סופרת ועסקנית ציבור. אחת מנשות המושבה ראשון לציון. נחמה הייתה פעילה בתנועת 'חיבת ציון' לפני עלייתה. היא נישאה ליחיאל מיכל שנבחר ללמוד חקלאות כדי להיות מדריך חקלאי בארץ-ישראל. היא כתבה סיפורים על החוויות בארץ. נחמה הייתה האישה הראשונה שנבחרה להיות חברה בוועד המושבה ראשון לציון. נולדה בליטא בשנת 1869. קיבלה מהוריה חינוך דתי. בגיל 9 עברה עם הוריה לעיר הגדולה. היא התחילה ללמוד בבית-ספר רוסי והצטיינה בלימודיה. אחר כך קיבלה חינוך עברי ממורים פרטיים.
פעילה בתנועת - 'חיבת ציון'. נחמה נישאה ליחיאל מיכל פוחצ'בסקי, שנבחר בידי הברון רוטשילד להיות מדריך חקלאי בארץ-ישראל.
עלתה עם בעלה לארץ-ישראל בשנת 1889. הם התיישבו במושבה ראשון לציון. נחמה הייתה פעילה במושבה ובביתה התאספו צעירי המושבה ודיברו ביניהם על עניינים שונים הקשורים למושבה ולציונות. נחמה הנהיגה בביתה את הדיבור העברי. נחמה נלחמה על זכותן של נשים לבחור ולהיבחר לוועדים שהנהיגו את המושבות ואת היישוב כולו. היא הייתה האישה הראשונה שנבחרה לוועד המושבה ראשון לציון. נחמה ייסדה מוסדות צדקה, והייתה פעילה בהם. מוסדות הצדקה שייסדה: 'לינת צדק', 'קופת מלווה'.
השתתפה כחברה באספת הנבחרים של היישוב היהודי בארץ-ישראל, והייתה חברה גם באגודת הסופרים העברים. נחמה נפטרה בשנת 1934.
נחמה נולדה למשפחת פינשטיין בעיירה יהודית קטנה בליטא. כמה מבני משפחתה עסקו במחקר על היהדות. נחמה הייתה בת יחידה להוריה. עד שמלאו לה תשע שנים היא גדלה בעיירת הולדתה.
הוריה היו דתיים מאוד ודאגו שנחמה הצעירה והמוכשרת תקבל חינוך מתאים לילדה יהודייה, בתקופה ההיא. היא למדה תורה, ובמיוחד לימדו אותה להיות אישה יהודייה טובה.
אביה של נחמה היה סוחר, ובגלל עבודתו עברה המשפחה לגור בעיר גדולה, כשנחמה הייתה בת תשע. האב הבחין בכישרונותיה של נחמה והבין שהיא תצליח בלימודים. מאחר שהעיר הגדולה נתנה הזדמנות ללימודים, הכניסו אותה הוריה לגימנסיה רוסית, לא יהודית. נחמה לא ידעה אף מילה ברוסית לפני שהתחילה ללמוד בגימנסיה, אבל הודות לתפיסתה המהירה למדה עד מהרה את השפה. כבר מראשית לימודיה קיבלה פרסים על הישגיה בלימודים. עוד כשהייתה נערה צעירה קראה נחמה ספרים רציניים וקשים, רכשה מהם ידע רב ונהנתה מקריאתם.
