חנה נולדה בהונגריה ב-1921. אביה היה סופר ידוע והמשפחה חיה ברווחה כלכלית. חנה כתבה יומן מגיל צעיר. קטעי היומן המופיעים כאן הם מגיל 13 עד גיל 17.
7.9.1934 בודפשט
לפני הצהריים עלינו אל קברו של אבא. זה עצוב מאוד שבגיל כל-כך צעיר אנחנו צריכים להכיר את בית הקברות. אבל אני מרגישה שאבא דואג ועוזר לנו גם עכשיו. אפילו רק בשמו. אני חושבת שהשם הטוב שהשאיר אחריו זו הירושה הגדולה ביותר שיכול היה להוריש לנו.
12.9.1934
היום - יום הלימודים הראשון. שוב חלפה שנה. עכשיו הכול מוזר כל-כך: מורים חדשים, ובעיקר מחנך חדש. המורה אילונה חסרה לי עד מאוד, על אף שהמורה החדשה נחמדה. אבל אני צריכה לחכות, ולא להביע דעה אחרי יום אחד בלבד. גם המורה החדש שלנו לספרות הונגרית הוא מצוין. שמו יקלי, משורר מפורסם. ממש תענוג להשתתף בשיעורים שלו. אני מרגישה מוזר שאני כבר תלמידת הכיתה הרביעית (כיתה ח') . בשנה הבאה - אלמד כבר בכיתות הגבוהות. אני מקווה שגם שנת הלימודים הנוכחית תעבור עלי יפה.
20.9.1934
לפני ימים אחדים בחרו בבית-הספר במנהל היומן. הכול, מלבד שניים, הצביעו עבורי. לא התפקיד הוא ששימח אותי, אלא העובדה שאוהבים אותי בכיתה. אתמול, ביום הכיפורים, צמתי בפעם השנייה בחיי. לא הרגשתי בכלל רעב.
7.10.1934
אתמול והיום, יום ראשון, היינו חופשיים. לפני הצהריים הייתה חגיגה מוצלחת למדי, ואחר הצהריים הלכנו לבית-הכנסת. כה מוזרות הן התפילות בציבור בשבתות. הכול עסוקים בדא ובהא, ורק לא בתפילה. הבנות משוחחות ועיניהן כלפי מטה, כלפי הבנים. הבנים משוחחים גם הם ועיניהם כלפי מעלה, כלפי עזרת נשים - זה הכול. אני שמחה שגבהתי בזמן האחרון. גובהי כעת 1.55 מ'. אך משקלי - 45 קילו. לדעתי וגם לדעת אחרים אינני נערה יפה, אבל מקווה אני שהדבר עוד ישתנה לטובה.
14.10.1934
היום הסכמתי עם אימא של מאגדה, שאלמד את מאגדה. בעד 6 שעות בשבוע אקבל 15 פאנגא. יחד עם התשלום בעד ארדי, אני משתכרת 20 פאנגא לחודש. סכום הגון למדי.
סבורה אני שאין עוד איש בכיתתי שמרוויח כמוני. מעתה אלמד לרקוד ולהחליק על הקרח בכסף שלי .
20.10.1934
דאלמאודי, שאבא שלה מת לפני כמה ימים, חזרה אתמול לבית-הספר. מסכנה! עצוב לה מאוד כמובן. אבל לה לפחות היה אבא במשך 13 שנה. בשיעור לפיסיקה היינו עדים למחזה נוגע עד עומק הלב. כמובן שלא היה באפשרותה של דאלמאודי להתכונן לשיעור והיא רצתה להודיע על כך למורה, אבל לפי הנוהג אצלנו, יש להודיע על כל דבר מספסל הישיבה. דאלמאודי המסכנה קמה ומיד פרצה בבכי. כמה רגעים עמדה אובדת עצות ואחר כך, בהחלטה פתאומית, יצאה מן הספסל, ניגשה למורה ובקול נמוך סיפרה לו שאבא שלה אינו עוד בחיים. וכאן התרגשנו כולנו למראה הנוגע ללב, כאשר המורה הקשיש לחץ את ידה של הילדה הקטנה. בשורות אלה לא הצלחתי למסור את עומק החוויה, אבל בשעת מעשה זלגו דמעות כמעט מעיני כולנו.
