איש ציבור נאמן בימי שלטון התורכים בארץ. רב ספרדי ראשי בתקופת המנדט ובימי המדינה.
נולד בשנת 1880 בירושלים.
שילב את לימודי התורה עם חיי המעשה, בכך שהפך את הלכות התורה הכתובות בספרים למציאות של חיים. השקיע עצמו בעיצוב פני החיים בארץ ובעידוד היצירה בה.
היה אחד מפעילי הציונות הדתית, והפך להיות אחד ממנהיגיה הדגולים.
נשלח בשליחות תנועת 'המזרחי' לארצות המזרח ולארצות שמעבר לים.
כיהן תקופה קצרה בתור רב בסלוניקי ביוון.
תפקידיו החשובים בארץ: הרב הספרדי הראשי - 'הראשון לציון'.
היה מקובל על כל חלקי הציבור בישראל (אשכנזים וספרדים).
היה קרוב לנוער ולבעיותיו. התעניין במעשיהם ועודד אותם לאהבת תורה ותלמודה, לחיבת ארץ-ישראל וליישובה.
נפטר בשנת 1953 בירושלים.
אביו של בן-ציון מאיר, בן למשפחת חכמים ירושלמית מיוחסת, היה אב בית הדין לעדת הספרדים בירושלים. הוא היה ידוע כשופט אמת, שלא ירא לשפוט משפט צדק בכל מצב, גם אם סיכן בכך את חייו. אדם צנוע, ללא משוא פנים, שנרתע מקבלת מתנות ולא רדף אחרי הכבוד. הוא היה דמות מרכזית בעדה והתעניין בכל בני העדה, החל בתינוקות וכלה בזקנים, במצבם המשפחתי, החברתי והכלכלי ובכל עניין אחר שהטריד את מנוחתם. שני הבנים שנולדו לו מאשתו הראשונה נפטרו, ואף היא הלכה לעולמה בצעירותה. בגיל מבוגר נשא לאישה את שרה בת ר' משה חזן ונולדו לו בנים ובנות רבים. בשנת 1880 נולד בנו בכורו, מאיר, מאשתו השנייה. הוא ואשתו הוסיפו לו שמות סגולה - בן-ציון-חי. האב דאג לחינוך בנו בידי מחנכים ומורים מעולים. בעצמו לימד אותו תורה וחינך אותו לקיים מצוות ומעשים טובים. בגיל שבע הוכנס ל'חדר' מיוחד , ולווה בידי אדם מיוחד בדרך ל'חדר' ובחזרה. אביו דאג לכך שתמיד יימצא בחברת ילדים מוכשרים ושקדנים. בגיל 12 נכנס לישיבת 'תפארת ירושלים', מוסד התורה הנודע לעדת הספרדים. אביו תבע ממנו ללמוד היטב ולהצטיין. באחד הימים, כשחלה בקדחת ורעד מהתקף צמרמורת במהלך השיעור, ביקשה אמו שיישאר ימים אחדים בבית, עד שיבריא מחוליו. אך אביו ציווה שימשיך ללכת לבית-המדרש, ואם תתגבר הקדחת יחזירו אותו חבריו הביתה. בנוסף ללימודי התורה, למד גם עברית, תורכית וצרפתית.
מאיר בן-ציון-חי הצטיין בכישרונותיו ובשקדנותו. זקני העדה שליוו את התפתחותו צפו לו עתיד גדול. זו הייתה תקופה שבירושלים היו תלמידי תורה רבים וישיבות שבהן תלמידים מצטיינים ועילויים. לא קל היה להתבלט בין מאות תלמידי הישיבות, ואף-על-פי-כן ניכר שמאיר בן-ציון-חי הוא משכמו ומעלה בחוכמתו ובכישרונותיו. אביו כיוון אותו לעבר הוראה והנהגה. לעתים קרובות לקח אותו לבית דין, שבו שימש ראש בית הדין, הכניסו בסוד הישיבות והסביר לו את העניינים העומדים על הפרק.
כשהיה בן 13 נפטר הרב הראשון לציון ומאיר בן-ציון-חי נכח בטקס הכתרת הראשון לציון החדש. הוא למד מאביו, שמי שעומד בתפקיד זה הוא ראש וראשון ליהודים בציון, כלפי פנים וכלפי חוץ. הוא חייב להיות למדן בתורה , בקיא בנימוסיה ובחוקיה של הממלכה התורכית, והוא צריך לעורר כבוד אצל העדה היהודית כולה, ספרדים ואשכנזים . טקס ההכתרה נחרת בראשו של הנער. על הבמה ישבו רבני העיר, נציגי השלטון התורכי ובראשם הפחה, נציגי הדתות המוסלמית והנוצרית. בעל התפקיד החדש היה חבוש מצנפת מעוטרת ציץ כסף ועטוף בגלימה שחורה ורחבה, שחוטי כסף רקומים בשוליה. מכתפו הימנית נמתח על חזהו סרט ארגמן משובץ אותות כבוד מבהיקים. אז התעוררה בבן-ציון מאיר חי השאיפה להיות ראוי לשאת את המשרה הרמה ביותר בעדה היהודית - להיות הראשון לציון. מאיר אהב לשוטט בסמטאות העיר ירושלים, ובמיוחד במקומות הקדושים ובבתי-הכנסת. מילדותו נמשך אל הכותל המערבי. הוא אהב להידחק בין היהודים המבוגרים ולהצמיד את גופו לאבנים העתיקות וכך להקשיב להלמות לבו של הכותל. בחצות ליל תשעה באב נהג להעיר את חבריו ולפסוע יחד איתם דרך הסמטאות העקלקלות אל הכותל. יחפים, כפופי גב, היו משתטחים על הרצפה ובוכים על חורבן בית המקדש וירושלים: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם..." (איכה א, 1).