נחמה התאהבה בשפה הרוסית, בתרבות הרוסית ובעם. היא קראה ספרים של סופרים רוסים גדולים, העריכה את הספרות הרוסית והחלה להעריך גם את העם הרוסי - את אופיו ואת חוכמתו. היא חשבה שרק מעם שכזה יכולים לצמוח סופרים גדולים כאלו. למרות דבקותה בשפה הרוסית ובתרבותה, הרגישה נחמה שרבים מהצעירים ומחבריה שלמדו איתה בבית-הספר מתייחסים אליה אחרת - כאל יהודייה. נחמה הייתה נערה יפה מאוד. חוכמתה ויופייה מצד אחד, ודבקותה ברוסית ובעם הרוסי מצד שני, הבהילו את הוריה. הם חששו שמא נחמה תהפוך לרוסייה, תינשא לאחד ממחזריה הרוסים ותתרחק מהיהדות. ההורים המודאגים החליטו לקרב את הילדה המוכשרת לעמה - לעם היהודי ולתרבות היהודית. אביה של נחמה הפסיק את לימודיה בגימנסיה הרוסית ושכר לה מורה פרטי. המורה היה מכר של המשפחה ואף ידע עברית. הוא היה בקיא לא רק בתרבות היהודית הדתית, אלא גם בתרבות העברית החדשה שהחלה להיווצר. המורה הכיר סופרים ומשוררים שהחלו לכתוב בעברית בעת ההיא. סופרים אלה החלו לכתוב בשפה העברית על מנת לחזק את העם היהודי ולהחזיר לו את גאוותו. המורה החדש ניסה לקרב את נחמה לתרבות היהודית, דבר שלא היה קל כלל ועיקר. נחמה אהבה מאוד את התרבות הרוסית ולא רצתה להינתק ממנה. היא לא ידעה שעברית היא שפה חיה ומדוברת, וחשבה שזו רק שפת הקודש, שפת הדת היהודית - התפילה והתורה.
נחמה והמורה שלה ניהלו שיחות וויכוחים שנסבו על השפה העברית. ראשית, הביא לה המורה את התנ"ך, ונחמה טענה שאף-על-פי שזו יצירה גדולה וחשובה, היא ישנה ולא מבטאה את רוח הזמן. המורה הסביר לה שישנם סופרים הכותבים יצירות חדשות בשפת התנ"ך, והוא ציין במיוחד משורר יהודי הכותב עברית, ושיריו עולים על השירים של כל משוררי העולם, וחבל שנחמה אינה יכולה לקרוא אותם כי אינה יודעת עברית. המורה עורר את סקרנותה ונחמה החלה ללמוד במהירות גדולה את השפה העברית. לימודי השפה העברית קירבו אותה אל עמה. היא החלה להתעניין בגורל העם היהודי וכך שמעה על אגודות 'חיבת ציון' שקמו ברוסיה בתקופה ההיא. אגודות אלה ניסו לארגן עלייה לארץ-ישראל. חברי אגודות מרוסיה ומרומניה אספו כסף ושלחו שליחים לקנות אדמות בארץ-ישראל כדי להתיישב בהן. נחמה התחילה להתעניין גם בחינוך יהודי, במיוחד בחינוך הנשים. לנשים היהודיות לא היה היכן ללמוד, מלבד בגימנסיות הרוסיות, ולכן רובן לא למדו עברית. היא חשבה שצריך לתת לנשים ללמוד כמו לגברים, שאם לא כן לא ידעו הנשים עברית. היא טענה שמי שמחנך את הילדים היא האם, ואם היא לא תקבל חינוך טוב וחינוך עברי, הילדים לא יקבלו חינוך טוב וחינוך עברי. נחמה כתבה מאמר על נושא זה לאחד העיתונים שיצאו בעברית באירופה. המאמר התפרסם בעיתון וגרר תגובות רבות. נחמה רצתה להודות למשורר שבזכותו התחילה ללמוד עברית - משורר שהמורה שלה הילל באוזניה - והוא יהודה לייב גורדון, או בקיצור יל"ג. היא קראה את שיריו ונהנתה מהם מאוד. גם היא, כמו המורה שלה, חשבה שהוא משורר גדול. שנתיים אחרי שהתחילה ללמוד עברית העזה לכתוב למשורר יל"ג את סיפור חייה - כיצד לא הכירה את התרבות העברית והתחילה ללמוד עברית רק בזכותו. היא כתבה את המכתב בעברית, ויל"ג התרגש מאוד. הוא כתב לה בתשובה עד כמה התרגש ממכתבה ומהעברית היפה שהיא כותבת בה. ההתכתבות נמשכה. באחד המכתבים סיפרה נחמה למשורר שהיא פגשה את בחיר לבה, יחיאל מיכל פוחצ'בסקי, ושניהם עומדים לעלות לארץ-ישראל, לאחת המושבות, כפי שרצתה.
