הנרייטה הייתה מחנכת, סופרת ומעורבת בבעיות של החברה בארץ. היא הקדישה את חייה לשני דברים עיקריים: טיפול באנשים שסבלו מרדיפות וחינוך הנוער. עמדה בראש מוסד 'עליית הנוער'. ארגון זה העלה בני נוער ממקומות שונים ברחבי העולם שסבלו מרדיפות בזמן מלחמת העולם השנייה. בארץ טיפלו אנשי הארגון בבני הנוער שהגיעו ללא משפחותיהם. הנרייטה ייסדה ארגונים רבים: את הסתדרות הנשים הציונית 'הדסה', את השירות הרפואי 'הדסה' ואת הסתדרות נשים עבריות לעבודה סוציאלית רפואית ועוד . הנרייטה נולדה בארצות-הברית בשנת 1860. כבר כנערה פעלה בקרב המהגרים היהודים באמריקה, בייחוד בתחום החינוך והטיפול בילדים. היא פעלה גם בתנועה הציונית. היא ביקרה בארץ-ישראל בפעם הראשונה בגיל 40, בשנת 1900. היא עלתה לארץ-ישראל בגיל 60 בשנת 1920.
משנת 1927 הייתה חברה בהנהלה הציונית. ניהלה את מחלקת החינוך והבריאות ואחר כך את פעולות העזרה הסוציאלית מטעם הוועד הלאומי. החל משנת 1933 ארגנה את מפעל 'עליית הנוער', שהוא שיא פעולותיה ובראשו עמדה עד יום מותה בירושלים, בשנת 1945. על שמה - כפר סאלד בגליל העליון המזרחי, מוסדות ורחובות בערי הארץ.
הנרייטה סאלד נולדה בשנת 1860 בארצות-הברית. משפחתו של אביה, בנימין, באה מגליציה ומשם היגרה לעיירה הונגרית קטנה. האם סופיה, שנודעה בכינויה 'סופיה החכמה', נולדה בהונגריה. שתי המשפחות היו בעלות אחוזות ומצבן הכלכלי היה טוב. הורי האב היו עובדי אדמה ולהורי האם היה בית משרפות שיכר, שם ייצרו שיכר, שהוא סוג של יין. כאשר מת הסב מצד האב, הוא ציווה למכור חלקת אדמה כדי שבנו יוכל להשלים את חוק לימודיו. אביה של הנרייטה התגלה כתלמיד חכם ומבריק בשכלו. בגיל 14 הוא הוסמך להוראה והיה רשאי לפסוק הלכות כדיין.
ביתה של סבתה של הנרייטה מצד האם, מרים, שימש מקום לימוד תורה לילדי ישראל.
סבתא מרים הזמינה את הרב בנימין סאלד הצעיר, התלמיד השקדן, לשמש מורה בביתה. כך הגיע לביתה של סבתא מרים ושם הכיר את סופי הצעירה, בהירת השער ותכולת העיניים. סופי התברכה בטעם טוב ובחוש ליופי וביתה היה חם, רענן ומלא חיים. בשנת 1859 התחתנו סופי ובנימין. הרב בנימין סאלד היה שקוע באותם ימים בלימוד תורה בין כותלי בית-המדרש לרבנים שבגרמניה, שם נפגש עם תלמידי חכמים ועם אנשי תורה. באותה זמן הוזמן הרב הצעיר לכהן כרב בעיר שטוקהולם שבשוודיה. חברו, שהיה מבוגר ממנו, הוזמן באותה שנה להיות הרב של עדת 'אוהב שלום' בעיר בולטמור בארצות-הברית. חברו של בנימין סאלד ביקש ממנו להחליף איתו את התפקידים, בטענה שהוא כבר מבוגר והנסיעה עד ארצות-הברית תהיה מאוד קשה בשבילו, וההצעה קסמה לזוג הצעיר. חיי היהודים בהונגריה בעת ההיא לא היו טובים. עשר שנים לפני כן, בשנת 1848, הכריזה ממשלת אוסטרו-הונגריה על מתן זכויות ליהודים היושבים בארצותיה כמו לשאר האזרחים, אבל הונגריה לא מימשה את הכרזתה. להיפך, הממשלה ההונגרית הקשתה עוד יותר על היהודים, הטילה עליהם קנסות כבדים וגזרה גזירות קשות. יהודים ניסו לצאת ולהגר לארצות-הברית, והזוג הצעיר קיווה שבארץ החדשה הם יוכלו לחיות חיי חופש ושוויון.