זמן רב לא כתבתי ביומן. יש לי המון עניינים. ג'ורי, אחי הגדול, מצא לא מזמן את היומן שלי וקרא את כולו. אני התרגזתי נורא. ביום שישי, במלאת 15 שנה לעליית הורטי (השליט ההונגרי) לשלטון, נערך מסדר. כולנו היינו באותו מעמד וראינו היטב את הכול. עמדתי ובהתבונני בחיילים, חשבתי: הכול אמנם מרהיב עין - אבל מה יהיה אם תפרוץ מלחמה? אימא אמרה שיש 'מצב-רוח' של מלחמה. מה טוב, שאחי עוד קטן. האל ישמרנו ממלחמה - הן כל הארץ תיחרב אז! וכעת בעיה קרובה יותר: אסיפת המורים מתקרבת. לא מן הנמנע שתישלח לי הביתה התראה בגלל ציוני ב'סדר וניקיון'. אך יש לקוות כי הכול יסתדר על הצד היותר טוב. חוץ מזה, אני סבורה שמצבי ביתר המקצועות משביע רצון בהחלט.
27.11.1934
לא התקבלה כל התראה, אף לא בקשר ל'סדר וניקיון'. רק בצרפתית עלי להעלות את הציון. נפלא לחשוב על כך, שבעוד פחות מחודש תתחיל חופשת 'חג המולד'!
25.12.1934
ביום ראשון ביקרנו בבית האופרה. הציגו את 'הספר מסיביליה'. היה ערב יפה מאוד, חלוקת התפקידים הייתה מצוינת. החופשה הארוכה הזו נפלאה. היא נמשכת מ-22 לדצמבר עד 7 לינואר. קיבלנו גם הרבה מתנות: מאימא את כרטיסי האופרה, מסבתא פיני 2 זוגות גרביים, מסבתא (השנייה) סיכה יפה לקישוט, מדוד אילוש בד חמוד לשמלת קיץ, מדודה אירמה ממחטות וגרביים בשביל סקי. וחוץ מזה - עוד שלושה ספרים יפים. אני רקמתי 'מסמן-ספרים' בשביל אימא, לסבתא פיני הגשתי נייר מכתבים, ואילו לג'ורי (מתוך רמז כלשהו) קופת חיסכון.
כעבור 4 שנים...
9.9.1938
השעה 3 אחר-הצהריים, גמרתי את כל שיעורי הבית. היום יבואו אלי בשעות אחר-הצהריים ז'וז'י ומאנצי ובחור בשם בילא, הכרתי אותו רק אתמול, בדרך מקרה, מאחר שמורה לפסנתר לשעבר של אימא נמצאת עתה בבודפשט, ואימא ערכה אצלה ביקור. כיוון שהדירה שוכנת בקרבת מקום למגרש הטניס, אימא שיכנעה אותי לעלות לשם אחרי המשחק. ואמנם ניגשתי אחרי משחק הטניס, והנה נמצא שם גם בחור זה מן העיר קלוז'. הוא יישאר פה ימים אחדים בלבד. כשקמנו ללכת, שאל אותי בעקשנות מתי יוכל לראות אותי שוב, אולם השיבותי תשובה מתחמקת. אך היום בצהרים צלצל אלי, ושוב שאל אותי מתי ואיפה. עניתי לו כי יוכל לבוא לשחק פינג-פונג (טניס שולחן) היום אחרי הצהרים. הוא ימצא פה עוד שתיים מחברותי.
17.9.1938
קשה לבטא במילים מה מכוערת היא תקופה זו שבה אנו חיים. בלי הרף כאילו מטרידה אותנו בעיה אחת בלבד: האם תפרוץ מלחמה או לא? הגיוסים במדינות השונות אינם מבשרים טובות. אין פרטים על משא ומתן בין צ'מברלין, המנהיג של בריטניה ובין היטלר, המנהיג של גרמניה. העולם כולו שרוי בעצבות. כל האנשים (לפחות אני) עייפו כבר מלחכות לבאות: המצב משתנה יום-יום. איום להעלות על הדעת שאכן תפרוץ מלחמה, אף שהדבר עלול לקרות גם בימים הקרובים ביותר. קשה לי להאמין שזה יקרה. שמחה אני שג'ורי נמצא בצרפת. אימא חרדה לשלומו, וזה מובן. ייקח השד את הגרמנים באזור הסו;#65533)דטים (אזור השייך לצ'כיה, אך יש בו גרמנים רבים) ואת כל שאר הגרמנים בעולם כולו עם הפיהרר שלהם בראש... טוב לפעמים לקלל קצת. אני לא מבינה למה צריך להפוך ולסבך את העולם, כשאפשר להסתדר בו כל-כך יפה. אולי בכל זאת אי אפשר אחרת, כי יצר האדם רע הוא מנעוריו. ידידי גבי רואה את המלחמה בצורה אחרת לגמרי. הוא חושב בצורה שלא מתחשבת בחיי אדם, בעבודה ובחופש. הדברים הללו לא חשובים בעיניו. הוא יודע להסביר ולנמק את עמדתו כה יפה, שקשה כמעט להתנגד לו.
