בין השנים 1921-1935 היה הרב הראשי של ארץ-ישראל והמנהיג הרוחני שלה. נולד בלטביה בשנת 1865. כיהן כרב ראשי בערים שונות וכתב ספרים על בעיות עם ישראל ומצוקתו. הרב קוק הטיף ליישוב ארץ-ישראל וראה בהצהרת בלפור את התחלת הגאולה. עלה לארץ-ישראל בשנת 1904 על מנת לכהן כרב הראשי של קהילת יפו ושל המושבות ביהודה.
ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה נסע לחוץ-לארץ וחזרתו לארץ נמנעה בגלל המלחמה. בשנת 1919 חזר לארץ-ישראל והתמנה לרב של ירושלים וב-1921 נבחר לרב הראשי-האשכנזי של ארץ-ישראל. אנשי היישוב החדש אהבו אותו ושיתפו איתו פעולה. הוא קירב את היישוב החילוני לערכי המסורת. הוא גילה את הערכתו לחלוצים, אף-על-פי שלא היו שומרי מצוות. הרב קוק אמר שדרך העבודה המסורה של החלוצים ליישוב הארץ תחזור רוח הקודש לארץ-ישראל. הרב קוק היה פעיל בשליחויות לאומיות חשובות ובענייני העם והארץ. הוא הוקיע את התנהגותה של ממשלת בריטניה בפרעות תרפ"ט )אוגוסט 1929(, שבהם הפריעו ערבים לתפילת היהודים בערב יום הכיפורים ליד הכותל, ואף התנפלו עליהם ופרעו בהם. נפטר בשנת 1935.
על שמו יישוב בעמק חפר - כפר הרא"ה, ראשי תיבות של: הרב אברהם הכהן; מוסד הרב קוק להוצאת ספרות תורנית; פרס הרב קוק למחברים תורניים, מטעם עיריית תל-אביב-יפו; ורחובות בערי הארץ.
אברהם יצחק הכהן קוק נולד בעיירה גריווה בלטוויה. הוריו באו ממשפחות ידועות, וקרובי משפחתו משני הצדדים היו רבנים. סבו מצד אבא, שאברהם נקרא על שמו, היה רב בעיירות בסביבת מגוריו והיה ידוע במעשיו ובצדיקותו. מאז ילדותו היה אברהם הצעיר נאמן לשני דברים - לתורה ולארץ-ישראל, ובאלה היה דומה לקרובי משפחתו, הזקנים. דוד של אביו היה ידוע באהבתו לארץ-ישראל, וסבו, אבי אמו, היה תלמיד חכם.
במשפחתו התמזגו שני מחנות של היהדות שנלחמו זה בזה - אמו הייתה ממשפחת חסידים ואביו היה ממשפחה של 'מתנגדים' שלחמו בחסידות. מצד אמו קיבל את הערכים של החסידות, זאת אומרת - הסתפקות במועט ואהבת עם ישראל על כל שכבותיו. מאביו, שבא ממשפחה של 'מתנגדים', קיבל את הקירבה לתורה ואת ההתעמקות בלימוד. אברהם התחיל ללמוד ב'חדר' - המקום בו למדו ילדים יהודים תורה. ביום הראשון ללימודיו התחיל ה'מלמד' - המורה בחדר - ללמד את הילדים את האלף-בית מספר סידור קטן. אברהם אמר שהוא אינו רוצה ללמוד לקרוא בספרים קטנים אלא רק בספרים גדולים. הוריו והמלמד היו צריכים לשכנע אותו שכדי להתחיל ללמוד צריך להתחיל מספרים קטנים ורק אחר כך לעבור לספרים גדולים. אברהם למד היטב ונחשב חכם מאוד וגדול בתורה.
בשבתות היה הולך לארוחות מיוחדות של החסידים, שם הכיר את סיפורי הצדיקים החסידיים. סיפורים אלו ליוו את אברהם במשך כל חייו. בלימודיו בחדר, בהפסקות, הנהיג את חבריו בכל מיני משחקים. רבים מהמשחקים היו קשורים באהבתו של אברהם לארץ-ישראל. משחק שהיה אהוב עליו במיוחד היה לסדר את חבריו בשורות ולצאת למסע דמיוני. החברים היו מעמיסים את תיקיהם על כתפיהם ומתחילים ללכת, תוך שהם שואלים זה את זה: "לאן אנחנו הולכים?", אז היה עונה אברהם הקטן: "לארץ-ישראל!" כך היו הולכים בכיתתם, בלטוויה, וחולמים על ארץ-ישראל כשבראשם עומד תמיד - אברהם. אברהם היה ילד חכם והתפרסם בין חבריו כ"הגאון בעל העיניים הפוזלות", שכן עיניו של אברהם היו פוזלות. כינוי זה לא היה בנימה של בוז, אלא מתוך הערכה.
אברהם הקטן אהב למלא גם מצוות אחרות, מלבד לימוד התורה, כמו כיבוד זקנים למשל. יום אחד פגש איש זקן ששאל אותו היכן גר אחד מתושבי העיירה. כדי שהאיש הזר לא יתבלבל לקח אותו אברהם עד הבית ממש. כשחזר ראה את אביו בא מולו והבין שהוריו דאגו לו. הוא סיפר לאביו את אשר עשה ושאל אותו: אולי לא עשיתי טוב, הרי הדאגתי את הורי? אביו שמח שבנו מקפיד כל-כך על המצוות ועל מעשים טובים ואינו רוצה לפגוע באיש.
