאוד. יצחק חי בסביבה יהודית דתית, ובביתו נשמרו המצוות בקפדנות. הוריו חיו בריב מתמיד ויצחק גדל באווירה עכורה ובהרגשה שאיש אינו מבין אותו. היו ימים שתחושתו הייתה כה קשה עד כי ביקש את נפשו למות. הוריו של יצחק נפרדו והאם עזבה את הבית. הילד יצחק הועבר לבית סבו וסבתו. גם הם הקפידו מאוד על מצוות הדת. כעבור תקופה מסוימת חזרה אמו של יצחק ולקחה אותו לביתה. האם התחתנה שנית עם סוחר עשיר ועברה לגור בעיירה רוסלובל. בעיירה גר קומץ יהודים. יצחק היה בן עשר כשהגיע לביתו החדש, והתרשם מהבית המפואר, מהמשרתים ומהמשרתות שהסתובבו בו. יצחק היה ילד חיוור, עיניו השחורות הבריקו במבט של עצב עמוק. הוא לבש קפוטה - חלוק שחור ארוך שלבשו יהודים דתיים - והיו לו פיאות מסולסלות וארוכות שירדו עד הכתפיים. הוא הרגיש זר מאוד במראה היהודי-דתי הזה, בסביבה שכמעט ולא היו בה יהודים. עד מהרה הוא שינה את צורת לבושו וגזז את שערותיו. יצחק גילה את עולם הספורט ובהתלהבות רבה התאמן עד שנהיה בעל שרירים. הוא שיחק הרבה ברחוב עם בני גילו הגויים. חוץ מאהבתו לספורט גילה באותה תקופה את אהבתו לקריאת ספרים. הוא אהב במיוחד לקרוא ספרים של סופרים רוסים.

בבית גרו כל אחיו החורגים של יצחק, שהיו מבוגרים ממנו. האחים היו מעורבים מאוד במאבקים נגד השלטון הרוסי, מאבקים שהביאו בסופו של דבר למהפכה ברוסיה ב-1905. יצחק שמע על המפלגות השונות, על הפעילות הסודית במחתרת, ורצה מאוד ללמוד על עולמות חדשים. עד שהגיע יצחק לעיירה רוסלובל דיבר רק יידיש, כי כך דברו בבית הוריו בווארשה, אולם כאן הוא למד גם רוסית ועברית. כבר בהיותו בן 11 התפרסמה כתבה שכתב יצחק בעיתון ילדים עברי ברוסיה. יצחק ניסה אף להוציא עיתון עברי וקרא לו 'כרם חמד'.

השימוש בשפה העברית נפסק כשהמהפכה הרוסית הלכה והתקרבה. אף-על-פי שיצחק היה רק בן 13 הוא הצטרף למחתרת שפעלה נגד השלטון. מטרות המחתרת היו להשיג צדק ושוויון בין אנשים. רוסיה נשלטה בתקופה זו בידי הצאר, שהיה שליט יחיד והמוני הרוסים היו משועבדים לו. השלטון היקשה על העניים והקל על חיי העשירים ועל בני המעמד הגבוה. יצחק האמין שיש לשאוף לשוויון והצטרף למחתרת. הוא לא אהב את כל חבורות הצעירים שרק דיברו ולא עשו דבר ודגל בפעולה ובעשייה. בשנת 1905, כשהיה בן 15, הגיע יצחק לעיר אודסה. הימים היו ימי המהפכה. במהלך ביקורו בעיר היה עד לטבח שערך צבא הקוזאקים, מטעם השלטונות, בפועלים היהודים והלא יהודים שהפגינו נגד השלטונות. יצחק עצמו ניצל בנס בידי קצין רוסי, אשר ידע שעומדים להרוג הרבה אנשים. הוא הציל את יצחק מפני שלפי לבושו הוא נראה כבן למשפחה עשירה, ממעמד גבוה.

המאבק נגד השלטונות הרוסיים גרם להגברת שנאת יהודים. המהפכה הביאה בעקבותיה פרעות - התנפלויות על יהודים, שוד, פגיעה וגם רצח. ביתו של יצחק ברוסלובל הפך למרכז ההתארגנות היהודית להגנה עצמית נגד הפרעות. בתקופה זו למד יצחק בפעם הראשונה להפעיל אקדח.

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. יצחק היה בן 24 והתנדב לצבא הרוסי. הוא היה בעל כושר ספורטיבי מעולה ובעל הישגים מצוינים באתלטיקה קלה, ולכן גייסו אותו ליחידה קרבית. יצחק עלה במהרה לדרגת סמל. הוא נפצע בחזית וקיבל את 'צלב גיאורגי הקדוש' - עיטור כבוד וגבורה שכמעט שום יהודי לא קיבל בצבא הרוסי. בגלל פציעתו קיבל יצחק שחרור זמני מהשירות הצבאי והוא הועבר לעיר סנט-פטרבורג. בשנת 1917, בעקבות המהפכה, הודח הצאר הרוסי, שליטה העריץ של רוסיה. יצחק התמנה לקצין משטרה. הוא שימש בתפקיד זה שמונה חודשים. בזמנו החופשי עסק בלימודים, היה מאמן אתלטיקה, וכתב מאמרים לעיתון.

