חביבה הייתה צנחנית בצבא הבריטי. נפלה בשליחות העם והיישוב העברי בימי מלחמת העולם השנייה.
נולדה בשנת 1914 בסלובקיה. כשהייתה בת שנתיים עברה המשפחה לעיר באנסקה ביסטריצה. בגיל 18 הצטרפה לתנועת 'השומר הצעיר'. כעבור 6 שנים יצאה להכשרה לקראת העלייה לארץ-ישראל. שנה לאחר מכן, בשנת 1939, החלה לעבוד כמזכירתו של אוסקר נוימן בהסתדרות הציונית. נוימן היה המנהיג של ציוני סלובקיה וראש המרכז היהודי שם בזמן מלחמת העולם השנייה, שפרצה בשנת 1939. בסוף שנת 1939 עלתה חביבה ארצה אל קיבוץ מענית, שהתחיל את דרכו בכרכור. חביבה השתתפה בפלוגת הבציר בזכרון יעקב, עבדה במחצבה בנרבתה, במפעל השמן האתרי. בשנת 1942 התנדבה לפלמ"ח.
ב-1944 התנדבה חביבה לקורס צניחה שארגנו הבריטים. תפקיד הצנחנים היה לצנוח במדינות שהיו תחת הכיבוש הנאצי ולעזור כפי יכולתם ליהודים בארצות אלה. חביבה השתתפה בקורס ברמת דוד. כעבור חודש יצאה לקהיר, להמשך קורס ההכנה לקראת הצניחה. כעבור 4 חודשים הוטסה הקבוצה לבארי שבאיטליה. מאיטליה יצאה משלחת לצ'כוסלובקיה לעיר באנסקה ביסטריצה. חביבה לא יצאה עם משלחת הצנחנים הראשונה שיצאה לבאנסקה ביסטריצה. היא הצטרפה אליהם בטיסה. חודש לאחר מכן נפלה בשבי הנאצים.
20 יום ישבה בבית-הסוהר בבאנסקה ביסטריצה וב-20 בנובמבר 1944 הוצאה להורג בקרמניצ'קה, יחד עם קבוצה מתוך יהודי האזור. ב-1952 הועלתה גופתה ארצה ונטמנה בהר הרצל בירושלים.
חביבה רייק נולדה בעיירה שאיו האזה בסלובקיה שבמזרח אירופה בשנת 1914, ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. היא הייתה בת זקונים להוריה, לאחר חמישה ילדים. המצב הכלכלי של המשפחה היה בכי רע והיא התקיימה בעוני ובמחסור. המשפחה נדדה מעיירה לעיירה בחיפוש אחר מקורות פרנסה. לאחר היוולדה של חביבה נעלם האב לכמה חודשים והמשפחה נותרה ללא מפרנס וללא מזון. הילדים הגדולים יצאו לעבוד אצל האיכרים כדי לזכות במעט לחם ותפוחי אדמה או בכוס חלב לתינוקת. כשחזר האב לאחר מספר חודשים סיפר כי הצבא החרים את סוסיו ולא הייתה לו דרך להגיע לביתו. בינתיים עברה המשפחה למקום בשם הארמאנץ, ששכן על שפת פלג מים בחיק יערות עבותים. כל תושבי הכפר וביניהם האב עבדו בבית חרושת גדול לנייר. תנאי המחיה והדיור במקום היו עלובים מאוד. בבית-הספר למדו מאתיים וחמישים ילדים בחדר אחד, שבו נחלקו לשש כיתות, עם מורה אחת ויחידה. ילדי משפחת רייק ידעו וזכרו שהם יהודים רק בגלל ההתגרויות והקללות ששמעו מפי ילדי הפועלים הגויים. בבית-הספר, התקיימו תפילות נוצריות ונחוגו חגי הנוצרים. גם בבית משפחת רייק הציבו עץ אשוח בחג המולד, כמו בבתי הנוצרים. כשהסתיימה מלחמת העולם הראשונה הוכרז האזור הזה חלק מן הרפובליקה הצ'כוסלובקית החדשה. במדינה גברה השפעת מפלגות הפועלים וגם לעיירה הרחוקה הגיעו רעיונות חדשים, שעניינם היה צדק ושוויון בין כל בני האדם. הרעיונות האלה עוררו רבים מהפועלים לשביתה גדולה. הם לא הסכימו לתנאי העבודה הקשים ולשכר העבודה הנמוך. השביתה נמשכה שנה שלמה, ואביה של חביבה הצטרף לאחת המפלגות שהנהיגה את השביתה )המפלגה הסוציאל-דמוקרטית(, והיה פעיל בארגון השביתה. לכשהסתיימה השביתה, נחשב אביה של חביבה לאחד ה'מסיתים' נגד השלטונות ולא הסכימו לקבלו שוב לעבודה.