נחמה חלמה לעלות לארץ-ישראל. השאיפה הזו התעוררה בה מאז החלה ללמוד את השפה העברית. היא התקרבה לאנשים שחלמו על תחייתו של העם היהודי בארץ-ישראל ולחלק מהם שאף עלה לארץ-ישראל. נחמה לא רצתה לדבר על עלייה ולחלום על עלייה. היא רצתה לעלות ממש, להגשים את העלייה, כמו שעשו אחדים מהאנשים האלה.
היא חזרה אל העיירה היהודית בליטא, שבה נולדה, אחרי שנדדה עם הוריה בערים גדולות ברוסיה ולמדה על תרבויות אחרות. בעיירת הולדתה הצטרפה לאגודות 'חיבת ציון', אגודות שפעלו למען עלייה והתיישבות חקלאית בארץ-ישראל. בפגישות של אגודת 'חיבת ציון' פגשה נחמה את יחיאל מיכל פוחצ'בסקי. הוא היה איש צעיר ונחמד שהאמין בכל לבו בציונות ואף רצה לעלות לארץ-ישראל. יחיאל מיכל פוחצ'בסקי ועוד חמישה צעירים נבחרו על-ידי הברון רוטשילד ללמוד חקלאות. את לימודי החקלאות מימן וארגן הברון. הוא רצה שהשישה יהיו מדריכים חקלאיים לעולים המגיעים לארץ-ישראל ורוצים להיות חקלאים. רוב היהודים לא היו חקלאים בארצות שמהן באו, והברון רצה שילמדו חקלאות והוא ידאג להכשרת המדריכים. נחמה התיידדה עם יחיאל מיכל פוחצ'בסקי, אבל במהרה הוא נסע לארץ-ישראל ללמוד חקלאות. ארבע שנים לא נפגשו השניים, אבל זכרו היטב איש את רעהו. כעבור ארבע שנים ביקש יחיאל מיכל פוחצ'בסקי את ידה של נחמה. הוא רצה שהיא תצטרף אליו למקום מושבו - המושבה ראשון לציון בארץ-ישראל, להיות עובדת אדמה, ובזאת לתרום לתחיית העם היהודי. על האירוסין שלהם כתב יחיאל מיכל פוחצ'בסקי: "אירוסי המופלאים בעזרת הטלגרף" - הם התארסו כשיחיאל מיכל נמצא בארץ ונחמה אהובתו ברוסיה. הטלגרף, שבאמצעותו נשלחו מברקים, היה הקשר היחיד ביניהם. יחיאל מיכל רצה לנסוע לרוסיה כדי להינשא לבחירת לבו ולהביא אותה לארץ-ישראל, למושבה ראשון לציון. אולם הוא היה תלוי ברצון הפקידים שייצגו את הברון רוטשילד בארץ. הפקיד שישב בראשון לציון היה איש קשה, והוא לא הסכים שהמדריך החקלאי הצעיר יצא לשאת את ארוסתו בחוץ-לארץ. יחיאל מיכל ביקש כמה פעמים ונענה בסירוב. לבסוף פנה יחיאל מיכל אל הפקיד הממונה על כל ארץ-ישראל, וזה הסכים ליציאתו. הפקיד מראשון לציון כעס על יחיאל מיכל על שפנה לפקיד העליון, וגירש אותו מביתו. היה זה בית לרווקים, כי בית למשפחה לא ניתן לו עדיין. נחמה חיכתה ליחיאל מיכל ברוסיה, וציפתה בכיליון עיניים לבואו ולמימוש חלומה - לעלות לארץ-ישראל. על אירוסיה כתבה למשורר יל"ג, שבזכות שיריו התחילה ללמוד עברית.
נחמה ויחיאל מיכל נישאו כאשר הוא הגיע לרוסיה ומיד הפליגו לביתם - המושבה ראשון לציון.