27.9.1938
עשרה ימים עברו מאז כתבתי בפעם האחרונה. המצב הוא ללא שינוי. היטלר, מנהיג גרמניה, ומוסוליני, מנהיג איטליה, נואמים, וצ'מברלין, מנהיג בריטניה, טס הלוך וחזור. בעיתונות -
ידיעות על גיוסים וגם הכחשות. נערכו כבר תרגילי התגוננות נגד התקפות אוויר. השאלה המרחפת בחלל היא השאלה הישנה נושנה: התהיה מלחמה או לא? - לעת עתה דומה שאנו יושבים על חבית מלאה אבק שריפה. עודני מקווה שהשלום לא יופרע. כנראה, אינני יכולה לתאר לעצמי שבכל זאת תהיה מלחמה. מובן אפוא שאת שני ימי ראש השנה לא חגגנו בשקט נפשי והם לא היו רגילים. אנו, בתור יהודים, מצבנו גרוע פי כמה. מי יודע מה יהיה? אני אלך לבית-הכנסת, אבל לא בהרבה התלהבות. עורכים לנוער מין תפילה בציבור. אני לא מאמינה שהיא תצליח לעורר בנו שום רגש נעלה. בכל זאת אשתתף בה. תשומת לבי נתונה לדמיון הרב בין גורל היהדות לגורל אותם חלקי העם ההונגרי שחיים מחוץ למולדתם, כמיעוט בארצות שכנות. הבה נעשה היכרות מקרוב עם מורה הונגרי שגר ברומניה ונתקל בהרבה קשיים עד שאבדו עשתונותיו. הוא סבל ייסורי רעב ומחסור. תמיד קופח וסולק. וכל אלה שברו את רוחו. בכדי להשיג משרה בבית-הספר הרומני הוא קיבל על עצמו את הדת הנוצרית המקובלת ברומניה במקום הדת הנוצרית המקובלת בהונגריה ונהפך לרומני. האם כך יגיע למטרתו? האם על-ידי ויתור על הדת הוא לא מוותר גם על ערך עצמו, על הדברים שהוא מאמין בהם ואבות אבותיו האמינו בהם? בשעת חנוכת בית-הספר הרומני המורה אינו יודע היכן מקומו: לא ההונגרים, ואף לא הרומנים, אינם רוצים לקבלו אליהם. וגם בסעודה שלאחר חנוכת-הבית הוא מופיע, ושוב חוזר אותו דבר. האם היה טעם בהשפלה עצמית, בה הוא ויתר על הדת שלו? הרי הוא זכה רק במבטים לועגים ומגנים. אבל מה שכאב לו יותר מהכול זה הבוז שהפנו כלפיו חבריו.
לבסוף, האדם האומלל הזה פונה להונגרים, ומבקש מהם שיקבלו אותו בחזרה. אין אדם מאושר יותר ממורה זה שחוזר אל עמו. הוא סוף-סוף חש את עצמו שוב כהונגרי. האין זו דמות מוכרת לנו גם מקרב היהדות? - כל אלה שמחליפים את דתם, או את עמם, עבור משרה, עבור חלומות רחוקים, שלעולם לא ישיגו אותם - לא יהיו שייכים יותר לא לסביבה הנוצרית וגם לא לסביבה היהודית.
29.9.1938
מדינות העולם בהתרגשות כללית גדולה. מחר, זה המועד האחרון שצ'כיה צריכה לפנות את איזור הסו;#65533)דטים, בו יושבים גרמנים רבים. רק אם צ'כיה לא תסכים לכך תפרוץ מלחמה. קשה לי להאמין באפשרות זו. ברגע האחרון נועדו כל המנהיגים הגדולים והם מנסים "להציל" את השלום. אני מתחילה כבר להאמין באפשרות של מלחמה. בכל רחבי תבל - מגייסים אנשים ויש הרגשה שמתקרבת מלחמה. קרוב לוודאי שאחי ג'ורי עזב את צרפת. חבל לי עליו, על הילד המסכן, שצריך להחליט עכשיו החלטות כל-כך קשות. ייתכן גם שיבוא הביתה, או אולי יצליח להגיע לשוויצריה. לעת-עתה לא ידוע לנו דבר על שלומו ועל מעשיו. אימא, כמובן, עצבנית מאוד. לכל אחד מאיתנו יש למי ולמה לדאוג. וכעת נושא אחר לגמרי. בימים אלה שלח לי בילא מכתב מהקולג'. אפילו אינני יודעת מה לענות לו... עסק ביש. שוב חוסר המזל הנצחי שלי - הוא מוצא מעט מאוד חן בעיני.