המשפחה נאלצה לעבור שוב, הפעם לדירה לכפר רדואן, שבו בילתה חביבה שנים אחדות מילדותה. המשפחה התגוררה בדירה כפרית קטנה ופשוטה, שתקרות חדריה נמוכות ורצפתם עשויה לוחות עץ. שירותים לא היו בדירה ואף לא מים זורמים בברזים. הדירה הייתה מבריקה ומצוחצחת, וכל אשר בה הבהיק מניקיון, אך הרהיטים המשופשפים שהוצבו בצפיפות העידו על טלטולי הדרך שהיו מנת חלקה של המשפחה בנדודיה. בדירה היו מוצבות ספות ומיטות רבות בשביל המשפחה הגדולה - הורים ושישה ילדים. אבי המשפחה היה מגיע רק בשבתות ובחגים. האם שמרה בקפדנות ובעקשנות על הניקיון ועל החמימות של הבית למרות תנאי המגורים הקשים. היא הייתה אישה קטנה בעלת חזות אצילית, ועיניה הטובות הקרינו בינה והביעו שמחה. בחיבה גלויה התייחסה לילדיה, ששלושה מהם, שני הבנים וחביבה בת הזקונים, עוד אכלו את ארוחותיהם בבית. שלוש הבנות הגדולות טיפלו בילדים בבתים אחרים ושם גם נהגו לאכול. בזמן הארוחה בבית נהגו בני המשפחה לשוחח בעיקר על הפרנסה, שהייתה תמיד בדוחק. בעבר היו למשפחה בית חרושת קטן לנייר ולצורכי כתיבה ודירה יפה בעיר הבירה של הונגריה, בודפשט. הם איבדו את כל רכושם בגלל האב שהפסיד את כספו במשחקי קלפים, בהימורים ובבילויים בלילות. המצב הכלכלי החמיר מיום ליום. האב ניסה למצוא לעצמו עבודות ופרנסות שונות, אולם העלה חרס בידיו. לפני מותו עבד כסוכן נוסע ועבר מעיירה לעיירה, כשהוא מנסה למכור מוצרים שונים ממזוודתו המלאה. רק לעתים רחוקות היה מגיע הביתה לשבת או לחג, וגם אז בידיים ריקות, לאחר שבזבז את רוב כספו. בינתיים גדלו הילדים. הבת הבכורה נלי מתה ממחלה קשה, ושתי האחיות האחרות השתכרו מעט מאוד בעבודה בבתים של סוחרים יהודים, שנשותיהם היו עסוקות כל היום בחנות.
כל האחים והאחיות הפסיקו ללמוד בבית-הספר בגיל ארבע-עשרה כדי שיוכלו לצאת לעבודה ולסייע בפרנסת המשפחה. רק חביבה, הצעירה מכולם, המשיכה ללמוד בבית-הספר למסחר. כשסיימה ללמוד החלה לעבוד בחנות ומשכורתה הייתה לאחד ממקורות הפרנסה הקבועים של המשפחה.
הבנים למדו מלאכות - האחד למד שרברבות וחשמלאות והשני ספרות. כאשר עבדו השתכרו מעט, וימים רבים נשארו ללא עבודה כלל. שני אחיה של חביבה פתחו מספרה לא הרחק מביתם, והשקיעו בעבודתם מאמץ רב. ברווחים שצברו כיסו את כל חובות המשפחה. אבל עקב משבר כלכלי ירד מספר הלקוחות והמספרה נסגרה לאחר שההכנסות לא כיסו את הוצאות החזקתה. האח הבכור, אפרים, נדד למרחקים לחפש עבודה וחזר עם סכום כסף שחסך. לאחות הגדולה הציעו להינשא ליהודי מומחה למעדנים ומוצרי מאפה. המשפחה ישבה סביב השולחן ודנה באפשרות לפתוח מעדנייה בשביל הזוג הצעיר. האח יוכל לתת את חסכונותיו ובעזרת הלוואות נוספות יוכלו להקים את המעדנייה ולהחזיר את ההשקעות תוך מספר שנים. המשפחה הייתה רגילה להתחבט בבעיות הקיום היומיומי ולהיוועץ זה בזה, מתוך אחריות הדדית ושותפות משפחתית. ההתלבטויות הכלכליות ליוו את משפחתה של חביבה במשך כל תקופת ילדותה והמשיכו ללוות אותה גם בהמשך.
מגיל צעיר הייתה חביבה פעילה בקבוצות ההכשרה של תנועת הנוער 'השומר הצעיר'. בילדותה גדלה חביבה בסביבה של גויים וגיבוריה לא היו בר-כוכבא או יהודה המכבי, אלא גיבורים מהמסורת הנוצרית. בצעירותה הרגישה סלובקית ורק כשהתבגרה 'גילתה' את העם היהודי. היא הצטרפה לתנועת 'השומר הצעיר' בגיל 18 ומאז פעלה בתוך התנועה ומחוצה לה למען הציונות. קבוצות ההכשרה של תנועות הנוער היו קבוצות שנפגשו לשיחות ולפעולות חברתיות במהלך השנה ובתקופת מחנות הקיץ, ופעלו כמעט בכל אירופה. מטרתן של הפעולות הייתה להכשיר את הנוער בגולה לקראת העלייה לארץ. אחד מערכי היסוד של תנועת 'השומר הצעיר', שבה פעלה חביבה, היה האמונה בצדק ובשוויון בין כל בני האדם. שאיפת התנועה הייתה שכל קבוצה של 'השומר הצעיר' תעלה יחד לארץ ותקים קיבוץ. חביבה הייתה נאמנה לתנועה והמשיכה בפעילות שנים רבות.