באותה שנה פגש יצחק בסנט-פטרבורג את יוסף טרומפלדור, שחזר לרוסיה מארץ-ישראל. הוא שמע על הרעיון המיוחד של טרומפלדור. טרומפלדור רצה להקים צבא יהודי, שיורכב מחיילים יהודים ששוחררו מהצבא הרוסי, ולאחר שיקום צבא כזה הוא יפרוץ דרך קווקז ותורכיה ויכבוש את ארץ-ישראל. הרעיון מצא חן בעיני יצחק. עד לאותה פגישה עם טרומפלדור, לא שמע יצחק על ציונות או על הרעיון לחזור ולהתיישב בארץ-ישראל. הרעיון לא יצא לפועל. טרומפלדור קשר קשרים טובים מאוד עם הממשלה החדשה שקמה אחרי הדחת הצאר, אבל מהפכנים אחרים הפילו את הממשלה. יצחק ויוסף טרומפלדור נפרדו, אך לא לזמן רב.

ימי סוף מלחמת העולם הראשונה, היו תקופה קשה מאוד בשביל היהודים. המשטר ברוסיה לא היה יציב, ולכן גברה הסכנה של התנפלויות על יהודים. היהודים ברוסיה החליטו שהדבר הדחוף ביותר הוא לארגן הגנה יהודית עצמית. יצחק שמע שיוסף טרומפלדור עומד בראש ארגון ההגנה העצמית והוא מיהר להתייצב מיד לפקודתו. הפגישה השנייה בין יצחק ובין יוסף טרומפלדור לא האריכה ימים. הצבא האדום, שקם אחרי המהפכה השנייה, פירק מיד את ההתארגנות ולקח את הנשק מידי האנשים. הקצינים הסבירו להם, שעכשיו אחרי המהפכה, הצבא ישמור על השקט ואין צורך בהגנה עצמית יהודית.

יצחק התנדב לצבא האדום. הוא צורף לפלוגה א' של 'הגדוד האדום' הראשון. זו הייתה יחידה צבאית טובה מאוד. החיילים בפלוגה בחרו ביצחק למפקד, והוא פיקד על הפלוגה חצי שנה, במהלך קרבות קשים נגד הצבא הגרמני. עם תום הקרבות התיישב יצחק בחצי-האי קרים וחזר ללמוד. יצחק התחיל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה, ובזמנו הפנוי עבד כמדריך ספורט בארגונים יהודיים. הוא עבד גם ככתב בעיתון פועלים מקומי. לפני סיום השנה הראשונה באוניברסיטה פגש את יוסף טרומפלדור בפעם השלישית. הפגישה הזו שינתה את מסלול חייו וקבעה את עתידו של יצחק.

יצחק שדה גר בחצי-האי קרים ולמד פילוסופיה באוניברסיטה. בשעות הפנאי פעל כמדריך ספורט בארגונים יהודיים ושימש ככתב בעיתון פועלים מקומי. בשנת 1919, בזמן החופשה מהלימודים, הוא נפגש בפעם השלישית עם יוסף טרומפלדור. טרומפלדור ארגן, באותה עת, קבוצות שנקראו 'החלוץ', שאליהן הצטרפו אנשים שהתכוננו לעלייה לארץ-ישראל. הם עסקו בעבודות שונות שהכינו אותם לקראת העלייה לארץ-ישראל, ובמיוחד בחקלאות. יצחק לא היה מעורב בכלל בענייני הציונות, ויוסף טרומפלדור לא ניסה להכניס אותו לתוך עולם הציונות. מדי פעם הוא פנה ליצחק בבקשת עזרה בכל מיני עניינים. כעבור זמן מה הציע טרומפלדור ליצחק להצטרף לקבוצה היוצאת לעבודה חקלאית. יצחק הסכים, אבל הדגיש שהוא לא מתחייב להצטרף לקבוצת 'החלוץ' ולעלות לארץ-ישראל, והציב תנאי נוסף, שיחד איתו יצאו התלמידים שהוא הדריך באתלטיקה. טרומפלדור הציע לחלק את האנשים החזקים בין כל הקבוצות, שלא כולם יהיו עם יצחק. אך יצחק סירב, ועמד על רצונו להיות בקבוצת האנשים המוכרים לו, ואף לא להיפרד מתלמידי החוג לאתלטיקה. אחרי ויכוח הסכים טרומפלדור לכל התנאים שהציב יצחק. בסוף התקופה התברר שהקבוצה של יצחק הצטיינה בכושר העבודה שלה, בהתמדה, ובמשמעת ששררה בתוכה.

באחד הימים הזמין טרומפלדור את יצחק אליו הביתה. בעל הבית שבו גר טרומפלדור היה אחד העסקנים הציונים. באותו זמן באו לבקר עוד כמה חברים והם התחילו לשוחח על הגנה עצמית של יהודי רוסיה. טרומפלדור אמר, שאם יהיו פרעות נגד היהודים הם יתגוננו בכל כוחם. בעל הבית חייך ואמר: "נו, כאשר יהיה מצב כזה, תיבהלו כולכם ותברחו". הערה זו העליבה מאוד את טרומפלדור ואת יצחק. טרומפלדור הסמיק והחוויר, חרק שיניים, ולא ענה לבעל הבית. אחר כך עשה צעד קדימה, הכה באגרופו על השולחן ואמר בכעס: "מי שלא מתנגד שוחטים אותו כמו כבש - אותנו אין הורגים". בעל הבית השפיל את ראשו ויצא מן החדר.

כעבור כמה חודשים החליט טרומפלדור לעלות לארץ-ישראל. הוא רצה לאסוף את כל ראשי קבוצות העבודה וביניהם גם את יצחק, כדי להיפרד מהם ולתת להם הוראות אחרונות. טרומפלדור ציווה עליהם להגיע לפגישה בזמן, אבל שבשום פנים ואופן לא יפסידו יום עבודה.