1.10.1938
שבת תשובה (השבת שלפני יום הכיפורים). צריכה הייתי ללכת לבית-הכנסת. במקום זה חרזתי שיר, ועכשיו אנסה קצת לפשפש במעשי. במה להתחיל? יודעת אני ששגיתי הרבה בשנה שעברה (אינני מרגישה שחטאתי), יכולה אני למנות שגיאות רבות, לא רק כלפי אלוהים, אלא גם כלפי אימא וגם כלפי עצמי, אבל אינני מסוגלת להתוודות. אני רוצה מאוד להתייחס אל אימא באופן הכי טוב, אני רוצה להיות יהודייה גאה, ובבית-הספר אני רוצה להצליח בלימודים. מי ייתן ואוכל להאמין באלוהים ולבטוח בו תמיד. יש ימים שאינני מאמינה בו, ואז אני מכריחה את עצמי. למרות שזה לא הגיוני. כמה טוב להאמין באמונה שלמה! בוודאי, רבים מטילים ספק. אבל אני חושבת שאל האמונה השלמה מגיעים רק דרך הרהורים ופקפוקים.
אני מאמינה ששגיאות רבות הן בגלל שאנחנו יושבים בגולה, אם כי גם כאן, בגולה, סיגלנו לנו כמה תכונות טובות. תקוותי היא שבארץ-ישראל נצליח להשתחרר מכל השגיאות שלנו ונשמור רק על הערכים הטובים. לאחר הבחינות אני רוצה להתמסר יותר לעברית ולציונות. עד כאן נכתב היומן בהונגרית. זהו הדף העברי הראשון ביומנה: ... אני רוצה לקרוא התנ"ך בעברית. אני יודעת שיהיה קשה מאוד, אבל זאת השפה האמיתית והכי יפה, ובזה רוח עמנו. אני כותבת עכשיו בלי מילון בעצמי, ובוודאי עם הרבה שגיאות, אבל אני שמחה, כי אני רואה, שאוכל ללמוד מהר עברית. אני רוצה לכתוב מעט על גיורא, אחי. גם הוא לומד עברית ובסוף מכתב אחד כתב: טוב למות בעד ארצנו.
בזמנים האחרונים המשפט הזה מתאים מאוד, כי בארץ-ישראל יש ימים קשים, האנגלים המציאו ספר לבן שבתוכו יש חוקים קשים, לא מרשים לכל היהודים לעלות, ולא מרשים לקנות קרקעות. כל היישוב היהודי בארץ-ישראל מתנגד לבגידה הזאת. בשיעור האחרון לדת היהודית נפרדתי ממורתי גיאורגי שלימדה אותנו שמונה שנים. הנאום שנאמתי לה היה: "היום, לאחר שמונה שנים, אנו חשים, שהתחוללו בנפשנו שינויים. דרך השיעורים האלה הבנו כי יהודים אנו וכי היהדות היא ירושה גדולה: תרבות בת שש אלפים שנה, שמבוססת על ערכים מוסריים, יש בה אמונה באלוהים ומטרות חשובות".
16.10.1938
כנראה שאני כותבת רק בשעות צרה. התלוננתי הרבה על סכנת המלחמה, אך לא הזכרתי את הוועידה שערכו ארבע המעצמות: בריטניה, צרפת גרמניה ואיטליה ואת ההפוגה במתיחות שהייתה בעקבות וועדה זו. כנראה שהשמחה הגדולה הייתה מוקדמת. אמנם גרמניה ופולין השיגו את מבוקשן, אבל אנו (ההונגרים), לא קיבלנו עד כה את כל אדמתנו. מסרו לנו בסך הכול שני יישובים קטנים. יותר אנו לא מוכנים לתת, ולכן נפסק בימים אלה המשא ומתן בין הונגריה וצ'כיה. בחורים צעירים נקראים אל הצבא. סימנים אחרים מעידים, כי אם לא יסתדר הדבר בדרך השלום, תימסר רשות הדיבור לתותחים. תקוותי היא שהדברים לא יגיעו לידי כך.