באחד ממחנות הקיץ של 'השומר הצעיר', שבו שהתה חביבה, התאהב בה בחור ששמו אברהם. חביבה הייתה אז אחת מהפעילות הבולטות של 'השומר הצעיר' בעיר מגוריה. אברהם הוקסם מהחביבות שלה ומערנותה, אך בשלב הראשון לא גילה לה דבר על רגשותיו. על מנת שיוכל לראות אותה לעתים קרובות, הוא ביקש העברה לפלוגת ההכשרה החדשה, שנוסדה בבאנסקה ביסטריצה, עיר מגוריה של חביבה באותה תקופה. חביבה ארגנה ביקורים של יהודים מכובדים במחנה, כדי שיראו את הצעירים ויתרשמו מפועלם. באחד מביקורים אלה, בזמן ריקוד הורה סוער, נפלה חביבה ונקעה את רגלה. אברהם מיהר לעזור לה, ונשא את האלונקה שעליה הובאה חביבה לביתו של רופא הכפר. הרופא אישר שחביבה נקעה את הרגל, והמליץ להעביר אותה לבית-החולים. אברהם ליווה אותה לבית-החולים ומיהר לבשר לאמה שהיא נפצעה ונמצאת בבית-החולים, אבל אין מקום לדאגה.
בימים שלאחר הפציעה, בכל שעות הביקורים, התייצב אברהם ליד מיטתה של חביבה כשבידו מתנות. לבד מאברהם ביקרו אותה חברים ובני משפחה, אך הוא היה בשבילה הקשר היחיד עם תנועת 'השומר הצעיר'. כל שאר חברי התנועה היו במחנה קיץ ולא יכלו לבקר. בביקוריו שוחחו השניים על ספרים שקראו, או על אירועים שהתרחשו בתנועה הציונית. באותם ימים שלחה ממשלת בריטניה ועדה, בראשות הלורד פיל, על מנת לחקור את המצב בארץ-ישראל לנוכח פרעות הדמים שהתחוללו בה. ועדת פיל המליצה לחלק את הארץ למדינה יהודית וערבית. על פי ההמלצה גבולות ארץ-ישראל לא יכללו אזורים רבים, כמו הנגב למשל.
שכנותיה של חביבה לחדר בבית-החולים לא הבינו את נושאי שיחותיהם של חביבה ושל אברהם, ובאחד הימים שאלו אותה אם הוא הארוס שלה, בעלה לעתיד. בתחילה הגיבה חביבה במבוכה, אולם לאחר מכן חשבה שאולי זו באמת מטרת ביקוריו של אברהם, שהרי היא כבר בת 23.
כבחורה צעירה, בשלב זה של חייה, הייתה עסוקה בהדרכת נערים ונערות צעירים ממנה, ועם זאת הציקו לה המחשבות על חבר קבוע. בעודה מהרהרת נפתחה הדלת ואברהם נכנס. הוא חייך ונתן לה מתנה, ספר שרצתה בו מאוד. באותה פגישה אזר אברהם אומץ בלבו וגילה לה את דבר אהבתו אליה. חביבה, לעומתו, הייתה שקועה במחשבותיה, וסיפרה לאברהם על לבטיה בקשר לעלייה לארץ-ישראל, שכן הגיע תורה לצאת להכשרה ולהצטרף לקיבוצה בארץ-ישראל, והדאגה לפרנסת משפחתה לא נותנת לה מנוח. אחותה, שנישאה לבעל מעדנייה בטלן, הצליחה, אמנם, להתגרש ממנו, אך המשפחה נשארה עם חובות כבדים. חביבה הביעה בפני אברהם את תחושת בדידותה בתנועה וכן את כמיהתה לרכוש דעת וללמוד עוד על יהדות, כי אין היא יודעת די.
אחרי שיצאה מבית-החולים החלה חביבה להרגיש ולהבין את השינויים המתחוללים באירופה. חביבה ואברהם החליטו לנסוע לווינה, בירת אוסטריה. בווינה רצו לבלות באופרה ובתיאטרון, אך נקלעו לתקופה של הפגנות רחוב. אלה היו הפגנות ענק של בחורים נאצים במדים חומים, שצעדו בשורות, נשאו דגלים אדומים עצומים עם צלבי קרס, וצעקו: "זיג - הייל, זיג - הייל!". חביבה ואברהם, שסמכו על הדרכון הצ'כוסלובקי שלהם ועל חזותו הלא-יהודית של אברהם, הסתובבו ברחובות בטבעיות וללא פחד. המשתתפים בהפגנות החלו להתפרע ולבזוז חנויות של יהודים. חביבה ואברהם מיהרו לחזור לצ'כוסלובקיה, המומים מהמראות שנגלו לעיניהם. באותו זמן עבדה חביבה כמזכירה בהסתדרות הציונית במקום מגוריה בסלובקיה. באחד הימים ישבה חביבה עם אחד הבחורים במשרד 'עליית הנוער', הסמוך למשרד ההסתדרות הציונית, ורשמה אישורי כניסה לבחורים ולבחורות שרצו לעלות לארץ-ישראל. לפתע התפרצו לחדר חיילים גרמנים, הפכו את השולחנות ודרשו מהם לגלות היכן הם מתאמנים בשימוש בנשק. הבחור שהיה עם חביבה והכחיש את החשדות קיבל סטירת לחי מצלצלת, והגרמנים יצאו החוצה, לא לפני שהפכו עוד כמה ערמות דפים במשרד. הם המשיכו משם אל החדר שבו היו מתכנסים חברי 'השומר הצעיר', הכו את הנמצאים במקום, שברו וניפצו כל מה שהיה בדרכם. לאחר מכן יצאו אל הרחוב ונטפלו אל כל מי שנראה יהודי. חביבה חשה השפלה וחוסר אונים. היא הבינה שאין ברירה, צריך לשלוח כמה שיותר יהודים לארץ, וגם היא בעצמה צריכה לעלות לארץ.
