מנחם בגין

מנחם בגין היה ראש ממשלת ישראל בין השנים 1983-1977.

הוא נולד בפולין בשנת 1913. בילדותו היה חבר בתנועת 'השומר הצעיר' ולאחר מכן בתנועת בית"ר. הוא ייצג את תנועת בית"ר בצ'כוסלובקיה ובפולין. למד משפטים באוניברסיטת ורשה. ב-1940 אסרו אותו השלטונות הסובייטיים בשל פעילות ציונית, והוא נידון ל-18 שנות מאסר עם עבודת פרך. בגין הוגלה למחנה עבודה בצפון מזרח רוסיה. בגלל היותו אזרח פולני שוחרר כעבור שנה.

מנחם בגין עלה לארץ-ישראל בשנת 1942. הוא הגיע כמתנדב בצבא הגנרל הפולני אנדרס.

שנה אחר כך התמנה למפקד ארגון המחתרת אצ"ל. ב-1944 הכריזו הבריטים על פרס למי שיצליח לתפוס אותו. הם עשו זאת לאחר שבגין הכריז מרד על בריטניה. ב-4 שנות המאבק נגד הבריטים היה מבוקש אבל לא נתפס. ב-1948, לאחר הקמת המדינה והקמת צה"ל, ערך הסכם עם הממשלה הזמנית על הצטרפות פקודיו, אנשי האצ"ל, לצה"ל.

לאחר הקמת המדינה ייסד בגין את 'תנועת החירות'. בגין היה חבר כנסת, מהכנסת הראשונה עד הכנסת ה-10. בכנסת השנייה הורחק ל-3 חודשים, לאחר שארגן מחאה אלימה נגד הסכם השילומים עם גרמניה. הוא עמד בראש מפלגת 'חירות' שהפכה אחר כך למפלגת 'הליכוד'.

ב-1977 ניצח הליכוד, בראשותו של מנחם בגין, בבחירות לכנסת והוא הרכיב את הממשלה. כראש הממשלה חתם על חוזה שלום עם מצרים. הוא והנשיא סאדאת קיבלו על כך את פרס נובל לשלום. בגין חשב שהארץ צריכה להישאר בשלמותה ולכן יזם הקמת התנחלויות בכל חלקי הארץ.

כשר ביטחון הורה להפציץ את הכור האטומי בעיראק.

ביוני 1981 הוליך את הליכוד לניצחון שני בבחירות לכנסת והקים את ממשלתו השנייה.

ביוני 1982 יזמה הממשלה בראשותו את מבצע 'שלום הגליל', שבמהלכה נכנס צה"ל לעומק השטח בלבנון.

כעבור שנה פרש בגין מפעילות ציבורית והסתגר בביתו. בבחירות לכנסת ה-11 לא נענה לבקשת חבריו בליכוד להתייצב בראש רשימתם לכנסת.

ב-1992 נפטר מנחם בגין ונקבר בירושלים.

מנחם בגין נולד בעיר בריסק שבפולין. באותם ימים, מים לשתייה ולרחצה הובאו מן הנהר בדליים או בעגלה עם חבית. חשמל לא היה והדרכים לא היו סלולות. עם הגשמים הראשונים היו הרחובות הופכים לבצה אחת גדולה. מחצית מתושבי בריסק, כשלושים אלף, היו יהודים. משפחתו של מנחם התגוררה בבקתה דלה, כמו רוב עניי העיר.

סבו של מנחם, דויד אליעזר, היה סוחר עצים עשיר והוא הביא את המשפחה לגור בעיר בריסק. הוא התגורר בבית מידות, ונבדל משאר היהודים גם בלבושו המהודר. היו לו תשעה ילדים. זאב, אביו של מנחם, נולד בעיר בריסק, והיה הבכור. זאב הצטיין בלימודיו בישיבה, אבל בסתר לבו רצה ללמוד דברים נוספים שלא קשורים רק ליהדות. הוא למד בסתר גרמנית, הכין את עצמו לבחינות הבגרות ובגיל 17 ברח מהבית לברלין שבגרמניה כדי ללמוד שם רפואה. אביו, דויד אליעזר, שהתנגד לרעיונותיו ולדרכו, החזיר אותו הביתה, חיתן אותו והכניסו לעסקיו. זאב, שלא הסכים לתפיסת העולם של אביו, התגרש מאשתו הראשונה והמשיך ללמוד ולרכוש גם השכלה חילונית ולא רק דתית.

באותה תקופה החל מאבק קשה בתוך יהודי העיר בריסק, בין הציונים שטענו שצריך להתיישב בארץ-ישראל ובין אלו שהתנגדו לציונות, שטענו שצריך לחכות למשיח ולא לעשות דבר קודם לכן. אביו של מנחם, זאב, היה בין הציונים. הוא התחיל לכתוב בעיתון את רעיונותיו הציוניים. בשנת 1905 היו פרעות ביהודי רוסיה, זאב וחבריו הסתירו נשק בבתיהם ועמדו בראש קבוצה של יהודים שניסתה להגן על עצמה מפני הפורעים הגויים.

חלק מחבריו של זאב עלו לארץ, אך זאב לא הצליח לעלות למרות רצונו העז. הוא המשיך לפעול בעיר למען התנועה הציונית. כשהרצל נפטר בשנת 1904, התכנסו ציוני העיר על מנת לערוך אזכרה להרצל בבית-הכנסת הגדול. הרב של העיר התנגד וסירב לפתוח את שערי בית-הכנסת. זאב קם, הסיר בגרזן את המנעולים, והאזכרה התקיימה.

זאב נישא בשנית לחסיה, בתו של סוחר עצים, מידידיו של אביו. זאב התאהב בה ממבט ראשון. במהרה נולדו שלושת הילדים. ראשונה נולדה רחל, שנקראה על שם סבתה של חסיה. זאב חלם שייוולד לו בן ושיוכל לקרוא לו הרצל, על שם מנהיג התנועה הציונית שנפטר לא מכבר. ואכן בנו השני נקרא הרצל. הבן השלישי נולד בשנת 1913, סמוך ל'שבת נחמו', שהיא השבת שלפני תשעה באב, ולכן נקרא הילד בשם מנחם.

המשפחה עברה לגור בדירה מרווחת, בבית עץ גדול. היה בה חדר שינה להורים וחדר לילדים. חדר האורחים היה מרוהט בריהוט כבד ומנורת נפט עשויה בדולח האירה אותו.

אביזר הריהוט החשוב ביותר בחדר היה שולחן שחמט מפואר. בחדר האורחים תמיד היו מבקרים: חברים ממועדון השחמט או חברים מהתנועה הציונית. המשרתת הייתה מדליקה את האש באח והאורחים היו שותים תה. כאשר הגיעו אורחים חשובים במיוחד היו קוראים לילדים כדי להציגם בפני האורחים.

כשמנחם היה בן שנה פרצה מלחמת העולם הראשונה. הצבא הרוסי הציף את העיר בריסק. הרוסים התחילו לחפש אנשים המרגלים נגדם, במיוחד אנשים שיש להם קשר עם גרמניה.

