אבשלום היה ממקימי ארגון ניל"י. השם ניל"י הוא ראשי תיבות של 'נצח ישראל לא ישקר'. הארגון עסק בריגול למען הבריטים ונגד השלטון התורכי. הוא היה הראשון שנהרג במהלך פעילות הארגון.
אבשלום נולד ב-1889 בגדרה. ב-1904 נסע ללמוד בסמינר למורים בפריז. ב-1906 חזר אבשלום לארץ-ישראל. הוא עזר לאהרון אהרונסון להפעיל שלוחה של תחנה לניסיונות חקלאיים בחדרה, ופיקח על פרדסים בשומרון. אבשלום היה חלק מקבוצת ה'גדעונים' - הקבוצה הראשונה של בני הארץ שהתארגנה לפעילות למען יישוב הארץ. במלחמת העולם הראשונה יצר אבשלום קשר עם המודיעין הבריטי. הבריטים היו אויבי התורכים ואבשלום חשב שהם יעזרו לו ולחבריו בפעולותיהם נגד השלטון התורכי. הבריטים ישבו במצרים, ואבשלום רצה להיפגש איתם וניסה לחצות את הגבול למצרים. בפעם הראשונה תפסו אותו השלטונות התורכיים, אך שחררו אותו. בפעם השנייה ניסה לחצות את הגבול עם יוסף לישנסקי, שגם הוא היה חבר בארגון ניל"י. ליד שייח' זוויד )מדרום לרפיח(, קרוב מאוד לגבול עם מצרים, נתקלו אבשלום ויוסף במארב של בדואים. הבדואים תקפו אותם ואבשלום נהרג. ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, יצאה משלחת לחפש את עצמותיו של אבשלום, כדי להביאם לקבורה. כשנמצאו העצמות הביאו אותם לקבורה בטקס צבאי בהר הרצל.
אבשלום נולד ב-1889 בגדרה, שהייתה מושבה של הביל"ויים. הביל"ויים היו קבוצה של צעירים שעלתה לארץ בתקופת העלייה הראשונה, ומטרותיה היו להקים יישובים חקלאיים בארץ. בניגוד לאנשי העלייה הראשונה הם היו צעירים שעלו ללא משפחות. אביו של אבשלום, ישראל, או לוליק כמו שכינו אותו חבריו, עלה לארץ ב-1882. הוא עלה עם אחיו יוסף. אמו של אבשלום, פאני, הייתה אחת משלוש הנערות הצעירות שבאו עם קבוצת הביל"ויים. אחיה, ישראל בלקינד, היה יוזם הרעיון של הקמת קבוצת ביל"ו. ישראל, פאני ויוסף היו בין מייסדי המושבה ראשון לציון.
הם עזבו את ראשון לציון ועברו לגדרה, היות שכעסו מאוד על פקידי הברון רוטשילד, שלא נתנו להם לנהל את חייהם בעצמם. המושבה ראשון לציון קיבלה כספים מהברון, ופקידיו ניהלו אותה. פקידי הברון רוטשילד כעסו על ההתנגדות של קבוצה זו ולא הסכימו שהם יישארו במושבה.
אבשלום נולד בגדרה. הוא היה תינוק קטן ורזה מאוד, עד כי יכלו להלבישו בבגדי הבובה של אחותו הגדולה. בשנת 1891 נהרג, במריבה עם הערבים, השומר הראשון של גדרה. אדם זה היה חבר טוב של ישראל, אביו של אבשלום, וגם שותפו למשק. ישראל פיינברג הסתבך במריבות עם השכנים הערבים, כי רצה לנקום במי שהרג את ידידו הטוב. הערבים כעסו על כך מאוד ואיימו על חייו של ישראל פיינברג. המשפחה נאלצה לעזוב את גדרה ועברה לגור בעיר יפו, וקיוותה ששם יהיה האב בטוח מנקמת הערבים השכנים לגדרה. עם המשפחה עברו גם סבא וסבתא, ההורים של פאני, ואחיה ואחותה - ישראל וסוניה. כל המשפחה הגדולה גרה ביפו במשך 7 שנים עד 1898.
