יואל משה סלומון

יואל משה סלומון היה סופר ואיש ציבור נודע. ממקימי השכונות היהודיות מחוץ לירושלים.

ממייסדי פתח תקווה, אם המושבות.

נולד בארץ-ישראל בשנת 1838 למשפחת סלומון, מוותיקי היישוב בירושלים.

הוא נסע לליטא ללמוד תורה. שם למד גם שיטות שונות להדפסה והגה את הרעיון להקים בית-דפוס בארץ. בשנת 1903, כשחזר לירושלים, הקים בית-דפוס. בבית-הדפוס המשוכלל שלו נדפס העיתון הירושלמי הראשון 'הלבנון'.

היה מבוני אחת השכונות הראשונות מחוץ לחומות ירושלים - נחלת שבעה, וכן מבוני שכונת מאה שערים. הוציא לאור את כתב העת 'יהודה וירושלים', שבו הטיף למצוות יישוב הארץ וליציאה מבין החומות לעבודה חקלאית.

בשנת 1878 ייסד עם חברים את המושבה פתח תקווה.

נפטר בירושלים בשנת 1912.

יואל משה סלומון נולד בירושלים. אביו, מרדכי, היה איש רב פעלים ושלט בשפות רבות.

שנים רבות היה בנסיעות בחוץ-לארץ במסגרת פעילויותיו בענייני היישוב היהודי בארץ, והיה טרוד בעבודות ציבור. בייחוד היה עסוק בבניין בית-הכנסת הגדול בירושלים, הוא אסף כספים ופיקח על הבנייה. יואל משה הרגיש בחסרונו של אביו במיוחד כשלמד ב'חדר',

בית-הספר היהודי, בירושלים. מגיל צעיר אהב מאוד לכתוב, וכשהרגיש שהוא רוצה לכתוב סיפור או שיר, היה מבקש מאמו כמה פרוטות לקניית נייר כדי להתאמן בכתיבה. אמו לא יכלה לתת לו את הפרוטות שביקש, מפני שלא היו לה. יואל משה היה פונה לדודתו מרים והיא נתנה לו גרוש אחד כל חודש לקנות נייר כתיבה.

מילדותו התפעלו מוריו משכלו המבריק. ה'מלמדים' - המורים, בירושלים לא דרשו שכר בעד לימודיו, וראו כבוד גדול בעובדה שתלמיד חכם כמו יואל משה, בנו של רבי מרדכי,

לומד אצלם ב'חדר'. בגיל 13 קיבל את התואר 'העילוי הירושלמי'. יואל משה לא הסתפק בכך ורצה להוסיף דעת ולהמשיך ללמוד, כדי שיוכל בעתיד, כאביו וכסבו, לבוא בדברים עם אנשים מלומדים. את רצונו הרב ללמוד הביע בדרשת בר-המצווה שלו, בנוכחות מלומדי ירושלים ורבניה. אחרי שדרש שתי דרשות, שחיבר מתוך ספרי הקודש, דרש דרשה שלישית שחיבר בעצמו. בדרשה זו הוא השתמש בפסוק: "אל תקרא בניך אלא בוניך", והסביר שכוונת הפסוק היא לחובה שמוטלת על ילדי ירושלים להיות בין בוני היישוב בארץ-ישראל. הוא בעצמו הכריז שהוא מתכוון לפעול בדרך הזו לכשיגדל.

אחרי הדרשה ניגש אליו הגאון ר' ישעיה בורדקי ונשק לו על ראשו. הוא אמר: "מברך אני אותך, ותקוותי שה' יהיה בעזרך כדי שתהיה בין הבונים את ארצנו הקדושה". סבו נישק לו גם הוא לפני כולם ואמר: "בן חכם משמח את אביו, בטוח אהיה בנכד הזה שילך בדרכי אבותיו וימלא את מקומנו ביישוב וכל עם ישראל יתפאר בו". רק אביו מרדכי לא היה בטקס בר-המצווה, מפני שהיה בשליחות אנשי ירושלים בחוץ-לארץ, כתמיד.