זאב בגין נעצר, בגלל קשריו עם גרמניה, והרוסים, שבתחילה רצו להעמיד אותו למשפט, החליטו לבסוף לגרש אותו מחוץ לעיר. שנתיים היה זאב מנותק ממשפחתו. המשפחה עברה לגור עם הסב. אך המלחמה התקרבה אל העיר ויום אחד אף פורסמה הודעה על לוח המודעות שכל האזרחים חייבים לעזוב את העיר. חסיה התחילה לנדוד עם שלושת ילדיה הקטנים. הם מצאו את עצמם באמצע שדה, יחד עם פליטים רבים ועגלות מלאות ברכוש, בלי לדעת לאן הם יכולים ללכת והיכן יוכלו להסתתר. ההפגזה לא פסקה לרגע. חסיה שכבה מתחת לעגלה וגוננה על ילדיה. היא החזיקה את מנחם הקטן בזרועותיה, והגנה עליו בגופה. היא העדיפה שהכדורים יפגעו בה ובלבד שהוא לא ייפגע.

לסבו של מנחם הייתה ספינה והמשפחה הצטרפה אליו להפלגה לכיוון העיר קייב. לאחר כמה ימי הפלגה בנהר הגיעה הספינה לאזור של מים רדודים ועמדה מלכת. על הגדה הימנית היו הגרמנים ועל השמאלית - הרוסים. הסב הניף על הספינה דגל לבן, לסמן שפניו לשלום, וחיכה לראות מי משני הצבאות יגיע אל הספינה ואליו יסתפחו. קצינים גרמנים הגיעו אל הספינה ובאדיבות הציעו למשפחה תה וריבה ואפילו בית עזוב בתוך היער שבו יוכלו לגור.

המשפחה הגדולה, שמנתה 20 איש בערך, הצטופפה בבית בן שני החדרים. למרות המחסור במזון, נהנה מנחם הקטן להסתובב ברגלים יחפות ולקטוף פטריות בין עצי האורן. הוא התיידד מאד עם חייל גרמני ואהב לשחק עם עורב שקרא לו הנס. המשחקים עם העורב חדלו לאחר שפעם אחת השתולל העורב וכמעט עקר את עינו של מנחם.

כעבור שנה ביער, שכרה חסיה חדר בעיר הקרובה. היא שלחה את הרצל ללמוד ב'חדר' ואת רחל בבית-ספר יהודי. מנחם היה כל היום עם אמו בבית, לשם חזר סוף-סוף האב והתאחד עם משפחתו. האב פרנס את המשפחה בעיקר מכתיבת מכתבים בגרמנית. השפה הגרמנית שלמד בנערותו עזרה לו מאוד בימים אלה. הוא המשיך להלהיב יהודים בכל  הקשור לרעיון הציוני. בל"ג בעומר הוא השיג אישור מהמושל הגרמני, להצעיד את כל ילדי ה'חדר' ובית-הספר אל היער לספר להם על רבי שמעון בר-יוחאי ועל גבורתם של היהודים הקדמונים.

ב-1918 נחתם הסכם בין גרמניה ורוסיה. לפי ההסכם רוסיה יצאה מן המלחמה.

לאחר חתימת ההסכם אפשר היה לחזור לעיר בריסק. זאב בגין היה בין הראשונים שחזרו לעיר. העיר הייתה הרוסה ולא היה אפשר לחיות בה. המשפחה נשארה שנה נוספת במקום המגורים הקודם והאב היה מגיע אליה בכל סוף שבוע. הוא עזר בשיפוץ רבים ממבני הציבור בעיר וכעבור שנה הצטרפה אליו כל המשפחה. מנחם, בן החמש, אמו ואחיו נסעו מאות קילומטרים בדרכים מסוכנות, תוך גילוי אומץ לב מצד האם, ולבסוף הגיעו הביתה לעיר בריסק, עם מעט רכוש שהיה ברשותם.

מעטים היו הבתים הפנויים בעיר, וחיילים רוסים גרו בבתי האזרחים. מנחם, בן השבע, היה מכנה את החיילים יחפנים, משום שהסתובבו ברחובות בלי נעליים. היו להם רובים ארוכים, ציוד מועט והם היו מאוד רעבים. הם היו יושבים במטבח, מייבשים על הכיריים את עלי הטבק שלהם, אותם עישנו אחר כך, ומבקשים פרוסת לחם. עדיין שרר פחד בלב היהודים מרדיפות והוצאה להורג. באחד הימים חוללו חיילים פולנים מהומות רחוב נגד יהודים, והאב זאב יצא אל הרחוב לנסות לעזור. כעבור כמה רגעים הגיעה שמועה הביתה, שהאב נורה ונהרג, והאם ושלושת הילדים היו מבוהלים מאוד. כאשר חזר האב, התברר כי אחד החיילים הפולנים אכן כיוון את האקדח לעברו וירה, אך למרבית המזל, החטיא.

מנחם, שבכל אותה תקופה היה עד להתעללות ביהודים וחש את הפחד הנורא המקנן בלבם, חשב בלבו שהדברים מוכרחים להשתנות.

העיר בריסק ניסתה לחזור לחיים הרגילים, למרות המצב הקשה. האב, זאב, פיקח על עבודות בנייה ושיפוץ של בתים שנהרסו. השיפוץ נעשה בעזרת כספים של תורם יהודי עשיר. 

בטקס הפתיחה של כל הבתים החדשים נשא זאב נאום בפני כל האנשים החשובים, ובנו מנחם עמד על כיסא וקרא שיר.

חיי היהודים בבריסק היו שונים בתכלית מן החיים שלפני המלחמה. גם מצבה הכלכלי של משפחת בגין התערער, והיא נאלמה להצטמצם בבית בן שני חדרים. האב עבד כפקיד בבנק והשתכר מעט מאוד. האם עשתה בעצמה את כל עבודות הבית, והתעקשה שהילדים ילכו לבתי-הספר וילמדו, במקום להשקיע את זמנם ואת מרצם בעזרה בבית. היא לא זכתה ללמוד בצעירותה והצטערה מאוד על כך, ועל כן היה חשוב לה שהילדים ירכשו דעת. היא ארגנה את כל חיי המשפחה, ידעה תמיד לומר מילה טובה ולעודד מצד אחד, ולהעיר הערה ולהתריע כאשר נעשה מעשה שאינו כשורה, מצד שני.

מנחם התחיל ללמוד ב'חדר' כמו כל ילד יהודי, אך אחרי שנה החליט אביו להעבירו לבית-ספר. היו בבריסק שני בתי-ספר יהודיים, האחד תרבותי-חילוני והשני דתי. זאב בגין  רשם את הילדים לבית-הספר הדתי. בבית, אורח החיים היה מסורתי. עם זאת הושם דגש על חגים ומועדים לאומיים, שבהם באה לביטוי התקוממות לאומית של העם היהודי נגד אויבים זרים, כמו בל"ג בעומר. גם בבריסק ניהל האב בל"ג בעומר תהלוכה אל היער שליד העיר, והסביר לכל הנערים והנערות איך אזרו היהודים אומץ ונלחמו בשליטים הרומאים.