זו הייתה תקופת הקציר, וכל הקבוצות עבדו מזריחת החמה ועד שקיעתה. כדי להגיע בזמן לפגישה, יצא יצחק מיד אחרי העבודה, ולא הספיק אפילו להתרחץ ולאכול. בלילה שלאחר הפגישה הוא הלך 35 ק"מ ברגל כדי להגיע לפנות בוקר לעבודה, וכמותו עשו כל ראשי הקבוצות. כעבור כמה חודשים הגיעה אל יצחק הודעה קשה ועצובה מארץ-ישראל. בהודעה נמסר שיוסף טרומפלדור נהרג בקרב על תל-חי. יצחק הרגיש כמו יתום, כאילו אבד לו אבא, חבר, מפקד.

והנה, ללא התארגנות מראש, פנו אל יצחק קבוצות וחברים בודדים. הם ידעו שהוא חבר טוב של טרומפלדור ולכן ביקשו ממנו שיהיה ראש כל קבוצות 'החלוץ', ויצחק הסכים מיד. חלק מהתפקיד היה לארגן את קבוצות העולים לארץ-ישראל. כך מצא יצחק את עצמו כשהוא עומד בראש קבוצת העולים לארץ-ישראל. הוא לא היה בן 18-17 כמו שאר חברי הקבוצה, הוא היה כבר בן 30 ונשוי. אל הרעיון הציוני הוא הגיע במקרה. יצחק דאג לאסוף כסף להוצאות הנסיעה, והכין תעודות מתאימות לכל אחד מהצעירים כדי שיוכלו להיכנס לפלשתינה - היא ארץ-ישראל.

הקבוצה יצאה לדרך בחודש מאי של שנת 1920. בקבוצה היו 31 איש. כשהגיעו לארץ קראו להם ה'טרומפלדורים'. הקבוצה הגיעה לארץ באמצע הקיץ, וחבריה הצטרפו מיד למחנה פועלים גדול שעבד בסלילת כביש בין צמח לטבריה. ממשלת המנדט הבריטית נתנה כסף לסלילת הכביש, על מנת למנוע אבטלה בארץ. זאת הייתה התחנה הראשונה בארץ, והעבודה שימשה לקבוצת ה'טרומפלדורים' מקור מחיה ובסיס להתארגנות. הצטרפו אליהם עוד עולים ממחוזות אחרים ברוסיה. בעקבות העבודה בסלילת הכביש החליטו העולים להקים קבוצה גדולה שתעסוק בעבודה ובהגנה. הם החליטו לקרוא לקבוצה 'גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור' והכריזו שגדוד זה יסתובב ברחבי הארץ ויעבוד בכל עבודה נחוצה, וגם יגן על מקומות שיהיה צורך להגן עליהם. הגדוד התגבש לקבוצה אחת עם הוצאות והכנסות משותפות. יצחק ועוד שלושה חברים עמדו בראש הוועד הזמני של 'גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור'. ההקמה הרשמית של הגדוד נערכה על-יד טבריה, במלאת חצי שנה למותו של טרומפלדור.

יצחק הפך מהר מאוד ל'ראש הגדוד'. איש לא מינה אותו באופן רשמי לתפקיד, אך הוא היה מאוד מקובל על החברים. יצחק התמנה גם לוועד פועלי הכביש, בבחירות שערכו הפועלים. בעקבות פעילות זאת נבחר יצחק לוועד המרכזי של הסתדרות פועלי העבודות הציבוריות והבניין.

בשנת 1921 עבר מרכז 'גדוד העבודה' לקרבת המושבה מגדל שליד הכינרת. יצחק היה עסוק מאוד בענייני עבודה וארגון. הוא דאג להכשרה מקצועית של החברים, היה בקשר עם המפקחים ועם המהנדסים הבריטים ועסק בעבודות ארגון נוספות. יצחק סידר לפועלי הגדוד עבודה נוספת: חציבה. את מלאכת החציבה למד יצחק עוד כשעבד בעבודת סלילת הכביש בין טבריה לצמח. יצחק היה ידוע כאחד החוצבים המומחים. הוא היה כל-כך טוב בעבודה זו עד שבשנת 1924, חברת 'סולל בונה' בחרה לשלוח אותו לאנגליה, כדי שיבדוק שם אפשרות של ייצוא שיש מארץ-ישראל, וכדי שירכוש מכונות משוכללות למחצבות בארץ. 

אף-על-פי שיצחק היה עסוק מאוד בפעילות הארגונית הוא לא עזב את אימוני הספורט וההגנה. כבר בראשית ימי הגדוד היה ברור לכולם שיצחק מבין היטב בענייני ביטחון והגנה. כולם העריכו מאוד את ניסיונו בצבא הרוסי. יצחק היה אחד משבעת הנציגים שהיו בוועד של ארגון 'ההגנה' שהוקם ב-1920. מיד הגיש יצחק לוועד תוכנית אמונים. 'ההגנה' פעלה ללא אישור השלטונות הבריטיים בארץ, ולכן הציע יצחק שהחברים ב'הגנה' יתאמנו כאילו הם ספורטאים ובכך יזימו חשדות כלפיהם. באחד הימים של שנת 1921, בזמן שיצחק היה במגדל ועסק בעבודות הגדוד, הגיעה אליו