יואל משה התחתן עם פרומה בהיותו בן 18. פרומה הייתה אישה נפלאה וחברתו הטובה ביותר עד יומו האחרון. הם חיו ביחד 50 שנה, וחלקו ביניהם שמחה וסבל בחיים הירושלמיים הקשים. פרומה תמכה ביואל משה בכל הפעולות הנועזות שלו.

יואל משה המשיך ללמוד תורה בירושלים אצל גדולי הרבנים והחכמים. הוא התחיל לגלות עניין רב בכל מה שקורה ליהודים החיים בארץ. באותה תקופה חיו היהודים בעיקר בארבע ערי הקודש - ירושלים, צפת, טבריה וחברון וגם ביפו.

יואל משה היה בקיא בתנ"ך, אבל הוא היה גם משורר נפלא וחיבר שירים שהודפסו בחוברות מיוחדות. השירים שלו היו גדושים ברעיונות מעניינים והיו כתובים בשפה יפה וברורה. הוא כתב שיר לכבוד משה מונטיפיורי, נדבן יהודי אנגלי שתמך ביהודים במקומות שונים, שבא לבקר בירושלים, ושיר אחר לכבוד סיום הבנייה של בית-הכנסת הגדול בירושלים. נציגים מאוסטריה שהיו בירושלים ביקשו מיואל משה שיחבר שיר לכבוד קיסר אוסטריה, וגם נסיכי רוסיה ואירופה ביקשו ממנו שיחבר שירים לכבודם, כשביקרו בירושלים.

כשלוש שנים לאחר נישואיו נסע יואל משה לרוסיה, לערים שבהן היו רבנים וראשי ישיבות מפורסמים, כדי להמשיך בלימודיו. אשתו, הוריו וחותנו הסכימו לנסיעה זו, כי קיוו שאחרי לימודיו שם יחזור כרב מוסמך מטעם גדולי התורה, ויוכל להיות רבה ומנהיגה של ירושלים. באמצעים כספיים דלים יצא יואל משה למסעו. הוא לקח איתו צרור מכתבי המלצה מרבני ירושלים אל רבני חוץ-לארץ, אבל לבו לא נתן לו להשתמש במכתבים אלה. בשובו אחרי שלוש שנים החזירם כמו שהם, בעודם חתומים במעטפותיהם, מבלי שהשתמש בהם. יואל משה למד באחת הישיבות במשך שנתיים ושמו יצא בכל הסביבה כחריף ובקיא בדרכי התורה. הוא סירב להצעה להיות רב במקום שבו לימד באומרו: "לא אהיה רב לא פה ולא במקום אחר בחוץ-לארץ, כי יליד ירושלים אנוכי ועלי לשוב לעיר הקודש".

המצב של יואל משה בחוץ-לארץ לא היה קל. יואל משה סבל בעיקר ממצוקה כלכלית. מזלו שיחק לו ובאחד השיעורים הרב לא חש בטוב והציע שה"אברך )התלמיד( הירושלמי" ילמד את השיעור, במקומו. סלומון הסכים והרב נשאר לשמוע את השיעור. ההרצאה הייתה לשביעות רצונם של הרב ושל הלומדים, והרב החליט שסלומון ילמד את השיעור בקביעות. התלמידים, שומעי השיעור, נתנו לו שכר ביד רחבה עד כי הצליח לחסוך סכום כסף נכבד. ברגע שצבר די כסף לנסיעתו חזרה ארצה, החליט שלא די בידיעת תורה בלבד והוא רוצה ללמוד גם מלאכה, ככתוב - "טובה תורה עם מלאכה". הוא התייעץ עם ידידים והחליט שמלאכה שתהיה רבת ערך בירושלים, היא אומנות הליטוגרפיה - 'דפוס אבן' )הדפסת ציורים או כתב מעל לוח אבן מלוטש כדי להדפיסם בעותקים רבים(. הוא למד, בחברת ידיד, את המלאכה במשך שלושה חודשים, ועוד בהיותו בחוץ-לארץ הדפיס חוברת בשם