בחג החנוכה היה האב מעמיד את החנוכייה על אדן החלון כדי שהגויים יראו, והיה שולח את הילדים אל הרחוב לוודא שאכן אור הנרות נראה למרחוק. הדלקת הנרות הייתה מלווה בשירה של שירים מסוגים שונים. האם אהבה מאוד לשיר, ולכן היו מרבים בכך בבית משפחת בגין. בערבי השבת היו האב ובניו הולכים בקביעות אל בית-הכנסת ואחרי ארוחת הערב היו מקדישים את הזמן לקריאה. הספר האהוב על מנחם היה ספר על בית דוד.

בשנת 1925 הוקם בבריסק סניף של 'השומר הצעיר'. זו הייתה תנועת נוער ציונית. האב ושלושת ילדיו הצטרפו לתנועה. האב היה פעיל מאד בארגון התנועה. האחים הגדולים היו שייכים לקבוצת ה'שומרים הקשישים' ומנחם היה שייך לשכבת הצעירים שנקראו 'כפירים', והתבלט בפעילותו, בעיקר בוויכוחים. כעבור שנה נפסקה הפעילות של משפחת בגין בתנועת 'השומר הצעיר'.

אחד מראשי התנועה כתב שהתנועה חייבת להוליך אל הקומוניזם, אל שוויון מוחלט בין כל האנשים. זאב לא הסכים לכך. הוא טען שקודם כל יש לאחד את כל היהודים ולהשיג חופש כעם, ורק אחר כך לדאוג לחופש ולשוויון מסוג אחר. לא עבר זמן רב והמשפחה עברה לתנועת נוער אחרת - בית"ר. בין העקרונות החשובים של תנועת הנוער בית"ר היה, שהתנועה הציונית צריכה להכריז בגלוי כי מטרתה להקים מדינה עברית ריבונית בארץ-ישראל, עיקרון שבגללו הצטרפו זאב בגין ושלשת ילדיו לתנועת הנוער בית"ר. מנחם היה בן 15 כשהצטרף לתנועה.

בתקופה זו היה מנחם תלמיד בגימנסיה. מאחר שלמשפחתו לא היה כסף רב, לא היה באפשרותם לרשום את הילדים לגימנסיה היהודית והם נרשמו לגימנסיה הפולנית. היו שם מעט יהודים והשנאה אליהם הייתה גדולה. מנחם ואחיו הגדול הרצל סבלו יום-יום מכות ועלבונות. הלימודים התקיימו גם בשבתות ומנחם והרצל היו חייבים ללמוד. הם החליטו שילכו ללמוד בשבת אבל לא יכתבו. גם כאשר נקבעה בחינת הבגרות בלטינית ליום שבת, מנחם לא היה מוכן לכתוב וכמעט הפסיד בשל כך את הסיכוי להיכנס לאוניברסיטה. אולם הודות לעקשנותו הותר לו להיבחן ביום אחר והוא עבר את הבחינה בהצטיינות. כאשר סיים מנחם את הגימנסיה בהצטיינות, כבר היה מפקד תנועת הנוער בית"ר במשך שנה. פעילותו בתנועה הייתה בניגוד לתקנון הגימנסיה, ואילו היה הדבר מתגלה, הוא היה מועמד לסילוק מן הגימנסיה. מנחם לא היה מוכן בשום פנים ואופן לוותר על התנועה, אף לא במחיר של הרחקה מהגימנסיה. לבד מהלימודים בגימנסיה ומהפעילות בתנועה, עזר מנחם גם בפרנסת הבית בכך שנתן שיעורים פרטיים.

כבר מגיל צעיר רצה מנחם להיות עורך-דין. בכיתה ה' כתב חיבור: 'אני רוצה להיות עורך-דין, כדי שאוכל להגן על כל העניים והחלשים'.

בשנת 1931 עזב מנחם את בריסק בדרכו לאוניברסיטה בוורשה, ללימודי המשפטים.

הלימודים תפסו מקום שני בפעולותיו של מנחם באוניברסיטה. הוא למד הרבה בעצמו בבית ובספרייה, ניגש לבחינות ועמד בהן בהצטיינות. אבל עיקר פעילותו הייתה בתנועת בית"ר.

הוא השתתף בכינוסים של נציגי מפלגות ציוניות, ואף בארגון 'הגנה עצמית', שהקימו סטודנטים יהודים נגד התנכלויות של גויים.

תנועת בית"ר מילאה את כל עולמו. יום-יום, קיץ וחורף, הוא לבש את חולצת המדים החומה, והתייצב לעבודה בתנועה. מטרתו העיקרית בעבודתו הייתה, שהמפלגה הרוויזיוניסטית, שבראשה עמד זאב ז'בוטינסקי ואליה השתייכה תנועת בית"ר, תזכה בבחירות לקונגרס הציוני. הקונגרס הציוני הוא הארגון של כל היהודים הציונים בעולם, ולפיכך, נקבעה דרכה של התנועה הציונית על פי ההשקפה של מפלגת הרוב. המפלגה הרוויזיוניסטית דגלה, ראשית כול, בצורך הדחוף להקמת מדינה יהודית ועצמאית, ולהצהרה על כך שזו מטרת התנועה הציונית, לעומת 'מפלגת פועלי ארץ-ישראל', שהדגישה גם ערכים של שוויון ושל עבודה. בימים היה מנחם שקוע בעבודה משרדית, ובלילות הוא היה מדבר בפני הציבור, ועד מהרה נודע כנואם מסעיר ומרגש.

מנחם היה לא גבוה במיוחד, רזה וחיוור כל-כך, שלא אחת נראה כחולה שחפת, ושערות בלוריתו היו גולשות על מצחו. מרגע שהיה מתייצב על דוכן הנואמים, הוא היה נסוך ביטחון וכל שומעיו היו מרותקים לדבריו. בשנת 1932 שמע ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרווזיוניסטית, את מנחם נואם בפני קהל. הוא התפעל ממנו מאוד וחילק לו שבחים רבים.

מאותה שעה רווחה הדעה בין האנשים מסביב שז'בוטינסקי רואה במנחם בגין את ממשיך דרכו במפלגה הרוויזיוניסטית.

בשנת 1933, בשעה שההכנות לקראת הבחירות לקונגרס הציוני היו בשיאן, נרצח בארץ-ישראל חיים ארלוזורוב, מנהיג 'מפלגת פועלי ארץ-ישראל', המפלגה היריבה למפלגה הרוויזיוניסטית. החוקרים לא הצליחו לפענח את תעלומת הרצח של חיים

ארלוזורוב, אך ביישוב היהודי בארץ-ישראל פשטו שמועות, שאנשים מהמפלגה הרוויזיוניסטית אחראים לרצח. באווירה זו, תחת הרושם שהותירו הרצח וההאשמות, התנהלו הבחירות לקונגרס הציוני. בבחירות ירד כוחה של המפלגה הרוויזיוניסטית וכוחה של מפלגתו של ארלוזרוב עלה מאוד.