הודעה דחופה לבוא לתל-אביב. בעיר יפו היו התפרעויות של הערבים נגד היהודים. המנהיגים היהודים במקום לא ידעו מה לעשות ולכן קראו ליצחק, בעל הניסיון, שיעזור להם להחליט על דרך פעולה. בעקבות פרעות אלה החליטו בוועד 'ההגנה' להקים קבוצה קבועה של מדריכים שיהיו מסוגלים לאמן קבוצות של מחזיקי נשק בכל היישובים. הם ביקשו מיצחק שיבחר את האנשים המתאימים ויאמן אותם. זה היה קורס המדריכים הראשון בתולדות 'ההגנה', וממנו צמחו המפקדים הראשונים של 'ההגנה'. כשהקורס הסתיים, בסוף שנת 1921, עלה יצחק לירושלים, לעמוד בראש קבוצה של חוצבים מחברי 'גדוד העבודה'. החוצבים היחידים בירושלים היו ערבים. יצחק וחבריו עלו לירושלים כדי לנסות להשתלב בעבודות החציבה בעיר. כעבור כמה ימים פרצו בירושלים מאורעות בין ערבים ליהודים. יצחק נשלח לפקד על עמדה במרכז הרובע היהודי בעיר העתיקה. הוא גילה עד כמה קשה להתגונן בעיר העתיקה של ירושלים, שכולה בנויה מסמטאות צרות ומפותלות.

עד שנת 1925 נשאר יצחק בירושלים. בשעות הפנאי שלו כתב לעיתון 'מחיינו', העיתון של 'גדוד העבודה', ואף כתב מחזה שהוצג על-ידי 'הקומדיה הארצישראלית' בתל-אביב. מירושלים נדד יצחק לגליל העליון. 'גדוד העבודה' רצה לבנות בסביבות תל-חי מפעל תעשייתי גדול לחציבת שיש ולעיבודו. יצחק קיבל את הפיקוד על הקבוצה, מפני שבתפקיד זה נעשה שימוש בטכנולוגיה מודרנית, והיה צורך בידע מקצועי רב ובגיוס כספים כדי שהפרוייקט יצליח. יצחק היה המתאים ביותר לתפקיד. בגבעת החוצבים בין מטולה לכפר גלעדי, נולדה בשנת 1927 בתו הבכורה של יצחק, איזה.

אשתו הראשונה של יצחק, שאותה נשא לאישה לפני שעלה לארץ, לא החזיקה מעמד בחיים הקשים בארץ-ישראל ובכל הנדודים שעבר יצחק וחזרה לרוסיה. יצחק התחתן עם זהבה, שהייתה אחת מהחברות ב'גדוד העבודה' ו'ההגנה'. הוא היה בן 37 כשנולדה בתו הראשונה. בין אנשי הגדוד היו ויכוחים נוקבים לגבי המשך הדרך. הוויכוחים היו כל-כך קשים, עד שהגדוד התפלג לשתי קבוצות. לא היה זה הפילוג הראשון בגדוד, שמרכזו היה באותה תקופה ביישוב תל-יוסף. בסוף שנת 1927 עזב יצחק את הגדוד. הוא השקיע את כל המרץ והיוזמה שלו בעבודות האבן והחציבה. הוא עבד, הדריך וניהל את העבודה בגבעת החוצבים.

מגבעת החוצבים בגליל עבר יצחק לנהריים מדרום לכינרת. בנהריים הקים אדם בשם פנחס רוטנברג מפעל שהשתמש בכוח נפילת מים להפקת חשמל. כדי שהמים יפלו בכוח רב היה צריך להקים סכר על נהר הירמוך. יצחק הוזמן להיות מנהל העבודה. כאשר הסתיימה העבודה בנהריים עזב יצחק את נהריים לעתלית. הוא היה מנהל העבודה של המחצבה במקום. המחצבות סיפקו אבנים לבניית שובר הגלים בחיפה. הוא נשאר בעתלית עד שנת 1929. בשנה זו הגיעו לעתלית ידיעות על התפרעויות של ערבים. יצחק עזב מיד את עבודתו והתייצב במפקדת 'ההגנה' בחיפה. בתחילה נתנו לו לארגן את התקנת ה'חביות', שהיו פצצות פשוטות, אך כדי להרכיב אותן היה צורך בניסיון ובידע בשימוש בחומרי נפץ. אחר כך מינו את יצחק למפקד אזור סמוך לתחנת הרכבת, שהיה אחד האזורים המסוכנים ביותר בעיר. כאשר נרגעו המהומות בחיפה נשלח יצחק לארגן את ההגנה על היישובים הקרובים: יגור, כפר חסידים ונשר. התפקיד האחרון ש'ההגנה' הטילה על יצחק באותה תקופה, הביא אותו לצפת. בזמן המאורעות לא הצליחו היהודים בעיר להגן על עצמם. הכנופיות הערביות הרגו יהודים רבים והחריבו בתים ורכוש. יצחק הבין מיד שלא צריך רק לארגן מחדש את כוחות ההגנה בצפת, אלא צריך לעודד את האוכלוסייה היהודית במקום ולהחזיר לה את ביטחונה העצמי. יצחק הצליח בשתי המשימות. כשהסתיימו כל מטלות 'ההגנה', חזר יצחק לעבודתו בעתלית. לאחר שנסתיימה עבודת החציבה בעתלית, ביקשו מיצחק שיבוא לחיפה כדי לפקח על בניית המזח, וכאשר זה הושלם, נקרא יצחק לירושלים לפקח על המחצבות ברמאללה ובעטרות. את השגרה שבפיקוח על המחצבות שבר ביקורו של חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. מוסדות התנועה הציונית חשבו כי חייבים לשמור עליו שמירה מעולה ונאמנה. כמובן שהאדם המתאים ביותר לתפקיד היה יצחק. הוא התלווה לסיורו של חיים וייצמן, עד שובו לאנגליה. כשחזר חיים וייצמן לאנגליה, חזר יצחק אל מחצבותיו.