'מזבח האבנים', שכללה הסבר על ליטוש אבנים ועל הכשרתם לדפוס. בתום ימי הלימודים רכש סלומון מכונת ליטוגרפיה וחזר ארצה, לירושלים. הופעת יואל משה בירושלים בתור 'בעל-מלאכה' הייתה הפתעה רבה. אנשים בירושלים אמרו: "זה האיש יואל משה שקיווינו שיהיה מנהיגה של ירושלים בעתיד, והנה הוא עזב חיי כבוד ותורה והלך לעסוק בענייני יום-יום?!" היו אנשים שממש בזו לו בשל כך. סלומון וחברו, שאיתו למד, לא היו מוכנים לוותר בשום פנים על עבודת הדפוס. מלאכת הליטוגרפיה לא הצליחה בהתחלה, אבל הם לא התייאשו. ראשית עבודתם במכונת הדפוס הייתה ה'שושנתא' - תמונה ליטוגרפית מתקפלת, בצבעים שונים, של המקומות הקדושים בארץ-ישראל, שכאשר פרשו אותה הייתה לה צורה של שושנה. אחרי זמן רכשו להם השותפים מכונת דפוס קטנה עם מעט אותיות, ומחוסר אמצעים הוכרחו לצרף שותף שלישי. בית-הדפוס החדש הלך והתפתח. בהתחלה היו בעליו הפועלים היחידים, ובהמשך החלו להעסיק גם פועלים מן החוץ, כי העבודה הייתה רבה. בעלי הדפוס ששאפו לגדולות לא הסתפקו רק בהצלחה כלכלית, ורצו להביא גם תועלת לכלל הציבור. הם החליטו להוציא לאור עיתון גם לבני ירושלים, ובו לדווח על הנעשה בתפוצות הגולה, וגם להוציא עיתון לאנשי חוץ-לארץ, ובו לדווח על הנעשה ועל מה שיש לעשות בארץ-ישראל בכלל ובירושלים בפרט. לעיתון קראו בשם 'הלבנון'. בימים ההם הייתה המחשבה להוציא עיתון העזה גדולה, והיו מי שקראו לזה 'שיגעון' - מי יקרא את העיתון? קומץ אנשים יהודים ביישוב? בארבע הערים - ירושלים, חברון צפת וטבריה, היו קבוצות קטנות של יהודים ומעט יהודים

גם ביפו. רוב בני היישוב היהודי היו עניים, ציפו לכספי החלוקה ולצדקה הבאה מחוץ-לארץ. מושבות של יהודים לא היו בארץ. לא הייתה מסילת ברזל ולא טלגרף - להעביר הודעות במהירות, והדואר היה מובל מיפו לירושלים על דבשת גמל. כל השירותים ומצב המסחר והביטחון היו ירודים מאוד.

בתנאי חיים אלה ניגשו שלושתם להוציא לאור את 'העיתון העברי הראשון בירושלים', והכריזו שיהיה: "מבשר שלום ירושלים, משמיע חדשות מארץ קדושה, מודיע נעלמות מארץ סוריה, ארץ תימן ומדינת הודו, כל דבר אשר ישתוקק איש ישראל לדעת". לעיתון זה קראו 'הלבנון'.

העיתון יצא לאור אחת לחודש. התקווה להוציאו לאור פעמיים בחודש לא נתמלאה. היו בו שמונה עמודים ומחירו היה 'ארבעים וארבעה פיאסטרס לשנה' בארץ-ישראל, ומחיר דומה בחוץ-לארץ.

עורכי 'הלבנון' הכריזו מראשית הוצאתו על הצורך ביישוב יהודי חקלאי בארץ-ישראל, פרט ליישוב היהודים בערים. עורכי העיתון לא הסכימו לדעה שהיהודים בארץ צריכים להקדיש זמנם רק לתורה. העורכים דרשו דווקא מיושבי ירושלים, בעלי הניסיון והוותיקים בארץ, שיתכננו תוכניות לתיקון היישוב. סלומון ושותפו שרצו להדפיס מאמר של אחד מרבני קהיר, העבירו בעמל רב את מכונת הדפוס והאותיות למצרים. הם שהו שם שנתיים, עד שפרצה מגפת החולירע ורבים מתושבי מצרים נמלטו לארץ-ישראל. באחת מאוניות המפרש, אונייה מלאה פליטים מאלכסנדריה, הפליגו סלומון ושותפו. הם הגיעו ליפו והתעכבו שם בגלל ההסגר שהיה בארץ, הסגר שאמור היה למנוע את התפשטות המגפה. בינתיים פרצה המגפה גם ביפו וההסגר הועבר ל'שער העמק' בדרך לירושלים. גם שם עוכבו השניים שלושים יום, ובבואם לירושלים גילו כי המגפה התפשטה בעיר והפילה חללים רבים. סלומון עצמו חלה במחלת החולירע ונרפא. אחריו חלה אביו, ר' מרדכי, ומת ממחלתו. אחרי