כשהגיעו בני הזוג הצעיר, נחמה ויחיאל מיכל פוחצ'בסקי, לראשון לציון לא היה להם בית לגור בו. ביתו הקודם של יחיאל מיכל נלקח ממנו, ובית חדש עדיין לא היה. בלילם הראשון במושבה ישנו בביתו של בעל המסעדה של ראשון לציון. ביום השני מצאו להם חדר בעליית גג של אורוות סוסים. נחמה החלה מיד בסידור ביתה החדש. היא סידרה יחד עם בעלה רהיטים מארגזים ישנים וממחצלות. בעלה הצעיר של נחמה שמח בראותו אותה מסדרת את דירתה החדשה. הוא ידע שנחמה גדלה בבית עשיר ולא ידעה מחסור בילדותה. בבית הוריה ניתנו לה כל צרכיה בשפע והיא לא הייתה צריכה להסתפק במועט. בארץ-ישראל תצטרך נחמה להתרגל לעוני ולקשיים, ויחיאל מיכל קיווה שנחמה תוכל להסתדר גם למרותם. במהרה עברו לביתם. הם הקימו בית מיוחד במינו: בית שבו כל אורח יכול היה למצוא מיטה ללילה וארוחה; מקום שבו התכנסו צעירי המושבה ופועליה ודיברו בו רק עברית. נחמה עבדה במשק ובבית. היא החלה לפעול בשני תחומים נוספים שליוו אותה במשך כל חייה - כתיבת רשימות וסיפורים ופעילות קהילתית וציבורית.
נחמה פוחצ'בסקי התחילה את פעילותה מיד עם בואה לארץ. היא ובעלה הגיעו לראשון לציון בחודש אלול, ועד מהרה סידרו את ביתם. בחודש תשרי, בתקופת החגים, אירחו בני הזוג החדש אורחים כה רבים, עד שלא יכלו להצטרף לשיירת הצעירים שיצאה מראשון לציון לירושלים בחג סוכות.
המפגש עם ארץ-ישראל לא הייה קל לנחמה, שבאה מבית עשיר ומחיים נוחים. היא הייתה צריכה להתרגל לתנאים בארץ: בית קטן, אנשים זרים וחום שלא הייתה רגילה בו. היא נוכחה לדעת שהמחלות בארץ רבות ולא תמיד יש להן תרופה. מיד עם בואה החלה לפעול בכמה תחומים שהיו חשובים לה במיוחד. ראשית - השפה העברית. נחמה החליטה שבביתה ידברו רק עברית, החלטה לא קלה. היום כמעט בכל בית בישראל מדברים עברית, אבל כשנחמה הגיעה לארץ ברוב הבתים דיברו יידיש, רוסית ושפות אחרות. בראשון לציון, המושבה שבה חיה נחמה, היה רק עוד בית אחד שדיברו בו רק עברית. אבל נחמה גמרה אומר בלבה, ויחיאל, בעלה, הסכים להחלטה הזו. הבית הפך להיות מקום מפגש לאוהבי השפה העברית ולדובריה. כל אנשי הבית ואורחיו דיברו ביניהם רק עברית בכל נושא. נחמה המשיכה לכתוב עברית. היא כתבה מכתבים לאחיה, מכתבים שהתפרסמו אחר כך בעיתון עברי באירופה. את העיתון הזה קראו הרבה קוראים בחוץ-לארץ, ונחמה השתדלה לתאר בו את האווירה במושבות החדשות ואת האווירה בארץ בכלל. אחיה, קרוביה ועורכי עיתונים עבריים כמו אליעזר בן-יהודה, רצו מאוד שתכתוב יותר, אבל עבודתה הרבה לא הותירה לה זמן.