אוויקה הייתה אצלנו כמה ימים ובילינו ביחד. ביקרנו בקולנוע וגם בתאטרון. אינני זוכרת אם סיפרתי כבר שאני ציונית. מילה זו אומרת הרבה מאוד. אומר בקיצור מה משמעותה בשבילי: אני מרגישה עכשיו שיהודייה אנוכי בעלת הכרה. אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ-ישראל ולהשתתף בבניינה. הרעיון הזה לא נולד בן לילה. לפני שלוש שנים, כאשר שמעתי בפעם הראשונה על הציונות, התנגדתי לה בכל כוחי. אבל המאורעות והתקופה בה אנו חיים קירבו אותי בינתיים לרעיון הזה. כמה שמחה אני שהגעתי לרעיון הציוני. עכשיו אני רואה את המטרה שכדאי לעבוד למענה. אמשיך ללמוד עברית. במילה אחת: רוצה אני לפעול במרץ. השתניתי לגמרי וממש טוב לי ככה. אמונה נחוצה מאוד לאדם, וחשוב שתהיה לו הרגשה שחייו אינם מיותרים, אינם חולפים סתם. אדם צריך להרגיש שהוא ממלא תפקיד. את כל אלה נותנת לי הציונות. ולא אכפת לי שאני שומעת הרבה דעות מנוגדות. העיקר בשבילי - שאני מאמינה בהגשמת הציונות. לדעתי זהו הפתרון היחיד של הבעיה היהודית, וכי המפעל הנהדר בארץ-ישראל הולך ומוקם על יסוד חזק וחשוב. אני יודעת שיהיה קשה, אבל הכול כדאי.
בקיץ של שנת 1938, כשהייתה בת 17, התכוננה חנה לשוב לבית-הספר, לשנת הלימודים האחרונה שלה. חבריה כבר התחילו לחשוב על מקצועם בעתיד, וכמוהם גם היא התלבטה וחשבה על מלונאות או על כתיבה. בתקופה ההיא התחילה חנה להרגיש שהיא יהודייה וציונית בעלת הכרה. היא גיבשה החלטה לעלות לארץ-ישראל כשתסיים את לימודיה.
ביומנה היא מסבירה שהרעיון לא נולד בבת אחת. שלוש שנים קודם לכן, כששמעה על הציונות לראשונה, התנגדה לרעיון, אך מאורעות התקופה שחוותה קירבו אותה לרעיון. וכפי שהיא כותבת: "עכשיו חשה אני קרקע מתחת לרגליי ורואה לפני מטרה, אשר כדאי לעמול למענה".
במהלך השנה ההיא חנה התחילה ללמוד עברית, לקרוא הרבה על ארץ-ישראל ולהתכונן לחיים הארץ-ישראליים בהחלטיות ובשיטתיות. היא פנתה למנהלת בית-הספר החקלאי לצעירות בנהלל וביקשה להתקבל ללימודים בבית-הספר. בספטמבר 1939 התחילה המלחמה, שממנה כל-כך חששה. ימים מספר לאחר פרוץ המלחמה קיבלה חנה את אישור העלייה לארץ-ישראל, הסרטיפיקט, ויצאה לדרך. מהנסיעה לארץ-ישראל היו לה זיכרונות נעימים. יומיים ברכב וחמישה ימים באונייה רומנית וכך עד נמלי תל-אביב וחיפה. היא כתבה לאמה ולאחיה מהדרך, אך הייתה נרגשת ולא הרבתה בכתיבה. היא הגיעה לחיפה ושם נתקבלה על-ידי קרובי משפחתה ומכרים. לאחר מספר ימים עלתה על אוטובוס ונסעה לבית-הספר החקלאי לבנות בנהלל. במכתבה הראשון כתבה חנה: " סוף-סוף הגעתי הביתה". בשנה הראשונה התמקדו החיים בבית-הספר יותר בעבודה ופחות בלימודים, וחנה התאכזבה במקצת. למרות זאת, היא הדגישה בכל המכתבים אל חבריה ואל קרוביה, וגם כתבה ביומנה, שהיא מרוצה ונהנית. הגעגועים היחידים שהזכירה היו לאמה ולאחיה, ולא הביתה, והיא הדגישה שהייתה רוצה שיבואו גם הם לארץ-ישראל לחיות איתה. בחופשת החנוכה נסעה חנה לחיפה, למשפחה שקיבלה את פניה כאשר הגיעה ארצה. שוב הגיעה למסקנה, שלא יהיה לה קשה לוותר על חיי העיר, והיא מרוצה מן החיים בכפר, בנהלל. בזמן ההוא, כשחנה החלה להסתגל לביתה החדש ולארצה החדשה, התחילה מלחמת העולם להתפרש על פני אירופה כולה. ביומנה כתבה חנה: "כמה אני סגורה כאן מהעולם! ומנין לי הסבלנות ללמוד ולהתכונן לבחינה בשעה שבאירופה מתחולל הקרב הגדול ביותר בתולדות האנושות".