ימים אחדים מתה גם אמו, והמגפה פגעה ברבים בירושלים ובשאר ערי הארץ. עם חלוף המגפה, החלו תושבי ירושלים היהודים לדון בסיבות שבגללן תקפה המגפה את ירושלים יותר ממקומות אחרים, ועל אוזלת ידם להציל את הנפגעים. היו מי שתלו את הדבר במחסור ברופאים מומחים ובתרופות. סלומון ואחרים חשבו שהגורם העיקרי הוא צפיפות היישוב היהודי ברחובות הצרים ובחצרות הקטנות של ירושלים העתיקה. בתקופה ההיא חיו כל תושבי ירושלים בתוך חומות העיר העתיקה. ביומנו כתב סלומון: "כמאתיים מטובי העיר נספו במגפה וכשליש מאנשי ירושלים שכבו

בקבר בגלל היישוב היהודי הצפוף". אחרי המגפה, החל יואל משה להסביר ליהודי ירושלים שכדאי לבנות בתים מחוץ לחומת ירושלים העתיקה. זאת אומרת, לייסד שכונות חדשות במקום רחב ידיים, שבו יש אוויר צח לנשימה, שמש ומרפא. היהודים בעיר חשבו שהוא משוגע ולא הסכימו איתו. בכל זאת הצליח יואל משה לשכנע שישה חברים מידידיו הנאמנים, צעירים נלהבים ועסקני ציבור,

לקנות אדמות מחוץ לחומות. הם קנו חלקת אדמה יפה מחוץ לחומה, על-יד הדרך ירושלים-יפו, וקראו למקום: 'נחלת שבעה' על שם שבעת המייסדים החלוצים. כל שבעת החברים היו עניים מרודים ובקושי הצליחו להתפרנס. הם פנו בתחילה לראשי העדה בבקשה שיעזרו להם לבנות את יישובם בעזרת הלוואות מכספי החלוקה. אולם המצב הכלכלי הקשה של מקבלי כספי החלוקה לא איפשר לממונים להוציא משהו מכספים אלה למען מטרות אחרות. הרצון של השבעה להתיישב במקום היה חזק מאוד ולכן, כשלא קיבלו עזרה מבחוץ, ארגנו קופה משותפת. כל אחד התחייב להכניס בכל שנה סכום קבוע, ובכספים אלה נבנו שני בתים ראשונים. כל שנה ערכו הגרלה מי מהמשפחות תגור בבתים אלה.

סלומון מספר איך קנו את אדמת המקום: "הדבר היה בל"ג בעומר, אנו טיילנו מחוץ לעיר בדרך ליפו, עד מקום החומה החדשה שהרוסים החלו לבנות מסביב לשטח שהם קנו. עוד אנו מהלכים והנה לפנינו שדות זרועים עדשים ופול. כיוון שנכנסנו אל תוך השדות הזרועים, מיד הרימו עלינו הפלחים את קולם: "הי יהודים, מה לכם על אדמתנו?" "אנו רוצים לקנות מכם את השדות הללו", עניתי. מיד נתרככו ואמרו: "בשביל מה, אדוני, ולאיזו מטרה?" ואנוכי אמרתי: "למען שנזרע אפונה או פול כמותכם, האין זה עסק טוב?" "כן", אמרו, "זה עסק טוב בשבילך, להיות קרוב לשדות, הלא מושבך בתוך העיר". בקיצור התחלתי לבוא איתם במשא ומתן אודות המחיר, עד שהבטחתי