באחד הימים חש אביו שמותו קרב. הוא רצה להספיק לספר לבנו בכורו על שושלת היוחסין של משפחת עוזיאל העתיקה בישראל ולכן קרא לו למיטת חוליו. הוא סיפר לבנו שמוצאה של משפחת עוזיאל מספרד. בני המשפחה גורשו עם כל היהודים והתפזרו לכמה ארצות כמו: מרוקו, יוון והולנד. הם נתפרסמו כתלמידי חכמים, משוררים ומלומדים. מקצתם הגיעו לארץ-ישראל וקבעו את מושבם בירושלים. המסורת המשפחתית מספרת שהם יושבים במקום מאות בשנים. אחרי שסיים למנות את החוליות בשושלת היוחסין של משפחת עוזיאל, הוא עבר למשפחת חזן, משפחתה של אם הנער. גם בני משפחה זו נתפרסמו כתלמידי חכמים ומלומדים ואף לקחו חלק בהנהגה המקומית.
אביו של מאיר רצה להרגיל אותו למחשבה שעליו מוטל להחזיר את עטרת הכבוד למשפחות עוזיאל-חזן, ולכן עליו להקפיד ללמוד תורה, שפות רבות, נימוסים, לרדוף צדק ולעסוק בענייני ציבור באמונה רבה - זו הייתה צוואתו לבנו בכורו. כמה חודשים אחר כך נפטר ונטמן בהר הזיתים.
מיום מותו של אביו, כבכור הבנים, הוטל על בן-ציון מאיר חי לפרנס את המשפחה. הוא חילק את זמנו בין לימודים ועבודה. היתמות, עול פרנסת אמו ואחיו, הרצון ללמוד והשאיפה להיות ממשיך שושלת בתי אבותיו, ביגרו את הנער בטרם עת. הליכתו השתנתה, הוא דיבר בכובד ראש , מיעט לבלות בחברת נערים בני גילו ורוב שעותיו עסק בלימוד תורה, בלימוד שפות, בעיון בספרי מחקר ובמתן שיעורים לאחרים. בהיותו בן למשפחת חכמים מפורסמת ובעצמו חכם, שהה רוב שעותיו במחיצת גדולים בתורה. כך הוא הכיר יפה את החכמים הספרדים, הקשישים והצעירים, בגלימותיהם השחורות הרחבות, בצניפים השחורים לתרבושיהם, בגרביהם הלבנות והסנדלים לרגליהם ובמטות עם גולות הכסף בידיהם. רובם היו עניים מרודים, אך שמרו על מעמד של תלמידי חכמים. בשלב זה החלו כבר לכנותו הרב בן-ציון עוזיאל. באותו זמן כיהן בתפקיד הראשון לציון וחכם-באשי, הרב יעקב שאול אלישר, גאון ספרדי בעל שיעור קומה. הרב בן-ציון עוזיאל הושפע ממנו רבות. מפיו למד תורה, והוא שימש לו דוגמא של מנהיג: גדול בהלכה, דורש דרשות לתפארת, דובר שפות רבות, בקיא במתרחש סביבו בעולם, דמות מופת לכל מי שמתעתד לתפוס עמדה דתית ציבורית. הרב יעקב שאול אלישר העריך מאוד את הרב בן-ציון עוזיאל והצטער שלא פגש אותו קודם לכן, כשעדיין היה נמרץ ונהג לכוון צעירים בעלי כישרונות לתפקידי הנהגה והוראה, אך בכל זאת הסכים ללמדו ולתמוך בו.
הרב בן-ציון עוזיאל אהב אדם. הוא חיבב את אנשי עדתו, מצא אצלם גאווה על היותם צאצאים ליהודי ספרד, שמהם יצאו חכמים גדולים בתורה. הוא הרבה להתעניין בעליות היהודים הספרדים הראשונים לארץ, ומצא שהם הצטיינו באהבת ציון עזה ובמסירות נפש למען יישוב ארץ האבות. הוא גם הקפיד להכיר את פשוטי העם: בעלי המלאכה והחנוונים שהיו בעלי אמצעים מעטים, עבדו קשה משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הלילה המאוחרות כדי להתפרנס. הוא העריך את הסתפקותם במועט. הם נהגו ללבוש רק חלוק ארוך בימות החמה ובימות הגשמים; בימי חול אכלו פיתה מתובלת בגבינה קשה ורק בשבתות טעמו קצת בשר. את הסעודות אכלו על רצפת אבנים, מכוסה מחצלת, ועל אותה רצפה היו הולכים לישון. שולחן, כיסא ומיטה, כמעט לא נמצאו בדירותיהם. אדם נוסף שהשפיע מאוד על דרכו היה הרב אלקלעי. ספריו קראו לגאולה אמיתית. הוא האמין שחיי הגלות אינם חיים, ויש לשאוף שעם ישראל יחזור לארץ-ישראל ויהפוך לעם עצמאי העוסק בכל מקצועות החיים. דברים אלו המריצו את הרב בן-ציון עוזיאל להמשיך את מפעלו של הרב המופלא ולעודד אנשי עדתו לשוב לציון ולבנות את ארץ-ישראל. עם היהודים האשכנזים בירושלים כמעט לא נפגש. האשכנזים התרכזו באזור נפרד בירושלים סביב בית-הכנסת 'חורבת ר' יהודה החסיד'. בשנת 1700 עלה לירושלים ר' יהודה החסיד בראש מאות עולים ורכש חצר גדולה בסביבה בשביל בניין בית-כנסת. חצר זו שימשה נקודת משיכה לכל האשכנזים שהתיישבו בירושלים. בחצר זו התנהלו כל העניינים הציבוריים והאישיים. רוב החכמים הספרדים, נמנעו ממגע קרוב עם האשכנזים. היחסים בין האשכנזים והספרדים לא היו טובים ביותר. האשכנזים התלוננו על 'ממשלת הספרדים' כפי שכינו את ראשי העדה, שמקפחת אותם בדמי ה'חלוקה'. 'דמי חלוקה' היו כספי תרומות שחולקו לתלמידי ישיבות בירושלים. בגלל תחושת קיפוח זו הם הקימו עדה אשכנזית עצמאית, שלא תהא כפופה לרבנים ולפרנסים ספרדים. הספרדים מאידך ראו באשכנזים בני תחרות, היכולים לקפח אותם מעמדותיהם. במשך הזמן התפתחו חוקים ומנהגים שונים בין שתי הקבוצות. הרב בן-ציון עוזיאל לא שמר על ריחוק מעדת האשכנזים. הוא היה בעל אופקים רחבים ושאף ללמוד ולהכיר ולכן ביקר את האשכנזים והתרועע עם תלמידי חכמים מביניהם. הוא היה בין המעטים ששאפו לשפר את היחסים בין העדות ולהרוס את המחיצות בין שני שבטי ישראל הגדולים. בגיל 20 התמנה הרב עוזיאל למורה בתלמוד תורה ובישיבת 'תפארת ירושלים'. כעבור ארבע שנים התמנה למנהל שני מוסדות אלה. בנוסף למשרותיו אלה הוא נבחר להיות שוחט ובודק. משרה זו הייתה מהמשרות המכובדות בעדה, ועל מנת לכהן בה נבחרו רק בקיאים ומומחים ותיקים, שהתמחו שנים רבות אצל אחרים.