חביבה עלתה לארץ, בשנת 1939, לאחר שדאגה למימון עלייתם של אחרוני חברי קיבוצה מאירופה. ההפלגה באוניית המעפילים עם חברות התנועה הצעירות הייתה בשבילה כמו חלום נעים. חביבה הגיעה לכרכור שעל-יד חדרה, מחנה שהיה מקום המעבר של חברי קבוצתה. הקבוצה הייתה מיועדת להקים את קיבוץ מענית, והתארגנה כקיבוץ כבר במחנה בכרכור. בארץ קידמו את פניה שמש נעימה, פרדסים, ומחנה צריפים ואוהלים בין משטחי החולות. באחד מהם חיכה לה אברהם, שעלה לארץ לפניה. בתחילה היא טיילה הרבה בארץ וביקרה בקיבוצים שבהם הכירה חברים רבים, ואף הגיעה לירושלים, שהתחבורה אליה לא הייתה מסודרת והדרך המקובלת הייתה לנסוע בטרמפים.
עם חזרתה לכרכור עברו על חביבה ימים קשים. העבודה הגופנית הקשה והאקלים השונה החלישו אותה מאוד. בחורף הראשון ירדו גשמי זלעפות והאוהל התמוטט על יושביו. עד שהתרגלה לתנאים במקום חלתה חביבה במחלות רבות. במחנה היו צעירים שעלו מארצות שונות. חביבה לא דיברה עברית שוטפת, ולכן היה לה קשה ליצור קשר עם עוד מאה חברים וחברות שהיו שם יחד איתה, שהרי רבים דיברו בשפות שלא הכירה. למרות התנאים הקשים הרבו הצעירים להיפגש, לשיר ביחד ולרקוד עד אור הבוקר. מכרכור נשלחה חביבה עם חברי הקיבוץ לעזור בבציר הענבים במושבה זכרון יעקב. היא נהנתה מהחיים המגוונים בזכרון יעקב לעומת חיי השגרה המשעממים במחנה כרכור.
כשהסתיים הבציר, חזרה חביבה לכרכור ועבדה במחצבה. בחום השמש של הקיץ הייתה מגישה את האבנים למגרסת החצץ, ועור פניה ספג את האבק הרב. אחר כך עבדה במפעל. העבודה הייתה מייגעת והיא התמידה בה גם בימי החורף הגשומים ביותר. באחת מאסיפות החברים הוצעה חביבה כמועמדת לסדרנית עבודה, תפקיד קשה ורב אחריות. חביבה ראתה בהצעה זו כבוד רב והבעת אמון. היא קיבלה את המינוי במבוכה וצחקה: "לי נותנים להיות סדרנית? אני לא מכירה את הקיבוץ ויודעת בקושי לכתוב את שמות החברים בלי שגיאות!..."
מלחמת העולם השנייה הייתה בעיצומה והקיבוץ עמד בפני קשיים כלכליים, מחסור במקומות עבודה ואף מחסור במזון. בהצבעת החברים נבחרה חביבה לתפקיד סדרנית העבודה, אף-על-פי שמקצת מהחברים התנגדו לבחירתה מנימוקים של חוסר ניסיון בעבודות שונות, כמו טיפול בילדים, עבודה במטבח ובמכבסה ועוד. העבודה הייתה קשה מאוד. החברים לא תמיד הסכימו עם שיבוצי העבודה שסידרה חביבה. היא הייתה מתרוצצת עד השעות הקטנות של הלילה כדי לוודא שכל מקומות העבודה יהיו מאוישים, ולמחרת קמה מוקדם על מנת לראות שהכול מתנהל כשורה. בנוסף לכל טרדותיה, לקתה חביבה במחלת עור בידיה, תוצאה מהעבודה במפעל, והגירוי הציק לה מאוד.