ז'בוטינסקי החליט לעזוב את ההסתדרות הציונית. הוא ערך הצבעה בין חברי המפלגה הרוויזיוניסטית, כדי לבחון את עמדתם לגבי עזיבת ההסתדרות הציונית. מנחם בגין הסכים עם ז'בוטינסקי, שחילוקי הדעות עם האנשים שיושבים בהסתדרות הציונית לגבי הדרך שיש ללכת בה, מחייבים את חברי המפלגה הרוויזיוניסטית לפרוש מההסתדרות הציונית. לאחר שרוב החברים הסכימו עם ז'בוטינסקי, הוא הקים בשנת 1935 את 'ההסתדרות הציונית החדשה' - הצ"ח.

מנחם בגין סיים בשלב זה את לימודי המשפטים, אך המשיך את פעילותו בתנועת בית"ר בשכר זעום ובדבקות במטרה. את כל זמנו הפנוי הקדיש למען תנועת בית"ר.

מנחם סיים את לימודי המשפטים, אך לא שינה דבר באורח חייו בעקבות כך. הוא המשיך לפעול למען המפלגה הרוויזיוניסטית, שמצבה היה קשה יותר מתמיד לאחר הפרישה מההסתדרות הציונית.

בשנת 1936 פלשו צבאות היטלר לחבל הריין. בריטניה וצרפת לא עשו דבר כדי לעצור אותם. ז'בוטינסקי, מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, היה בין הראשונים שהרגיש בסכנת הכיבוש

הגרמני. הוא הקדיש את כל זמנו לשכנע את היהודים לעזוב את אירופה ולעבור לארץ-ישראל, לפני שהסכנות יסלימו. מקצת מאנשי המוסדות הציוניים באירופה כעסו עליו, בטענה שהוא זורע בהלה מוגזמת בקרב היהודים באירופה. מנחם עשה את כל המאמצים כדי להפיץ את דבריו של ז'בוטינסקי. הוא עבד לילות וימים, כתב מאמרים, ערך כינוסים ונשא נאומים בכל רחבי פולין. היות שהיה נואם מעולה, הוא היה מבוקש מאוד בתור מרצה.

הפעילות של התנועה הרוויזיוניסטית הוגבלה לאחר הפרישה מההנהלה הציונית, שבעקבותיה חדלו חברי התנועה לקבל סרטיפיקטים - אישורי כניסה לארץ-ישראל. השלטונות הבריטים נתנו אישורי כניסה להנהלה הציונית בלבד. האנטישמיות באירופה הלכה וגברה, והרבה חברים במפלגה ביקשו אישורי כניסה לארץ-ישראל. המצב החריף בשנת 1936. באותה שנה פרצו מאורעות קשים בין יהודים ובין ערבים בארץ-ישראל. בעקבות המאורעות הגבילו הבריטים את העלייה לארץ-ישראל.

ז'בוטינסקי, מנהיג המפלגה הרוויזיוניסטית, שנשללו ממנה האישורים להיכנס לארץ, החליט שהעלייה הבלתי לגאלית (הלא חוקית) תהפוך לספורט הלאומי של העם היהודי, ולמרות האיסור מטעם השלטונות יוכלו יהודים רבים להגיע לארץ. קמה תנועה שנקראה 'אף-על-פי', ושיירות של מעפילים החלו לעשות דרכם לארץ. מנחם הוסיף את ארגון ההעפלה על תפקידיו. בתקופה זו התנגדה ההנהלה הציונית להעפלה. היא טענה שיש להקפיד במיון של העולים לארץ: קודם להעלות את החזקים והבריאים שיוכלו להניח יסודות יציבים לבניין הארץ ורק אחר כך את כל העם היהודי.

בעלייה הבלתי לגאלית אי אפשר היה לפקח מי הם העולים לארץ, מפני שלא היו רשימות מסודרות.

בשנת 1937 היה בגין אחד המנהיגים הבולטים בבית"ר בפולין. כשצ'כוסלובקיה נשארה בלי נציב לבית"ר, מיהרו לשלוח לשם את מנחם. אבל ז'בוטינסקי ייעד לו תפקיד הרבה יותר חשוב. כשחזר בגין לפולין, הוא ארגן הפגנה לפני בניין הנציגות הבריטית בפולין, במחאה על הגבלת הכניסה של יהודים לארץ-ישראל, בזמן שהמצב באירופה כל-כך קשה. 

הוא נאסר ובילה כמה ימים בכלא. ז'בוטינסקי עקב אחרי כל פעולותיו של מנחם, ראה את

מסירותו למפלגה ואת דאגתו לכלל, שהשכיחה מלבו את עתידו האישי. הוא היה בחור צעיר בן 25, בלי רכוש, ללא משכורת קבועה ואפילו בלי מקצוע. ז'בוטינסקי שכנע את מנחם להתחיל להתמחות במשרד עורכי-דין, ואף עזר לו להתקבל להתמחות אצל אחד מחבריו בגליציה. גם שם המשיך מנחם להסתובב בסניפי בית"ר ולנאום על החשיבות שבהעפלה וביציאת היהודים מאירופה. עורך הדין ד"ר ארנולד, יושב ראש הסניף המקומי של הצה"ר (ברית הציונים הרוויזיוניסטים), הזמין את בגין לביתו, ושם פגש מנחם את בתו, עליזה. ליד השולחן ישבו שתי נערות תאומות בנות 17, ומנחם ידע מיד שאחת מהן תהיה אשתו. כעבור שנתיים, בשנת 1939 נישאו עליזה ומנחם, שניהם במדי בית"ר. ז'בוטינסקי הגיע במיוחד מפריז ויחד איתו עוד אורחים חשובים רבים. בסוף טקס החתונה הם חזרו לחדרו הדל של מנחם, ועליזה החלה להדיח את כוסות התה שהיו בכיור.

לפני חתונתם התעוררה מחלוקת בין ז'בוטינסקי לבין מנחם בגין. בשנים אלו פעלו בארץ שני ארגונים מחתרתיים. האחד, ארגון 'ההגנה' שהיה גדול יותר ונהנה מתמיכה של כספי היישוב והשני, אצ"ל (ראשי-תיבות של הארגון הצבאי הלאומי). ארגון זה פרש מ'ההגנה' ונלקח תחת חסותה של המפלגה הרוויזיוניסטית, שפרשה מההנהלה הציונית. בשנים אלה התנהל בארץ-ישראל ויכוח גדול בסוגיה של שיתוף פעולה עם הבריטים. מצד אחד, המצב בגרמניה הולך ונהיה מסוכן ליהודים, ולכן כדאי לשמור על קשרים טובים עם הבריטים, בהיותם אויבי גרמניה, ומצד שני הבריטים מגבילים עליית יהודים לארץ-ישראל ומכבידים מאוד על העם היהודי. ז'בוטינסקי טען שלא צריך לצאת נגד השלטון הבריטי, וארגון אצ"ל צריך להתרכז בעיקר בהגנה, ולא בהתקפה.