כך התהלך הרב בן-ציון עוזיאל, צעיר יפה עיניים, פניו מעוטרות בזקן שחור - בבוקר היה יוצא ברגל או רכוב על חמור, לבית המטבחיים העירוני, עושה את מלאכתו, שב לביתו, מחליף בגדיו מתעטף בגלימה שחורה, כדרך ה'חכמים' הספרדים ופונה לישיבת 'תפארת ירושלים'.
יצא לו שם של למדן ודרשן בעל מידות ובעל נימוסים. קהילות דמשק שבסוריה ואיזמיר שבתורכיה הזמינו אותו אליהן, אך הוא סירב לעזוב את הארץ. מצד שני הוא הרגיש שבירושלים המאוכלסת בזקני הרבנים יהיה לו קשה למצוא עמדה ראויה לשמה שמתאימה לכשרונותיו והוא חיכה להזדמנות הראשונה כדי להציע את שירותו לכלל.
ירושלים החלה להשתנות. זרמים חדשים חדרו אליה והוקמו בה בתי-ספר לתורה, להשכלה ולמלאכה. שכונות רבות החלו להיבנות מחוץ לירושלים. עד למלחמת העולם הראשונה (1914) הוקמו כ-50 שכונות בירושלים החדשה. בניין ירושלים השתלב בבניינה הכוללי של ארץ-ישראל. באותה תקופה הקימו אנשי העלייה הראשונה את המושבות הראשונות: ראשון לציון, זכרון יעקב, ראש פינה וכו'. הרב בן-ציון עוזיאל חש בהתפתחויות: הולך וקם יישוב חדש, שמבוסס על חקלאות ועל תעשייה, השפה העברית שגורה בפי אנשי היישוב וחלקים ממנו רוצים ליצור כאן תרבות
יהודית חדשה, מנותקת מהמקורות העמוקים של האומה. היה לו ברור שעתידו קשור בחייו של היישוב החדש ובהתפתחותו. כאן יהיה לו כר נרחב לפעול בהנהגה רוחנית וציבורית. הוא שאף לשלב ביישוב החדש ערכים דתיים ולהשריש בו את מצוות התורה. הוא חשב על היהודים הספרדים היושבים בארצות צפון אפריקה, בתורכיה, בפרס ובמצרים, מקצתם סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים. המשכילים שביניהם, חניכי בתי-ספר צרפתיים, מנותקים מהציונות ומהכמיהה לארץ-ישראל. לכן, מעטים היו העולים הספרדים בעלייה הראשונה והשנייה. הוא חש ברצון עז לעורר את אהבת ציון בקרב יהודים אלה ולהניע אותם לעלייה המונית ארצה.
בשנת 1911, בגיל 31, נקרא הרב בן-ציון מאיר חי על-ידי הוועד לקהילת יפו-תל-אביב לשמש בה בתורת חכם-באשי. החכם-באשי, רב העדה הספרדית, היה הנציג המוסמך של העדה היהודית לפני השלטונות התורכיים וכל העניינים שבין היישוב היהודי לבין השלטון התורכי עברו דרכו ודרשו את הכרעתו. אנשי יפו נאלצו לעלות כל פעם לירושלים כשרצו להסדיר דבר מה הנמצא בסמכותו, ולכן ביקשו מהשלטונות שתינתן להם רשות למנות חכם-באשי מיוחד ליפו והסביבה. לפי החוק התורכי, רק נתין תורכי, דור שלישי לילידי הארץ, ראוי לשמש חכם-באשי. הוא צריך לדעת לדבר ולכתוב תורכית וגם צרפתית. בין האשכנזים לא נמצאו כמעט בעלי כושר וזכויות כאלה. בין הספרדים היו מועמדים אחדים. ועד העיר יפו תמך במועמדותו של הרב בן-ציון עוזיאל. גם הרב קוק הצטרף לתמיכה זו. הרב אברהם יצחק הכהן קוק ישב על כיסא הרבנות של קהילת יפו. בזכותו הייתה יפו
לקהילה הראשונה בארץ, שבה הוקם ועד מאוחד לכל חלקי האוכלוסייה: 'בית ועד לעדת ישראל המאוחדת לאשכנזים וספרדים בעיר הקדושה יפו'. בין הצעירים שהאמינו בדרכו של הרב היה גם החכם הספרדי מירושלים - הרב בן-ציון עוזיאל. בביתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק נערכה מסיבת קבלת פנים לחכם-באשי - הרב בן-ציון עוזיאל. בנאומו, שיבח אותו הרב קוק כאחד הראשונים המשלבים בתורתם ובאישיותם בין העדה הספרדית ובין העדה האשכנזית.