את הלימודים בחדר סיים אברהם בגיל צעיר והמשיך ללמוד עם אביו. האב הבין שילדו, אברהם, גאון. עילוי - כך קראו אז לתלמידים מצטיינים בחדר ובישיבות. אברהם נודע עוד מילדותו כעילוי של עיירת מגוריו. אביו אמר לו שהוא צריך להתחיל ללמוד בעצמו בבית-המדרש בעיירה, וכך אמנם עשה. אברהם למד עם חברים שהיו גדולים ממנו. בתקופה זו למד הרבה, אבל הוא היה צריך להתפתח עוד. כשגדל מעט נשלח אברהם ללמוד בבית-המדרש בעיר לוצין. כל חבריו ומוריו ידעו שהוא חכם ומוכשר, אבל לאברהם לא היה די בכישרון. הוא לא רצה להתבטל מלימוד התלמוד, שאותו למדו בבית-המדרש, הוא רצה ללמוד כל הזמן, וקבע יחד עם ידידו להקדיש שני לילות תמימים בשבוע ללימודים. אברהם היה תמיד מזכיר את ארץ-ישראל, בזמן הלימוד ובזמן התפילות ובכל הזדמנות שהייתה לו. הוא סיפר לחבריו על רצונו לעלות לארץ-ישראל ולהקים ישיבה חשובה בירושלים. לישיבה זו רצה אברהם לכנס את כל חכמי התורה והרבנים. אברהם רצה ללמוד בישיבות נוספות, כדי להרחיב את ידיעותיו ואת כישוריו. הוא עלה על עגלה כדי להגיע לישיבה ידועה. העגלה התקלקלה בדרך, והעגלון עצר בעיירה קטנה, שבה חי רב ידוע. אברהם הלך לביתו של הרב, ישב איתו ועם חותנו של הרב ודיבר איתם דברי תורה. הרב וחותנו התפעלו מהיהודי הצעיר שידע כל-כך הרבה והתמחה בתורה ובתלמוד. הם הציעו לו להישאר בעיירה וללמוד בה עם טובי תלמידי החכמים. וכך היה. אברהם נשאר בעיירה זו שנה ולמד תורה עם חכמיה.
אברהם היה צעיר, אבל היה ידוע כתלמיד חכם שמקפיד מאוד במצוות. לכן הציעו לאברהם תפקיד ציבורי בקהילה היהודית בעיירה סמוכה לבית-המדרש שבו למד. אברהם שמח לקבל משרה זו. הוא הגיע לעיירה זו באחד מימי שישי כדי להתחיל בתפקידו. בכל יום שישי נהג אברהם להיכנס למטבח לפני כניסת השבת ולעזור בהכנת התבשילים לשבת. הוא עשה כך משום שכך נהגו חכמינו זיכרונם-לברכה, חכמי התורה בעבר. אברהם רצה להתקרב לחכמים אלו. כך עשה גם באכסניה שבה התארח באותה שבת בעיירה החדשה. אבל האנשים העשירים בעיירה עברו ליד האכסניה וראו את אברהם עובד במטבח. אנשי העיר לא רצו בעל תפקיד שעובד במטבח... כך הפסיד את תפקידו הראשון. אברהם היה ידוע בכל האזור כתלמיד חכם. אחד הרבנים הגדולים והידועים באזור ביקש להיפגש איתו. הוא התרשם מאברהם מאוד. הרב הידוע שידך את אברהם לבתו, וביקש ממנו שילך ללמוד בישיבה הידועה בוולוז'ין. כשהגיע אברהם לישיבה בוולוז'ין הכירו אותו התלמידים כחתנו של הרב הידוע וחלקו לו כבוד רב. עד מהרה למדו לדעת שהכבוד שנתנו לו מגיע לו בזכות עצמו. הוא היה תלמיד מעולה. בישיבה קראו לאברהם 'העילוי' כינוי לגאונים בתורה ובתלמוד. אברהם למד כל היום וכל הלילה. חבריו ראו אותו לומד בלילות לאור העששית. למחרת היה קם וממשיך ללמוד. הוא למד כל-כך הרבה עד שהתעייף וחלה. אחד הרבנים אמר לאברהם שאסור לו ללמוד כל-כך הרבה עד כדי תשישות ומחלה ועליו לשמור על בריאותו. כמו בכל מהלך חייו גם בישיבה בוולוז'ין לא הפסיק אברהם לחשוב על ארץ-ישראל וחשיבותה. חבריו גילו שהעברית חשובה לו מאוד. בחגים היו תלמידי הישיבה יושבים ומשתעשעים, מספרים איש לרעהו סיפורים בחרוזים. כל התלמידים היו מספרים את סיפורי החרוזים ביידיש - השפה שבה דיברו. אברהם היה ממציא סיפורים ואמרות ומספרם בעברית. הוא ניסה לדבר עם חבריו עברית ולפעמים גם הצליח. אחדים מהאנשים בישיבה חשבו שאסור לדבר עברית מפני שהיא שפה קדושה - לתורה ולתפילה. הם ראו בניסיונות של אברהם לדבר עברית פגיעה בשמירת המצוות, אבל אברהם אמר שהדיבור בעברית מביא לקדושה. בימים ההם היה אברהם מתארח בביתו של חותנו, ושם פגש ברב ידוע שכתב ספרים