יצחק שדה (לנדוברג) עסק בביטחון עוד לפני שהגיע לארץ, אבל התקופה שבה מילא תפקיד מרכזי ב'הגנה' ובנושאי ביטחון הייתה בין השנים 1936 ו-1948. 

השנים הללו היו שנים חשובות בהקמת הצבא העברי והמדינה שבדרך. יצחק שדה היה דמות בולטת בבניית כוח המגן לפני הקמת המדינה ואחרי הקמתה, כשכוח המגן היה לצבא ההגנה לישראל. איך כל זה התחיל? מנהיגי 'ההגנה' - ארגון צבאי שקיבל על עצמו להגן על יהודים בארץ-ישראל מאז 1920 ועד הקמת המדינה - הכירו את יצחק "כאחד שאפשר לסמוך עליו". למשל, כשהגיע לארץ חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, נשלח יצחק לשמור עליו. כאשר ארבה סכנה ליהודים בזמן ה'מאורעות' - מהומות דמים שיזמו הערבים נגד היישוב היהודי בארץ-ישראל - נקרא יצחק לפקד על מערכת ההגנה על יישובים שקשה היה להגן עליהם. כך היה ב-1921 ביפו, ב-1929 בחיפה, וב-1936 בהרטוב (הרטוב היה יישוב מבודד על-יד ירושלים שהותקף בידי ערבים).

המאורעות שהתחילו בחודש אפריל 1936 היו שונים מהמאורעות שקדמו להם. הם נמשכו זמן רב מקודמיהם, והתפרשו, בהפסקות, על פני שלוש שנים, עד 1939. גם עוצמת ההתקפות היה שונה וקשה מזו שהכירו היהודים עד אז. המאורעות התחילו בשביתה כללית של כל הערבים בארץ-ישראל.

מנהיגי היישוב היהודי בארץ הגיעו למסקנה שצריך למצוא דרך חדשה להגן על יהודים ועל יישוביהם נגד התקפות הערבים. עד אז הייתה השיטה להגן על כל יישוב רק כאשר הוא מותקף. כמה מנהיגים הציעו שיטה חדשה וקראו לה ה'יציאה מהגדר', זאת אומרת להתקיף את הפורעים המתכננים לפגוע ביישוב לפני שהם מגיעים עד אליו. אחדים הציעו, אבל אחד עשה.

יצחק הנהיג, במסגרת פיקודו על אזור הרטוב, קבוצות קטנות של אנשים שיצאו בלילה מחוץ ליישובים היהודיים - הסתתרו וחיכו לפורעים שיגיעו. משאלו הגיעו הפתיעו אותם המגינים היהודים לפני שהספיקו להגיע ליישוב. שיטה זו התגלתה כיעילה מאוד. יצחק שדה היה מפקד טוב, היו לו רעיונות חדשים והוא ידע איך לבצע אותם. הוא המציא שיטות חדשות וידע להגיב במצבים שונים. המפקדים של כל אזור ירושלים החליטו להקים יחידה, כמו זו שהקים יצחק באזור הרטוב, לכל אזור ירושלים. הוחלט, כמו כן, שיצחק יהיה האיש שיקים אותה ויפקד עליה. היחידה נקראה 'הנודדת', מפני שלא ישבה בתוך היישובים, אלא יצאה מהם ופעלה בכל פעם במקום אחר.

'הנודדת' פעלה חמישה חודשים. בסתיו 1936 הייתה הפסקה ב'מאורעות' ו'הנודדת' התפרקה. יצחק נקרא למשימה חדשה, והיא לפקד על המגינים של מחצבה ליד מקורות הירקון. האזור היה ערבי כמעט לגמרי. במחצבה עבדו ערבים, אבל בתחילת המאורעות שבתו הערבים ולכן הופסקה אספקת חומרי הבנייה לתל-אביב. מנהיגי היהודים בארץ החליטו שבמחצבה יעבדו יהודים כדי לא להיות תלויים בעובדים הערבים. הערבים לא היו מרוצים מכך שיהודים עובדים במחצבה וחיבלו במכונות שבה. יצחק שדה נקרא לפקד על הגנת המחצבה. שוב פעל בדרך שבה האמין - ה'יציאה מהגדר'.

הוא יצא למארבים עם הקבוצה הקטנה שעליה פיקד והתקיף את הפורעים קרוב ליישובים שלהם.

כשהיה במחצבה, שנקראה 'מגדל צדק', ישבה משפחתו בירושלים. בתו השנייה, רבקה, נולדה כשהוא רחוק ממשפחתו ועסוק בהגנה על הארץ. אף אחד לא התפלא שהאב לא היה עם משפחתו בלידה. עשר שנים קודם לכן כתב עליו חברו בשיר היתולי: "הוא התאהב בכל עוז. שמה של היפיפייה ידוע לי. שם זה הוא 'הגנה', כל מחשבותיו נתונות לעסקי 'ההגנה'". אחרי מאמצים רבים הצליח יצחק לשכנע את מפקדי 'ההגנה' ואת מנהיגי היהודים בארץ בחשיבותה של שיטתו - ה'יציאה מהגדר'. מפקדת 'ההגנה' החליטה על הקמת הפו"ש - פלוגות השדה. על יצחק הוטל להקים את הפו"ש ולפקד עליהן. אז שינה את שמו מיצחק לנדוברג ליצחק שדה.