שנה לאחר שהגיעו לארצות-הברית נולדה הנרייטה, הבכורה מבין שמונה בנות המשפחה. שתיים מבין האחיות מתו בינקותן. ביתו של הרב סאלד היה בית יהודי שופע חום, ספוג תרבות ודעת, פתוח לכל מי שרצה להיכנס. בבית הייתה התעניינות רבה במה שקורה לעם היהודי בעולם כולו. סדר ודייקנות שררו בהליכות הבית. שלוש פעמים ביום, בשעות קבועות ומדויקות, הייתה המשפחה כולה מתכנסת לארוחה סביב השולחן הערוך. כל ארוחה הייתה מאורע חגיגי. ליד השולחן התנהלו שיחות מרתקות על העולם, בענייני אדם וחברה ובשאלות העומדות על הפרק לגבי יהודים ברחבי העולם. הבת הבכורה, הנרייטה הייתה מרבה לשוחח עם אביה יותר מבני המשפחה האחרים. היא הייתה שואלת אותו על כל עניין ועניין, והייתה כעין מקשרת בינו לבין אחיותיה הצעירות, תוך שהסבירה להן את דבריו. האב ישב בראש השולחן. הוא היה עטור זקן נאה וחזותו העידה בו שהוא תלמיד חכם.
הנרייטה לא שכחה את דמותו כל ימיה. הנרייטה הייתה הבת הבוגרת, המכובדת והאהובה בבית. היא עזרה לאמה בחינוך אחיותיה הצעירות. כשהן התעוררו משנתן השכם בבוקר, הייתה הנרייטה כבר יושבת ליד שולחנה, רכונה מעל ערמת ספרים באנגלית, בגרמנית, בצרפתית ובעברית. בקיץ הייתה מתבודדת עם ספריה מאחורי הבית, שם בנו ההורים במו ידיהם סוכת נוי מוצלת, ובחצר היו שפע של שיחים ועצי פרי למיניהם. בחורף הייתה מתייחדת הנרייטה עם ספריה ליד שולחן הכתיבה שב'חדר הישיבה' של הרב. לשם היו באות אחיותיה לספר לה על דאגותיהן ועל שמחותיהן, מתוך ביטחון שאחותם הגדולה תקשיב להן ותייעץ להם עצה נבונה. הנרייטה למדה מאביה לא לכפות את דעתה על אחרים ולהיות סובלנית כלפי דעתו של הזולת. היא הייתה קשובה לאחיותיה, מלבנת איתן את בעיותיהן ועוזרת להן להתמודד עם מצבים קשים. כאשר אחת הבנות חלתה ונפלה למשכב, טיפלה בה הנרייטה כאחות רחמנייה, האכילה אותה, ישבה ליד מיטתה ימים ולילות וקראה לה ספרים עד כלות כוחותיה. כשאחותה הקטנה, אדלה, מתה, חלתה הנרייטה מרוב צער, וזמן רב לא הצליחה להתנחם. עד סוף ימיה ליווה אותה בעצב האסון של אובדן אחותה הצעירה. כשהייתה שומעת על מות ילד בבית ידידים, הייתה חוזרת ואומרת: "אני יודעת אובדן ילד מהו".
שעות רבות העסיקה את אחיותיה בשעשועים ובמלאכת כפיים, בתפירה וברקמה, מתוך התמדה ודייקנות. האחיות נקשרו אליה מאוד, אהבו והעריצו אותה עד סוף ימיה. מילדותה ניחנה הנרייטה בתכונות מיוחדות. היא שימשה מחנכת ומורה לאחיותיה, היא אהבה לשקוע בקריאת כרכים עבים של דברי ימי ישראל ולשוחח על עניינים העומדים ברומו של עולם. הנרייטה עזרה גם לאמה וגם לאביה. היא סייעה לאביה בענייני תורה וצדקה, ואף הייתה יוצאת השכם בבוקר לשוק הירקות וחוזרת עם הסל גדוש במצרכים. ביום ראשון בשבוע, הוא יום החופשה מלימודים בבית-הספר בארצות-הברית, הייתה הנרייטה לוקחת את אחיותיה לסיורים. הן היו מתבוננות בעולם הצמח, העץ והשיח. הן היו חוזרות מסיורים אלה עמוסות פרחים ועשבים, עלים ושורשים מעניינים שכדאי לשים אליהם לב, למיין ולחקור אותם. כל חייה התעניינה הנרייטה בצומח. פעמיים בשנה, בקיץ ובחורף, היו הבנות עוזרות במלאכת תפירה. בעונה זו הנרייטה הייתה העוזרת העיקרית ליד אמה. היא רקמה בדייקנות מדהימה את ראשי התיבות של שמות אחיותיה על בגדיהן וקישטה אותם ברקמה עדינה, כמו שהיה מקובל בימים ההם. בעונת הירקות נהגה הנרייטה להכין מלפפונים וכרוב כבוש לכל המשפחה הגדולה. היא עזרה גם ברקיחת ריבה ובשימורי פירות.