רבים. יחד שמעו שניהם על התעוררות תנועת 'חיבת ציון' במזרח אירופה ועל תחילת ההתיישבות היהודית במושבות חקלאיות בארץ-ישראל. שני החברים, אברהם והרב הידוע, שמחו לשמע הדברים, כי הם חשבו שההתיישבות החדשה בארץ-ישראל היא התחלת הגאולה ובמהרה ייבנה בית המקדש. חברו של אברהם היה מודאג מכך שאין בין הכוהנים אנשים האמונים על עבודת בית המקדש, ולכן החליטו הוא ואברהם ללמוד את הלכות הכוהנים בבית המקדש. אברהם היה כוהן והתאים למשימה, שהלהיבה אותו ביותר. יחד למדו מהתלמוד את עבודת הכוהנים בבית המקדש. למרות גילו הצעיר של אברהם ביקשה ממנו קהילה של אחת העיירות להיות רב העיר, וכך היה אברהם לרב, ונקרא מאז הרב קוק. הרב קוק המשיך ללמוד גם כשהיה רב. הוא למד לבד, קרא ושינן פרקים מהתלמוד. הוא התרכז במיוחד בפסוקים הקשורים לעשיית צדק ומשפט, על מנת שיוכל למלא כהלכה את תפקיד הרב של העיירה. הרב קוק הקפיד מאוד על המצוות אבל ידע להיות גמיש. בתקופת רבנותו בעיירה פרצה מגיפה קשה בכל האזור. הרבנים הגדולים הודיעו שבגלל המגפה מותר וצריך לאכול ביום כיפור כדי שהאנשים לא ימותו מחולשה. הרב קוק שמע שאחד הרבנים הגדולים החליט לאכול בבוקר יום כיפור בבית-הכנסת על מנת שכל האנשים ידעו שמצווה לאכול כדי לא למות. גם הרב קוק החליט לעשות כמוהו. הוא אכל בבוקר יום כיפור לעיני כל העיר, כפי שציוו הרבנים. הוא נתן לכל באי בית-הכנסת לאכול ממנתו, ולאחר שכולם אכלו הוא חזר ואמר שהרבנים התירו לאכול ביום הכיפורים אבל לא בצורה גסה ולא יותר מדי. עוד אמר, שבזכות המעשה שנעשה על פי צו הרבנים יבריאו החולים מהמחלה. בתקופה הזו מתה אשתו של הרב ממחלה. הרב וחברו - אבי אשתו, היו באבל כבד. הרב נשא לאישה מחדש, לבקשת אבי אשתו המתה, את בת דודתה שחיה בביתם. כך נשאר באותה משפחה. אחר כך עבר הרב קוק להיות רבה של עיירה אחרת. לרב קוק היה חשוב לקרב את כולם אל התורה, ובעיקר את היהודים שהיו רחוקים מהתורה ואף לא ידעו עברית. בשבתות היה מלמד את אנשי העיר סיפורים מתוך ספר פשוט ביידיש - שפה שאותה ידעו כולם, שנקרא 'צאינה וראינה'. הספר הזה נחשב לספר של נשים, שהיו אז פחות מלומדות מהגברים, אבל אברהם רצה להגיע ללב כולם ולכן העדיף ספר פשוט על הספרים החשובים בעברית, ובכך לימד את אנשי העיר לכבד את הספר הזה ולא להתבייש ללמוד ממנו.
הרב קוק הלך ביום הכיפורים לבית-כנסת שבו התפללו הרבה אנשים רק ביום כיפור. הוא עלה ונזף בהם על שאינם באים לבית-הכנסת בכל ימות השנה. מקצת מהאנשים כעסו, אבל אחרים חזרו לקיים את מצוות התורה.
הרב קוק היה רבה של עיירה במזרח אירופה כאשר הגיעה אליו הבקשה לבוא לארץ-ישראל ולכהן כרבה של העיר יפו. הבקשה הזו הייתה הגשמת כל רצונותיו. מאז ילדותו חלם לעלות לארץ-ישראל, והנה יוכל להיות רב של עיר בארץ הזו. למרות זאת הוא לא עלה מיד.
יואל משה סלומון, ממייסדי המושבה פתח תקווה, חשב שהרב קוק היה האדם המתאים ביותר להחליף את רבה של יפו שנפטר. הרב של יפו היה אחראי גם על המושבות הראשונות. יואל משה סלומון ידע שהרב קוק הוא אדם רגיש וחכם ושהוא מקובל גם על אנשי ירושלים וגם על אנשי יפו. הוא סיפר על הצעתו גם לקרובו של הרב קוק, שהיה רב בירושלים, וגם לראש הוועד של יהודי יפו. שניהם ראו בחיוב את ההצעה ושלחו אותה לרב קוק. כשקיבל הרב קוק את ההצעה הוא לא הסכים מיד. הוא רצה לבוא מוכן לתפקידו החדש, ולכן ביקש לדעת יותר על המצב ביפו לפני שהוא מקבל עליו את התפקיד. הרב קוק ידע, שכמה שנים לפני מותו של הרב הקודם של העיר נוצר קרע בקהילה ביפו ומאז היא מפוצלת. רב אחד היה מקובל על חלק מתושבי יפו כרבה של העיר, ועל שאר התושבים לא היה מקובל.