מה עשו הפו"ש? הפו"ש בפיקודו של יצחק שדה המשיכו את הרעיון של 'יציאה מהגדר'. אבל היה בהם גם חידוש, חידוש חשוב: זו הייתה יחידה ארצית שיכלה להתגייס מיד לכל משימה בכל רחבי הארץ. בכל פעם שהתעוררה בעיה, הגיע הפו"ש עם נשקו, ציודו ואנשיו. הקמת הפו"ש הפכה את 'ההגנה' מארגון שמגן על כל יישוב בנפרד לארגון ארצי. 

אנשי הפו"ש אבטחו את הקמת היישוב חניתה. חניתה הוקמה באזור מרוחק מכל יישוב יהודי, על הדרך שבה עברו הפורעים הערבים מלבנון לארץ-ישראל. אנשי הפו"ש, בפיקודו של יצחק שדה, עלו יחד עם ראשוני היישוב למקום, שמרו עליהם מפני התקפות ועזרו להם להקים את היישוב תוך לילה אחד. אחר כך שמרו על בוני גדר הגבול בין ארץ-ישראל ללבנון. הגדר הוקמה באזור הררי קשה לשמירה והרחק מיישובים יהודיים. הפו"ש פעלו ללא אישור הבריטים. באותה תקופה קמה יחידה דומה של יהודים בתוך הצבא הבריטי. קראו לה 'פלוגות הלילה המיוחדות' ופיקד עליה אנגלי בשם אורד וינגייט. יצחק שלח מקצת מאנשיו לשרת בפלוגות הלילה. הוא המשיך לפקד על יתר אנשיו במחתרת. אנשי הפו"ש עסקו אמנם בהתקפה, ולא רק בהגנה על יישובים, אבל הם מעולם לא פגעו במישהו שלא ניסה לפגוע ביישובים או במפעלים. 

הפו"ש פעל מאז ראשית 1938. הוא התפרק כאשר פסקו המאורעות בחורף 1939. פירוק הפו"ש פגע ביצחק, שהאמין בדרכו. הוא המשיך לפקד על יחידה חדשה - החי"ש - חיל השדה. אבל החי"ש לא הייתה יחידה המגויסת כל הזמן. אנשיה עבדו בכל מיני מקומות וגויסו רק כשהיו חייבים לגייס אותם. היה קשה לאמן אותם ולשמור אותם בכושר. יצחק המשיך להיאבק על הקמת חיל ארצי שיהיה מגויס כל הזמן. אחרי שהבריטים פרסמו את 'הספר הלבן' של 1939 - מסמך ממשלתי בריטי, שבו הוכרז על הפסקת מכירת קרקעות ליהודים, הגבלת העלייה ועוד, הוחלט על הקמת חיל ארצי כזה. על יצחק הוטל להפוך את יחידות הפו"ם - פעולות מיוחדות, שפעלו בנפרד בכל מקום, לחיל ארצי. הוא הופקד על הפיכת היחידות ליחידה אחת תחת פיקודו, שתקבל הוראות מהנהלת הסוכנות היהודית. הם היו צריכים לפעול נגד הבריטים. מלחמת העולם השנייה הפסיקה את פעולת הפו"ם. הנהלת הסוכנות היהודית לא רצתה לפעול נגד הבריטים כשהם נלחמים בגרמניה הנאצית. רק יצחק ומעטים מאנשיו נשארו מגויסים - על כל צרה שלא תבוא.

בשנת 1941 המצב בארץ-ישראל היה קשה. תושבי הארץ, וביניהם מפקדי 'ההגנה', חששו מכיבוש ארץ-ישראל בידי צבא גרמניה. מצפון לארץ, בלבנון ובסוריה, שלטה צרפת, שנכבשה כבר בידי גרמניה הנאצית; מדרום, ביבשת אפריקה, התקדמו צבאות גרמניה עד מצרים והיו בדרכם לארץ-ישראל. גם הבריטים חששו מכיבוש הארץ בידי הנאצים. הם החליטו לשתף פעולה עם היהודים בארץ להקמת יחידה שתעזור להם. הם חשבו שאם הארץ תיכבש בידי הגרמנים, יחידה כזו, שתישאר בארץ, תפריע לכוחות הגרמניים ותעזור להם לכבוש את הארץ מחדש. בל"ג בעומר תש"א - מאי 1941, ישבו מפקדי 'ההגנה' בביתו של מפקד 'ההגנה', אליהו גולומב, כדי להחליט האם להקים יחידה בשיתוף פעולה עם הבריטים. יצחק שדה ישב באותו בית, מחוץ לחדר, והמתין במתח לתוצאות הפגישה. הוא ראה בה אפשרות לחדש את היחידה המגויסת הארצית, שבה תמך. לבסוף, אחרי ציפייה, יצא מהחדר אליהו גולומב ואמר ליצחק שהוחלט על הקמת תשע פלוגות מחץ מגויסות, שעליהן יפקד יצחק עצמו. פלוגות המחץ נקראו בפי כל הפלמ"ח.