ערב אחד נשברה רוחה והיא מיהרה לאחותה בפרדס חנה הסמוכה ובכתה. חביבה נחלה אכזבה מרה מאנשי הקיבוץ. לתומה, חשבה שכולם סביבה רוצים, כמותה, לעבוד ולתרום למען הכלל, ונוכחה שלא כך הם פני הדברים. רבים מבני הקיבוץ חיפשו את טובתם הפרטית ומקצתם כלל לא רצו לחיות בקיבוץ. משבר האמונה שאליו נקלעה לא נמשך זמן רב, כי למחרת קיבלה פתק עם הודעה, שהקבוצה החליטה לשלוח אותה לעבודה בעמק הירדן, בבית זרע. הצעה זאת הייתה כמו קרן אור באפלה בשביל חביבה. בבית זרע למדה חביבה פרק חדש על חיי הקיבוץ. עבודתה במטע הבננות גרמה לה סיפוק רב וההתנסות בתהליך הגידול, מהנטיעה עד הקטיף, הייתה בשבילה חוויה מרגשת. המשק המבוסס, המסירות והנאמנות של החברים לעבודה וההתייחסות לחיי הקיבוץ בכלל עזרו לה להבין שצריך לעבור במהרה ממחנה העבודה הקטן בכרכור אל מקום הקבע שלהם, קיבוץ מענית. שם, קיוותה, עשויה הקבוצה לפתוח בחיים חדשים ובריאים יותר. המפנה בחייה חל כאשר נסעה באחד הימים למשמר העמק, לכינוס המועצה של תנועת 'הקיבוץ הארצי', שאליה השתייך גם קיבוץ מענית. חביבה הגיעה באיחור, אך הספיקה לשמוע נאום מפי גבר לא מוכר לה, בעל מצח גבוה, לבוש מכנסי חאקי קצרים ומרכיב משקפיים בעלי מסגרת שחורה. הגבר סיפר: "אני מגויס מאז 1936, והיו תקופות שקינאתי באנשים שנראה היה שהם עסוקים בדברים חשובים יותר מהדברים שאני עוסק בהם. היום אני בטוח שהדבר שאני עוסק בו, הוא החשוב ביותר - אני עוסק בהגנת הארץ. לשם כך יש לנו תוכנית שלמימושה דרושים לנו 100,000 איש. יש נשק, אך אין לנו די אנשים. אני מקווה שבקרב החבריה הצעירים שנמצאים פה במשמר העמק, המצב יהיה שונה ויותר צעירים יתגייסו לפלמ"ח".
חביבה הקשיבה ומשהו משונה התחולל בקרבה. מטבעה הייתה קשובה לכל קריאה לעזרה.
נדמה היה לה שהקריאה מופנית אליה ושיש בידיה להציל. היא שאלה את הבחור לידה בשקט: "מאיזה קיבוץ האיש הזה?" והוא ענה לה: "הוא לא מן הקיבוץ הארצי, הוא ממפקדת 'ההגנה'. שמו יצחק שדה". בבית זרע שהתה חביבה חצי שנה, וכשהתקופה הסתיימה חזרה בלב כבד לכרכור,
והמשיכה שם בפעילות. ביום עבדה בגן הירק החדש ובלילות חילקה את זמנה בין החוג לתנ"ך ובין פעילות ב'ארגון אמהות עובדות' במושבה. אבל ההתרגשות שאחזה בה כאשר שמעה את דברי יצחק שדה התעוררה מחדש כשראתה בתיק המכתבים שבחדר הקריאה חוזר מיוחד, מתוכו קפצו אליה שורות שאמרו, שמכל קיבוץ צריכים להגיע כמה מתנדבים ויש החלטה לשתף בגיוס הזה גם חברות... חביבה חשבה בלבה: "גם הקיבוץ שלי יצטרך לתת חברה מתנדבת. ומי תלך? האמהות הנשואות לא תלכנה, החברות המוגבלות מבחינה בריאותית בוודאי שלא. אני בריאה ובלי משפחה - אני אלך...". חביבה התלבטה: היא רצתה מאוד להשתתף באירוע המרגש של העלייה על הקרקע במענית, שכל-כך הרבה התכוננו לקראתו, "אבל מצד שני יש צורך במתנדבים, והרי אמרו שההתנדבות היא לחצי שנה, עד אשר יתברר המצב הביטחוני. נוסף לכך, זה גיוס ראשון של חברות, והרי אנחנו כל הזמן צעקנו, שאנו רוצות להתאמן, לשמור, להילחם כמו הבחורים". חביבה החליטה להתנדב. היא לא נועצה באיש וסמכה על שיקול דעתה. מאוחר יותר אמרה לה חברתה דליה, שהיא לא מתלהבת מהרעיון. לדעתה, חביבה הסתובבה די והותר ועליה להתיישב במקום כלשהו ולבנות לה בית. אחיה של חביבה, שהגיע לקיבוץ והתחתן, קיווה שהיא תעזור לו להיקלט במקום והצטער על התגייסותה. הקיבוץ הסכים להתנדבותה של חביבה, והיא החלה לארוז את התרמיל לקראת הצטרפותה לפלמ"ח...
חביבה רייק כלל לא חשבה להתגייס לשירות הביטחון, עד אשר שמעה את דברי יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, בכינוס התנועה שאליה השתייכה במשמר העמק. באירופה התחוללה מלחמת העולם השנייה. יצחק שדה פנה אל חברי התנועה בקריאה להתגייס למלחמה בנאצים שהתקרבו לארץ-ישראל. בארץ כמעט לא הרגישו את המלחמה, שהתנהלה רחוק - באירופה ובאפריקה. אבל לחביבה היו אם ואחות בסלובקיה, שהייתה תחת השלטון הנאצי. היא ידעה שהמלחמה קשה ואכזרית והגרמנים הולכים וקרבים לארץ-ישראל. כדרכה, התנדבה חביבה למשימה. והמשימה לא הייתה קלה לה - הרחק מקיבוצה, ממשפחתה ומחבריה. היא התנדבה לחצי שנה לשירות בפלמ"ח, אבל שירותה הוארך פעם אחרי פעם.