לשלם להם בעד כל אמה חצי גרוש. הם שאלו היכן אני גר בירושלים, כדי שיבואו מחר עם יתר בעלי השדות. החברים שהיו איתי נבהלו כששמעו איך אני מסביר להם לפרטי פרטים וסימנים כיצד להגיע אל ביתי בירושלים. החברים שלי היו בטוחים שכל מה שדיברתי עם הפלחים אודות הקנייה, היה רק כדי להשתמט מהם. כשאמרתי להם בפירוש, שאמנם החלטתי לקנות את האדמה, ראיתי כי הם מביטים עלי כעל איש שנטרפה עליו דעתו. - "האמנם תזרע לך פה במקום הזה פול ועדשים כפלחים הללו? האם כדאי לך סגור את בית-הדפוס ולהתעסק בזריעת אפונה ובמכירתה בשוק?".

אני בינתיים נפרדתי מהפלחים לשלום, הזכרתי להם את היום שקבעו להיפגש איתי בירושלים. כשחזרתי הביתה עם חבריי אמרתי להם: "דעו נא אחים, כי את השדות הללו אני קונה במטרה לבנות פה בתים לשבת, בשבילי ובשביל אחים ורעים, שירצו לעשות כמוני. דעו לכם כי הגיעה השעה שהיישוב היהודי צריך לצאת ממאסרו שבתוך העיר ולהתיישב מחוץ לחומה".

חבריי התחילו שוב להתבונן אל פני בסקרנות מיוחדת, כדי לראות בי סימני השיגעון, "הייתכן?" שאלו תמהים ומשתאים, "הייתכן כי אתה תבנה לך בית במקום השומם הזה? ומה תעשה בלילה בשעה שדלתות שערי העיר ירושלים נעולות וסגורות, ואין יוצא ואין בא.

ואם הפלחים והבדואים ימצאו שעת כושר להתנפל עליך ועל חבריך, אל מי תקרא לעזרה?" לבסוף נכנסתי העירה ודיברתי אל ידידי ר' יוסף ריבלין, ידעתי שגם הוא רוצה להתיישב מחוץ לחומות. באותו הלילה מצאתי לי עוד חמישה חברים שהסכימו איתי.

למחרת באו הפלחים ומכרו לנו את השדות. היה לנו קושי לקבל את הקושאן )אישור מהתורכים על האדמות( על שם יהודי. הסכמנו כולנו לקנות את הנחלה על שם אישה אחת מנשי חברינו, שידעה לדבר ערבית טוב. היא הלבישה עצמה כערבייה, כיסתה את פניה בצעיף, וככה עמדה לפני הקאדי, השופט. באופן כזה הוצאנו אל הפועל את הקנייה הראשונה שמחוץ לעיר על שם אסתר, אשתו של חברנו, ר' אריה לייב הורוביץ. מיד ניגשנו לבניין השכונה, היא 'נחלת שבעה'. לא עברו ימים רבים והדבר עורר סערה גדולה בעיר. הכול ראו בנו משוגעים המתאכזרים אל עצמנו. גם רבנים התנגדו לכך בטענה שיש בכך "סכנת נפשות". לאט לאט קמו הרבנים בשכונה לעזרתנו ותמכו בהקמת שכונות נוספות. הם ראו שה' בעזרנו ושהשכונה שלנו מתפתחת. הגיעו אלי שני אברכים, תלמידי ישיבה נמרצים, וביקשוני לערוך תוכנית לייסוד שכונה חדשה.

למחרת מסרתי להם תוכנית והצעירים הללו יצאו אל העיר כשהתוכנית בידם, ובמשך יומיים הצליחו לשכנע כמאה חברים וקראו לשכונה בשם 'מאה שערים'. מאז התחילו להיבנות שכונות חדשות בזו אחר זו".

לאחר שהצליח לבנות שכונה יהודית מחוץ לחומות ירושלים, ניסה יואל משה סלומון להקים יישוב יהודי חקלאי בארץ-ישראל. היה זה בתקופה שבה היו רק חקלאים ערבים בארץ. היהודים ישבו בערי הקודש.