בשעות הפנאי המעטות שנשארו לה, אהבה הנרייטה לשבת עם רחל אחותה, הקרובה לה בגיל, אל הפסנתר הישן ולשקוע בנגינה בהתרגשות ובהתלהבות. כשהנרייטה הייתה בת 13 עברה המשפחה לגור בבית לבנים אדומות בן 3 קומות, ובו חיה עשרים משנות חייה הטובות ביותר. כל ימיה התגעגעה הנרייטה לחמימות האנושית שהייתה בבית. ביום שעברו לביתם החדש נעלם לפתע האב. כל בני המשפחה חיפשו אותו ולא הבינו לאן נעלם. האם והבנות החזיקו בידיהן כלים וחפצים עדינים שהעבירו אותם בזהירות. לידן הובלו העגלות הכבדות שהיו עמוסות ברהיטים וספרים, ובאותו זמן היה האב, הרב הנכבד, שקוע בשתילת שיח גפן ועץ תאנה בחלקת האדמה אשר מאחורי בית המשפחה החדש. כשהגיעו הבנות והאם ושאלו אותו לפשר הדבר ענה להן, שהשורשים שישרישו הגפן והתאנה ופריחתם הם הסימן שבני המשפחה יגורו במקום הרבה זמן ויהיו להם חיים טובים. בשנת 1909 ביקרה הנרייטה בארץ-ישראל. בביקור זה היא מצאה על שולחנו של המלומד והחוקר דויד ילין, פירוש עברי של אביה לספר איוב. הפירוש הזה היה אחד המניעים שחיזקו את הקשרים שלה לארץ וגרמו להחלטתה לבוא ולחיות בה.
הנרייטה הייתה הראשונה מבנות הקהילה היהודית בבולטימור שלמדה בבית-ספר תיכון. למרות השקפתו הדתית והשמרנית של אביה הרב, הוא נתן לבתו ללמוד ארבע שנים בבית-ספר כללי. הנרייטה הייתה התלמידה היהודייה היחידה בבית-ספר זה. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות.
כשמלאו לה שש עשרה שנה, כבר הייתה מורה למקצועות כלליים בבית-ספר ממשלתי לנערות. לאחר תקופה קצרה הוזמנה לבוא וללמד אנגלית, גרמנית, צרפתית, לטינית ומתמטיקה בבית-ספר פרטי לנשים. שם לימדה במשך חמש עשרה שנים רצופות. עוד קודם לכן לימדה תנ"ך, עברית והיסטוריה ישראלית בבית אולפנא דתי אשר בבית-הכנסת של אביה, וכן לימדה אנגלית ומקצועות נוספים במסגרת שיעורי ערב למהגרים שהגיעו מרוסיה לאמריקה.
הנרייטה התנגדה להוראה בדרך השינון. היא האמינה בחינוך האדם באשר הוא אדם וטענה שבכל מקצוע שנלמד בבית-הספר צריך התלמיד לחוש את הקשר שבין התורה ובין החיים. בשנת 1881 ליוותה את אביה במסעו באירופה. היא סיירה בקהילות היהודיות ובעיירת מולדתו של אביה. אז גם החלה לחקור את מקורות משפחתה וקורותיה. לשם כך החלה לבקר בעיירות ובקהילות אשר בני משפחתה היו פזורים בהן. בהדרגה החלה להבין שהרעיון הציוני יכול לשמש פתרון לעם היהודי חסר המולדת. בעקבות פרעות ברוסיה בשנים 1883-1881 שנקראו 'סופות בנגב', הגיעו לאמריקה יהודים רבים שברחו מרוסיה. הנרייטה הייתה מצטרפת לאביה בצאתו לנמל לקבל את המהגרים הבאים. בביתו של אביה הרב היו מתכנסים מהגרים רבים לקבל עצה והדרכה, ובו גם נוסד בית-ספר ערב למהגרים בני כל הגילים. הנרייטה הייתה כבר בת 20, וזו הייתה הפעם הראשונה שנפגשה ממש עם צרות היהודים - פגישה זו השפיעה על חייה. הנרייטה נהגה לכתוב באופן קבוע לעיתון 'ג'ואיש מסנג'ר' )'השליח היהודי'( - היא חתמה בשם ספרותי: שולמית. במכתביה לעיתון כתבה על בעיות היהודים באמריקה ועל ראשית ההתבוללות, שנגדה יש לפעול. בעיתון כתבה גם על הצורך להחיות את השפה העברית ועל כך שהיהודים צריכים להיאחז בקרקע.