הרב קוק ידע שרבנות יפו אחראית גם על המושבות החדשות. הוא רצה ללמוד עוד על המצוות שקשורות ביישוב ארץ-ישראל ועל עבודות החקלאות השונות שנעשו במושבות. מבקרים שבאו אליו בתקופה זו ראו אותו חוזר ולומד מצוות שלא מילאו אותן מאות שנים, שכן לא היו חקלאים יהודים בארץ-ישראל. הרב קוק הרגיש שהוא צריך להיות בקיא במצוות אלו לפני שהוא מגיע לארץ-ישראל.
על כל הדאגות האלו נוספה עוד מועקה. הרב קוק לא רצה לפגוע במשפחת הרב הקודם של יפו. הוא ביקש מאנשי יפו לדאוג למשפחה ולפרנסתה. הוא שמע שבינתיים, מאז שמת הרב, משרת חתנו - בעל בתו, כרבה של יפו, והרב קוק לא רצה לפגוע במעמדו. הוועד של יפו הבטיח לסדר את כל ענייני משפחת הרב הקודם על הצד הטוב ביותר. אחרי שבירר לעצמו את כל הדברים האלו וחשב על המצב ביפו, רצה הרב לנסוע, אבל חבריו באירופה עיכבו אותו. הם ניסו לשכנע אותו להישאר בנימוק, שמשרת רבנות בעיירה באירופה היא מכובדת יותר וגם מכניסה יותר כסף. חבריו אמרו לו שרוב היהודים נמצאים באירופה ולא בארץ-ישראל, ולכן עליו להישאר באירופה ולהשפיע עליהם. אבל הרב קוק רצה לעלות לארץ, והתעכב רק כי אנשי העיירה שבה כיהן כרב לא רצו לוותר עליו.
הרב קוק התכונן לנסיעה, אלא ששמע שבארץ-ישראל יש מחלה מידבקת. הוא כתב לאנשי יפו על חששותיו מפני המחלה, אבל הם כתבו לו והרגיעו אותו. אחרי תשובה זו כתב הרב קוק לאחיו: "אי אפשר, הרי אי אפשר לבטל חלילה עניין ישיבת ארץ-ישראל בשביל חששות ומיחושים".
אחרי תקופה ארוכה של ציפייה יצא סוף כל סוף הרב עם משפחתו ליפו. יואל משה סולומון, שיזם את מינויו של הרב קוק לרבה של יפו, ארגן לרב קבלת פנים גדולה על חוף ימה של יפו. מודעות גדולות נתלו בכל העיר, ובהן נכתב: "הזמנה, חכם בא לעיר!". המודעות האלו הזמינו את תושבי יפו לבוא לחוף הים ולפגוש את הרב אברהם יצחק הכהן קוק "רבנו הכהן הגדול".
הרב הגיע ביום שישי, בסוף האביב. לקבלת הפנים באו רבים מיהודי יפו. על חוף הים בירכו את הרב קוק - רבה החדש של יפו. האנשים הרבים שהגיעו לקבל את פניו ליוו את הרב אל תוך העיר, שבה הקימו לכבודו שער מכפות תמרים ועליו פסוקים מהתורה. הרב קוק נלקח לדירתו החדשה, דירה גדולה ומרווחת. הרב אמר שהיא גדולה ומפוארת מדי בשבילו, ודי לו שהוא גר בארץ-ישראל, אין לו צורך במותרות. מיומו הראשון בארץ התעניין הרב במצבה של יפו ובמצב המושבות. הוא רצה לדעת לא רק על ענייני דת, אלא על מצב היישוב בכלל. הרב התחיל במלאכתו. הוא היה צריך לשמור על הדת בתחומי העיר יפו, ועל הכשרות והדת במושבות. שמירת השבת, הכשרות, הצניעות ועוד מצוות היו חשובות מאוד לרב, אבל יותר מכל היה חשוב לו לשמור על אחדות בין היהודים ועל כבודם של האנשים. הרב ניסה להשפיע על היהודים לשמור מצוות ופנה אליהם בדרכי נועם - בשכנוע, בעזרה לעניים מתוך כבוד לכל אדם. בשבת אחת הגיע אדם לבית-הכנסת וסיפר שאחד מיהודי יפו עובד בחנותו. כל יושבי בית-הכנסת רצו לצאת ולפגוע באותו יהודי שעובד בשבת. הרב קוק ביקש מכולם לגמור את התפילה ואז לבוא יחד איתו לחנותו של אותו יהודי. כשהגיעו אל חנותו של היהודי, בירך אותו הרב בשבת שלום וכך עשו כל שאר האנשים שהיו איתו. היהודי סגר את חנותו ובא אל בית הרב קוק. הוא אמר לרב שבגלל עוניו הוא חייב לעבוד בשבת כדי לקיים את משפחתו. הרב דאג שהיהודי יקבל תמיכה והוא הפסיק לעבוד בשבת. הרב דאג לכל בעיות הכשרות שהיו במושבות . הוא נסע בין המושבות וביקר את האיכרים. האיכרים היו שולחים מכתבים אליו ליפו ובהם בעיות הלכה. הוא עזר להם לפתור את כל בעיותיהם בצורה שתתאים לדת ותהיה נוחה להם. הרב היה צריך לבדוק שאלות שלא חשבו עליהם הרבה מאוד שנים לפניו - כי לא היו חקלאים יהודים בארץ-ישראל. למשל, הוא חיפש פתרונות חדשים במקורות היהודיים לנושאים כמו זריעה, השקיה, גיזום ועוד. הרב קוק כתב מכתבים ליהודי הגולה כדי שיעדיפו את הפירות שמגדלים במושבות ארץ-ישראל. במכתבים כתב על השמירה המיוחדת של המצוות בגידול פירות אלו, כמו הפרשת מעשר לכוהנים, למשל.