בנאומו הדגיש הרב בן-ציון עוזיאל את רצונו הכביר לאחד את קרעי הגלות שהתהוו בעם ישראל, בדמות קהילות ועדות של ספרדים, אשכנזים, תימנים ועוד: "בארץ-ישראל אין כל סיבה להמשיך את החלוקה הגלותית לקהילות וללשונות שונות. קהילה מאוחדת תיצור ליכוד פנימי ותייצג אותנו כלפי הממשלה. לשון אחת תהיה בפי כולנו בבית וברחוב, בעיר ובשדה, היא לשון התורה, הנבואה והמשנה. ומכם אבקש עזרה ועצה לעבודה מסונפת ואחראית שהתקופה מטילה עלינו".
בצעדיו הראשונים כחכם-באשי הוכיח את עצמו כשליח ציבור ראוי כלפי חוץ, ורודף שלום אמיתי כלפי פנים. קסמו האישי, רוחב דעתו ואומץ לבו סייעו לו ביחסיו עם המושל ועם ראשי השלטון האחרים ביפו. קשרים אלה עזרו ליישוב היהודי להתגבר על מכשולים שהשלטון הניח בפניהם.
הרב בן-ציון מאיר חי נלחם בהגבלות על יהודים בקניית קרקעות, ובעזרתו נרכשו שטחי אדמה גדולים בסביבות יפו. הוא דרש מהשלטונות שהאפנדים הערבים, שגבו את המסים באותה תקופה, יגבו סכומי מסים מהיישוב היהודי לפי הערכה מציאותית ולא לפי שרירות לבם. דרכם הייתה להטיל על היהודים מסים כבדים, שמהם הפרישו לממשלה סכום קטן והשאר לקחו לעצמם.
בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. זו הייתה תקופה קשה: מצד אחד היישוב היהודי סבל ממצוקה כלכלית, ומצד שני השלטון התנכל ליישוב החדש ולאופיו הציוני, וניסה לעקור את המעשה הציוני מן הארץ. אחד השליטים התורכים נשלח במיוחד לקושטא על מנת להקשות על יהודי יפו ותל-אביב, מרכז היישוב החדש. כשחזר טען לפני החכם-באשי, הרב עוזיאל, כמה טענות כלפי אנשי היישוב: השלטים על בתי העסק של היהודים כתובים בעברית ובלטינית ולא בתורכית או בערבית; רוב היהודים הם נתינים של מדינות זרות (רוסיה, רומניה ועוד), ולא של האימפריה התורכית, דבר המוכיח את חוסר נאמנותם לשלטון. יתירה מזו, היהודים מתפללים שלוש פעמים ביום "ותחזינה עינינו בשובך לציון", משמע שהם זוממים לכבוש חבל ארץ זה ששייך לתורכים. הוא המשיך ואמר
שיגזור גזירות שיטפלו בכל הטענות הללו: כמו לבטל את השימוש באותיות עבריות, בדגל ובבולים של התנועה הציונית ועוד. הרב עוזיאל השיב לו שהשיבה לארץ הקודש תלויה ברצון האל ואין שום כוח בעולם שיכול להתנגד לרצון האל. הוא ניסה לשכנע אותו לבטל את הגזירות, אך דבריו לא הועילו. השליט התורכי החל ליישם את גזירותיו, הוריד שלטים, אסר על שימוש בשטרות כסף תל-אביביים, והנורא מכול היה גירוש מן הארץ: יהודים שלא היו נתינים תורכים, ביניהם גם נשים, ילדים וזקנים, גורשו מהארץ. מקצת מהיהודים הסכימו לוותר על הנתינות הזרה ולהפוך להיות נתינים תורכים. הרב עוזיאל ניסה לשכנע את השלטונות לבל יגרשו אותם מן הארץ, אך דבר לא הועיל.
אחד מראשי השלטון התורכי התפעל מאוד מניסיונותיו של הרב עוזיאל לעזור ליהודים ואמר: "יש להתקנא ביהודים, שבראשם עומד מנהיג כל-כך מסור כחכם-באשי". המצב הכלכלי הלך והידרדר מיום ליום, ובנוסף לכך דרש השלטון התורכי מהיהודים למלא את צורכי הצבא: "אלפי שקי קמח חיטה וערמות עצים ופחים בשביל הצבא ההולך לכבוש את מצרים".
יהודים שגויסו לצבא התורכי סבלו סבל נורא מרעב, מזוהמה, ממגיפות ומעריצותם של הקצינים התורכים. הרב עוזיאל הקפיד לבקרם, להביא להם חבילות מזון, נעליים וחפצים שנזקקו להם. הוא התעניין בכל אחד באופן אישי ועודד את רוחם באמונתו העמוקה בשחרורה של הארץ ובגאולת ישראל. באחד מביקוריו בהרים השוממים הגיע אל חיילים יהודים רזים כשלדים, מזוהמים וחלשים מעבודה קשה וממלקות. לשאלתו מה בקשתם הם השיבו: "שני דברים - ספר תורה לקרוא בו בשבתות, ותחבושות לפצעי גופנו". הרב התרגש עד דמעות מכך שלמרות ייסורי רעב ומחלות, לכלוך ועבודות פרך, רצונם בספר תורה לקרוא בו ביום שבת, היום שבו הם משוחררים לשעה קלה מעבודתם המפרכת. הרב עוזיאל השיג את הסכמת השלטונות לכך שחפציהם של היהודים שגורשו מארץ-ישראל לא יינזקו, ושאחרי המלחמה יוחזרו לבעליהם. אולם כעבור זמן קצר דרש מפקד העיר התורכי מיטות, מזרונים, כרים, כיסאות ושולחנות מבתיהם של היהודים שגורשו. הרב עוזיאל סירב לפתוח את הדלתות. המצב המשיך להחמיר ובאחד מערבי השבתות הגיע אל הרב עוזיאל יהודי בעל ריחיים לטחינת קמח מיפו, ובידו צו מהשלטונות התורכים שיתיר לו לטחון חיטה בשבת בשביל החיילים. הרב סירב, כמובן, למלא את הצו. בליל שבת עצמו הגיעו אליו שוטרים עם חרבות שלופות ואמרו לו שהמפקד, חסן בק, דורש ממנו לבוא אליו תכף ומיד. הרב הבין את חשיבות העניין והסכים ללכת, אך רק ברגל, מאחר שהיה זה ערב שבת.