בשנת 1893 הפסיקה הנרייטה את עבודתה בהוראה וקיבלה את תפקיד מזכירת 'החברה היהודית לפרסום', שפעלה למען הפצת ערכי עם ישראל ותרבותו בקרב יהודי אמריקה. אז גם הצטרפה לאגודה הציונית המאורגנת באמריקה - 'חברת ציון'. בערב לימדה בסמינר היהודי תלמוד ועברית.
לאחר מותו של אביה, הרב סאלד, בשנת 1902 עברה אמה להתגורר עימה בניו- יורק. ביתן הפך מרכז לאנשי רוח יהודים. סביב הנרייטה התרכז חוג נשים יהודיות משכילות. הן דיברו ביניהן על ארץ-ישראל וארגנו הרצאות על הנושא. בשנת 1909 קיבלה פרס כספי מה'חברה לפרסום', וניצלה את הפרס להגשים חלום - ביקור בארץ-ישראל. ביקור של אישה מאמריקה, בת חמישים לערך, לבדה בארץ-ישראל - היה אירוע יוצא דופן.
במכתב מהביקור היא כותבת: "אילו הייתי צעירה בעשרים שנה הייתי חשה שכאן מקומי. יש כאן אנשים ונשים גיבורים". לאחר שובה סיפרה על נוף הארץ ועל החיים בה, ותיארה גם את העוני ואת המצוקה. בעקבות הביקור בארץ-ישראל פנתה לחברותיה והחליטה יחד עימן לפעול פעולה מעשית בארץ-ישראל. אמה דחפה אותה לפעולה זו, באומרה שעליהן לעשות ולא רק לדבר. הן פרסמו הודעה שבה נכתב כי יש להקים ארגון נשים ציוניות, שמטרתו תהיה לפעול לקידום המוסדות והמפעלים היהודיים בארץ-ישראל. בהודעה הזמינו נשים מרחבי ארצות-הברית להצטרף להקמת הארגון.
בפורים 1912 התכנסה האסיפה הראשונה של הארגון החדש והוחלט לקרוא לו 'הדסה'. הוא נקרא כך משום שנוסד רשמית בחג הפורים, אסתר המלכה נקראת גם הדסה . הן שאפו להקים סניפים נוספים בכל רחבי העולם ולתת לכל סניף שם של אישה יהודייה מגיבורות האומה. בכסף הראשון שאספו שלחו אחות לירושלים עם משלוח של ציוד רפואי. זה היה הצעד הראשון להקמת הארגון 'הסתדרות מדיצינית )רפואית( הדסה', שפעלה בתחום הרפואי בכל רחבי ארצות-הברית ומחוצה לה. נשות הארגון רצו לעזור לנשים הרות ולהדריך אחיות רחמניות. במהרה התגייסו לטובת 'הדסה' יהודים נדבנים שאפשרו לה להרחיב את פעולתה.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה - נותקה ארץ-ישראל מן הקשר לעולם היהודי שמעבר לים, וכל תוכניות ההתפתחות של הדסה השתבשו. בשנים אלה התחזקה הכרתה של הנרייטה שארץ-ישראל והפתרון הציוני הם הפתרון לבעיות העם היהודי. בשנת 1916 )עוד בזמן המלחמה( נפטרה אמה. אז גם התגברה תחושת הבדידות שלה. היא החלה להצטער על כך שלא ילדה מעולם ילדים.
באותה שנה פנו אל נשות 'הדסה' נציגי ההסתדרות הציונית באמריקה וביקשו לסייע ליישוב בארץ-ישראל על-ידי משלחת רפואית, שתקיים יחידה רפואית בארץ-ישראל. אף-על-פי שלא היו להן אמצעים כספיים - נענו נשות 'הדסה' בהתלהבות להצעה והחלו לאסוף כספים. ביוני 1918 יצאה היחידה הרפואית מניו יורק לארץ-ישראל כשעימה, בנוסף לציוד רפואי, מזון ובגדים, גם שני אמבולנסים ושתי משאיות. כשהגיעה סוף-סוף היחידה הרפואית לארץ-ישראל - נתקלו במגפת החולירע בטבריה ובתנאי דלות, עוני וזוהמה בכל הארץ. נציגי 'הדסה' הקימו בית-חולים קטן ויום-יום הציעו עזרה לאנשים חולים ולפתרון בעיות שונות. מאוחר יותר הצטרפה אליהם הנרייטה, לאחר שהציעו לה שליחות של שנתיים לארץ-ישראל, כדי לעמוד בראש היחידה הרפואית.