סבו של אבשלום היה הראשון שהתחיל לעסוק בחינוכו. סבו אהב מאוד ללמוד, ובמיוחד את התנ"ך. הוא הקים ביפו בית-ספר שבו לימדו רק בעברית!!! דבר שלא היה מקובל אז, שכן העברית נחשבה לשפת קודש. בגיל 5 סיים אבשלום ללמוד תורה עם סבו. האב, ישראל, שלח את אבשלום ללמוד ערבית וקוראן, שהוא הספר הקדוש למוסלמים. אבשלום למד ב'כותאב', חדר שבו מלמד שייח' מוסלמי ילדים ערבים לימודי דת מוסלמים. אביו של אבשלום החליט שהוא צריך לדעת ערבית כדי שיוכל להיות בקשר עם השכנים הערבים - קשר לחברות, או לחילופין למלחמה. כעבור כמה שבועות הפך אבשלום לתלמיד המצטיין בין כל התלמידים שלמדו בכותאב. לאחר מכן התחיל אבשלום ללמוד בבית-הספר 'אליאנס' ביפו, בית-ספר יהודי שלימדו בו בשפה הצרפתית. דודו, ישראל בלקינד, היה אחד המורים בבית-הספר ונחשב למורה מעולה. אביו של אבשלום לא הפסיק את פעולותיו למען ההתיישבות בארץ. לאחר שנקנו האדמות של המושבה חדרה, יצא עם עוד שלושה גברים להתיישב בביצות שנמצאו באדמות חדרה. הם רצו להקים על אדמה זו מושבה חדשה. במשך שנה וחצי היה אביו של אבשלום נוסע לייבש את ביצות חדרה. המשפחה נשארה ביפו, ורק לעתים רחוקות, כאשר היה חוזר מן הביצות היה האב מתראה עם משפחתו.
אבשלום חיכה לימות החורף הסוערים, לילות של ברקים ורעמים, שבהם היה אביו בא, רכוב על סוסו, לבקר את בני משפחתו ביפו, כי העבודה בחדרה הייתה לא אפשרית אז. בשנת 1898 נפטר סבו, ואבשלום התעצב מאוד והתאבל על מותו. האב, ישראל פיינברג, החליט שהגיע הזמן שכל המשפחה תעבור מיפו למושבה החדשה חדרה. המשפחה התגוררה במושבה החדשה במשך שנה שלמה. במשך שנה זו חוו בני המשפחה את מותם של רבים, שחלו במחלת הקדחת שהייתה נפוצה בחדרה. אחרי שנה עזבה המשפחה את המקום, בהמלצת הרופא. הם עזבו לזמן קצר ליפו ואחר כך עברו לגור בירושלים. אביו של אבשלום עבד בירושלים כקבלן בניין. משפחת פיינברג גרה בשכונה מבודדת בירושלים. באותה תקופה התהלך אבשלום עם אבנים בכיסים, ואמו, שלא הבינה את פשר הדבר, חקרה אותו עד שגילה לה את הסוד. הוא סיפר שילדי הנוצרים שגרים בסביבה מציקים לו כשהוא הולך לבית-הספר והוא אינו מסכים לעבור על כך בשתיקה. לכן, כל פעם שהם מציקים לו הוא זורק עליהם אבנים עד שהם מפסיקים. בשנת 1901 הפסיקה פקידות הברון רוטשילד להיות אחראית על המושבות. אביו של אבשלום החליט שזו הזדמנות טובה לחזור למושבה ראשון לציון. שוב ארזה המשפחה את כל חפציה והתכוננה למעבר. בבית-הספר בראשון לציון שוב לימד הדוד ישראל בלקינד את אבשלום. אבשלום העריך אותו מאוד.
כילד, היה אבשלום מציק לילדים, צובט אותם ומקניט אותם על כך שאין הם זריזים ופיקחים. הם פחדו לטפס על עצים ולקפוץ מעל תעלות, ואבשלום גינה אותם על כך שהם לא מעיזים לנסות. הוא לא אהב פחדנים. כשאבשלום היה בן 13 הוא נמשך לפעילות ציבורית. מהמושבות גדרה, ראשון לציון, רחובות ונס ציונה התאספו כמה נערים בני גילו של אבשלום, ילידי הארץ, צברים, וייסדו אגודה בשם 'נושאי דגל ציון'. מטרתם הייתה, שארץ-ישראל תהיה חופשית. הם התאספו בבית פיינברג בראשון לציון, קשרו את חמוריהם אל גדר העץ שליד הבית ונכנסו פנימה כדי לדון בדרכים להגשמת מטרתם. ב-1902 פשטה מגיפה בכל הארץ, איש לא יצא מהמושבה ראשון לציון ואיש לא נכנס אליה.
