חיה-לאה מאירסון-ראם

מהנערות הראשונות של המושבה חדרה.

נולדה בשנת 1876 ברוסיה.

עלתה עם הוריה ושני אחיה לארץ בשנת 1891. התיישבה עם משפחתה במושבה חדרה. הם היו בין ראשוני המתיישבים במושבה. עזרה בבניית הבית והמשק של הוריה בחדרה. חיה-לאה מאירסון-ראם חלתה. היא נשלחה ליפו להבריא והתעכבה שם עם הוריה בגלל מגפה שהייתה בארץ. היא המשיכה לעזור להוריה במשק, בבית ובטיפול באחיה. התבגרה ונישאה.

נפטרה במושבה חדרה בשנת 1965.

חיה-לאה נולדה וגדלה בבית אביה הסוחר, בעיר סמורגון ברוסיה. המשפחה התגוררה בבית הסב, שהיה בעל בית מלון. משפחתה של חיה-לאה הייתה מכובדת ונודעת בעיר. גם תושבי העיר שלא היו יהודים העריכו את בני המשפחה. כשפרצה שריפה בעיר, עזרו אנשי העיר להציל את בית משפחתה של חיה-לאה. אביה עסק במסחר בטבק. בצעירותו התחתן עם אמה, שהייתה קרובת משפחתו. בשנים הראשונות לנישואיהם נולד להם בנם בכורם. אחרי כמה שנים נסע האב ללונדון כדי לעבוד שם בבית חרושת לטבק ולהתמחות במקצועו - מסחר בטבק. בעת שהותו בלונדון נולדה בתו השנייה - חיה-לאה. כשחזר האב לביתו פיתח את עיסוקיו בטבק והתעשר מאוד.

חיה-לאה חיה חיים טובים כילדה יהודייה עשירה באירופה, עד שהחלו פרעות ביהודי רוסיה. הרוסים הגויים גנבו רכוש יהודי, הכו יהודים ואף הרגום. יהודים רבים החליטו לעזוב את רוסיה, הארץ שבה פוגעים ביהודים בשפלות ובאכזריות. מרבית היהודים החליטו להגר לארצות-הברית ולארצות אחרות, בתקווה שבארצות אלה יוכלו להסתדר ולחיות ברווחה ללא פרעות. אביה של חיה-לאה לא חשב כך. הוא הצטרף לאגודות 'חובבי ציון' שהחלו לקום ברוסיה. אנשי האגודות של 'חיבת ציון' ניסו לארגן עלייה לארץ-ישראל. חברי אגודות מרוסיה ורומניה אספו כסף ושלחו שליחים לקנות אדמות בארץ-ישראל כדי להתיישב עליהן. הם מאסו ברדיפות היהודים ובפרעות שהתחוללו בארצות הגולה וחשבו שיש לבנות מקום ליהודים בארץ-ישראל. סבה של חיה-לאה, דודיה וקרובים נוספים לא הבינו את התלהבותו של אביה מרעיון העלייה לארץ-ישראל, שנראתה להם ארץ לא תרבותית, הנשלטת בידי ערבים ותורכים. קרובי משפחה ניסו להניא אותו מרעיון העלייה בנימוקים שבארץ-ישראל אין בתים וודאי שאין בה מסחר. ולכן לא יהיה לו מה לעשות בארץ כזו שאין בה מסחר. ברוסיה המשפחה עשירה וחיה בנוחות, ומדוע לעבור לארץ שבה אין לא ביטחון ולא נוחות? אביה של חיה-לאה התעקש. הוא לא רצה להיות סוחר בארץ-ישראל, אלא חקלאי-איכר. הוא החליט לקנות אדמה בארץ-ישראל ולעבור אליה עם כל משפחתו. אביה של חיה-לאה הכיר את אחד האנשים שעלו לארץ והתיישבו במושבה גדרה. האיש הזה הגיע לביקור ברוסיה ואביה של חיה-לאה החליט לבוא לבקר איתו בארץ-ישראל. חיה-לאה, שני אחיה ואמה נשארו בבית - ברוסיה.

בארץ-ישראל קנה אבא של חיה-לאה בית וכרם במושבה החדשה, רחובות. הוא חזר לרוסיה מתלהב מהארץ שראה, וסיפר עליה נפלאות לבני ביתו. הוא בא כדי לקחת את חיה-לאה, את אמה ואת אחיה לארץ-ישראל. למרות ההתנגדות מצד כל בני המשפחה, החל האב לחסל את עסקיו. בתחילה החליט לנסוע רק עם בנו הבכור. הם חזרו כדי להביא את כל המשפחה - חיה-לאה, אמה ואחיה הקטן.