בשנת 1938 בוועידה העולמית השלישית של בית"ר, הציע מנחם בגין תיקון לרעיון של ז'בוטינסקי - להוסיף גם התקפה לדרך הפעולה. למנחם לא היה קל לצאת נגד המנהיג שאותו כל-כך העריך וכיבד, אך הוא הרגיש שאין ברירה אחרת לנוכח המצב בעולם ההולך ומחמיר, ולכן חייבים לפעול.

בשנת 1939 התרחש אירוע נוסף בחייו של מנחם. הוא התמנה לנציב השני של בית"ר בפולין, ופעל בשיתוף עם נציג האצ"ל. באותה שנה, לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה, הקשה ז'בוטינסקי את עמדתו ביחס להתנגדות לבריטים. הוא היה בטוח שבזמן המלחמה הבריטים יאפשרו ליותר יהודים

להיכנס לארץ, אך דבר לא השתנה בעמדתם. ז'בוטינסקי התחיל לדבר על 'העפלה מזוינת', עולים מצוידים בנשק שישתלטו על בנייני הממשלה הבריטית בערים המרכזיות בארץ. בזמן הזה התרכז מנחם בעיקר במאמצים להציל כמה שיותר יהודים. הצבא הגרמני התקדם והגיע אף לוורשה. אחרי ההפצצות שהחריבו את בית-הדפוס בו היה מודפס העיתון הרוויזיוניסטי - 'מאמענט', מנחם ועליזה ועוד זוג חברים מיהרו לתחנת הרכבת כדי להימלט מהמקום. היו כרטיסים רק לווילנה, ונסיעתה של הרכבת הופסקה פעמים רבות בגלל ההפגזות.

ארבעתם החליטו לנטוש את הרכבת וללכת ברגל. הם צעדו שבוע ימים בדרכי עפר, מתעכבים בכפרים לקנות לחם וגבינה וליד נחלים קטנים כיבסו את בגדיהם. הם החליטו להפסיק לברוח כששמעו על התקדמות הצבא האדום (הצבא הרוסי). בנוסף לכך עליזה הרגישה מאוד לא טוב והם היו חייבים לאפשר לה לנוח. דרכיהם נפרדו, מנחם ועליזה מיהרו לבית משפחתה של עליזה להסתתר. מנחם פחד שיזהו שהוא שייך לבית"ר ויאסרו אותו.

הם המשיכו דרכם לווילנה, שלא הייתה בה סכנה של המשטר הנאצי. באותו זמן הגיעו מן הארץ סרטיפיקטים. עבור הרוויזיוניסטים הגיעו שניים: אחד ליושב ראש מרכז הצה"ר (ברית הציונים הרוויזיוניסטים) ואחד לנציב בית"ר - מנחם בגין. הוא וויתר על האישור שלו. הוא הסביר שבמצב מתוח כזה הוא חייב להישאר עם הבית"רים פה בגולה. גם כשהגיעו הסרטיפיקטים הבאים, מנחם נשאר ולא ניצל את מעמדו כדי לקחת אישור כזה ולהימלט.

באותם ימים מטורפים הגיעה אל בגין ההודעה כי ז'בוטינסקי נפטר. הוא היה מזועזע. הוא ראה בו אב, העריך אותו כמורה והעריצו כמנהיג. באזכרה שנערכה לז'בוטינסקי נשא מנחם נאום ובו הסביר שלא יפסיקו לעולם להילחם בעד ציון. הדבר נודע לבולשת הסובייטית ויהודים שהשתתפו באזכרה נעצרו ונחקרו. מנחם, שפחד שיאסרו גם אותו עבר לכפר סמוך. מעט מאוד אנשים ידעו את כתובתו. בכל זאת הגיעו למקום מחבואו שלושה נציגים של הבולשת הסובייטית ואסרו אותו. מנחם נפרד

מעליזה. הוא אמר לה כי ישחררו אותו מהר ובכל מקרה הוא אסר עליה להתחנן ולעורר רחמים כדי שישחררו אותו. הרשו לו לקחת איתו למאסר שני ספרים; הוא לקח את התנ"ך ואת הביוגרפיה של אחד מראשי ממשלת אנגליה, שהיה יהודי, באנגלית. 

מנחם הובא לבית הסוהר המרכזי של וילנה. הוא היה בטוח שיחקרו אותו ואפילו ינסו לענות אותו. בשלב הראשון הושיבו אותו על כיסא כשפניו אל הקיר ובמשך 60 שעות לא נתנו לו לאכול, לשתות ולישון. כשהתחילו החקירות הם התבצעו בלילות והיו יותר שיחה פילוסופית מאשר חקירה. בגלל החקירות בלילות בגין סבל ממחסור בשעות שינה. החוקרים ניסו כל הזמן להוכיח שמנחם בגין משתף פעולה עם הבריטים, שהיו האויבים שלהם באותו הזמן. מנחם ניסה כל הזמן להסביר את עמדתו ואת המאבק שהוא וחבריו מנהלים נגד הבריטים. החוקרים האשימו אותו שהוא ניסה לפעול נגד המשטר בברית-המועצות. מנחם הבין שכל מה שלמד בפקולטה למשפטים לא מתקיים במשפטים של חוקרים בברית-המועצות. ב-1941 הוא נקרא אל אחד מקציני הכלא שהקריא לו את גזר דינו: 'הוועדה קבעה כי מנחם בן זאב בגין מסוכן לחברה. גזר הדין 8 שנים במחנה עבודה מתקן'.

מנחם לא זכה לביקורים ורק לעתים רחוקות קיבל חבילות. הוא היה מוטרד מאד ממצבה של אשתו עליזה וחשב שאולי ינסה לסדר לה גט, מפני שבמצבו החדש לא ידע מתי ישוחרר, והיא בחורה צעירה. חבריו לכלא לא הרשו לו לעשות זאת והסבירו לו שאם ייעשה כך זה יהיה הסימן שנכנע. הוא הסכים לכך, אבל בכל הזדמנות שהייתה לו ניסה להעביר לעליזה הודעות שתעלה לארץ. היא השתכנעה לבסוף לקבל את הסרטיפיקטים ולעלות לארץ. היא חשבה רבות איך להעביר למנחם את ההודעה לכלא ולבסוף כתבה על גב החבילה: ALO. מנחם לא הצליח לפענח את הכוונה באותיות הללו, עד שאחד מחבריו בכלא, הציע שזו אולי מילה בעברית, ואכן המילה הייתה 'עולה'. מנחם שמח למרות שידע שעתה המרחק ביניהם יהיה עצום. כל התקופה הזו הוא חיכה שיעבירו אותו למחנה העבודה בסיביר הרחוקה. הנסיעה התעכבה כי הדרכים היו חסומות בשלג. כעבור שבוע יצאה השיירה לדרך הארוכה לסיביר.