באותה שנה חגגו לאבשלום בר-מצווה. אבשלום סירב להניח תפילין, ובוויכוח עם אביו ענה: "למה אתה לא מניח תפילין, וממני אתה דורש לקיים מצווה דתית זו?" אחרי הלימודים בבית-ספר בראשון לציון, נסע אבשלום לדודתו ביפו, כדי שתלמד אותו צרפתית. בסוף 1903 הוא נכנס לכיתה העליונה בבית-הספר ביפו, ובקיץ 1904 סיים את בית-הספר בהצטיינות.
בארץ-ישראל לא היה עדיין בית-ספר תיכון מתאים, ומשפחתו של אבשלום רצתה שהוא ימשיך ללמוד. הוא היה ילד מוכשר מאוד והיה חבל להפסיק את לימודיו. לאחר התלבטות שלחו אותו הוריו ללמוד בפריס, בירת צרפת. בתקופה זו הייתה ההשפעה הצרפתית בארץ גדולה. הורי אבשלום רצו לתת לו את הטוב ביותר והחליטו שצרפת היא הבחירה הנכונה. סיבה נוספת הייתה העובדה שד"ר סוניה בלקינד, אחותה הצעירה של אמו, שהתה באותה עת בפריז לצורך השלמת לימודי הרפואה שלה. להחלטה התוסף גם שיקול בריאותי. אבשלום השתעל ללא הפסקה, ונראה שהוא סבל מדלקת בסמפונות. הוריו שיערו שהמחלה החלה להתפתח בקיץ קודם לכן. באותו קיץ נפטר הרצל, ה'אבא של הרעיון הציוני', ואבשלום בן הארבע-עשרה וחצי, החל לנסוע למושבות ולהסביר לכל הנערים והנערות מי היה הרצל. הוא היה מבלה ימים ולילות בשיחות כאלה, תחת כיפת השמיים, עד שהצטנן וחלה. לבסוף נשלח אבשלום לפריס. הוא קיבל מלגת לימודים ומגורים בפנימייה מבית-הספר 'אליאנס', שבו למד.
אחרי שסיים את בית-הספר היסודי בעיר יפו נשלח אבשלום להמשיך את לימודיו בבית-ספר בפריס. בפריס גרה דודתו, ד"ר סוניה בלקינד, והיא יכלה לעזור לו להסתדר. אבשלום היה חולה והוריו קיוו שהשהות בפריז תועיל לבריאותו. אבשלום קיבל מלגת לימודים ומגורים בפנימייה מחברת 'כל ישראל חברים' - אליאנס, שהקימה רשת בתי-ספר בארץ, ובאחד מהם למד אבשלום. המלגה ניתנה לו בתנאי שבסוף תקופת לימודיו יהיה מורה באחד מבתי-הספר של הרשת. אבשלום למד שנתיים בבית-המדרש למורים של רשת אליאנס ועד מהרה עלה בלימודים על כל חבריו. המורה לעברית אמר לו: "אין לי מה ללמד אותך". אבשלום חזר הביתה לארץ-ישראל לאחר סיום לימודיו. הוא התלבט בשאלת עתידו המקצועי והאישי. חודשי החופש היו קשים ביותר בשבילו. לו ולאביו היו חילוקי דעות בנושאים שונים, והיות ששניהם היו עקשנים באופיים, הם אף פעם לא הגיעו להסכמות ולא פסקו מלהתווכח. מחלוקת תמידית הייתה ביניהם בשאלות פוליטיות. אבשלום טען שצריך לגרש את התורכים מהארץ ולעזור לאנגלים להיכנס במקומם. לדעתו, האנגלים יהפכו את הארץ לארץ מודרנית וכך יתקרב הרגע שארץ-ישראל תהיה עצמאית. אביו, לעומתו, סבר שקיים יתרון בשלטון התורכי, בכך שבזמן השלטון התורכי ניתן לקנות הרבה אדמות וליישב עליהן יהודים, בעוד שהשלטון הבריטי ירצה להפיק את כל התועלת האפשרית מן הארץ לעצמו, ולא ייתן ליהודים ליהנות ממנה. הוויכוחים הללו היו מתנהלים בקולניות רבה וללא פשרות.