בפלמ"ח עשתה חביבה חיל. לאחר האימונים הראשונים הגיעה לקורס מפקדות כיתה. למרות קשיי הניתוק מהקרובים לה, יצרה חברויות חדשות ואמיצות בפלמ"ח. ההתמודדות עם בעיות היום-יום שהיו, לכאורה, בעיות של מה בכך, הגבירו את העייפות ולא אחת גם את עוגמת הנפש. התנאים היו קשים והבנים לא תמיד התחשבו בחבורת הבנות שאיתם. למשל במקלחת: בנים היו שלושים ובנות שש, למרות זאת תפסו הבנים הרבה פעמים את המקלחת. הבנות היו צריכות לחכות עד שיתקלחו כל הבנים והעייפות גברה מאוד. בכל הבעיות שהתעוררו, קטנות כגדולות, הייתה חביבה משענת לחבריה ולחברותיה ותמיד הטתה אוזן קשבת לדבריהם.
עם זאת, לא הייתה חביבה שלמה לגמרי עם דרכה בפלמ"ח. כל עוד היו צבאות גרמניה קרובים לארץ-ישראל היה חשוב להתכונן למקרה שהארץ תיכבש, אבל צבאות גרמניה נסוגו והחלו לספוג מפלות. במפגש אחד, מסביב למדורה, של חברי הפלמ"ח עם מפקדי 'ההגנה', שמעה חביבה את מפקד 'ההגנה', אליהו גולומב, אומר, כמו מתוך הרהור, שעל הפלמ"ח להטיס יחידות של לוחמים לעזרת היהודים באירופה. רעיון זה עורר את חביבה לשקול אפשרות להתנדב לפעולות מלחמתיות באירופה. מזה זמן רב לא שמעה חדשות ממשפחתה באירופה. המכתבים חדלו להגיע והמכתב האחרון ששלחה הוחזר לה. הדאגה לאמה ולאחותה גברה לנוכח הידיעות הנוראות שהתחילו להגיע לארץ בדבר גורלם של היהודים בצל הכיבוש הנאצי.
לאחר שגמלה ההחלטה בלבה להתנדב, נשלחה חביבה ליחידה הבלקנית של הצנחנים הארץ-ישראלים בצבא הבריטי. ליחידה זו התנדבו יהודים מארץ-ישראל שעלו מארצות הבלקן - הונגריה, רומניה, יוגוסלביה. הם התאמנו כדי לצנוח בשטח ארצות מוצאם, שהיו כבושות על-ידי הנאצים. המשימה שהוטלה עליהם, לאחר הצניחה בשטח האויב, הייתה לשדר לבריטים פרטים על המצב במקום, לעזור לפרטיזנים שלחמו בגרמנים ולארגן את היהודים להצלה ולעלייה.
הכשרת היחידה החלה באימוני צניחה ברמת דוד. חביבה עברה בהצלחה את הקורס, למרות שפחדה מהצניחה. היא הסתירה זאת מחבריה ואיש לא הבחין בכך. אחרי קורס הצניחה נשלחו חברי היחידה לקהיר. בקהיר למדו אנגלית, כי היו צריכים להתחזות לחיילים אנגלים, למדו להפעיל מכשירי קשר, לפענח צופנים מיוחדים של הצבא הבריטי, להעביר ולקלוט הודעות באיתות וכן למדו לנהוג במכונית. הלימודים בקהיר נמשכו כחצי שנה, ומאמץ רב הושקע בהם. לא אחת שאלו החברים את עצמם - לשם מה? וגילו קוצר רוח לגבי מועד צניחתם. הם הרגישו שכל יום שעובר חשוב למילוי משימותיהם, ובמיוחד להצלת חיי היהודים.
חביבה הייתה תלמידה טובה ומדריכיה היו מרוצים מהתקדמותה. אבל היא חיה בציפייה מתמדת ליום שבו תצא למשימתה. הציפייה והריחוק מקיבוצה וממשפחתה הביאו אותה לעתים לסף הייאוש. אבל היא עמדה בכל הקשיים. תנאי החיים של חביבה וחבריה בקהיר היו נוחים ואף מהנים. הם הלכו לקולנוע, נהנו מאכילת שוקולד וגלידה, שלא היו כמוהם אז בארץ-ישראל וחיו בחדרים מפוארים ונוחים. מצב רוחם היה, לכאורה, עליז וחייכני, אבל הם חיכו לרגע שבו יוכלו לצנוח בארצות אירופה. הרגע הגיע. בערב יום הולדתה השלושים של חביבה, אחרי שחבריה חגגו ושמחו איתה, הגיעה ההודעה שהם נוסעים לחופשה קצרה בארץ ולאחריה יוצאים למשימה.
השמחה הייתה כפולה - גם יפגשו את חבריהם בארץ וגם יצאו סוף-סוף למשימה.
אבל הדבר לא היה פשוט כלל ועיקר.