נחמה ויחיאל מיכל בנו לעצמם משק. נחמה קיבלה על עצמה את כל עבודות הבית והחצר. היו לה תרנגולות שהטילו ביצים, פרות לחלב וגינת ירק שהניבה ירקות לבית. במשק זה עבדה שנים רבות. אנשי הבית ואורחיו אכלו כמעט רק מיבול המשק. בעלה עבד בשדות, בחריש, בזריעה ובקציר. נחמה בישלה, ניקתה ואף אפתה את הלחם בעצמה. חשוב היה לה לעבד בעצמה את אדמתה. היא חשבה שאיכרים אחרים במושבות, הנותנים לערבים לעשות את העבודות הקשות, פוגעים בעם היהודי ובבניין ארץ-ישראל. נחמה הייתה עסוקה מאוד בעבודותיה ובאירוח כל הבאים לביתה, ולמרות זאת מצאה זמן לטייל בארץ. על רשמיה מהטיול כתבה לקוראי העיתונים העבריים בחוץ-לארץ. בטיולה פגשה את בן-ציון בן-יהודה, בנו בכורו של אליעזר בן-יהודה, הילד הראשון ששפת אמו הייתה עברית. הילד התפלא מאוד לשמוע את בני הזוג, נחמה ויחיאל מיכל, מדברים רק עברית - שפתו שלו.
בחייה היו גם צער וכאב. שני ילדיה הראשונים מתו בעודם תינוקות. כשנולד בנה השלישי נסעה נחמה לרוסיה, לבית הוריה, לשנה. כשנסעה החליטה ללמוד מקצוע. היא חשבה ללמוד רפואת שיניים, אבל לאחר שנה חזרה לראשון לציון עם מצלמה, והייתה לצלמת. בנה גדל והתחזק ברוסיה, והיא ילדה אחריו עוד בת, שגדלה גם היא כילדה בריאה. נחמה החליטה לייסד בראשון לציון אגודה מיוחדת, אגודה שקיבלה עליה את האחריות לדאוג לכל האורחים שבאו לראשון לציון, למצוא להם מקום לינה ולספק להם ארוחה לאכול. נחמה אספה סביבה כמה מנשות ראשון לציון והן התחילו לפעול למען אגודה זו. האגודה גדלה והתפתחה והפכה לאגודה שדאגה לחולים בראשון לציון. כל חולה זכה לטיפול ולדאגה ביום ובלילה. מתנדבי האגודה שנקראה 'חברת לינת צדק' ישנו לצד מיטת החולים ועזרו להם בכול. לאגודה היו מדחומים, תחבושות וציוד נוסף לטיפול בחולים. כל הציוד נשמר בביתה של נחמה. בביתה של נחמה התארחו סופרים ומשוררים, כמו ביאליק למשל, שבאו למושבה ראשון לציון, וכן צעירים שעלו ארצה וחיפשו מקום להתארח במושבה. כולם מצאו בבית פוחצ'בסקי בית חם ומלא עניין. נחמה מצאה שאף-על-פי שהנשים היו שותפות מלאות בעבודה במושבות החדשות, הן לא היו שוות זכויות לגברים. כעסה התמקד בעיקר בשני דברים, האחד - שמשקי הפועלים מועברים בירושה רק לבנים, הגם שהבנות עובדות בהם באותה מידה. היא לא מצאה דרך לשנות את הנוהג הזה וכתבה עליו בסיפורים שפרסמה, בתקווה שהמצב ישתנה. הנושא השני שנאבקה עליו היה - זכות בחירה לנשים. לנשים לא הייתה זכות לבחור ולהיבחר לוועד המושבה, שהיה הגוף שניהל את המושבה מטעם האיכרים. נחמה התרעמה על כך, ויחד עם חברות אחרות הצליחה, לאחר שנים רבות, לשכנע את הגברים בזכות הנשים לבחור ולהיבחר. נחמה הייתה האישה הראשונה שנבחרה לוועד המושבה. היא קיבלה את רוב הקולות בבחירות אלו - יותר מכל הגברים שנבחרו.
נחמה המשיכה בפעילותה הספרותית. היא הוציאה שני ספרים של סיפורים קצרים: 'ביהודה החדשה' ו'בכפר ובעבודה'. היא הייתה בין הנשים הבודדות שכתבו סיפורים בתקופה ההיא. בספרים שלה תיארה את חייהם של אנשי הארץ, איכרים ופועלים, נשים וגברים.