אבשלום חשב הרבה על עתידו האישי. מה יכול לעשות בחור בן 17, שאפתן, בעל השכלה ושליטה בשפות רבות, במקום כמו חדרה, יפו או ראשון לציון? הוא החליט לנסוע למצרים. בקהיר מצא אבשלום משרה בבית עסק, בהנהלת חשבונות ובתכתובת. בריאותו השתפרה מאוד בזמן שהותו במצרים, ועם זאת הרגיש תסכול וחוסר סיפוק במעשיו. אבשלום החליט לחזור לארץ-ישראל.
אבשלום חזר לארץ, אך נדודיו לא פסקו. הוא נתקף כאבים עזים ונשלח לשווייץ להירפא. כשישב בשווייץ לא נתנו לו מחשבותיו מנוח. הוא התגעגע מאוד לארץ ולנופיה. אבשלום כתב לדודתו שפינות הטבע בארץ יפות מכל נופי שווייץ. היו לו גם מחשבות אחרות - מצד אחד הוא רצה להמשיך ללמוד, אולם מצד שני חשב לנסוע לאמריקה ולהרוויח הרבה כסף, כך שיוכל להסתדר טוב יותר כשיחזור לארץ-ישראל. לכשהחלים בשווייץ החליט אבשלום לחזור לפריס. הוא התכונן לבחינות הכניסה הקשות של המדרשה הלאומית לחקלאות, אך נכשל בבחינות, והמשיך להתלבט. שוב עלתה המחשבה לנסוע לאמריקה, אבל אמו הפצירה בו שיחזור לארץ-ישראל. היא הסבירה לו: "אבשלום, לנו אין קרובים באמריקה. אצלנו במשפחה לא נסעו לאמריקה. נסעו לארץ-ישראל."
בתקופה זו, בעוד אבשלום מתלבט, אירעה בתורכיה, ששלטה אז בארץ-ישראל, מהפכה. בחורים צעירים, תורכים, רצו לשנות את המשטר הקיים. היהודים שישבו בארץ-ישראל קיוו שהמהפכה תשנה את המצב בארץ והעתיד נראה להם מבטיח. דודו של אבשלום כתב לו באותה תקופה: "בארץ נפתחו שערים חדשים לאנשים כמוך. מוטב שתיסע לתורכיה ולא לצפון אמריקה". אבשלום ענה במכתב כעוס: "התורכים מעוררים בי גועל, אפילו רק מעצם העובדה שהם שולטים בארץ-ישראל. אני רוצה שהם יישארו עם חלש כמו שהם היו עד עכשיו, ואני בטוח שלא אסע לתורכיה לעזור לה להשתפר. אנחנו צריכים להפוך לעם לוחם וכובש, ובעת הצורך תוקף ומנחית מכות. ואני באמת רוצה שנהיה עם כזה". אבשלום חזר לארץ והתחיל בדרך חדשה. בתחילה ישב אבשלום אצל דודו במושבה ראשון לציון, ועזר לו בעבודת הכרם. אחרי תקופת מה חזר אבשלום לבית הוריו. הבית לא היה הבית שהכיר. הוריו עברו מיפו לחדרה ושיפצו את ביתם, שעזבו שנים רבות קודם לכן.
אבשלום שקע בקריאה ובלימוד. הוא קרא הרבה בתנ"ך וגם בברית החדשה, ספר הקודש של הנוצרים, וכתב שירים ובלדות. באותה תקופה נפתחה בעתלית חוות ניסיונות חקלאית בניהולו של אהרון אהרונסון מזכרון יעקב. אהרון הכיר את אבשלום והציע לו לבוא ולעבוד בחווה. הוא הציע לאבשלום להיות אחראי על כל עבודת הנטיעות בחלקת הניסויים וכן לפקח על פרדסים, שניהולם היה בידיו. אבשלום ואהרון הפכו לחברים טובים. הם מצאו עניין איש ברעהו. אבשלום רחש לאהרון,
המבוגר ממנו, אמון והערכה. אהרון הכיר לאבשלום את משפחתו שחיה בזכרון יעקב. לאהרון היו שלושה אחים ושתי אחיות בהפרש שנים קטן ממנו. כל האחים במשפחה הפכו לחברים של אבשלום. אחד האחים צירף את אבשלום לאגודה של בני זיכרון שנקראה 'הגדעונים'. מטרתם הייתה לבנות את הארץ וליישבה. אבשלום נקשר מאוד לשתי הבנות במשפחת אהרונסון - שרה ורבקה, שהיו צעירות ממנו במעט. הן השתתפו במעשי אחיהן, היו בנות נבונות ואוהבות ספר. שרה אהבה מאוד לקרוא בתנ"ך, כמו אבשלום, ומצאה איתו שפה משותפת. הם קראו במשותף גם ספרים אחרים שהשאילו זה לזו. אבשלום נפגש עם שתי האחיות וגם התכתב איתן. הוא כתב להן שירים, מהם רציניים ומהם היתוליים. בית משפחת אהרונסון היה כמו בית שני לאבשלום. היה לו טוב בבית והוא אהב את כל יושביו. אבשלום נסע בשליחות אהרון לסוריה וללבנון, ואהב את הנסיעות הללו. באחת הנסיעות ראה אבשלום כפר ערבי עזוב ומוזנח. ההזנחה הרגיזה אותו והוא כתב על כך: "לכשייכנסו האנגלים צריך יהיה בכל תוקף להרוס את קן הכינים הזה ולהקים תחתיו כפר חדש..."