בהיותם עדיין ברוסיה, כתב להם מכר שנקנתה אדמה למושבה חדשה בשם חדרה, אדמה פורייה, זולה ונמצאת על חוף הים. המשפחה החליטה לוותר על הכרם ברחובות לטובת משק גדול במושבה החדשה - חדרה. בני המשפחה ארזו את כל חפציהם ומכרו את הרהיטים הגדולים. אבי המשפחה חיסל את עסקיו והם נסעו לביתם החדש - המושבה חדרה בארץ-ישראל.

כשחיה-לאה הייתה עדיין נערה, החליטו בני משפחתה לעלות לארץ-ישראל. המשפחה עזבה את ביתה המרווח והנוח, מכרה את החפצים הכבדים ונפרדה מקרוביה וממכריה הרבים בעיר.

בני המשפחה נסעו לעיר הנמל ומשם הפליגו לבירת תורכיה. בספינה שרתה אווירה טובה. היו בה משפחות נוספות שגם הן רצו להתיישב במושבה חקלאית בארץ-ישראל. כל המשפחות הללו ראו את משפחתה של חיה-לאה כבת-מזל, כי חיכתה לה כבר נחלה שרכש אבי המשפחה במושבה החדשה, חדרה. הנוסעים התיידדו זה עם זה ועזרו איש לרעהו. חיה-לאה חשה באווירה המיוחדת שהייתה באנייה - כולם נוסעים לארץ-ישראל והעלייה גורמת לכולם, וגם לה, שמחה והתרוממות רוח.

הספינה הגיעה דרך תורכיה ומצרים ליפו. בתחילה הייתה חיה-לאה מבוהלת מהמראות של יפו, שהיו חדשים בשבילה. במיוחד הסתייגה מתושבי העיר, שהיו צעקנים וקולניים לטעמה. גם תלבושתם הצבעונית הייתה זרה ולא מוכרה לה. לאט לאט התרגלה למראה העיר החדשה. חיה-לאה, אחיה ואחרים התפעלו במיוחד מהגמלים שהיו בעיר. בתקופה ההיא היו ביפו גמלים ששימשו להובלה, והחיה הגדולה והמשונה הרשימה מאוד את חיה-לאה. ידידיו של אביה ניסו לשכנע אותו להישאר בעיר ולעסוק במסחר, ובכך לבסס את עצמו מבחינה כלכלית לפני בואו לחדרה. אולם הוא לא הסכים והיה איתן בדעתו להגשים את תוכניתו להיות חקלאי עברי בארץ-ישראל, ולא להיות סוחר.

ימים אחדים אחרי שהגיעו ליפו העמיסו בני משפחתה של חיה-לאה את חפציהם על גמלים ועלו על עגלה שהובילה אותם לחדרה. העגלה יצאה מיפו אחרי הצהרים. את הלילה היו צריכים לבלות בפתח תקווה ולמחרת להגיע לחדרה. העגלה הייתה עמוסה, הדרך הייתה קשה והסוסים התקשו לשאת את הנוסעים על מטענם. חיה-לאה ראתה בפעם הראשונה את נופי הארץ ואת אנשיה. היא ראתה לצד העגלה שלהם צעירה רוכבת על סוס. הייתה זו צעירה מהמושבה פתח תקווה. חיה-לאה התפעלה מאוד מהמראה - בחורה יהודייה רוכבת לבדה על סוס...

תלאות הדרך היו רבות. אחד הסוסים שמשך את עגלתם מעד והעגלה התהפכה. למרבית המזל הצליחו כל יושבי העגלה לקפוץ ממנה בטרם התהפכה. אבל כיצד ימשיכו בדרכם לפתח תקווה, ואיפה יחנו לאחר רדת הלילה? הנוסעים פרקו את כל מטענם וניסו להחזיר את העגלה לגלגליה, אבל מאמציהם היו לשווא. לבסוף, נחלצו לעזרתם פועלים ערבים שעבדו סמוך לדרך. הערבים קראו קריאות עידוד כדי לחזק את עצמם במשימה הקשה, אבל חיה-לאה נבהלה מצעקותיהם התחילה לבכות מפחד. הצעירה שנראתה קודם לכן רוכבת על הסוס, הרגיעה את חיה-לאה ואמרה לה: "אם אני כאן איתכם לא יאונה לכם כל רע". העגלה הושבה על גלגליה והנוסעים המשיכו בדרכם.