סלומון וחבריו ניסו לקנות אדמות בחלקים שונים של הארץ. היה חשוב להם שהאדמות יהיו פוריות ונוחות לעיבוד, כדי שאפשר יהיה להקים עליהן יישוב חקלאי. קניית הקרקעות לא הייתה קלה. היה עליהם לחפש קרקעות שעמדו למכירה, למצוא את בעליהן שישבו בעיר ולשכנע אותם למכור להם את הקרקעות. המשא ומתן היה צריך להתבצע במהירות, לפני שאחרים יקנו את האדמות.

סלומון וחבריו ניסו לקנות אדמות באזור יריחו, אבל נכשלו. אחר כך נודע להם על אדמה למכירה על-יד רמלה, אבל גם אותה לא קנו.

אחרי כישלונות אלה ייסד יואל משה סלומון עיתון, וקרא לו 'יהודה וירושלים'. העיתון עסק בכל מה שקשור ליישוב היהודי בארץ-ישראל, והפנה תשומת לב מיוחדת לגיבוש קבוצה של אנשים צעירים וחזקים שיקנו יחד חלקת קרקע. קבוצה זו צריכה, כך כתב סלומון, להתיישב על האדמה ולעסוק בחקלאות. לדעת סלומון, על יהודי ארץ-ישראל להתחיל בהתיישבות, היות שהם מכירים את דרכי הארץ. הוא חשש שיהודים שיבואו מחוץ-לארץ כדי להתיישב בארץ, לא ימלאו את מצוות התורה.

סלומון נסע ברחבי ארץ-ישראל וכתב בעיתונו את התרשמותו ממה שראה ולמד. הוא סיפר לקוראיו על נפלאות הארץ ועל יופייה, על אורח חייהם של התושבים בערים וביישובים החקלאיים.

מקצת מחבריו של סלומון, שחשבו כמוהו על התיישבות חקלאית של יהודים בארץ-ישראל, החליטו להתיישב מול הכפר הערבי 'קולוניה', במקום שנמצא היום היישוב מוצא בהרי ירושלים. סלומון החליט לא להצטרף אליהם, כי חשב שעל היהודים להתיישב באדמה רחבה וטובה ולא בהרים. בסיורו בארץ הבין שחיי יושבי ההרים קשים יותר מחייהם של יושבי השפלה. לכן על היהודים להתיישב במישור, וחשוב גם שיהיו מקורות מים בקרבת מקום היישוב.

תוך כדי כתיבת העיתון נודע לסלומון על אדמה העומדת למכירה, על שפת הירקון, במרחק קטן מיפו. סלומון החליט לבדוק את האדמה ולקח איתו מספר חברים מאנשי ירושלים ובעלי ממון. החברים הגיע לאזור מקורות הירקון ונשארו שם יום שלם. הם בדקו אם יש מים ומה טיב המקום. בערב נסעו החברים וסלומון נשאר במקום שלושה ימים, לברר פרטים רבים ככל האפשר.

סלומון הלך אל הכפר הסמוך וראה שאנשיו חולים. התברר לו מפי האנשים שהמקום נגוע בקדחת. הוא המשיך בסיורו וגילה אדמה קרובה שאפשר לקנותה והיא טובה יותר ונמצאת במקום גבוה יותר. סלומון חשב שבמקום גבוה יותר הקדחת מועטה. תושבי היישוב הקרוב לאדמה זו נראו לסלומון בריאים וחסונים. החברים החליטו לקנות את הקרקע. לפני הקנייה החליטו לקחת איתם למקום רופא, על מנת שיחווה את דעתו בנושא הקדחת במקום ויאמר אם כדאי להתיישב בו. הם נסעו שוב למקום והפעם בלוויית רופא. הרופא בחן את האזור. הוא עלה על גבעה והביט סביבו זמן רב, בשעה שהחברים עקבו אחר מעשיו ולא הבינו מה הוא מחפש. כשירד מהגבעה אמר הרופא שחיפש ציפורים. כיוון שלא ראה ציפורים הבין שהאזור מסוכן ולא כדאי לחברים להתיישב בו.