הם חזרו לקהיר. הצנחנים נשלחו למשימתם - כל קבוצה בנפרד. הרומנים נסעו לאיטליה, שהייתה בסיס לצניחות באירופה. אחריהם נסעו ההונגרים והיוגוסלבים. רק קבוצתה של חביבה נשארה מאחור, ועל חבריה הייתה מוטלת עבודה רבה. הם ישבו וקראו שדרים מהמקום שבו היו צריכים לצנוח בסלובקיה. חשוב היה שיהיו בקיאים בנעשה שם, בכל החוקים והתקנות, על מנת שלא יבלטו בזרותם. אבל להם אצה הדרך והם גילו קוצר רוח, עד אשר לאחר ציפייה ארוכה ומותחת עלו חביבה ושלושת שותפיה למשימה, על מטוס לאיטליה.
באיטליה השתהו ימים ספורים. ידיעות טובות הגיעו מסלובקיה, שעל אדמתה היו צריכים לצנוח - פרצה התקוממות נגד הגרמנים. חביבה וחבריה קיוו שיעלה בידיהם לעזור למורדים ושתחת שלטונם יוכלו להיות יעילים יותר בכל משימותיהם, ובמיוחד בהצלת יהודים. נודע להם שההתקוממות מתרחשת ממש באזור שבו היו צריכים לצנוח. ההתקוממות עיכבה מעט את יציאתם מאיטליה. הבריטים חיכו עד שהמצב יהיה ברור יותר. מפקדיהם באיטליה חיכו להבהרת עמדת בריטניה כלפי ההתקוממות. אבל עד מהרה הוברר שהבריטים תומכים במורדים ושצניחתם תבוצע.
אבל לחביבה נכונה אכזבה. התחזית לצניחה באזור לא הייתה מעודדת כלל - הגרמנים ירו על צנחנים. המורדים פחדו מהמטוסים הגרמנים, ולכן אושרה רק 'צניחה עיוורת', שפירושה צניחה מגובה רב והיא מסוכנת מאוד. הבריטים לא הסכימו שאישה תסתכן בצניחה עיוורת. לא עזרו לחביבה תחנוניה והפצרותיה. הבריטים הסבירו לה שאם ייתפסו הגברים הם ייחשבו חיילים, ולעומת זאת, אישה תיחשב מרגלת ותוצא מיד להורג. חביבה מצאה את עצמה לבדה בעיר האיטלקית. היא לא ויתרה וניסתה למצוא דרכים חדשות להגיע לסלובקיה. קשה הייתה עליה הפרידה מהחברים שהיו כה יקרים לה, ומעל לכול היא ייחסה חשיבות לעובדה שכל אחד מהם ייצג תנועת נוער, והיא שייצגה את תנועת הנוער הגדולה ביותר, 'השומר הצעיר', לא תשתתף במשימה, ותגרום לחניכי התנועה לאכזבה.
התברר לחביבה שמטוס אמריקני עומד להמריא לסלובקיה. היא נעזרה בקצין אמריקני יהודי ועלתה על המטוס. כשנחתה בשדה התעופה חשבה לעצמה שכל אימוני הצניחה המפרכים וכל פחדיה היו לשווא - הנה הגיעה למחוז חפצה בנחיתה בשדה תעופה. כבר במהלך הנחיתה הבינה חביבה את המכשולים העומדים בדרכה למילוי המשימה. היא הגיעה לעיר שבה גדלה ורבים הכירו אותה שם, יהודים ולא יהודים, וכמה מהם כבר זיהתה ברדתה מן המטוס. משימתה הייתה מסובכת: עליה להישאר במחתרת, מצד אחד, ולדאוג ליהודים, מצד שני.
חביבה נבהלה כשגילתה שאין זכר לחבריה שצנחו שבוע לפניה. למרות הפחד התחילה מיד לפעול. בלילות הייתה משדרת במשדר בריטי לכוחות הבריטים, ובימים יצרה קשר עם יהודי האזור. חביבה התרגשה לחזור לנופים שהכירה בילדותה, למקומות ולאנשים. אבל האנשים השתנו.
היא נפגשה עם חבריה מתנועת הנוער, שאמנם שמחו לראותה, אך הביעו השתוממות על בואה: "למה באת? אנחנו מנסים להוציא כמה שיותר יהודים והנה את חוזרת?" חביבה ניסתה להסביר את מניעיה ואת סיבת בואה, אבל לא כל חבריה הסכימו עם דרכה. לחביבה התברר שהאזורים של סלובקיה, שלא נשלטים בידי המורדים, נשלטים בידי הנאצים. מצב היהודים שם בכי רע. יהודים רבים ברחו לאזור שבו נמצאה חביבה. הצעירים הצטרפו ללוחמים, אבל לזקנים ולילדים כמעט לא נמצא מקום. שיכנו אותם בבית-ספר , אך לא נמצא כסף לאוכל, למזרנים ולבגדים. המצב הדאיג את חביבה, אבל היא מצאה פתרון: היא הבטיחה לכמה יהודים עשירים שאם ייתנו את כספם למען הנזקקים, הוא יוחזר להם כאשר יעלו לארץ-ישראל. כמה יהודים שוכנעו. חביבה גייסה 500 דולר, ואחד מחבריה, שהתמצא בעסקים, קנה בהם שמיכות ומזון. בינתיים הגיעו חבריה, שצנחו במרחק רב מהמקום. הם איבדו זה את זה באוויר ורק בדרך נס התלכדו שוב ומצאו את הדרך לעיר. ביום שבו נפגשו נשארה חביבה איתם, בבית המלון ששהו בו. אז התחיל להתחוור לה מצבה האמיתי בסלובקיה. באותו לילה פרצו לוחמים לבית שבו גרה, לקחו את המשדר ואת כל מה שהיה לה וחטפו את שני הסלובקים שחיו שם. חבריה אמרו לה שמעכשיו עליהם להישאר ביחד.