בינתיים הגיעו הגרמנים לצרפת - שם נמצא אחיה, גיורא. בקיץ של שנת 1940 יצאה חנה עם חברתה לטיול בצפון הארץ. הן טיילו בכפר גלעדי, בקיבוץ דן ובגנוסר. ביומנה כתבה כי הטיול חיזק את אמונתה בארץ ובעצמה, ולמשך שבועיים שכחה שיש מלחמה בעולם והיא כה קרובה אליה.
שלוש שנות לימודיה התקרבו לסיומן - חנה יצאה עם חבריה לסמינר של שבוע ימים בקיבוץ גשר. היא התלבטה לגבי המשך חייה - חברים מקיבוצים שונים הציעו לה להצטרף אליהם. לאחר הסמינר בגשר שהתה חנה מספר ימים בכינרת, בחברתם של בני גרעין מטרנסילווניה שרצו להקים קיבוץ. היא הגיעה למסקנה, שהיא רוצה אווירה אחרת - ישראלית יותר. חנה המשיכה בחיפושיה. היא נסעה לירושלים לקורס של שבוע ימים בנושא של מחלות עופות. לאחר מכן חזרה לנהלל כדי לעזוב סופית את בית-הספר, ואז נאלצה להחליט על המשך דרכה בחיים.
חנה החליטה להצטרף לקיבוץ של תנועת 'הנוער העובד' ב'קיבוץ המאוחד'. מנהלל נסעה חנה לפתח תקווה ולנס ציונה ושהתה שם זמן מה עם חברים, ומשם המשיכה לקריית חיים. חנה התלבטה באיזה קיבוץ תבחר להמשך חייה.
בספטמבר 1941, שבועות מספר לאחר שעזבה את נהלל, הגיעה חנה לשדות ים. היא הגיעה לשם משום שזה היה קיבוץ צעיר של תנועת 'הנוער העובד', החברים היו בני גילה בערך, והם נמצאו עדיין בראשית דרכם. חנה נמשכה גם לתוכנית ההתיישבות בקיסריה, והתלבטה לגבי שדות ים, כי חששה מפני החברה הקטנה ומהאפשרויות המצומצמות לעבודה. היא רצתה לתרום לחברה שהיא חיה בה הרבה ככל שתוכל, והחשש שתצטרך לעבוד זמן רב בעבודת שירותים - בישול, כביסה וכיו"ב, למען חברי הקיבוץ, גרם להיסוסיה. כשחברי הגרעין להתיישבות נסעו לראות את נקודת ההתיישבות, התאהבה חנה בנוף ורצתה להישאר ולהשתתף בהקמת המקום. אך בכל זאת המשיכה ובדקה , וסיירה כחודש ימים במקומות שונים בארץ. היא שהתה אצל חברים, לאחר מכן הייתה תקופת מה בקיבוץ גינוסר, ולבסוף החליטה לחזור לשדות ים ויחד עם חמש חברות מנהלל להגיש את מועמדותה להתקבל כחברה שם. בדצמבר 1941, בשיאו של החורף, הגיעה לשדות ים. הקבוצה התגוררה באוהלים ותנאי מזג האוויר היו קשים. חנה עבדה במכבסה ולאחר שעות העבודה כתבה לעצמה ביומן. היא כתבה שירים, והמשיכה בכתיבת מחזה, שהתחילה בו כמה חודשים קודם לכן.
היו לה ספקות רבים לגבי החברה בשדות ים, האם היא באמת מתאימה לה? היא כתבה על האדישות, על חוסר האחריות ועל אי השוויון, הנובע מכך שלמקצת מחברי הקיבוץ החדש יש כסף פרטי. כשהיא חשבה על אחיה ועל אמה באירופה, שבה מתחוללת מלחמה איומה, היא התמלאה בפחד - האם תזכה לראות אותם שוב אי פעם... וברגעים כאלה היא כותבת: "אני מרגישה בי חובה פי אלף לעשות דבר גדול וחשוב למען הארץ, הקיבוץ, אשר יצדיק לכל הפחות את קורבן עזיבתי אותם". בתקופה זו היא מתחילה לחשוב על גיוס לצבא. בהתחלה חשבה שבקיץ היא מחוייבת לעבוד בקיבוץ, עבודה שאינה קלה יותר מהגיוס לצבא הבריטי, הנלחם נגד הגרמנים הנאצים. אולם, לחנה הייתה הרגשה שאינה ממלאת תפקיד ראוי.