בתקופה זו התחיל להגיע ליפו גל של צעירים יהודים חילונים, שלא שמרו על מצוות הדת. הרב קוק רצה לקרב אותם בחזרה לדת. הוא התנהג אליהם בכבוד, והצעירים שהכירו את הרב, העריכו אותו מאוד. אף-על-פי שהתרחקו מהדת ואף זלזלו בה, הם כיבדו את מעמדו ואת חכמתו של הרב, וגם הוא העריך אותם. הרב קוק אמר שצעירים אלו מקיימים את אחת המצוות הגדולות ביותר - יישוב ארץ-ישראל. הוא כתב עליהם: "טעותם היא שהם חושבים שהדברים הטובים שהם מרגישים הם נגד התורה ובאמת הם, הם, הנם גופי התורה".
הוא התכוון לכך שהם עלו לארץ-ישראל והתחילו לעבוד ולשקם את העם היהודי מתוך מחשבה שהם מתנגדים לדת היהודית, אבל בעצם הם אלו המקיימים אותה ממש. הרב קוק חשב שדווקא אנשים אלו שלא מקיימים את כל המצוות מזרזים את בואה של הגאולה לעם ישראל ולעולם.
הרב קוק היה צריך למצוא את הדרך הטובה ביותר לשמור על הדת מצד אחד, ולא להרחיק את הצעירים החילונים מצד שני. הוא לא ויתר על חוקי הדת למען צעירים אלו והמשיך להקפיד על מילוי כל מצוות הדת ביפו ובמושבות. הרב קוק היה מוכן לקבל את הצעירים החילונים רק אם באמת עבדו למען ארץ-ישראל. צעירים במושבות וביפו שהתרחקו מהדת ומהעבודה גם יחד, לא היו מקובלים על הרב קוק. בתקופת כהונתו של הרב קוק ביפו הייתה שנה אחת שהייתה שנת שמיטה, שבה אסור ליהודים לעבד את הקרקע. כמו בשנות השמיטה הקודמות גם לקראת שנה זו התלבטו רבני ארץ-ישראל אם לאפשר לאיכרי המושבות לעבד את אדמתם למרות שנת השמיטה. המושבות היו צעירות מאוד ושנה אחת ללא עיבוד האדמה יכלה לגרום להתמוטטותן. מקצת מהרבנים בירושלים ובצפת אמרו שחייבים לקיים את שנת השמיטה ולא לעבד את האדמה. הרב קוק, שהבין עד כמה המצב החמור, ניסה למצוא פתרונות אחרים. הוא התיר לעבד את האדמה ולאכול את הפירות של אותה שנה. הרב קוק היה רבה של יפו כשקמה השכונה החדשה - תל-אביב. הוא העריך את אנשי תל-אביב, שאז עוד נקראה 'אחוזת בית', וראה במפעלם מפעל חשוב. הוא הקפיד על שמירת השבת גם בשכונה החדשה. כאשר שמע על כרכרה שנסעה בשבת ב'אחוזת בית' כתב על כך מכתב לתושבי השכונה כדי שימנעו חילול שבת בתחומם. בתקופה זו הוחלט שוועד היהודים בעיר יפו לא ימונה, אלא ייבחר על-ידי התושבים. הרב תמך בבחירות, ואילו מנהיגי העיר התנגדו להן מחשש שהן יחלישו את כוחם, ולא יבחרו בהם יותר. הרב תמך ברעיון, מתוך מחשבה שהעם צריך לבחור את מנהיגיו.