בדרך שמע מנחם על התקדמות הצבא הגרמני לפולין ודאג מאוד לגורל משפחתו. במחנה הסובייטי שאליו הגיע לבסוף היו הרבה ציונים. האסירים קיבלו מעט אוכל, תנאי המגורים היו קשים, אסירים אחרים התעללו בהם ואנשי הבולשת התעלמו מכך. החיים שלהם לא היו שווים כלום הם היו רק ידים עובדות שסללו מסילת ברזל בקור נוראי. הוותיקים במקום אמרו למנחם 'תתרגל או שתמות', הוא השתדל להתרגל. באחד הימים הגיעה אליהם הודעה משמחת. הצבא הרוסי חתם הסכם עם הצבא הפולני שכל האסירים שיש להם נתינות פולנית ישוחררו ויצטרפו לצבא הפולני. בקבוצה הראשונה

של האסירים המשוחררים היה גם מנחם בגין. שחרורו היה ממש ברגע האחרון. כשהתייצב מנחם בלשכת הגיוס נפסל בגלל קוצר ראייה וליקוי בלבו. השמועה על כך שנציב בית"ר נמצא במקום התפשטה והרבה אנשים התחילו להגיע אל מנחם. הוא פחד שהשמועה תגיע לבולשת ושוב יאסרו אותו. הוא ניסה להשיג סרטיפיקט ולא הצליח. מנחם הבין שהדרך היחידה להגיע לארץ-ישראל היא ההצטרפות לצבא הפולני. הוא הגיע לבדיקה חוזרת והפעם עמד בה. בגיל 29 מנחם בגין היה טוראי בצבא הפולני. 

מנחם הצטרף לדיוויזיה שעברה בפרס כדי להצטייד בציוד בריטי, משם היא המשיכה לעיראק ומשם לארץ-ישראל. במאי 1942, כמעט שנתיים לאחר שנפרדו, חיבק מנחם בגין אל לבו את רעייתו עליזה. הם התגוררו בדירה קטנה ברח' אלפסי בירושלים. מיד כששמעו על בואו של מנחם בגין לארץ, החלו להגיע לדירה פעילים בבית"ר ובארגון הצה"ר.

מנחם בגין לא הפך למפקד האצ"ל בן לילה. חבריו רצו למנותו למפקד הארגון הצבאי הלאומי מיד עם בואו לארץ. אולם, בגין דחה את התפקיד, בתחילה באמתלה שהוא עדיין חייל פולני ואינו יכול להנהיג ארגון צבאי, ואחר כך כאשר התגייס טען, שהוא עדיין חייל פשוט. רק כשהודיעו לו חבריו שההכרזה על המרד תלויה רק בו, הסכים לקבל עליו את הפיקוד על האצ"ל.

'המרד' היה המרד בבריטים. בתחילת מלחמת העולם השנייה הכריז האצ"ל על הפסקת אש במלחמתו בבריטים. אבל עכשיו, בסוף שנת 1943, נראה היה לאנשי האצ"ל שניצחון בעלות

הברית, וביניהן הבריטים, במלחמת העולם השנייה ברור למדי. אנשי האצ"ל חשבו שיש לחדש את המרד נגד השלטון הבריטי המגביל את היהודים בארץ-ישראל. בגין היה האיש המתאים ביותר להנהגתו של הארגון. בגין לא הכריז מיד על התחלת המרד. ראשית ארגן מחדש את מפקדת האצ"ל, פעולה שהייתה הכרחית לנוכח המצב.  אחרי הקמת מפקדה חדשה, החל בדיונים עם אנשיו: האם

יש להכריז על המרד ורק אחר כך לפעול, או שיש לפעול מיד? בגין חשב שיש קודם להכריז על מרד, למרות הסיכון הכרוך בכך. אם יסתפקו בדיבורים ולא יפעלו יהיו ללעג בפי כל, אבל ההכרזה הייתה חלק מהמרד. היה חשוב שהעולם כולו יבין כי האצ"ל אינו רוצה לפגוע במאמץ המלחמתי הבריטי, אלא להחזיר את ארץ-ישראל לעם היהודי.

הכרזת המרד שודרה ברדיו המחתרתי של האצ"ל. בגין ניסח אותה בזהירות, כמסמך משפטי. ההודעה כללה את הדרישה "מדינה יהודית בארץ-ישראל. מדינה זו תהיה מדינה של צדק חברתי. יינתנו בה גם זכויות שוות לערבים". הפעולה הראשונה של המרד לאחר ההצהרה הייתה פיצוץ משרדי העלייה הבריטיים בשלוש הערים הגדולות. הגבלת העלייה הייתה אחת הבעיות הקשות של היהודים, במיוחד לאחר שהתברר גורלם של היהודים באירופה. הפיצוץ נועד להפחיד את הבריטים ולהפריע את מהלך הפעילות במשרדים, אבל הייתה לו תוצאה נוספת - השמדת רשימות של עולים בלתי לגאליים שיועדו לגירוש מהארץ.

התגובה לפעולה לא הייתה חיובית. רבים מאנשי היישוב היהודי פחדו שמעשים כאלה יגרמו לבריטים לפעול ביתר שאת נגד היישוב היהודי. אבל בגין ואנשיו לא אמרו די והמשיכו בפעילויותיהם. בגין האמין שיש לבצע פעולות ברצף, בזו אחר זו, כדי שהמרד יהיה מרד אמיתי. בגין הביא בחשבון שאצ"ל הוא ארגון קטן, ועל מנת להרחיב השפעתו ולחדור לתודעת הציבור, בחר להילחם גם באמצעות תעמולה. אחרי כל פעולה פרסם האצ"ל הודעה. לבגין היה חשוב שלא ייפגעו אנשים במהלך הפעולות ולכן, לפני כל פיצוץ הודיעו ליושבים בבניין על הפעולה העומדת להתבצע וביקשו מהם להתפנות. בדרך זו שיבשו את עבודתם, אך לא הרגו בהם.

בזה אחר זה פוצצו כוחות האצ"ל את משרדי העלייה, משרדי מס ההכנסה של הבריטים ומשרדי הבולשת הבריטית. לא בכל הפעמים הועילו האזהרות שקדמו לפיצוצים, ולפעמים היו פגיעות בנפש.

הבריטים חזרו להילחם באנשי האצ"ל. הם חיפשו מידע על הארגון ועל האנשים והחלו לערוך מעצרים. בין האנשים המקורבים לאצ"ל נמצא בוגד. אחד האנשים נראה כשהוא מעביר רשימות לבולשת הבריטית. אנשי האצ"ל ביקשו רשות מבגין להוציא נגדו פסק דין מוות, אך בגין טען שאין מספיק הוכחות להאשמתו. עד מהרה התחילו להיערך מעצרים של אנשי האצ"ל. בגין ניצל ממעצר כי נסע לתל-אביב למפקדת האצ"ל. אשתו העבירה לו מסר שהבריטים שומרים על הבית במשך כל שעות היממה. בגין לא חזר לביתו והשתכן במלון בתל-אביב. אשתו ובנו הוברחו למלונו. הבוגד