חביבה המשיכה לעבוד בקרב היהודים. היא הקימה בעזרת חבריה בתי מלאכה לעבודות חיוניות למאמץ המלחמתי, כגון תפירת מדים, ושם הועסקו יהודים ויהודיות. עבודה זו הגבירה את סיכוייהם לחיות, ואפשרה להם קיום חומרי בסיסי. ניסיונותיה להוציא ילדים יהודים מסלובקיה נתקלו בהתנגדות הסלובקים. הם חשבו שיש לעזור ליהודים וללא יהודים באותה מידה. הסלובקים לא התחשבו בגורל הצפוי ליהודים אם הגרמנים יכבשו שוב את הארץ. ואכן, לא עבר זמן רב והגרמנים כבשו בחזרה את אותם חלקים מסלובקיה ששוחררו במרד. הונגריה אף היא נכבשה והגרמנים התקרבו לשטח המשוחרר של סלובקיה משני כיוונים. לכולם היה ברור שהכיבוש הנאצי קרב. בין היהודים הפעילים התעורר ויכוח: האם להצטרף כבודדים לפרטיזנים ולהשאיר מאחור את הזקנים, את הילדים ואת החולים, או אולי להקים צבא יהודי ולקחת את כל מי שירצה לבוא. חביבה חשבה שאי אפשר להשאיר מישהו מאחור. היהודים המקומיים התפלאו מאוד כשאחד מחבריה הצנחנים של חביבה חזר מהמפקדה הסלובקית עם אישור להקמת יחידה יהודית גדולה. מיד התארגנה קבוצה גדולה, שהחלה לנדוד להרים. אחרי דרך ארוכה הגיעו לכפר קטן ובו הקימו מחנה חשאי. שם חשבו שיוכלו להתארגן כדי לשרוד ואולי גם לפגוע בגרמנים ובתוכניות הזוועה שלהם. המחנה הצליח לשרוד רק ארבעה ימים. בערב הרביעי, אחרי שכולם הלכו לישון, הותקף המחנה בידי חיילים נאצים. השומר לא הספיק אפילו להזהיר את תושבי המחנה. רבים מתו בהתקפה. אחדים, וביניהם אחד מהצנחנים, הצליחו לברוח, אבל חביבה ושני חבריה נאסרו.
יותר משבוע ישבה חביבה בבית-המאסר בעיר ילדותה. היא ישבה שם עם עוד יהודים. במאסר לא הצהירה על עצמה כעל חיילת בריטית - היא רצתה להישאר עם היהודים. חביבה לא הייתה צריכה יותר לחיות במחתרת. היא פגשה מכרים מימי ילדותה ומסרה להם דרישת שלום מקרוביהם בארץ.
לאחר שבוע מאסר שלחו הגרמנים משאיות לכלא והעמיסו עליהן את האסירים היהודים, ביניהם חביבה, והובילו אותם לחורשה סמוכה. שם נרצחו ביריות בידי הגרמנים.
1914 - נולדה בשאיו האזה.
1916 - המשפחה עברה להארמאנץ.
1932 - נכנסה לתנועת 'השומר הצעיר' בבאנסקה ביסטריצה, עיר מגוריה באותה תקופה.
1938 - יצאה להכשרה בבראטיסלבה, לקראת עלייה לארץ-ישראל.
1939 - החלה לעבוד כמזכירתו של ד"ר אוסקר נוימן בהסתדרות הציונית בבראטיסלבה.
1939 - עלתה לארץ יחד עם חבריה לתנועה.
1940 - הייתה בפלוגת הבציר בזכרון יעקב.
1941 - עבדה במחצבה בנרבתה ובמפעל השמן האתרי. נבחרה לסדרנית עבודה בקיבוצה ואחר כך עבדה בבית זרע.
התנדבה לפלמ"ח. תחנותיה בפלמ"ח: יגור - אילון - חניתה וג'וערה, ששם עברה קורס מפקדי כיתה. משם עברה לחניתה - אפיקים - אשדות יעקב - רמת הכובש - הזורע - משמר העמק.
1944 - התנדבה לשליחות צניחה באירופה הכבושה בידי הנאצים: עברה קורס צניחה ברמת דוד. יצאה לקהיר לקורס נוסף. טסה לבארי שבאיטליה ומשם לבאנסקה ביסטריצה.
אחרי זמן בו פעלה עם חבריה למען היהודים בעיר ונגד הנאצים, נפלה בשבי הנאצים. ישבה בבית-הסוהר בבאנסקה ביסטריצה.
הוצאה להורג, יחד עם יהודי עירה, בקרמניצ'קה.
1952 - עצמותיה הועלו ארצה. נקברה בהר הרצל בירושלים.
כל הזכויות שמורות Ⓒ עמותת סנונית והמכון למורשת בן גוריון