היא שמחה להצעה, אף שכבר הייתה חולה וכינתה את המשימה - 'ההרפתקה הגדולה בחיי'. כשהגיעה לארץ-ישראל בשנת 1920 הייתה בת שישים. הנרייטה מספרת שאחיותיה נהגו לכנותה 'התקועה בבוץ', משום שלא אהבה לשנות את הרגליה. אך כשחשבה על כך בבואה לארץ-ישראל, כאשר התבוננה בחיים החדשים והשונים שהחלה - הייתה צוחקת בקול.
בשנות שהותה בארץ-ישראל הובילה את התרחבות פעולות 'הדסה' - הוקמו בתי-חולים ומרפאות, מפעלי תזונה ואגודות בריאות בבתי-הספר, וכן בית-ספר לאחיות ובית-חולים גדול על הר הצופים. הנרייטה סאלד חיה כמעט 25 שנה בירושלים. היא הייתה חלוצה מסוג אחר - היא לא סללה כבישים ולא ייבשה ביצות, אבל היא התנסתה בחיים חדשים שלא הייתה מורגלת בהם. היא סבלה מקור ללא אפשרות לחמם כראוי את ביתה, ועבדה שעות ארוכות כשהיא עוברת את הארץ לאורכה ולרוחבה. היא הרחיבה את תחומי הפעולה של 'הדסה' לא רק לענייני בריאות, אלא גם לתחומי התברואה, מתוך הבנה שרק שמירה על היגיינה וניקיון יבטיחו מניעת מחלות ומגפות.
באחד המכתבים היא כותבת לאחותה: "דרך אגב, את צודקת בדברייך כי מקומי באמריקה ולא כאן, ארץ-ישראל היא למען הצעירים". אך בהדרגה התלכדו סביבה חברים וביתה היה פתוח לשיחות ולדיונים בנושאים שונים הקשורים ללימודי היהדות. היא יצרה קשרים עם שכניה הערבים ומאוחר יותר הצטרפה לקבוצת 'ברית שלום', שחיפשה דרכים חדשות ושונות לפתרון הבעיה היהודית-ערבית. גם אחרי המאורעות בין היהודים לערבים שהיו בשנת 1921 נשארה עם חברתה סופי ברגר בביתן בלב שכונה ערבית בירושלים.
בשנים אלו חזרה מדי פעם לאמריקה. בשנת 1927 מונתה הנרייטה להנהלת ההסתדרות הציונית, שהייתה כמו ממשלה של היהודים הציונים בכל העולם. היא נבחרה לעמוד בראש מחלקת החינוך. היא למדה תחום זה, שהיה חדש בשבילה, מתוך עניין וחדוות יצירה.
אף-על-פי שהלכה והזדקנה, המשיכה הנרייטה בכל פעילויותיה ואף הרחיבה אותן.
בשנת 1933, בשנות ה-70 לחייה, הייתה הנרייטה אישה מכובדת ומוכרת בקרב חוגי הציונים בארץ ובחוץ-לארץ. היא הייתה ראש ארגון 'הדסה' וחברה בוועד הלאומי. אבל שנה זו הביאה איתה אתגרים חדשים לכל העם היהודי ובמיוחד למנהיגיו. בשנת 1933 עלו לשלטון בגרמניה אדולף היטלר ומפלגתו - המפלגה הנאצית. תפיסת היסוד של המפלגה הנאצית הייתה אנטישמית ומצב היהודים בגרמניה הלך והידרדר. רבים ידעו שיש לפעול במהירות ולהעלות לארץ מספר רב של יהודים בכל דרך אפשרית. באותה שנה, בסוף הקיץ, מונתה הנרייטה לאחראית על מוסד 'עליית הנוער' מטעם ההסתדרות הציונית. מוסד 'עליית הנוער' היה אחראי על העלאתם ועל חינוכם של בני נוער צעירים. המוסדות הציוניים האמינו שבדרך זו יוכלו להעלות גם ילדים שהוריהם לא יכלו לעלות.