בינואר 1943 כתבה חנה ביומנה:
"היה זה שבוע שזעזע אותי. קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה להיות שם בימים האלה, לתת יד לארגון עליית נוער ולהביא גם את אימא. ובמידה שידעתי את האבסורד שברעיון זה, הנה הוא נראה לי בכל זאת לאפשרי והכרחי וחשבתי לקום ולעשות".
חנה נסעה לתל-אביב כדי לנסות ולארגן את עליית אמה לארץ. אך היה ברור לה שהסיכויים לכך מעטים. בינתיים נבחרה, למרות התנגדותה, לתפקיד ה'אקונומית' - האחראית על הקניות ועל ארגון
המזון בקיבוץ. חנה הצטערה על היבחרה, והרגישה שתבזבז כוחות ומרץ בדבר שרחוק מלבה, ושימנע ממנה התפתחות בכיוון אחר. זמן מה לאחר שהתחילה את תפקידה החדש, ביקר בקיבוץ שדות ים חבר מכינרת, שהיה חבר בפלמ"ח. הוא קבע להיפגש עם חנה בערב כדי לשוחח על נושאים שונים. אך מהר מאוד התברר לחנה שנושא השיחה הוא אחד! התברר שבין חברי הפלמ"ח - פלוגות המחץ, שהיו הכוח המגויס של יהודים בארץ-ישראל - התארגנה קבוצה מיוחדת. קבוצה זו הייתה מיועדת לצנוח באירופה, בשטחים שנשלטו על-ידי הגרמנים, ליצור קשר עם שבויים בריטים ולארגן את הקהילה היהודית. הוא שאל אותה אם תהיה מעוניינת להצטרף לקבוצה זו.
חנה התרגשה - "בדיוק כמו שהרגשתי אז... ותשובתי הייתה כמובן שאני מוכנה ללא כל היסוסים".
החבר הבטיח לפנות לוועדת הגיוס, וחנה הרגישה שזוהי בחירת הגורל. "בלילה קשה לי להירדם, בגלל התמונות שאני בודה לעצמי. איך אנהג במצב זה - ואיך במצב אחר. איך אודיע לאימא על בואי ואיך אארגן את הנוער. הכול עודנו סתום כעת. נראה מה יביא העתיד".
חנה חלמה על צניחה בהונגריה, שכך תוכל להיות קרוב לאמה, וקיוותה שתוכל לפגוש לפחות את אמה, ואולי גם את אחיה. בינתיים היא ציפתה שיקראו לה להתגייס, ולא חדלה ממאמציה להעלות את אמה לארץ. "אני מתארת לעצמי מצבים שונים וחושבת לפעמים: לעזוב את הארץ, את החופש ... הייתי רוצה לספוג לתוכי אוויר צח, שאוכל לנשום ממנו גם במחנק הגולה ולפזר אותו סביבי בין אלה שאינם יודעים את ריח החופש".
היה ברור לחנה שעליה לצאת למשימה, למרות הקשיים והסכנות הכרוכים בה. היא הרגישה שתוכל למלא את התפקיד. "כל מה שהיה עד היום אני רואה כהקדמה וכהכשרה לתפקיד הזה". היא האמינה שתוכל ליצור קשר טוב עם הקהילה ולארגן אותה למרות הכיבוש הנאצי.
ביוני 1943 מחליטים בשדות ים על גיוסה של חנה, והיא יוצאת לקורסים רבים שיכשירו אותה לשליחותה. קורס קשר וקורס מיוחד בצניחה. בינתיים נודע לחנה שאחיה נמצא בדרכו לארץ והיא חששה שמא לא יספיק להגיע לפני שתצא לשליחותה. במכתב שהיא כותבת אליו יום לפני היציאה לשליחות היא כותבת: "מחר אני מתחילה במשהו חדש. אולי אווילי, אולי דמיוני, אולי מסוכן. אולי אחד ממאה, אולי אחד מאלף ישלם בחייו. אולי בפחות מהחיים, אולי ביותר. אל תשאל מה. פעם תדע מה העניין". אחיה של חנה הגיע לארץ ערב צאתה מן הארץ והיא הספיקה לתת לו את המכתב לקריאה חטופה, ולא סיפרה לו על שליחותה המסוכנת. לאחר שקרא, ביקשה ממנו את המכתב
והוסיפה: "מכתב זה כתבתי לפני קורס הצניחה. כשנתתי לך לקרוא לא יכולת להבין במה הדברים אמורים. סלח לי גיורי, שנאלצתי לשקר לך אף ברגעי אושר הפגישה. היית כל-כך חדש בחיים שלנו, שלא יכולתי לומר לך את האמת. בטוחה אני שכעת תבין לי".