הוברח לחוץ-לארץ על-ידי הבריטים לפני שאנשי האצ"ל הצליחו לאתרו. פעילויות האצ"ל לא הופסקו והנשק שהיה ברשותם הלך ואזל. הוחלט על מבצע פריצה לתחנת משטרה בריטית ביפו, על מנת להצטייד בנשק נוסף, אך במשטרה, שלא כצפוי, היו מעט רובים. חברי המפקדה רצו לפרסם בהודעה לאחר המבצע שהוצאו רובים רבים, אך בגין לא הסכים לפרסם הודעה שקרית. הוא הקפיד על האמת בהודעותיו, וסבר שיש לשמור על אמינות. לכן פורסמו גם תקריות שבהן ידו של הארגון לא הייתה על העליונה. מבצע נוסף של האצ"ל נקרא 'מבצע הכותל'. הבריטים לא הרשו לתקוע בשופר בחגים

ברחבת הכותל, אך תמיד נמצא מישהו שתקע בשופר, ואז ניסו הבריטים לעוצרו תוך כדי התקיעה. האצ"ל הכריז שינקום בכל שוטר שיפריע לתפילה. בכך רצו בגין וחבריו לצרף אליהם את קהל היהודים הדתיים. האצ"ל כיבד את שומרי המצוות ואת הטקסים הדתיים. הבריטים לא התפרצו אל תוך קהל המתפללים הפעם, אבל חיפשו את השופר אצל היוצאים מהתפילה. התגובה לא איחרה להגיע. האצ"ל תקף תחנות משטרה אחדות. המבצעים הרגיזו רבים מהיהודים בארץ-ישראל. מנהיגי הארגון הגדול להגנה על היישוב, 'ההגנה', ניסו, שוב ושוב, למנוע את הפעולות. מנהיגים שונים נפגשו עם בגין לשיחה כדי לבקש ממנו להפסיק את המרד ולהצטרף ל'הגנה'. בגין הגיב ואמר שיהיה מוכן לפעול תחת פיקודו של מנהיג היישוב - דוד בן-גוריון, ושל 'ההגנה' אם אלה יצטרפו אליו למרד, אולם

הוא לא הסכים להפסיק את המרד. אי-ההסכמה עם פעילות האצ"ל הגיעה לשיאה, כאשר מנהיגי היישוב הכריזו מלחמה על אנשי האצ"ל. בן-גוריון הכריז שכל מי שמשתף פעולה עם האצ"ל או עם הלח"י )ארגון לוחמי חרות ישראל, שפרש מן האצ"ל והיה אף יותר קיצוני ממנו(, מי שמפיץ את הכרוזים שלהם או עוזר להם, יוחרם. פירושו של החרם היה שאם משתף הפעולה הוא תלמיד, כי אז

יסולק מבית-הספר, ואחרים יפוטרו ממקום עבודתם. הוכרז שהיישוב ישתף פעולה עם הבריטים במלחמתם נגד ה'טרוריסטים' - ארגוני האצ"ל והלח"י. ההודעה נודעה למפקדת האצ"ל עוד לפני פרסומה. אנשי המפקדה התאספו בחשאי בפרדס ליד ביתו של בגין. היה זה אחרי שבגין מצא מקלט מפני הבריטים שרדפו אותו וחי בזהות בדויה עם אשתו וילדו בשכונה בפתח תקווה. בגין התחזה למתמחה בעריכת-דין ואף ייצג את אחד משכניו בשמו הבדוי. חברי מפקדת האצ"ל דנו ביניהם כיצד יפעלו אם יוסגרו לידי הבריטים ומה יעשו אם יירדפו על-ידי אנשי היישוב ועל-ידי ארגון 'ההגנה'. החברים הרגישו שעוקבים אחריהם והם חייבים להחליט מה תהיה תגובתם. אחדים חשבו שיש

להגיב בכוח על הרדיפות, על ההכאות ועל ההסגרה לבריטים. פעולות אלו שנעשו בידי אנשי היישוב ועל-ידי ארגון 'ההגנה' נקראו ה'סזון'. לבסוף קיבלו כולם את דעתו של בגין: אסור להגיב בכוח.

בגין ראה את הנולד ושכנע את חבריו להימנע משימוש בכוח על מנת שלא תפרוץ מלחמת אחים בין היהודים בארץ-ישראל. הוא נימק את דבריו בכך שבקרוב תיגמר מלחמת העולם השנייה, והבריטים יחזרו למדיניות 'הספר הלבן' ויאכפו את הגזירות בדבר הגבלת העלייה ואיסור מכירת קרקעות ליהודים בארץ. הוא הבין שכאשר ישתנה מצב העניינים יצטרפו אנשי 'ההגנה' למרד, ולכן טען שיש לשמור על אווירה טובה עד כמה שאפשר כדי ששיתוף הפעולה יתגשם.

השינויים הולידו תנאים חדשים, ובעקבותיהם הלך והחמיר המצב באצ"ל. אנשים רבים, בהם גם חברי המפקדה, נאסרו על-ידי הבריטים, ואחרים הוכו ונעצרו על-ידי אנשי 'ההגנה'. האצ"ל נחלש אך שרד. אנשים חדשים מילאו את מקומם של האסורים והמפקדה אורגנה מחדש. בקרב הציבור היהודי בארץ התעוררה התנגדות להסגרת יהודים לבריטים, והמעשים האלה נפסקו.

הפעולות של האצ"ל בתקופה זו נועדו למלא את מחסני הנשק הריקים שלו. אנשי האצ"ל פרצו למחסנים של הבריטים ושל חברת 'סולל בונה' ולקחו לעצמם חומרי נפץ. חיי המחתרת היו קשים לבגין ולבני משפחתו והם נאלצו שוב לעקור מדירתם. בשלב זה התחזה בגין לאיש דתי השוקד על לימודי הקודש. הגיעו הדברים לידי כך, שכאשר ילדה אשתו את בתו השנייה, לא ליווה אותה לבית-החולים, אלא שלח חבר במקומו, ואשתו נרשמה בשם בדוי.

 מלחמת העולם השנייה נסתיימה ואצ"ל הסכים להפסקת אש עד אשר תוקם ממשלה חדשה בבריטניה. כצפוי, הממשלה החדשה שקמה המשיכה במדיניות הממשלה הקודמת ולא

הסכימה להגדיל את מכסות העלייה לארץ. ואכן, המחתרות האחרות הצטרפו למרד. שלוש המחתרות התחילו בשיחות על שיתוף פעולה. 'ההגנה' רצתה שהאצ"ל יתאחד איתה ממש,

אך בגין עמד על כך שצריך תחילה לעבוד יחד ורק אחר כך להחליט אם האיחוד רצוי. בסופו של דבר הוקם גוף משותף. הגוף נקרא 'תנועת המרי העברי'. מפקדי התנועה היו מפקדי 'ההגנה'. בגין ויתר בעצם על עצמאות האצ"ל למען האחדות. הסכם חתום לא היה מעולם, אולם הוא התבצע בפועל.

התנועה החדשה התחילה בפעילותה. אנשי המחתרות פעלו בצוותא במבצעים נגד הבריטים, אבל המצב לא היה כל-כך נוח וההידברות לא הייתה מלאה. אנשי האצ"ל תקפו מחנה בריטי ברחובות ולקחו משם נשק, מבצע שלא אושר בידי מפקדת תנועת המרי העברי. התברר שהפעולה לא אושרה גם בידי מפקדת האצ"ל, אלא הייתה פעולה מקומית. לא תמיד היה תיאום מלא בין הכוחות השונים, ופעמים נכשלו הפעולות בגלל תקשורת לקויה בין הגורמים המתכננים ובין הסמכויות השונות. מפקדי האצ"ל הרגישו נחותים לצד אנשי 'ההגנה'. הם טענו של'הגנה' יש מקורות עצמאיים להשגת נשק.