מיד הוחלט על הקמת הפלמ"ח. יצחק החל לגייס את האנשים הטובים ביותר שהכיר בקיבוצים ובפעולותיו הקודמות. 

הפעילות הראשונה של הפלמ"ח התקיימה עוד לפני שהוקמו הפלוגות ממש. בשיתוף פעולה עם המודיעין הבריטי הוחלט לשלוח סירה קטנה ובה 23 לוחמי פלמ"ח כדי לפוצץ את בתי הזיקוק לנפט בלבנון. יצחק רצה לצאת עם הלוחמים ולפקד עליהם בשטח. הם היו חבריו, ממקימי הפלמ"ח, אבל המפקדה הראשית לא הסכימה. הסירה ובה 23 האנשים נעלמה, כנראה טבעה. עד היום אין יודעים מה עלה בגורל 23 האנשים, מטובי הלוחמים, שהיו עליה. הפלמ"ח החל להתארגן בפלוגות למרות האסון הכבד. יצחק רצה שהפלוגות לא יתנהלו כצבא רגיל, אלא שהפלמ"ח יהיה צבא עברי בעל תרבות עברית, ובעיקר עמד על כך שהמפקדים ישמשו דוגמא לחיילים. יצחק ראה לנגד עיניו חיילים הנשמעים למפקדיהם לא מתוך הרגשת חובה, אלא מרצון. לרוב, הוא הצליח להגשים את רצונו, והפלמ"ח אכן היה יחידה מיוחדת במינה. חשוב היה ליצחק שכל מפקד יוכל להחליט ולבצע מיד כל החלטה, גם אם היא קשה במיוחד.

כשצבאות הגרמנים התקדמו לעבר הארץ, הוחל בתכנון תוכנית שנקראה 'תוכנית הצפון' או 'תוכנית מצדה', שלפיה אם הבריטים ייסוגו מהארץ, יישאר כוח הפלמ"ח בארץ ויילחם בגרמנים בתוך מבצרים באזור הכרמל. יצחק חשב שיש להילחם על כל חלק קטן של המולדת כפי שנלחמו במצדה וגם במרד בגטו ורשה. התוכנית לא יצאה לפועל, כי הגרמנים נסוגו באפריקה.

 כשפחתה הסכנה מפני כיבוש גרמני פרשו הבריטים מתמיכה בפלמ"ח. עכשיו לא הייתה דרך לממן את הפלמ"ח והוא כמעט התפרק. אז יצא לעזרת יצחק חברו עוד מתקופת 'גדוד העבודה', יצחק טבנקין, שהיה מנהיג 'הקיבוץ המאוחד'. הוא הציע את קיבוצי 'הקיבוץ המאוחד' כבסיסים של פלוגות הפלמ"ח תמורת עבודה של שבועיים כל חודש בקיבוץ. כך המשיך הפלמ"ח להתקיים.

כל תקופת פיקודו על הפלמ"ח כתב יצחק שדה מאמרים לפיקודיו על הדמות הרצויה של לוחם ושל פלוגה. הוא כתב על הקשר לארץ-ישראל ועל הקשר בין ילידי הארץ ובין היהודים בגולה.

בשנת 1945, אחרי שנגמרה מלחמת העולם השנייה, הוטל על יצחק תפקיד הרמטכ"ל בפועל של 'ההגנה'. כמפקד הפלמ"ח תחתיו מונה חברו יגאל אלון. בתפקידו החדש היה יצחק אחראי מטעם 'ההגנה' על 'תנועת המרי העברי'. תנועת המרי העברי הייתה פעילות משותפת של שלוש המחתרות היהודיות שפעלו בארץ: 'ההגנה' הגדולה מכולן, האצ"ל - הארגון הצבאי הלאומי, והלח"י - לוחמי חירות ישראל. היו חילוקי דעות בין מחתרות אלו על דרכי הפעולה ועל השיטות שיש לנקוט ביחס לבריטים ששלטו בארץ, אבל בשנת 1945 הוחלט על שיתוף פעולה כדי לנסות להוציא את הבריטים מהארץ ולגרום להם למלא את הבטחתם לעם היהודי - בית לאומי בארץ-ישראל. בין הפעולות שעשו יחד היה פיצוץ הגשרים המובילים לארץ-ישראל ב'ליל הגשרים' ופיצוץ רכבות ב'ליל הרכבות'. המטרה הייתה לפגוע ביכולתם של הבריטים לשלוט בארץ.

פעילות זו פסקה כאשר כוחות האצ"ל פוצצו את מלון 'המלך דוד', שבו שכנה המפקדה הראשית של הבולשת הבריטית, בשעה שהמלון המה מאדם, וכתוצאה מכך נפצעו ונהרגו עשרות בני אדם. כמו בתקופת 'הנודדת', הפו"ש והפלמ"ח יצחק וחבריו התנגדו להרג חפים מפשע, של מי שלא התכוון להרוג ולפגוע. שיתוף הפעולה בין המחתרות פסק. הפעולות של תנועת המרי העברי הפריעו לבריטים והם החליטו לשים להן קץ. בשבת אחת, ביוני 1946, יצאו הבריטים לחפש נשק יהודי מוסתר ולאסור את כל מנהיגי היישוב היהודי בארץ-ישראל. השבת הזו נקראה בפי היהודים 'השבת השחורה'. כמובן, אחד ה'מבוקשים ביותר' ברשימה הבריטית היה יצחק שדה. הוא חי באותה עת בקיבוץ נען. חברי נען הצליחו להסתיר את יצחק. למחרת הוא נאלץ לרדת למחתרת.