כשהגיע, שאל הרב עוזיאל את חסן בק: "מדוע הזעקת אותי בערב שבת?" חסן בק השיב: "לא מילאת את פקודתי. מרדת בי ואתה חייב להתנצל ולבקש את סליחתי". הרב עוזיאל אמר בנחישות שהוא לא מרד אלא להפך הגן על תורתו הקדושה, והמורד מביניהם הוא חסן בק ומן הראוי שהוא יבקש סליחה. לאחר התעקשותו של חסן בק הגיש הרב עוזיאל את התפטרותו מתפקידו כחכם-באשי. נציגי השלטון התורכי בירושלים סירבו בכל תוקף לקבל את התפטרותו. חסן בק ננזף שפגע בכבודו של החכם-באשי, נציג העדה היהודית. אירוע זה לא הפסיק את התנכלויותיו של חסן בק ליהודי יפו ותל-אביב. הרב עוזיאל נאבק גם על חינוך ותרבות ליהודי יפו ותל-אביב. הוא דרש מג'מאל פחה, המושל התורכי של ארץ-ישראל וסוריה, שיפתחו בתי-ספר שנסגרו במהלך המלחמה. כמו כן, הוא לא פסק לרגע מפעילות הסברה על הרעיון הציוני ומטרותיו בפני השלטונות התורכיים, אף-על-פי שבזה סיכן את מעמדו. בשנת 1916, כשהבריטים התקדמו בכיבוש ארץ-ישראל, ציווה ג'מאל-פחה לפנות את יפו- תל-אביב מכל תושביה, בטענה שחוף הים הוא אזור צבאי שאין אזרחים רשאים לגור בו.
הפינוי היה צריך להתבצע תוך 24 שעות. הערבים הסתתרו והשלטונות התורכיים התעלמו מהם. היהודים גורשו כולם מבתיהם ולא נשארה נפש אחת במקום. לא היו כלי רכב להסיע אותם ולכן הלכו בחולות הלוהטים והגיעו רעבים וצמאים, עייפים ורצוצים לתחנות הראשונות: פתח תקווה, כפר סבא, ראשון לציון ונס ציונה. הרב עוזיאל יצא האחרון מהעיר. יום הגירוש נקבע לערב פסח. בפתח תקווה, כמו במושבות האחרות, התקבצו משפחות רבות תחת כיפת השמים, שרו את שירי החג וערכו את הסדר. הרב עוזיאל התבקש על-ידי הוועד הציבורי שקם עם הגירוש, לעבור לירושלים כדי להמשיך את פעילותו המדינית והציבורית. חמישה ימים, ובעיקר בלילות, היטלטלה משפחתו בדרך מפתח תקווה לירושלים, כשהיא מסתתרת מפני התורכים ומפני המטוסים הבריטיים. באמצע הלילה הגיע לירושלים והחל לצעוד לבית אמו, שגרה באחת השכונות, עמוס בחבילות, שני ילדיו הקטנים בזרועותיו ושלושת הגדולים נגררים מאחוריו, ותוך כדי הליכה החל לבכות. שנתיים קודם לכן התאלמן מאשתו ועתה חש בגעגועים עזים אליה. במסגרת פעילותו בירושלים, שמע על פעולתם של אנשי רשת הריגול ניל"י, שהאמינו שיש להתנגד לשלטון התורכי ולסייע לבריטים לכבוש את הארץ. פעילותה של הרשת עוררה את זעמם של התורכים והם העריכו שרבים מאנשי היישוב היהודי בארץ-ישראל יפעלו למען שלטון אנגלי בארץ. הרב עוזיאל הבין שהוא חייב לקום ולהגן על היישוב היהודי בארץ, בייחוד היישוב החקלאי, כדי שהתורכים לא יבצעו בו טבח כמו שביצעו בארמנים. למרות ההסתכנות בגירוש מן הארץ אם דבריו לא יתקבלו, הוא כתב מסמך ארוך בתורכית לשליטים בארץ, שבו ניסה להסביר להם את המצב, וטען שאין מעשיה של קבוצה קטנה מחייבים את כלל היישוב שוודאי שולל אותם. בשנת 1917 כבשו האנגלים את באר שבע והתקדמו לעבר ירושלים והשפלה. התחושה הייתה שעוד מעט כל הארץ תהיה בידם. ג'מאל פחה המשיך לרדוף את היישוב היהודי ולהתעלל בו. תוכניתו הייתה לגרש את כל יהודי ירושלים. בינתיים הוא הוציא צו להגלות את ראשי הדתות הלא מוסלמיות. הרב בן-ציון עוזיאל, שגר באותו זמן בירושלים, ורב נוסף הוגלו לדמשק. ראשי הדת היהודית שאלו את ג'מאל פחה מה הסיבה שהוא הגלה אותם מביתם, והוא החליט שניתן להחזיר אותם בחזרה, אך תמורת השחרור הם חייבים לשרת את השלטון התורכי, ולמצוא יהודים שיהיו מוכנים לרגל ולעקוב אחר תנועות הצבא הבריטי ביפו. שני הרבנים היהודים ניסו להתחמק והסבירו שהעדה היהודית רוצה לחיות והיא לא מוכנה להרפתקאות מסוכנות. ג'מאל פחה כעס מאוד על דברים אלה וציווה עליהם למצוא שני מרגלים יהודים תוך כמה ימים. היהודים לא ידעו מה לעשות. למזלם, ביום שבו היו אמורים להמציא לג'מאל פחה את המרגלים, נכנס הגנרל האנגלי אלנבי לירושלים והם קיבלו את פניו בברכה. השמחה הייתה רבה. הבריטים ישלטו מעתה בארץ, אותם בריטים שכחודש ימים לפני כיבוש ירושלים נתנו את 'הצהרת בלפור', האומרת ש"ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על הקמת בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל". העם היהודי בארץ ובתפוצות חש שנפתחה תקופה חדשה בארץ-ישראל. הרב קוק, הרב האשכנזי של תל-אביב-יפו, יצא לפני המלחמה לשליחות ציבורית-דתית באירופה. במהלך המלחמה השתבשו הדרכים והוא לא היה יכול לחזור לארץ-ישראל. הרב עוזיאל התבקש למלא את מקומו באופן זמני כרב העיר יפו. הוא מיהר לחדש את החיים הרוחניים של הקהילה. ראשית, כינס את ראשוני התושבים היהודים שהחלו לחזור מגלותם והסביר להם את החשיבות בהקמה מחדש של חיי קהילה מסודרים.