מוסד 'עליית הנוער' התחיל לפעול עוד לפני שהנרייטה עמדה בראשו. מייסדת 'עליית הנוער' הייתה רחה פרייר. היא הייתה אשת רב בברלין והרגישה היטב את המצב המידרדר של יהודי גרמניה. נערים שפוטרו מעבודה בגלל יהדותם פנו אליה לעצה ולעזרה. אז הגתה את רעיון העלאת נוער לארץ וחינוכו במסגרת קיבוצים ופנימיות. היא יצרה קשר עם הסתדרות הפועלים ועם קיבוצים. קיבוץ עין חרוד הסכים לקבל אליו קבוצה של 25 ילדים. כפר הנוער בן-שמן, שנתמך על-ידי יהודי גרמניה, הסכים להעביר לילדים אלה חלק ממכסת העולים שניתנה לו. בנובמבר 1932 יצאה קבוצה של נערים עם רחה פרייר מברלין לבן-שמן. כך קמה 'עליית הנוער'. מיד אחר כך פנו אליה מוסדות רבים והביעו את נכונותם להצטרף למעשה החשוב. חשיבות עליית הנוער עלתה כאשר עלה היטלר לשלטון.
כשקיבלה על עצמה הנרייטה סאלד את האחריות לעליית הנוער הייתה אישה מבוגרת בת 73. לפני שקיבלה על עצמה את האחריות, חשבה שלעת זקנתה תוכל לנוח בחברת אחיותיה וילדיהן, אבל הפעילות להצלת בני נוער מכל אירופה לא אפשרה לה לנוח. העבודה דרשה ממנה לפעול ביבשות שונות מול אנשים שונים. כדי לארגן קבוצות של ילדים לעלייה, היה צריך לדאוג לקשר עם יהודי גרמניה; בארץ היה צריך ליצור קשר עם קיבוצים ועם מוסדות חינוך, שבהם יוכלו הנערים להיקלט; אחרי שהגיעו הנערים לארץ היה צורך לשמור איתם על קשר ולדאוג לתוכנית חינוך ועבודה. בנוסף לכל אלה, נסעה הנרייטה לאמריקה כדי לגייס כספים. יהודי אירופה איבדו את ממונם ורק יהודי אמריקה יכלו לעזור בעניין זה. כך מצאה עצמה הנרייטה נודדת ברחבי העולם כדי לארגן את ענייני עליית הנוער. היא החלה בסיור ברחבי הארץ ובדקה את תנאי הקליטה למאות הנערים העתידים להגיע. קבוצת הנוער הראשונה הגיעה בפברואר 1934. הנרייטה התרגשה מאוד, והייתה מודעת לכובד המשימה המונחת על כתפיה. היא הבינה את הקושי במעבר של הנערים מחיק המשפחה לקיבוץ בארץ זרה, ומחיי עיר לחיי כפר ועבודה. היא נסעה לפגוש את 60 בני הנוער בנמל חיפה ונסעה יחד איתם לקיבוצם - עין חרוד. היא התרשמה מאוד מהיחס של חברי הקיבוץ לקבוצה החדשה. משם המשיכה לקיבוצים נוספים על מנת לבדוק את יכולתם לקלוט קבוצות נוספות.
ואמנם, קבוצות חדשות הגיעו במהרה. בחורף שלאחר מכן הגיעו לארץ מאות בני נוער - בנים ובנות, דתיים וחילוניים בגילאים שונים. כל קבוצה שובצה על פי צרכיה: בקיבוץ, בפנימייה או במוסד חינוכי.
הנרייטה תמכה בארגון צוות עובדים מסור שראה בהבאת בני הנוער ובקליטתם משימה חשובה במיוחד. נוצרה אווירה ייחודית בין העובדים, והמדריכים של קבוצות הנוער גיבשו ארגון משלהם והיו שותפים בקבלת ההחלטות.
בקיץ 1935 יצאה הנרייטה לשווייץ להרצות על עליית הנוער בפני הקונגרס הציוני. חשוב היה לה שיכירו בחשיבות המפעל ושהתנועה הציונית ויהודים בכל רחבי העולם יעזרו להצלחתו ולצמיחתו. בזמן הקונגרס פנתה אל הנרייטה נציגות של יהדות גרמניה ושל הקרן-הקיימת. המשלחת ביקשה לקרוא על שמה של הנרייטה יישוב של עולי גרמניה ובוגרי עליית הנוער. בדרך כלל אין קוראים יישוב על שם אדם בעודו בחיים, אך הנרייטה נעתרה לבקשתם של האנשים הנכבדים מגרמניה ושל הקרן-הקיימת. היישוב כפר סאלד הוקם בעמק החולה רק כעבור שבע שנים והוא קיים עד היום. משווייץ נסעה להולנד ומשם לברלין שבגרמניה. בברלין פגשה את הוריהם של הנערים שהיו בארץ. היא ענתה על שאלותיהם והרגיעה אותם. היא מסרה דרישת שלום אישית מכל נער,
שכן הקפידה להכיר עד כמה שאפשר חניכים מתוך עליית הנוער. היא זועזעה מביקורה בברלין ומהאווירה של השלטון הנאצי, וזה הגביר בה את הצורך ואת הרצון לעבוד למען הנערים.