שיתוף הפעולה לא נמשך זמן רב. מצד אחד, הבריטים לחצו על 'ההגנה' וערכו מעצרים וחיפושים ביישובים שהיו בסיסים מרכזיים של נשק ותחמושת. בשבת, בחודש יוני 1946, החרימו הבריטים מחסני נשק, עצרו אלפי צעירים ורבים ממנהיגי היישוב, ושלחו אותם למחנות מעצר. שבת זו נקראת 'השבת השחורה', והאירועים שהתרחשו בה החלישו את תנועת המרי העברי. ומצד שני, לא כל מנהיגי היישוב תמכו בפעולות כנגד הבריטים. הפעילות המשותפת נפסקה אחרי פיצוץ מלון 'המלך דוד'. במלון שכנה המפקדה של הבולשת הבריטית. האצ"ל שאף לפוצץ את הבניין מזה זמן רב, אבל המפקדה של תנועת המרי העברי לא אישרה את הפעולה. אחרי 'השבת השחורה' נקרא בגין למפקדת תנועת המרי העברי, והוחלט לבצע את המשימה. מפקדי 'ההגנה' רצו שבפיצוץ יושמד כל החומר שנלקח מהם ב'שבת השחורה'. האצ"ל ביצע את הפיצוץ. חברי האצ"ל נכנסו לבר ששכן

במרתף הבניין. הם הניחו כדי חלב מלאים חומר נפץ על-יד יסודות הבניין. כמנהגם, התריעו חברי האצ"ל על הפיצוץ העומד להתרחש, אך הבריטים האמינו שזה ניסיון סרק להפחיד אותם. הם לא הרשו לאף אחד לצאת מהבניין ואף איימו בפיטורים על כל מי שרצה לצאת. כ-90 איש נהרגו בפיצוץ, ביניהם בריטים, יהודים וערבים. בגין שמע על פיצוץ המלון ברדיו, ועל אף שידע על הפעולה, הוא נחרד כששמע את מספר הקרבנות. 'ההגנה' גינתה את המעשה אף-על-פי שבאופן עקרוני הפעולה אושרה בידי 'תנועת המרי העברי'. אנשי האצ"ל והלח"י חזרו להיות נרדפים.

האצ"ל המשיך לפעול. בפקודתו של בגין תפשו חיילים בריטים והלקו אותם. היה זה אחרי ששני אסורים של האצ"ל הולקו על-ידי הבריטים כעונש. בגין ראה זאת כעלבון. הוא החליט להילחם באותה דרך, ואנשי האצ"ל תפשו חייליים בריטים ברחובות הערים והלקו אותם.

פעולות המרד נמשכו עד הקמת המדינה. בגין וחבריו היו משוכנעים שבמעשיהם הם הביאו ליציאת הבריטים מהארץ, מאחר שפעולותיהם גרמו לירידה במורל של הבריטים בארץ ובבריטניה.

• 1913 - נולד בעיר בריסק שבפולין.

• 1929 - הצטרף לתנועת בית"ר, תנועת הנוער הקשורה לתנועה הרוויזיוניסטית, ושירת בנציבות בית"ר בפולין.

• 1934 - סיים בית-ספר למשפטים באוניברסיטת ורשה.

• 1937 - בזמן המאורעות בארץ-ישראל ארגן הפגנה המונית ליד השגרירות הבריטית בוורשה, למען עלייה חופשית לארץ-ישראל. בשעת ההפגנה נעצר ונשלח לבית-כלא.

• 1938 - מונה על-ידי ז'בוטינסקי לנציב בית"ר בפולין.

• 1939 - בזמן מלחמת העולם השנייה ארגן וליווה שיירות של עלייה בלתי לגאלית.

• 1940 - הגיע לווילנה ונאסר בידי המשטרה החשאית הסובייטית. נידון לשמונה שנות מאסר ועבודת פרך בסיביר.

• 1941 - שוחרר לאחר חתימת ההסכם בין הסובייטים לבין הפולנים. התגייס לצבא הפולני.

• 1942 - הגיע ארצה עם הצבא הפולני.

• 1943 - לאחר שחרורו מן הצבא הפולני, קיבל את הפיקוד על האצ"ל.

• 1944 - הכריז על ה'מרד' נגד הבריטים, בשם מפקדת האצ"ל. בתחילת המלחמה הוחלט על הימנעות ממאבק בבריטים, כל עוד הם נלחמים נגד היטלר. לאחר שהבריטים היו על סף ניצחון במלחמה, התחיל האצ"ל להילחם נגדם, ומאבק זה נקרא - 'המרד'. בנובמבר התחיל ה'סזון' וכמעט כל חברי המפקדה ומאות חברי האצ"ל הוסגרו לידי הבריטים.

• 1945 - לאחר סוף מלחמת העולם השנייה קמה 'תנועת המרי העברי' - ארגון משותף ל'הגנה', לאצ"ל וללח"י.

• 1946 - האצ"ל פוצץ את המפקדה הבריטית במלון 'המלך דוד' בירושלים והתקיף עוד כמה מבנים בריטיים. התקפות אלה שמו קץ לשיתוף הפעולה עם 'ההגנה' וגרמו ל'סזון' נוסף.

• 1947 - נפגש עם יושב ראש הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ-ישראל.

• 1948 - פרשת 'אלטלנה'. לאחר הקמת המדינה וצה"ל הגיעה לחופי הארץ האנייה 'אלטלנה', ובה נשק ועולים. הספינה הייתה שייכת לתנועה הרוויזיוניסטית. ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, דרש שכל הנשק יועבר לרשות צה"ל. בגין רצה שהנשק יועבר לארגון האצ"ל, שעדיין פעל בירושלים. הספינה פוצצה על-יד חופי תל-אביב. בגין לא התיר לחברי האצ"ל לפתוח במרידה למרות המקרה הקשה.

• 1948 - ייסד את 'תנועת החירות' ונבחר ליושב ראש שלה.

• 1949 - נבחר לכנסת הראשונה. עמד בראש האופוזיציה.

• 1967 - הצטרף לממשלת הליכוד הלאומי כשר בלי תיק, ערב מלחמת ששת-הימים.

• 1970 -פרש מהממשלה.

• 1977 - נבחר לראש ממשלת ישראל.

• 1978 - חתם על הסכם שלום עם מצרים.

• 1981 - נבחר לראשות הממשלה בפעם השנייה.

• 1982 - הממשלה בראשותו יצאה למבצע בלבנון שנקרא 'מבצע שלום הגליל'. צה"ל נשאר בלבנון למלחמה ארוכה - מלחמת לבנון.

• 1983 - התפטר מראשות הממשלה. הסתגר בביתו בירושלים.

• 1993 - נפטר ונקבר בירושלים.