ככל שהכיבוש הבריטי התרחב, כך הלכו ורבו החוזרים לעירם ולבתיהם. באותו זמן חזרו גם ספרי התורה לבית-הכנסת בתל-אביב, לאחר שהוצאו בזמן הגלות לפתח תקווה. הרב עוזיאל עלה על הבמה לשאת דבריו לכבוד המאורע והתקבל בתשואות רמות. אנשי יפו ותל-אביב הביעו את הודייתם והערצתם לרבם, שנאבק במשטר התורכי וסיכן לא אחת את חייו כדי להיטיב עם היהודים ולהגן על חייהם. הרב עוזיאל היה מראשי הדוברים ביישוב. באותו זמן הוא הקביל פני משלחות ואורחים ממדינות שונות, השתתף בהתייעצויות של מנהיגי היישוב והופיע באסיפות עם גדולות. במפגשים אלו היה מסביר את שאיפתו של העם היהודי להקים בית לאומי בארץ האבות, לא מתוך אהבת שלטון אלא מתוך רצון לתת חיים בטוחים לעם היהודי שעבר תלאות קשות, בלי לפגוע בזכויותיהם או ברגשותיהם הדתיים והלאומיים של קבוצות אחרות הנמצאות בארץ. הרצון הוא להחיות את הארץ בחקלאות, בתעשייה ובמסחר ולהמשיך בה את מורשת התורה והנבואה.
בשנת 1919 הוצע לרב עוזיאל תפקיד חדש: להיות רב שליח בקהילה הספרדית הגדולה בעיר סלוניקי שביוון. הוא התלבט מאוד אם להיענות להזמנה. היה לו קשה לעזוב את ארץ הקודש, ואת משרתו שהשקיע בה מאמצים רבים וכוחות נפשיים במהלך שמונה שנים. במיוחד קשתה עליו הפרידה מאנשי הקהילה, שאהב אותם אהבת נפש. רק בשל גודל המשימה, האפשרות להחדיר ביהודי הקהילה הספרדית בגולה חינוך דתי-לאומי להתיישבות בארץ ולבנייתה, החליט להסכים להצעה זו. קרוב לשנתיים נמשך המשא ומתן בינו לבין קהילת סלוניקי, ומשהגיעו לכלל הסכם הוא הודיע את הדבר לוועד העיר של יהודי יפו וביקש חופשה לפרק זמן ממושך. ראשי הציבור היפואי סירבו להיפרד מרבם הנערץ וביקשו ממנו שלא ישהה זמן רב בחוץ-לארץ. הרב עוזיאל הודה להם מאוד על דברי ההערכה שהשמיעו והסביר את מניעיו ליציאה לשליחות. אין הוא מחפש כסף וכבוד, הרעיון המוביל אותו לסלוניקי הוא אותו רעיון של הקרבת עצמיותו לטובת העם והארץ. קהילה גדולה זו ישבה שלוש שנים בלי רב, מצבה הולך ויורד, בייחוד בתחום החינוך הלאומי והדתי.
בשנת 1921 יצא הרב עוזיאל לראשונה לסלוניקי כדי להיפגש עם הרבנים, עם ראשי הקהילה, מנהיגי המפלגות וראשי המוסדות ויחד איתם בדק את כל הדברים הדורשים תיקון. כשהחתימו אותו על כתב הרבנות היה לו חשוב לציין כמה תנאים: שתינתן לו רשות גמורה להכניס תיקונים ושיפורים בבתי הדין; שהחינוך היהודי יהיה בפיקוחו; שתושלט מנוחת שבת מוחלטת בקהילה; ושיאפשרו לו להפיץ את תורת הציונות הדתית, את הלשון העברית, ולהפעיל את הציבור לעלייה לארץ-ישראל.