סלומון וחבריו השתתקו. לפתע אמר סלומון: בכל זאת ננסה! הוא שימח את חבריו והם התחבקו זה עם זה. כך נקנתה אדמתה של המושבה הראשונה - פתח תקווה, למרות הסתייגות הרופא.

בסוף שנת תרל"ח (1878), התיישבו החברים על אדמת פתח תקווה. למקום הגיעו רק הגברים. נשותיהם וילדיהם נשארו בעיר. החברים בנו להם סוכות ואוהלים באזור הגבוה יותר, הרחק ממי הירקון ומהקדחת. הם החלו לחפור באר, ולאחר שהבאר נחפרה ונמצאו מים החלו לחרוש ולזרוע. הם שמחו לעבוד ונהנו מהיבול שהניבה האדמה. את כל העבודה עשו כולם ביחד. את חג הפסח הראשון עשו המתיישבים על אדמתם, עדיין ללא משפחותיהם. היבול הראשון היה טוב. סלומון וחבריו היו מאושרים. הם הגיעו לירושלים להראות את יבולם ולמכור אותו. יהודי ירושלים התעניינו מאוד בהתיישבות החדשה. מקצתם כעסו על סלומון על שלא צירפם להתיישבות. סלומון הסביר לכולם שזהו רק ניסיון שעלול להיכשל, ולכן הלכו החברים לבדם. אם יצליח הניסיון יימכר חלק מהאדמות לאנשים שירצו להתיישב בהן, במחיר שבו נקנו, בלי להחשיב את מחיר חפירת הבאר.

סלומון וחבריו החליטו לקנות עוד חלקת אדמה, קרובה יותר לירקון. את האדמה החדשה מסרו לחבריהם. בתחילה חששו, משום שהתחייבו לקנייה לא למען עצמם, אבל החליטו לקנות את האדמה בכל זאת. המושבה פתח תקווה גדלה.

דווקא ההרחבה הביאה לנפילתה של פתח תקווה. המתיישבים החדשים החליטו להתיישב ממש על גדות הירקון. סלומון וחבריו הזהירו אותם מפני הסכנה של מחלת הקדחת באזור הסמוך לירקון, אך הם בנו להם בקתות ממש על גדות הנחל.

לא עבר זמן רב והמתיישבים בסמוך לירקון חלו. שלושה מהם מתו. המקרה הפחיד מאוד את כל המתיישבים - אלו שחיו סמוך לירקון, וגם אלו שגרו במרחק מה ממנו. רבים עזבו לירושלים. יואל משה סלומון חלה מצער. הוא היה נחוש בדעתו להישאר במקום למרות מחלתו. אשתו באה לקחתו לירושלים והוא סירב. אז בא רב והסביר לו שעליו להבריא בירושלים, אחרת יעבור על חוקי הדת. הוא נסע לירושלים וחזר למושבה כעבור שלושה שבועות.

זמן קצר לאחר מכן התחילה שנת שמיטה, שבה אסור ליהודים לעבד את הקרקע. כל מתיישבי פתח תקווה חזרו לירושלים.

יואל משה סלומון רצה לחזור לפתח תקווה אחרי שנת השמיטה, אבל מתיישבים אחרים נרתעו מפחד המחלות והתנאים הקשים. סלומון רצה לחדש את יישוב פתח תקווה והחליט שהפתרון יהיה כשיגיעו יהודי הגולה. הוא ביקש מחברו, עורך העיתון 'הלבנון', לכתוב קריאה ליהודי הגולה לעלות ולהתיישב בישראל. ממש באותה תקופה עלתה קבוצה מיהודי רוסיה, ונציג הקבוצה קנה אדמות שעליהן נבנתה המושבה ראשון לציון. סלומון המשיך לדאוג למושבתו - פתח תקווה. הוא פנה לאחד מידידיו שהיה אחראי על מפעליו של סר משה מונטיפיורי, עשיר מיהודי אנגליה, בארץ. הוא הציע לידידו לקנות את אדמות פתח תקווה מידי אלו שאינם רוצים לחזור אליה, ולמכור את האדמות ליהודים בגולה שרצו להתיישב בארץ-ישראל ולעבד את אדמתה. חברו הסכים לתוכניתו.