ב-17 ביוני 1944 נשמע צלצול בדלת ביתה של קטרינה סנש - אמה של חנה. בפתח ניצב אדם שהציג את עצמו כבלש מטעם משטרת המדינה, וביקש ממנה לבוא להעיד. קטרינה הייתה רגועה לגמרי, כי הייתה בטוחה ששני ילדיה נמצאים במקום בטוח - בארץ-ישראל. אבל כשהתחילה החקירה הבינה שהיא נשאלת על חנה )אניקו( עוד ועוד. כשהסתיימה החקירה, שאל אחד החוקרים "בכל זאת, מה את חושבת, איפה היא בתך כעת?" קטרינה חזרה ואמרה, שלידיעתה היא נמצאת במשק חקלאי קרוב לחיפה. "ובכן, אם אינך יודעת הרי אגלה לך אני. היא נמצאת כאן בחדר הסמוך. וכרגע אכניסה הנה, כדי שתדברי אתה ותשפיעי עליה שתגיד את כל מה שהיא יודעת, שאם לא כן,- הרי זאת היא פגישתכן האחרונה בחיים".
האם תפסה בשתי ידיה את השולחן, כי הרגישה שהקרקע נשמטת מתחת רגליה. היא עצמה את עיניה והרגישה איך כל עולמה, אמונתה, תקוותה וחייה מתמוטטים תוך רגעים אחדים. הדלת נפתחה וארבעה אנשים הכניסו את חנה, שנתפסה אחרי הצניחה לחדר. אמה לא הכירה אותה ברגע הראשון. שיער פרוע ומוזנח, כתמים כחולים מתחת לעיניה הגדולות. חנה רצה אל אמה, חיבקה ובכתה: "אמי, סלחי נא לי!" והאם - מתאמצת בכל כוחה לשלוט בעצמה, ושותקת. אחד החוקרים אמר: " ובכן, דברי אל בתך, והשפיעי עליה שתספר את הכול. שאם לא - זוהי פגישתכן האחרונה". אך האם עונה - "חושבת אני למיותר לחזור על המילים הללו, הרי בתי שמעה אותן כמוני".
לאחר הפגישה הקשה חזרה האם לביתה, אך לאחר כמה שעות הגיעו חילי ס.ס. ואסרו אותה. היא גילתה שגם חנה נמצאת בבית-הסוהר. אמה של חנה הצליחה למצוא דרך לשוחח איתה מחלון לחלון, באמצעות כתיבת אותיות באוויר. מדי פעם הן הצליחו להיפגש בחשאי בחדר הרחצה, בעזרתה של אחת הסוהרות. מפגישות אלה התברר לאמה שחנה נתפסה לאחר שצנחה בשטח הונגריה והגרמנים חוקרים אותה על שליחותה. בחודש אוגוסט חלה הקלה בחקירותיה. התקפות האוויר הלכו והתרבו והסתמנה תקווה שהמלחמה תסתיים בניצחון בעלות הברית. אך בספטמבר גילתה קטרינה שהוציאו את חנה מן הכולא והעבירו אותה למקום אחר. את קטרינה עצמה העבירו הגרמנים למחנה ריכוז בשם קישטארצ'א. בימים האחרונים של ספטמבר היא השתחררה משם יחד עם כל האסירים האחרים. קטרינה גילתה שחנה נמצאה בבית-סוהר אחר ומשפטה נקבע ל-28 באוקטובר. כמה ימים לאחר המשפט כתבה האם המודאגת ושאלה מדוע לא קיבלה הודעה על מועד גזר הדין. נאמר לה שההכרזה על גזר הדין מתאחרת, אך לכשתתקבל, תועבר אליה. לאחר כמה ימי ציפייה הגיעה האם לבית הסוהר כדי לנסות להשיג רישיון ביקור. הקצין הסביר לה שבתה הואשמה בבגידה והוטל עליה עונש חמור ביותר שהוצא כבר לפועל. חנה הוצאה להורג באשמת בגידה.
הקצין התבונן באם השבורה ואמר: "עלי להרכין ראש בפני עמידתה ואומץ לבה של בתך, עד הרגע האחרון. היא הייתה גאה ממש ביהדותה!" לאחר כמה ימים קיבלה את מכתב הפרידה של חנה. במכתבה כתבה: "אימא אהובה! רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. וסליחתך אבקש אם אפשר. את בלבך תביני מדוע אין כאן צורך יותר במילים... באהבת אין קץ - בתך".