למרות השמחה, שהייתה מנת חלקו של אבשלום, בחבריו החדשים ובעבודתו, היה הרבה עצב בחייו באותה תקופה. אביו נפטר אחרי שהיה חולה, בהיותו בן 46. גם אמם של בני משפחת אהרונסון מתה באותה תקופה. אבשלום ובני משפחת אהרונסון נקשרו יותר זה לזה, בשל הכאב המשותף.
אבשלום התקרב מאוד לבנות משפחת אהרונסון. שתיהן אהבו אותו והוא אהב אותן. אבל אבשלום היה מאוהב ממש באחות הצעירה, רבקה. כשהבינה זאת שרה היא החליטה להתרחק מעט. בתחילה נסעה לחוץ-לארץ לטיול ואחר כך נישאה לאיש מהעיר קושטא שבתורכיה. אבשלום חשב שנישואיה הם החלטה לא טובה, ואכן היו אלה נישואין אומללים. שרה כתבה לאבשלום אודות נישואיה, בשעה שהוא, לצערו, צפה מראש את אומללותה.
אבשלום המשיך לחשוב שארץ-ישראל צריכה להיכבש בידי האנגלים. הזדמנות טובה לעשות מעשה למען רעיון זה נפלה לידיו כשלוש שנים אחרי שהתחיל לעבוד עם אהרון: פרצה מלחמת העולם הראשונה, שבה נלחמו האנגלים נגד התורכים.
אבשלום סבר שיש להחליף את השלטון התורכי על ארץ-ישראל בשלטון הבריטים. השלטון התורכי היה מושחת והמצב בארץ הידרדר. הוא האמין שאם הבריטים ישלטו בארץ, הם יפתחו אותה והמצב ישתפר לאין ערוך. מלחמת העולם הראשונה פתחה בפני אבשלום אפשרויות לקדם את הרעיון שלו. במלחמה זו לחמו הבריטים נגד התורכים. אבשלום חשב שצריכים לעשות מעשים כדי לעזור לבריטים. מחשבה זו התחזקה כאשר אבשלום וחבריו מחדרה נאסרו, רק משום שהבעירו מדורה על חוף הים כדי לחגוג. הם ישבו ושרו מסביב למדורה. קבוצת ערבים שראתה אותם, פנתה לתורכים ואמרה להם שהיהודים מאותתים לצבאות האויב בעזרת מדורה על החוף. 13 צעירים מאלה וביניהם אבשלום נעצרו. במעצר העלה אבשלום בפני חבריו את הרעיון שלו לעזור לבריטים לכבוש את הארץ. כשהשתחרר מהמעצר הגיע לחבריו הטובים בזכרון יעקב, משפחת אהרונסון. בשיחות ארוכות עם אהרון אהרונסון שאותו העריץ, ועם אלכסנדר אהרונסון חברו, החליטו על דרך פעולה. הם החליטו שעליהם ליצור קשר עם הבריטים במצרים ולהציע להם את שירותם - להעביר מידע על הצבא התורכי, על מצבו ועל מיקומו. על מנת ליצור את הקשר הזה, עלה אבשלום על אונייה אמריקנית, יחד עם פליטים מארץ-ישראל. הוא התחזה לבן דודו, שהיה נתין פולני, ובכך עקף את החוק שחייב תעודה של נתין זר כדי לעלות על האונייה. כך הגיע למצרים, שבה שלטו הבריטים. אבשלום לא ידע שימים אחדים קודם לכן הגיע למצרים, לשם אותה מטרה, חברו אלכסנדר. אלכסנדר לא הצליח לעניין את המודיעין הבריטי בשירותי חבריו כמרגלים. הוא גורש יחד עם אחותו רבקה, שאותה אהב אבשלום, לארצות-הברית. אבשלום הצליח יותר מחברו. הוא מצא במצרים ידיד ערבי מחיפה שעבד בשירות המודיעין הבריטי. הידיד הכיר לאבשלום קצין מודיעין בריטי, והמודיעין הבריטי הסכים להצעה.