הרב קוק המשיך ללמוד תורה והקפיד גם על התפילות. אנשים היו רואים אור בחלונו עד שעה מאוחרת וידעו - הרב לומד. בקיץ של שנת 1913 הוזמן הרב קוק להשתתף בקונגרס הציוני. הוא עשה את כל ההכנות כדי לנסוע לאירופה ולהשתתף בו, למרות דעתם של רבנים אחדים שניסו לשכנע אותו שלא ישתתף בקונגרס, היות שלדעתם קיים ניגוד בין הציונות ובין הדת. הרב קוק ענה להם שהציונות היא הדת היהודית. הרב קוק החליט לנסוע לרחובות לפני שייסע לאירופה. בזמן שהותו ברחובות התחילו התקפות של ערביי הכפר השכן על המושבה רחובות. היישוב היהודי בכל הארץ הזדעזע מההתקפות. הרב קוק החליט לא לעזוב את הארץ במצב כזה וויתר על השתתפותו בקונגרס. בקיץ לאחר מכן נסע הרב קוק לאירופה לוועידה אחרת, ובזמן שהותו באירופה פרצה מלחמת העולם הראשונה והוא נאלץ להישאר בחוץ-לארץ. בתחילה היה בברלין, אבל לאחר שאזל כספו, נענה להזמנת קהילה קטנה בשווייץ ושם שהה כשנה. אחר כך עבר ללונדון. בלונדון הייתה קהילה גדולה של יהודים והיו בה גם מנהיגים ציוניים רבים וחשובים. הרב קוק פעל למען הקהילה היהודית בלונדון וגם למען הציונות. הוא יצא נגד דרישת השלטונות להחזיר את יהודי רוסיה לארצם כדי שישרתו בצבא. גזירה זו נדחתה. הרב קוק הצליח לשחרר רבים מתלמידי הישיבות משירות בצבא הבריטי. בתקופה שבה שהה הרב קוק בלונדון נידונה הצעה שממשלת בריטניה תצהיר שהיא תומכת בשאיפות העם היהודי לבנות בית לאומי בארץ-ישראל. המנהיגים הציוניים שהיו בלונדון באותה תקופה עשו הכול שהצהרה זו אכן תפורסם, והרב קוק שיתף איתם פעולה. הוא יצא נגד יהודים מתבוללים שהתנגדו להצעה. ממשלת בריטניה החליטה לפרסם את ההצהרה, והיא נקראת 'הצהרת בלפור'.
בכל התקופה שהיה באירופה התגעגע הרב לארץ-ישראל. הוא חיפש הזדמנות לחזור לארץ.
על המכתבים שלו לא חתם 'רבה של לונדון', אלא 'הרב של יפו והמושבות'. בריטניה כבשה את ארץ-ישראל והמלחמה נגמרה. הרב קוק הוזמן להיות הרב הראשי של ירושלים.
הרב קוק הגיע לירושלים כדי להיות הרב הראשי של ירושלים ולאחר מכן הרב של היישוב היהודי בארץ-ישראל. הוא התקבל בידי הקהילה היהודית בכבוד. יהודים רבים באו לפגוש את הרב בבואו לירושלים. הם ערכו לו שתי קבלות פנים, האחת בדרך לירושלים והשנייה בתוך ירושלים עצמה.
אנשי יפו רצו שהרב שלהם יחזור אליהם, אבל הרב קוק, שבתחילה חשב לחזור ליפו, ראה במשרה בירושלים חשיבות רבה, כי ידע שבכהונתו החדשה יוכל להשפיע על כל היהודים בארץ. הרב קוק עבר מיפו לירושלים וקיבל את המשרה החדשה - הרב הראשי של היישוב היהודי בארץ-ישראל.
כהונת הרב הראשי חייבה את הרב קוק להתמודד עם בעיות מורכבות ועם מצבים לא מוכרים. תפקידו העיקרי היה לפסוק הלכות הקשורות בארץ-ישראל ושאינן קשורות בארץ-ישראל, ולהחליט מה צריך לעשות בכל מיני מקרים, על פי הדת היהודית. תפקידו השני היה לדאוג ללימוד תורה וליצירה דתית חדשה. לרב קוק היה חשוב גם לשמור עד כמה שאפשר על אחדות העם היהודי.
השלטון בארץ היה שלטון בריטי. הבריטים לא תמיד התחשבו בצורכי הדת היהודית. הרב קוק השתדל שיהודים לא יצטרכו לעבור על חוקי הדת היהודית, גם אם הם עובדים במשטרה או במוסדות הבריטיים. באחת השנים לא שחררו את כל השוטרים היהודים לליל הסדר. בערב פסח הלך הרב קוק אל הנציב העליון, שהיה השליט הבריטי בארץ-ישראל, והסביר לו את חשיבות החג. בזכות ההסבר של הרב קוק, שוחררו השוטרים היהודים באותו יום וחגגו את ליל הסדר, איש איש בביתו.