עלייתם של המתיישבים החדשים לארץ לא הייתה קלה. באותה תקופה אסרו התורכים על כניסת יהודים מרומניה ומרוסיה לארץ-ישראל. יהודים אלו נאלצו להפוך בעורמה לנתינים תורכים, עוד בהיותם על הספינה. כשכבר הגיעו ליפו, לא היה מקום מסודר לשכן אותם.

האדמות שנקנו בידי ידידו של סלומון, שהיה גם השליח של מונטיפיורי, כללו גם כפר אחר, מרוחק יותר, שנקרא יהודיה. בגלל ריחוקו מהירקון חשבו שזה המקום הטוב ביותר לבנות בתים למתיישבים. סלומון וידידו החלו לבנות בתים, אבל התורכים התנגדו לבנייה, רצו להרוס את הבתים שנבנו ואסרו על בניית בתים נוספים. סלומון עשה הכול כדי שלא יהרסו את הבתים. הוא נתבע למשפטים. לבסוף, בזכות הקונסוליה הגרמנית, ניצח. הבתים נשארו במקומם.

למרות הניצחון לא הרשו התורכים לבנות בתים נוספים בכפר יהודיה. המתיישבים שבאו החלו לעבד את אדמת פתח תקווה. פתח תקווה הפכה מושבה של ממש. עבר עוד זמן ועולים נוספים רצו להצטרף למושבה על גדות הירקון. הבתים ביהודיה לא הספיקו. המתיישבים החדשים התיישבו במקום שבו ישבו מייסדי פתח תקווה. המקום היה נוח, הוא היה קרוב יותר לאדמות החקלאיות והיו בו בתי מגורים. בהדרגה חזרו כמעט כל תושבי פתח תקווה למקום המושב הישן.

המושבה היהודית הראשונה, תקוותו של יואל משה סלומון, הפכה למציאות. פתח תקווה הייתה התחלה למושבות יהודיות רבות נוספות בכל רחבי הארץ. אחרי ראשון לציון קמו זכרון יעקב וראש פינה. מושבות נוספות נוסדו אחר כך. חלומו של סלומון הפך למציאות.

• 1838 - נולד בירושלים.
  הצליח בלימודיו בישיבות בירושלים. נשלח ללמוד לימודי רבנות בליטא.
  בליטא החליט להפסיק ללמוד רבנות ולעסוק בליתוגרפיה (הדפסה על אבן).
  חזר לירושלים עם כלי עבודה מתאימים והקים, יחד עם שני חברים, בית-דפוס.

• 1863 - בית-הדפוס של סלומון וחבריו הוציא לאור עיתון עברי ראשון בארץ-ישראל, בשם 'הלבנון'.

• 1868 - נמנה עם שבעת המייסדים של השכונה 'נחלת שבעה' מחוץ לחומות העיר העתיקה.
  זו הייתה שכונה ראשונה שהוקמה מכספם של המתיישבים ללא עזרה מבחוץ.

• 1872 - היה אחד מקבוצה שניסתה לקנות את אדמות הממשלה התורכית, ליד יריחו. הניסיון נכשל.
  באותה שנה ניסה לקנות את אדמת דוראן (היום, המושבה רחובות). הניסיון נכשל.

• 1877 - מוציא לאור עיתון חדש - 'יהודה וירושלים'. המאמרים בעיתון קראו ליישוב הארץ.

• 1878 - היה אחד מרוכשי אדמת אומלבס שעל-יד מקורות הירקון, והקים עליה יחד עם חבריו את המושבה פתח תקווה, שבה התגורר זמן מה. חבר בהנהלת 'הוועד הכללי כנסת ישראל', שהיה בזמנו המוסד הראשי של העדה האשכנזית ביישוב הירושלמי.

• 1880 - נוטש עם חבריו את המושבה פתח תקווה בגלל הקדחת ושנת השמיטה.

• 1882 - חוזר להתיישב מחדש באזור המושבה יחד עם חבריו ועם עולים חדשים.

• 1912 - ר' יואל משה סלומון נפטר בגיל 74.