לפני תחילת מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1912, הוצאה העיר סלוניקי מידי התורכים והועברה לשליטת היוונים. בשבוע הראשון לכניסתם של החיילים היוונים הם התחילו להתגרות בתושבים היהודים. 80.000 היהודים, תושבי העיר, החליטו להגן על סלוניקי שלהם. אך ביום קיץ אחד של שנת 1917 פרצה דליקה איומה בעיר וכילתה את מרבית הרובעים היהודיים. אלפי בתים, בתי עסק ורכוש עצום ירדו לטמיון. ימים ספורים אחרי הדליקה פרסמה הממשלה צו, המפקיע מידי הבעלים הפרטיים את השטח שנפגע ומעבירו לרשות המדינה. רבבות יהודים נשארו ללא קורת גג, רבים מהם בעירום ובחוסר כול ונאסר עליהם לבנות את בתיהם במקומות הקודמים. אזורים אלה התמלאו בפליטים יוונים, שהחלו להגיע לאחר מפלת יוון במלחמתה בתורכיה. היהודים עזרו להעלות את המפלגה המלוכנית לשלטון בתקווה שהם ייטיבו איתם, שלא כמו המפלגה ה"ליברלית" האנטישמית ששלטה עד אז. בתקופה זו הגיע הרב עוזיאל לסלוניקי, אך לאחר שנתיים הצליחה המפלגה הליברלית לחזור לשלטון. עתה היא התנקמה ביהודים שהצביעו נגדה ושללה מהם את הזכות להצביע בעד מפלגות כלליות. הם היו רשאים להצביע רק בעד מועמדים יהודים שישמשו כנציגי העדה היהודית בפרלמנט. חוק זה נטל מהם את האפשרות להשפיע מבחינה חברתית וכלכלית. חוק אחר, קשה לא פחות, שחוקקה מפלגה זו, הפך את יום ראשון ליום מנוחה חובה לכל אזרחי המדינה. יהודי סלוניקי נאלצו להשבית את מלאכתם ואת עסקיהם יומיים בשבוע.
הרב עוזיאל התחיל לפעול במרץ רב בתחומים הרבים שמצא לנכון לתקנם. הוא התמסר במיוחד לענייני חינוך, פתח בתי-ספר דתיים ותלמודי-תורה ודרש מההורים לשלוח אליהם את ילדיהם. הוא נלחם בבתי-הספר של המיסיון הנוצרי ושלל לחלוטין את בתי-הספר החילוניים הכלליים. הורים רבים הושפעו ממנו והוציאו את ילדיהם מבתי-ספר אלה והעבירו אותם לבתי-הספר היהודיים.
הרב עוזיאל היה מסור ונאמן וכך הצליח להתחבב על כל שכבות הציבור של הקהילה הגדולה בסלוניקי. ביתו היה פתוח לכל קשי-היום ואלפים היו נעזרים בו. הרעיון הציוני-דתי התפשט במהרה וקבוצות נוער החלו להכשיר עצמם לעלייה. תלמודי-תורה וישיבות נתמלאו תלמידים. יחד עם פעולתו בתוך הקהילה הלך וקשר קשרים עם השלטונות היווניים. הוא הצליח להשיג מיליון דרכמות )מטבע יווני( לשנה להחזקת הרבנות ובתי-הספר בסלוניקי ושלושה מיליון דרכמות להקמת בתי-הכנסת שנשרפו בדליקה. שלטונות יוון העריכו אותו מאוד ולפעמים הזמינו אותו להיות בורר בסכסוכים פנימיים שלהם.
נאמנותו ליהודי הקהילה מתגלה בסיפור הבא: בערב יום הכיפורים הראשון שלו בסלוניקי הודיע לו מושל העיר שפליטים יוונים רבים עומדים להגיע ביום שלמחרת מאנטוליה שבתורכיה. לכן הוא מבקש לפנות את כל בתי-הכנסת ולאכסן בהם את הפליטים. הרב עוזיאל הסביר למושל שביום הכיפורים אי אפשר לנעול בתי-כנסת בפני אלפי מתפללים. זהו היום הקדוש ביותר ליהודים. המושל כעס מאוד על הרב:" אנחנו נמצאים באמצע מלחמה, פליטים זורמים מאזורי קרבות והצרכים שלהם קודמים לצורכי התפילות". הוא הציע שמי שמעוניין להתפלל יעשה זאת בביתו, כי אין ברירה ובתי-הכנסת מוכרחים לעמוד לשירות הפליטים. הרב עוזיאל המשיך להתעקש והשיב לו:" לטובתכם אני מבקש לבטל את פקודתך. אני מכיר יפה את היהודים שלי, ויודע, שביום הכיפורים לא יעזבו ברצון את בתי-הכנסת. תצטרכו להוציא אותם בכוח, בקתות של רובים. פעולה תקיפה זו תעורר הדים קשים בחוץ-לארץ ותגרום נזק לשמה הטוב של יוון. מוטב לכם להימנע מהתנגשות עם היהודים".
מושל העיר השתכנע ואף הציב שומרים חמושים בפתח בתי-הכנסת, שיגנו על היהודים מפני כניסת הפליטים. היהודים נבהלו בתחילה, כשהגיעו בבוקר יום הכיפורים לבתי-הכנסת וראו את השומרים. אך הרב עוזיאל הרגיע אותם והסביר להם את השתלשלות הדברים.
מגעיו עם השלטונות חשפו לפניו את הגלות כדבר מפחיד. כשהוא מוצא חן בעיני השלטונות הוא יכול להשיג את מבוקשו אך בפעמים אחרות אינו מצליח. החיים היהודיים בגולה נתונים לפחד מתמיד. אם יהודי אחד שוגה, מיד מופנה כעסם של הגויים כלפי כלל היהודים.
במהלך השנתיים ששהה בסלוניקי ראה מול עיניו איך הקהילה הספרדית הגדולה במקום הולכת ושוקעת. כל זמן שהייתה תחת השלטון התורכי, הייתה ידועה כקהילה משגשגת בתחומים רבים. תעשיית אריגי הצמר והמשי שלה שיווקה את סחורתה ברחבי העולם. אנשי המסחר הסלוניקאים היו ידועים בחריצותם וביושרם. דפוס סלוניקי היה ידוע ומפורסם. הם סיפקו סידורי תפילה, מחזורים וחומשים לכל תפוצות ישראל. בקהילה יהודית זו, שהייתה מבוססת ומשגשגת מבחינה כלכלית, אורח החיים היה יהודי מסורתי, כמו בקהילות העתיקות של ספרד. מאות בתי-הכנסת היו מתמלאים שלוש פעמים ביום לתפילה. מכל הקהילות הספרדיות היו באים ללמוד תורה בישיבות סלוניקי.