עתה היה צורך לגייס את יהדות ארצות-הברית, כדי שאפשר יהיה לקלוט מספר רב של הצעירים היהודים באירופה. כאות הוקרה לפועלה של הנרייטה, החליטה הנהלת ארגון 'הדסה' לאמץ את מוסד עליית הנוער. להחלטה זו הייתה חשיבות רבה, כי מרכז ארגון 'הדסה' פעל בארצות-הברית ושם יכלו נשות 'הדסה' לגייס כספים. הנרייטה לא הסתפקה בזאת ונסעה בעצמה לארצות-הברית. היא התקבלה שם בזרועות פתוחות. יהודי ארצות-הברית אהבו את היהודייה הקשישה, המשקיעה את כל מרצה בנוער היהודי. גם המפעל - קליטת נוער יהודי בארץ-ישראל - היה מפעל שהתקבל כמעט על כל החוגים ביהדות ארצות-הברית. הנרייטה הצליחה לגייס את יהדות ארצות-הברית למען קליטת הנוער. היא נסעה שוב בשנת 1937. היא חשבה שהביקור יהיה חשאי וקצר, אבל אי אפשר היה להסתיר את בואה. כך הצליחה לגייס הון נוסף למפעל היקר לה - עליית הנוער. באמצע שנת 1938 נאלצו אנשי עליית הנוער להעביר את מרכזם מברלין ללונדון. כמה מפעילי המשרד נאסרו בידי הנאצים והיה הכרח להוציא משם את שאר הפעילים. היטלר החל לספח עוד ועוד שטחים באירופה, וכך מצאה עצמה עליית הנוער מטפלת גם ביהודי אוסטריה, צ'כיה ועוד. הוחלט להביא נוער לא רק מארצות אלו, אלא מכל אירופה. בכל התקופה הזו הייתה הנרייטה בירושלים, נתנה עצה והדרכה בכל שלבי התפתחות הארגון באירופה והייתה מעורבת בכל הבעיות שהתעוררו.
אבל בזאת לא תמו בעיות הארגון. בתקופה זו התחוללו בארץ מאורעות - התקפות של ערבים על יהודים. האנגלים שלחו לארץ ועדות חקירה כדי למצוא פתרון. אחרי דיונים רבים בשתי הוועדות הוחלט על הגבלת מספר היהודים שיעלו ארצה. מהחלטה זו נפגעו גם קבוצות עליית הנוער. הנרייטה ניהלה משא ומתן עם הבריטים על מכסות לנוער העולה. המצב היה קשה ותסכל את הנרייטה. הייתה זו חזית נוספת שבה הייתה צריכה לפעול, חזית לא קלה כלל.
היא הרצתה בפני הוועדות, אך התאכזבה מהחלטותיהן. במרץ 1937 ניתנה מכסה מיוחדת של מאה רישיונות עלייה לעליית הנוער. הדבר שימח מאוד את כל מי שהיה קשור לארגון, אף שהייתה זו מכסה מצומצמת מאוד. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה. פחות עולים יכלו לעלות לארץ בזמן המלחמה. הם עלו בעיקר בספינות מעפילים. על הספינות היו גם ילדים ונערים. עליית הנוער לקחת תחת חסותה את הדאגה לילדים ולנוער. אחדות מהספינות נתפסו על-ידי הבריטים, והעולים נלקחו למחנה המעצר בעתלית. הנרייטה דאגה שגם שם יהיה להם מדריך מטעם עליית הנוער. כאשר השתחררו מהמעצר, נמצא להם מיד מקום שבו נקלטו. הנרייטה הציעה לנצל את מוסד עליית הנוער כדי לעזור לנוער במצוקה בתוך ארץ-ישראל. היא הציעה לשלוח נערים יתומים, עניים, הגרים באזורי מצוקה, לקיבוצים ולמוסדות שיעזרו לנוער. ידידיה לא הבינו לרוחה בעניין זה. הם חשבו שצריך להשקיע את כל המרץ בהעלאת הנוער מאירופה. רק מאוחר יותר החלה 'הדסה' בבניית 'קרן לעליית הנוער הארץ-ישראלי', זאת אומרת לתמיכה בנוער שחי בארץ. תוך כדי המלחמה הגיעה קבוצה נוספת של נערים. בארץ נודע שיהודים הצליחו לברוח
ממזרח אירופה דרך רוסיה ופרס. בין אלה היו גם ילדים ונוער, מקצתם יתומים, שנדדו מאות קילומטרים כמעט ללא אוכל. עליית הנוער ארגנה בשבילם רכבות מיוחדות. הילדים נקראו 'ילדי טהרן', והם נקלטו במחנות שהותאמו במיוחד לעניין זה וחונכו על-ידי עליית הנוער.