אבשלום חזר לארץ-ישראל כדי להתחיל לארגן את רשת הריגול. בתחילה עלו הניסיונות ליצור קשר עם הבריטים בתוהו. ספינת מודיעין בריטית ניסתה להגיע לחוף עתלית במשך חודש ימים, ללא הצלחה. אבשלום החליט לנסות שוב להגיע למצרים, כדי לחדש את הקשר עם הבריטים. הפעם החליט לרכוב על סוס דרך מדבר סיני למצרים. הרכיבה הייתה מסוכנת. היה עליו לעבור את קווי הצבא התורכי בחזית ורק אחר כך להגיע לצבא הבריטי במצרים. לפני שיצא השאיר אבשלום מכתב בידי אהרון. המכתב היה מיועד לקצין הבריטי, שאיתו יצר אבשלום את הקשר הראשון. הוא רצה להסביר לקצין שלא ברח, אלא לא הצליח ליצור קשר.
התורכים תפסו את אבשלום בדרכו. הוא ניסה לטעון שהוא נמצא על הגבול במסגרת מלחמתו של אהרון אהרונסון בארבה - חרק שהרס את יבול הארץ. התירוץ שעזר לו פעמים רבות בעבר, אבל לא הפעם. אבשלום נכלא בתחילה בבאר שבע ואחר כך בירושלים. הוא יצא מהכלא רק כעבור חודש ימים.
בינתיים הגיעה לארץ שרה אהרונסון, ידידתו הקרובה של אבשלום ואחות חבריו. היא הצטרפה מיד למאמצים של אחיה ושל ידידה. לאחר שאבשלום השתחרר מהכלא, נסעו שרה ואבשלום אל אהרון שישב בדמשק. אהרון נשלח לדמשק מטעם התורכים, במסגרת המלחמה בארבה. הם נסעו אליו כדי להחליט איך לחדש את הקשר עם הבריטים. הוחלט שאבשלום יבקש לנסוע לאחותו בברלין, ובדרך יתחמק ויגיע בספינה למצרים. אבשלום יצא לדרך והגיע עד קושטא - בירת תורכיה. בקושטא התאמץ אבשלום להשיג את האישורים הנחוצים כדי לצאת מתורכיה לארץ ניטראלית. כשהגיעו האישורים, הגיע מברק מאהרון: חזור הביתה מיד!!!
אבשלום לא הבין, אמנם, את פשר הקריאה, אבל חזר. התברר שספינה בריטית הגיעה לחוף עתלית והקשר עם הבריטים חודש. החברים שמחו והחלו ביתר מרץ באיסוף ידיעות שיוכלו לעזור לבריטים. אבל השמחה הייתה מוקדמת, כי הקשר היה חד פעמי. בקרב אבשלום וחבריו שררה אכזבה שהלכה וגדלה. מצד אחד, התקדמות הבריטים לארץ-ישראל הייתה איטית ביותר, ומצד שני הלחץ בארץ הלך וגבר - לנוכח מעשי התורכים גייסו את כל בני הארץ והחרימו את כל היבולים. נוסף לכך היה בארץ רעב כבד. החברים הרגישו שהמצב יכול להשתנות אם יצליחו להעביר את הידיעות שברשותם. אבל היות שהקשר עם הבריטים לא התחדש, הם החליטו לנסות דרך חדשה, ולפנות ישירות לבריטניה ולא למצרים, כפי שעשו קודם. החברים החליטו שאהרון ייסע לגרמניה, שלחמה לצד תורכיה, ומשם ימצא דרכו לבריטניה, ושם יסדיר את הקשר עם הבריטים. אהרון יצא לדרכו. אבשלום ליווה את חברו הנערץ עד דמשק. משם המשיך אהרון עם חבר אחר, שבמהלך המסע הפך למזכירו.