הרב עוזיאל הבין שחוק זה יהרוס את המשק הכלכלי של סלוניקי ובעקבות הרס זה יתפוררו גם החיים הרוחניים ותחל הגירה לארצות אירופה ולאמריקה. הוא החליט בלבו שזה הזמן המתאים לכוון את יהודי סלוניקי לעלות לארץ-ישראל, והוא עצמו החליט להפסיק את כהונתו במקום ולחזור לארץ. בנאומיו הוא תיאר ליהודי העיר את העתיד להתרחש בזמן הקרוב בעקבות החוקים הנוקשים שחוקקה המפלגה השלטת. יהודי סלוניקי הקשיבו לדבריו והתרשמו מהם מאוד. אך לא היה להם קל להתנתק מהקהילה העתיקה, שבה גרו גם אבות אבותיהם, ולהתחיל בחיים חדשים בארץ אחרת. לכן הם ביקשו מהרב עוזיאל להמשיך בכהונתו כרב הקהילה ואולי בכך לעזור להם. עשרות ארגונים יהודים חתמו על הצהרה והגישו אותה לרב עוזיאל. ההצהרה הכילה דברי שבח והלל על תקופת כהונתו של הרב עוזיאל והפצרות מבני המקום שימשיך ויישאר בתפקיד זה. הרב עוזיאל לא חזר בו. הוא הבין שמקומו בתל-אביב ההולכת וגדלה במהירות מפליאה, בלב היישוב החדש. שנתיים ישב בסלוניקי והשריש בה חינוך ציוני-דתי עמוק. גם לאחר חזרתו לתל-אביב המשיך לשגר איגרות ליהודי סלוניקי והפציר בהם שיעלו לארץ-ישראל. בשנת 1931 הוצת רובע יהודי בסלוניקי ובמקום הייתה תחושה של פוגרום. היהודים ארגנו הגנה עצמית, אך הבינו שבמוקדם או במאוחר ייאלצו לעזוב את המקום. החלה עלייה המונית לארץ-ישראל. עובדי הנמל החסונים והעזים של סלוניקי תפסו את מקומם בנמל חיפה, תל-אביב, חופי קיסריה, עכו וטבריה.
הרב עוזיאל המשיך בקריאותיו אל רבבות היהודים שנשארו בסלוניקי, שימהרו לעלות כל עוד אפשר. והנה פרצה מלחמת העולם השנייה. הגרמנים כבשו את יוון. חמישים אלף יהודי סלוניקי נשלחו למחנות ההשמדה בפולין.
1880 - נולד בירושלים.
1894 - אביו נפטר.
1900 - בגיל 20 התמנה למורה בתלמוד תורה ובישיבת 'תפארת ירושלים', שבה למד בילדותו. הוא ייסד 'בית חינוך ליתומים'.
1904 - התמנה למנהל תלמוד תורה וישיבת 'תפארת ירושלים'.
1911 - נבחר לרב הספרדי של יפו.
1915 - נפטרה אשתו. הוא נותר אלמן עם שני בנים ושלש בנות.
1918 - נשא אישה, שגידלה וחינכה את ילדיו באהבה ובמסירות.
1919 - נבחר לנשיא הסתדרות 'המזרחי' בארץ-ישראל.
1921 - יוצא בשליחות לקהילה הספרדית הגדולה, בסלוניקי שביוון.
1923 - נבחר לרב הספרדי של תל-אביב.
1926 - נשלח על-ידי הוועד הלאומי במשלחת שכללה את מאיר דיזנגוף וד"ר חיים ארלוזורוב, למועצת ועדת המנדטים בג'נבה, כדי להביא לפניה את דרישות היישוב בענייני התיישבות וחינוך, פיתוח תעשייה ובריאות, שאלות דתיות וכו'.
1927 - נשלח על-ידי תנועת 'המזרחי' לעיראק לייצג את היישוב העברי ואת ענייניו המדיניים והרוחניים.
1928 - נשלח על-ידי תנועת 'המזרחי' לארצות-הברית ופעל בקרב הקהילות הספרדיות.
1929 - נבחר כחבר משלחת היישוב וכשליח הרבנות הראשית בארץ למועצת ייסוד הסוכנות היהודית המורחבת (צורפו אל הסוכנות היהודית גם נציגים של ארגונים יהודיים בלתי ציוניים), שהתכנסה בשווייץ.
חבר ועדת ההגנה במאורעות תרפ"ט, קרא לנוער היהודי לצאת להילחם בפורעים.
1938 - ייסד את החברה 'בנים לגבולם' שתפקידה היה לסייע סיוע כלכלי ליישובים החקלאיים של בני עדות המזרח.
1939 - הוכתר לתואר רב ספרדי ראשי - 'ראשון לציון'. תואר שבו היו מכתירים את הראשונים בתורה ובהנהגה. כיהן בתפקיד זה עד יום מותו.
1946 - נפגש עם ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית שתפקידה היה למצוא פתרון לבעיית ארץ ישראל ולהסדר התיישבותם של העקורים, ניצולי השואה שישבו במחנות באירופה, והסביר להם את חשיבות הקשר בין עם ישראל וארץ-ישראל.
לאחר 'השבת השחורה' נפגש עם הנציב העליון הבריטי ופעל לשחרור העצורים. במקביל פעל למען הליכוד הפנימי של היישוב.
1947 - העיד לפני ועדת האו"ם שהתמנתה להחליט בדבר גורלה של ארץ-ישראל. תמך במתן עצמאות מדינית לישראל, שתציל את היהודים ואת היהדות מכיליון גופני ורוחני.
1953 - נפטר בירושלים.
כל הזכויות שמורות Ⓒ עמותת סנונית והמכון למורשת בן גוריון