הנרייטה ראתה עצמה אחראית לכל ילד וילד בנפרד. רבים מהילדים היו יתומים, ומוסד עליית הנוער היה ביתם היחיד והנרייטה הייתה כמו אימא עבורם. היא השתדלה לבדוק איך כל ילד ונער מרגיש, האם המסגרת מתאימה לנער, ואם לא, למצוא לו מסגרת אחרת. בין הנערים שהגיעו היו נערים דתיים וחילוניים כאחד. הנרייטה לא הייתה דתייה ממש, אבל הייתה בת של רב ושמרה על חלק מהמצוות. היא סברה שחשוב שכל ילד יקבל חינוך דומה לחינוך שהיה מקבל בבית הוריו, ולכן חקרה כל ילד אם הגיע מבית דתי או חילוני, רק אז התאימה לו מסגרת לימודים ואורח חיים. בעיית הקליטה החריפה עם 'ילדי טהרן', שהגיעו מדרך נדודים ארוכה.
הנרייטה שמרה על קשר עם בוגרי עליית הנוער. מקצתם הקימו קיבוצים חדשים או הצטרפו לקיבוצים קיימים. אחרים יצאו לעיר. לאלו ולאלו דאגה הנרייטה להכשרה מקצועית. הבוגרים ראו בהנרייטה אם. הם הזמינו אותה לחתונותיהם וקראו על שמה את ילדיהם. לילדים אלה קראה הנרייטה "נכדיי" - הם היו האור שהאיר את חייה עד סופם.
1860 - נולדה בארצות-הברית, בתו הבכורה של הרב בנימין סאלד. קיבלה חינוך יהודי, הומניסטי ופוליטי.
1876 - סיימה את לימודיה בהצטיינות והחלה לעסוק בהוראה ובפעילות חברתית. לימדה מבוגרים.
1882 - ארגנה שיעורי ערב לפליטי הפרעות מרוסיה. שיעורים אלה התפתחו לבית-ספר למהגרים, ולמדו בו 4500 פליטים.
1909 - ביקרה בארץ-ישראל.
1912 - ייסדה את הסתדרות הנשים 'הדסה' ועמדה בראשה.
1914-1918 - במלחמת העולם הראשונה עבדה עם ה'ג'וינט' בסיוע ליישוב היהודי בארץ-ישראל שהיה במצוקה.
1920 - עלתה לארץ וריכזה את מאמציה בפיתוח מפעלי הבריאות והסעד של 'הדסה'.. עסקה בבניית תשתית לרפואה מונעת בקהילה, בבדיקות היגיינה בבתי-ספר, בהקמת מכון לפיסטור חלב ותחנות לטיפול באם ובילד - 'טיפת חלב'.
1923 - חזרה לארצות-הברית על מנת לטפל באחותה שחלתה.
1929 - חזרה לארץ-ישראל והייתה חברת הנהלה בהסתדרות הציונית ואחראית על הבריאות והחינוך.
1930 - חזרה לארצות-הברית לחגיגות יום הולדתה ה-70.
1931 - נבחרה לוועד הלאומי ומונתה לאחראית על פעולות הסעד של המוסד.
1933 - אחרי עליית הנאצים לשלטון, עמדה בראש מוסד 'עליית הנוער'. שימשה בתפקיד זה עד יום מותה.
1934 - הקבוצה הראשונה של 'עליית הנוער' הגיעה לארץ. הייתה אחראית לבניית בית-החולים 'רוטשילד-הדסה' בהר הצופים בירושלים.
1937 - בקונגרס הציוני שהתקיים בשווייץ התנגדה לתוכנית החלוקה של הבריטים ותמכה ברעיון הקמת מדינה דו-לאומית, ערבית-יהודית.
1942 - במלחמת העולם השנייה עמדה בראש המבצע המורכב והמסובך, שנודע בכינויו 'עליית ילדי טהרן'.
1945 - נפטרה. ביקשה בצוואתה לתרום כסף לקרן למחקר למען ילדים. ) המוסד - 'מכון סאלד למחקר במדעי ההתנהגות', תורם רבות בקידום הילד ובחינוך בישראל(. על שמה קיבוץ כפר סאלד, שנוסד עוד בחייה.
כל הזכויות שמורות Ⓒ עמותת סנונית והמכון למורשת בן גוריון