אנשי תל-אביב פגשו איש מזוקן וצולע, הולך לאט, חבוש כובע קש וציפורן בדש בגדו. רק מי שהכיר אותו היטב ידע שזה המפקד הגדול של 'ההגנה', מייסד הפו"ש והפלמ"ח - יצחק שדה.

• 1890 - נולד בעיר לובלין בפולין.

• 1914 - מתנדב ליחידה קרבית בצבא הרוסי. עולה לדרגת סמל ונפצע בחזית. על הקרב הוא מקבל עיטור שיהודים בצבא הצאר כמעט לא קיבלו.

• 1917 - מתמנה לקצין משטרה. פוגש את יוסף טרומפלדור ושומע מפיו על הרעיון הציוני ועל חזון השיבה לארץ-ישראל.

• 1918 - מתנדב לצבא האדום, הצבא המהפכני ברוסיה. בתום הקרבות לומד באוניברסיטה.
  פועל כמדריך ספורט בארגונים יהודיים ומשמש ככתב בעיתון פועלים מקומי.

• 1920 - עולה לארץ-ישראל. עובד בסלילת הכביש צמח-טבריה. ממקימי 'גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור' ומנהיגו.

• 1921 - משתתף בהגנת תל-אביב וירושלים בזמן ה'מאורעות'. מארגן קורס מדריכים שיאמן קבוצות מחזיקי נשק בכל היישובים.

• 1924 - נשלח על-ידי חברת 'סולל בונה' לאנגליה, כדי לבחון אפשרות של יצוא שיש מארץ-ישראל, ורכישת מכונות משוכללות למחצבות בארץ-ישראל.

• 1925 - מקים בגליל העליון, על-יד תל-חי, מפעל תעשייתי גדול ומשוכלל לחציבת שיש ולעיבודו.

• 1929 - פרעות בארץ. יצחק נשלח על-ידי 'ההגנה' להשתתף בהגנת היישובים חיפה וצפת.

• 1936 - פרץ המרד הערבי. יצחק שדה מפקד על אזור הרטוב בסביבות ירושלים. מחולל שינוי מהפכני בשיטת הלחימה. מפעיל כוחות קטנים וניידים היוצאים למארבי לילה אל מחוץ לתחום היישוב היהודי. כוחות אלה נקראים 'הנודדת'.

• 1937 - מפקד על מגדל צדק שליד ראש העין. מקים ומפקד על פלוגות השדה (פו"ש) כיחידה ארצית, מגויסת וכפופה למפקדה הארצית. פלוגות אלה פעלו בצורה יזומה על פי תורתו של יצחק שדה. שינה את שם משפחתו מלנדוברג לשדה. 

• 1940 - הצטרף עם משפחתו לקיבוץ יגור.

• 1941 - שותף להכנת תוכנית הגנה למקרה שהצבא הגרמני יפלוש לארץ-ישראל. קמו פלוגות המחץ (פלמ"ח) בפיקודו, ככוח קומנדו מגויס של 'ההגנה'. צעירי הפלמ"ח קראו למפקדם 'הזקן'.

• 1945 - נתמנה רמטכ"ל בפועל של ארגון 'ההגנה'. קמה 'תנועת המרי העברי', בעקבות הסדר בין ארגון 'ההגנה' ובין ארגוני האצ"ל והלח"י. יצחק היה גם המפקד העליון של 'תנועת המרי'.

• 1946 - פיצוץ מלון 'המלך דוד' בירושלים בידי ארגון האצ"ל. יצחק שדה מגנה את הפיצוץ. הוא מפרסם מאמר המסביר את דעותיו. 'השבת השחורה' - מצור בריטי על יישובים יהודים, החרמת נשק, ומאסר המנהיגות הציונית. יצחק שדה מסתתר בקיבוץ נען.

• 1947 - התמנה למפקד חטיבות חיל השדה (חי"ש) של אזור תל-אביב. ההחלטה לא יצאה לפועל בגלל התנגדותו של דוד בן-גוריון. התמנה ליועץ הצבאי של בן-גוריון. אך תפקיד זה היה ריק מכל תוכן.  

• 1948

  • פברואר - הופקד על הקמת שיירות משוריינים.

  • אפריל - הוטלו עליו בזה אחר זה הפיקוד על שני מבצעים קרביים מן הקשים והמכריעים במלחמת העצמאות: ההגנה על משמר העמק ועל ירושלים המערבית.

  • יוני - התמנה למפקד חטיבת השריון הראשונה. הוענק לו תואר אלוף. פעל במבצע 'דני' לכיבוש מרחב לוד-רמלה. השתתף במבצע 'יואב' שבמהלכו נכבשה באר שבע ונפרצה הדרך לנגב, שהיה נצור ולא הייתה גישה אליו. השתתף במבצע 'אסף' בנגב המערבי.

• 1949 - אחרון המבצעים שהשתתף בו היה מבצע 'חורב' (שהתחיל בסוף שנת 1948), שבמהלכו פיקד על כיבוש עוג'ה אל-חפיר (ניצנה) והמשיך, יחד עם פקודיו, לתוך סיני עד אל-עריש. בסוף מלחמת העצמאות הוא לא פוטר רשמית, אבל גם לא שובץ בשום תפקיד אחר. פרש מהצבא ופעל במפלגת מפ"ם.

• 1950 - עבר לגור ביפו בבית ששיפץ.

• 1952 - נפטר בבית-חולים בפתח תקווה בגיל 62.