בכל הזדמנות היה הרב קוק פונה אל השלטונות על מנת לעזור ליהודים. הרב קוק כעס מאוד על כך שהבריטים לא נותנים לכל היהודים לעלות לארץ-ישראל. הוא טען, ואף אמר זאת למושלים הבריטים, שהגבלת העלייה היא בניגוד לחוקי התורה וחוקי התורה הם חוק בינלאומי, שכן גם הנוצרים מקבלים את התורה. הרב קוק נאלץ להתמודד גם מול החרדים בירושלים, שלא היו מוכנים לקבל את הרבנות שלו מפני שהיה ציוני. החרדים התנגדו לציונות והאמינו שצריך לחכות לבוא המשיח ולא ליישב את ארץ-ישראל לפני בואו. החרדים היו נוהגים לתלות על הקירות מודעות נגד הרב קוק. הרב קוק היה מתבדח על המודעות האלו, והיה אומר שכיוון שאין די עבודה לעובדים בבתי-הדפוס, מוטב שיפרסמו מודעות כאלו עליו, והעובדים לא יהיו מובטלים מעבודה ומרוששים. למרות הקשיים שהציבו בדרכו, השתדל הרב קוק לא לכעוס על החרדים ולקרב אותם אליו ואל הציונות, כשעיקר מאמציו התרכזו במניעת פירוד בתוך העם היהודי. הרב קוק חשב שאין ניגוד בין הציונות ובין הדת היהודית, להפך - הציונות היא חלק מהדת היהודית ואף למעלה מזה - היא הדרך לגאולה. החרדים חשבו שהגאולה לא יכולה להתרחש כך, אלא רק אחרי שהעם כולו יחזור בתשובה. ואילו הרב קוק חשב שאפשר לקרב את הגאולה במעשים. הוא אמר שהגאולה היא תהליך ולא אירוע חד-פעמי. הרב קוק חשב שהציונים שמגיעים לארץ-ישראל, גם אם אינם ממלאים את המצוות, בונים את ארץ-ישראל ועוזרים לקיבוצו של עם ישראל, ובכך הם מקרבים את בוא הגאולה. הרב קוק היה צריך להתמודד גם מול החילונים. הוא עשה ככל שביכולתו לקרב את החילונים אליו ואל הדת, ונפגש עם רבים מהם - מנהיגים, אנשי רוח ואנשים פשוטים. הוא חשב שהחילונים שבונים את ארץ-ישראל תורמים לדת היהודית לא פחות ואף יותר מהדתיים, ושבניין הארץ מקדם את הגאולה גם אם הוא נעשה על-ידי חילונים. החילונים עצמם מתקרבים לעם היהודי ולדת היהודית על-ידי כך שהם בונים את ארץ-ישראל. הרב קוק התיידד עם רבים מאנשים אלה וניסה לקרב את כולם אל היהדות. הרב קוק נסע למושבות, לקיבוצים ולמושבים. רבים מהמתיישבים החדשים, במיוחד מתיישבי הקיבוצים היו חילונים לגמרי. הם לא שמרו כמעט על אף אחת ממצוות הדת. הם אכלו מאכלים לא כשרים וחיו בזוגות ובמשפחות בלי להינשא בנישואין דתיים. הם לא שמרו על השבת ואת החגים היו חוגגים בעיקר כחגים חקלאיים, על פי מתכונת חדשה, ולא על פי המסורת הדתית.
הרב קוק האמין בשמירת כל המצוות, אבל במיוחד היו חשובות לו מצוות הכשרות ונישואין כדת. שתי המצוות האלו יכולות לזרוע פירוד בעם היהודי. הראשונה תמנע מיהודים לאכול יחד, והשנייה תמנע מיהודים להינשא זה לזה, כי יהודים דתיים לא יתחתנו עם ילדים של זוגות שלא נישאו בנישואין דתיים. הרב קוק נסע ברחבי הארץ בניסיון לשכנע את המתיישבים למלא לפחות את המצוות האלו.
הרב קוק לא הטיף לאנשים לקיים את המצוות ולא כעס עליהם, אלא ניסה לשכנע אותם בדרכים שקטות. הוא ישב איתם בלילות, שהה בבתיהם זמן רב והצליח בדרכי נועם לשכנע רבים. במקומות אחדים התחילו לשמור על כשרות, ובאחרים נישאו חלק מהמתיישבים בחתונה דתית. מספרים, שאחרי שהרב קוק היה באחד הקיבוצים לילה שלם, שמונה עשרה זוגות נישאו בנישואין דתיים. הרב קוק ניסה להידמות לאנשים שפגש ולהזדהות איתם, וכך קירב אותם אליו ורכש את אמונם. באחת הפעמים התלבש כמו שומר והגיע לאחד היישובים כשהוא רכוב על סוס. לאנשי המקום, שהיו שומרים, היה קל יותר להקשיב לרב קוק בצורה כזו, כאחד משלהם. במקרה אחר החליט הרב להתארח באחד הקיבוצים במשך שבת שלמה. הוא ביקש מאנשי הקיבוץ שיכינו לו אוכל וכלים כשרים ומניין של חברי קיבוץ שיתפללו איתו. חברי הקיבוץ נענו לבקשה, אך חששו מהטפות מוסר ביום המנוחה שלהם. אבל הרב קוק ישב אצלם כל השבת, דיבר איתם והתעניין במצבם ולא הטיף להם כלל. הרב קירב אותם לדת ללא כעס.
בתקופת כהונתו כרב ראשי אירעו בארץ כמה מאורעות. ערבים החלו להתקיף יישובים יהודיים וכן יהודים שהתגוררו בערים של יהודים וערבים. הרב קבע שהגנה על היישובים דוחה מצוות אחרות כמו שמירת שבת. הוא פנה לשלטונות הבריטיים כדי שיגנו על יישובים מבודדים. פעם אחת פנו אנשים אל הרב קוק בבקשה שיפנה לשלטונות הבריטים כדי שאלה יצילו ספרי תורה שנשארו ביישוב מבודד. הרב אמר להם בצער רב שלא יוכל לעשות זאת, מחשש שאם יפנה הפעם לבריטים כדי שיצילו ספרי תורה, אולי בפעם אחרת, שבה יבקש מהם להציל חיי אדם, לא יסכימו הבריטים להיענות לו.