המסע ארך זמן רב, הרבה יותר מהצפוי. אבשלום היה חסר סבלנות. הוא רצה ליצור את הקשר הנחוץ עם הבריטים, להביא להתקדמות מהירה יותר של הצבא הבריטי ולשחרור ארץ-ישראל משלטון התורכים. אבשלום חישב ומצא, שעל פי כל הסימנים אהרון היה צריך כבר ליצור קשר עם הבריטים, אבל עדיין לא היה ממנו כל אות. הוא גילה את מצוקתו לשרה, ושניהם התלבטו ולא ידעו מה לעשות.
אבשלום החליט לנסות שוב להגיע אל הבריטים דרך היבשה - ברכיבה דרך קווי הצבא למדבר סיני. הוא יצא לדרך, וידידו יוסף לישנסקי הצטרף אליו. לישנסקי הצליח להגיע למצרים, אבל חברו אבשלום לא היה איתו. לישנסקי נמצא פצוע על-ידי כוחות בריטים באזור שבין שני הצבאות - הבריטי והתורכי. הוא פגש את אהרון שכבר היה במצרים וסיפר לו מה אירע בדרך. אבשלום ולישנסקי הצליחו לעבור את קווי התורכים. בלילה הם החליטו לא להתקדם, כדי לא להתבלבל בדרך. בעודם במדבר התנפלו עליהם בדואים. אבשלום נורה בגבו, ואמר ללישנסקי הפצוע, שיברח כדי שלא ימות גם הוא. המילים האחרונות שאמר היו "אמור לאהרון...". מותו של אבשלום הכה באבל את חבריו, אבל רצונו לעזור לבריטים בכיבוש הארץ התמלא. הקשר עם הבריטים חודש והידיעות החשובות הועברו באופן קבוע. הגנרלים הבריטים נעזרו בידיעות אלה בכיבוש ארץ-ישראל.
1889 - נולד בגדרה
1891 - עובר עם משפחתו ליפו.
1894 - לומד בכותאב - החדר המוסלמי.
1898 - סבו נפטר והמשפחה עוברת למושבה החדשה - חדרה.
1901 - המשפחה חוזרת לראשון לציון בה חיה לפני שנולד אבשלום. אבשלום מתחיל בפעולה ציבורית, מקים עם חבריו את אגודת 'נושאי דגל ציון'.
1904 - אבשלום מסתובב במושבות הארץ ומרצה על הרצל. נוסע ללימודים בפריס.
1906 - חוזר לראשון לציון אחרי שסיים את לימודיו בפריס. אחרי תקופה קצרה נוסע למצרים ועובד כמנהל חשבונות.
1908 - נוסע לשווייץ. משווייץ נוסע לפריס. שם נכשל בבחינות הכניסה למדרשה הלאומית לחקלאות.
1909 - חוזר לארץ.
1911 - אבשלום מתחיל לעבוד בחדרה ובעתלית, בניהולו של אהרון אהרונסון.
1913 - הופך לאחד המנהיגים של ארגון 'הגדעונים' שהקים אלכסנדר אהרונסון בזכרון יעקב.
1914 - יוצא לסקר בוטנאי חקלאי מטעם תחנת הניסיונות. הסקר נערך בסוריה ובלבנון. עם פרוץ המלחמה מעלה רעיון, יחד עם בני משפחת אהרונסון, להקמת רשת ריגול יהודית בארץ-ישראל.
1917-1915 - ממפקדי רשת ניל"י - רשת ריגול יהודית בארץ-ישראל, שאוספת חומר על הצבא התורכי.
1915 - אבשלום, בתחפושת, מגיע לעיר אלכסנדריה במצרים, ומצליח להיפגש עם נציגים של הצבא האנגלי בפעם הראשונה. אבשלום נוסע נסיעה שנייה למצרים לפגישה עם האנגלים. נתפס בידי התורכים וישב בכלא.
1917 - אבשלום יוצא יחד עם יוסף לישנסקי דרומה, לכיוון מצרים, לחצות את קווי החזית ולחדש את הקשר עם המודיעין הבריטי. הוא נתקל בדרך בבדואים, שיורים בו והורגים אותו.
כל הזכויות שמורות Ⓒ עמותת סנונית והמכון למורשת בן גוריון