הרב קוק כעס מאוד על הפקידים ועל החיילים הבריטים שלא עזרו די בהגנה על היהודים. הגיעו הדברים לידי כך, שהוא סירב לדבר עם אחד הפקידים משום שלא עשה די להצלת היהודים. הרב קוק אמר שההגנה של היהודים על עצמם היא מצווה - "הקם להורגך השכם להורגו", ולכן צריך להמשיך ולהגן על היושבים גם כשהחוק הבריטי אוסר על כך. באחד המקרים, אחרי המאורעות, החליטו הבריטים לשלוח ועדת חקירה לארץ-ישראל, כדי לבדוק את הסיבות למה שקרה ולמנוע מאורעות נוספים. חברי הוועדה פגשו אנשים רבים בארץ, יהודים, ערבים ובריטים. הוועדה באה לשאול גם את הרב קוק מה דעתו על המאורעות. תחילתם של המאורעות הייתה קשורה לכותל המערבי ולזכות להתפלל לידו. הרב קוק חשב שלא צריך להתפשר בנושא הזה. הוועדה רצתה לחקור את הרב קוק בחשאי, כפי שחקרה עדים אחרים, כמו המופתי המוסלמי של ירושלים, אבל הרב לא הסכים ואמר שאינו רוצה להסתתר, כי דבריו חשובים והוא רוצה שהכול ישמעו אותם. כבר בשנה הראשונה של כהונתו כרב ראשי, הקים הרב קוק מוסד גדול למען התורה. המוסד נקרא 'מרכז הרב' והוא הוקם כדי לשמש מרכז עולמי ללימודי תורת ישראל. בין מטרותיו האחרות - ללמד תלמידי חכמים חדשים וליצור יצירה דתית חדשה וטובה. הרב קוק רצה שהיצירה היהודית הדתית הטובה ביותר תוצא לאור על-ידי הוצאת הספרים שהקים - 'מוסד הרב קוק'. תלמידים רבים באו ללמוד ב'מרכז הרב'. ספרים רבים יצאו בהוצאה הספרים, ביניהם גם ספריו של הרב קוק עצמו.
הרב קוק רצה לקרב את כל חלקי העם זה אל זה, אבל הוא לא ויתר על אף אחת מהמצוות. הוא המשיך לשמור על כשרות היבולים במושבות כמו שעשה כשהיה רבה של יפו. גם בהיותו רב ראשי היה צריך לחדש הלכות ישנות שלא קוימו הרבה שנים, כשהעם היהודי לא ישב בארץ-ישראל. בכל פעם כשעלו נושאים חדשים, היה הרב קוק דן בהם ופוסק. הרב קוק עבד ללא ליאות והמשיך ללמוד וללמד תורה ביום ובלילה. הוא כתב סדרה של ספרים, שבהם הסביר את ההלכה הדתית היהודית. הוא אמר שהחלוצים בונים את הארץ מבחינה חומרית - סוללים כבישים, בונים בתים ומעבדים את האדמה, ואילו הוא בונה את הארץ מבחינה רוחנית - כותב את חוקי הדת. כפי שהחלוצים עובדים ביום ובלילה בעבודות הקשות ביותר, גם הוא צריך לעבוד ביום בלילה בעבודות הקשות ביותר, כתיבת ספרים, העתקה, תיקון ועוד.
הרב קוק לא הקל על עצמו בעבודה גם כשחלה במחלה שהלכה והחמירה. עד יום מותו שינן את התורה ומצוותיה. הוא לא שכח גם את עם ישראל ואת השאיפה לאחדותו ולבוא הגאולה.
1865 - נולד בלטוויה.
חניך ישיבות וולוז'ין ואחרות. בגיל צעיר גילה מחשבה עצמאית וסקרנות רבה ולמד עברית מודרנית. כתב ספרים על בעיות עם ישראל ומצוקתו.
1888 - רבה הראשי של קהילת זומל.
1895 - רבה הראשי של קהילת בסוקה.
1904 - עלה לארץ-ישראל לאחר שהוזמן לכהן כרבה הראשי של קהילת יפו ומושבות ביהודה. בתפקיד זה הצליח להתקרב ליהודים מזרמים שונים והזדהה עם התנועה הציונית.
1919-1914 - ערב מלחמת העולם הראשונה נסע לחוץ-לארץ להשתתף בכינוס של 'אגודת ישראל'. חזרתו לארץ נמנעה בגלל פרוץ המלחמה. הוא עבר ללונדון והתמנה לרב הקהילה 'מחזקי הדת' בלונדון.
1919 - חזר לארץ-ישראל ונתמנה רב בירושלים.
1921 - מונה לרב הראשי האשכנזי של ארץ-ישראל. היה הרב הראשי הראשון תחת שלטון המנדט הבריטי.
1924 - הקים את ישיבת 'מרכז הרב' - ישיבה ללימוד תורה. הקים גם הוצאת ספרים בתחום הדת. שני המוסדות פועלים עד היום.
1929 - הוקיע את ממשלת בריטניה על התנהגותה במאורעות בתפילת יום הכיפורים, ליד הכותל המערבי.
1933 - יצא נגד האשמתה של התנועה הרווזיוניסטית ברצח ארלוזורוב.
1935 - נפטר. על שמו יישוב בעמק חפר - כפר הרא"ה, ראשי תיבות של הרב אברהם הכהן; מוסד הרב קוק להוצאת ספרות תורנית; פרס הרב קוק למחברים תורניים, מטעם עיריית תל-אביב-יפו, ורחובות בערי הארץ.
כל הזכויות שמורות Ⓒ עמותת סנונית והמכון למורשת בן גוריון