העגלה הגיעה לפתח תקווה בשעה מאוחרת וחיה-לאה ראתה לראשונה את המושבה. היו בה מעט בתים, שחלקם היו ריקים, כי תושביהם עזבו את המושבה מפחד מחלת הקדחת. את הלילה עשו חיה-לאה ובני משפחתה במחסן ביתו של בעל העגלה. הם לא ישנו כל הלילה בגלל המחנק, ישבו יחד, שתו תה ושוחחו. הם החלו להרגיש את אווירת הכפר - באמצע הלילה החל התרנגול לקרוא ולא חדל עד אור הבוקר. בבוקר המשיכו בדרכם לביתם החדש - חדרה. הדרך הייתה ארוכה. חיה-לאה התחילה להכיר את נוף הארץ. הדרך עברה בין שדות ובתוך כפרים ערביים. הם עצרו בדרך פעמים מספר על מנת להאכיל את הסוסים ולתת להם לנוח. משפחתה של חיה-לאה הגיעה לחדרה בשעה מאוחרת. הם הגיעו אל החאן - הבית הערבי הגדול והישן, שבו גרו תושבי חדרה עד שבנו את בתיהם. ברוסיה היו רגילים לבית גדול ובו חדרים גדולים ומרווחים, והנה פה - חדר אחד, מלוכלך וטחוב. אביה של חיה-לאה אמר: "בארץ-ישראל יש לקבל הכול באהבה, אפילו ייסורים".

בני המשפחה החלו מיד בניקוי החדר ובסידורו. לאחר מכן העמידו לוחות עץ על הרצפה ופרשו את מצעיהם. כך ישנו בלילה הראשון בביתם החדש בחדרה.

חיה-לאה הגיעה לחדרה עם בני משפחתה, והם התארגנו בחדר שניתן להם בחאן הערבי הישן.

כל החיים בחדרה היו חדשים בשבילה - האוכל, העבודה, המגורים והאנשים. היא נפגשה לראשונה עם הערבים שישבו בקרבת החאן, ועוררה את התפעלותן של הנשים הערביות מיופיה ומגון עורה הבהיר. חיה-לאה נבהלה מהערביות שהחלו למשש את עורה, אך הן הרגיעו אותה בצחוקן וברוחן הטובה. עד מהרה התרגלה אל השכנים החדשים ואף נעזרה בהם.

המושבה הייתה מושבה חדשה, ולא היו בה שירותי אספקה כלל. אפילו את האוכל היה צריך להביא ממקומות אחרים. פעמים אחדות נשארה המושבה ללא לחם כי הדרכים, שלא היו סלולות, נפגעו בגשמים ולא היה אפשר להגיע למושבה. חיה-לאה ונשות המושבה האחרות ניסו ללמוד מהערביות כיצד להכין פיתות בטבון. הן בנו טבונים בקרבה לחאן וניסו את כוחן באפייה. אבל פעם אחרי פעם הן קלקלו את הבצק, עד שלמדו את הסוד משכנותיהן: את הגחלים יש להבעיר מחוץ לטבון ולא בתוכו. אחרי שהתנסו בכך פעמים אחדות, נוכחו הנשים לראות שהטבונים פולטים עשן רב, ונשות המושבה שישבו בחאן לא חזרו להשתמש בהם. שוב הייתה המושבה תלויה בלחם שהגיע ממקומות אחרים. מצב זה נמשך עד שנבנה תנור מודרני, וכל נשות המושבה היו משתמשות בו על-פי תור.

את החלב הייתה חיה-לאה מביאה מהאוהל הבדואי הסמוך, לשם הייתה הולכת בחברת אחד מאנשי המושבה. היא למדה לשתות את הקפה המר של הבדואים, ובזמן שהייתה שותה את הקפה, היו נשות הבדואים חולבות את הפרות לכלי שהביאה במיוחד לשם כך. לפעמים ליווה השייח' הבדואי את חיה-לאה בדרך חזרה לחאן - ביתה החדש. החיים בחדרה לא היו קלים. ביתם החדש של בני המשפחה היה במקורו דיר או רפת, ולמרות השיפוצים שנעשו לא היה זה בית נוח. למושבה לא הגיע אוכל בקביעות ועבודת החקלאות הייתה קשה מאוד. זו הייתה עבודה חדשה, שחיה-לאה כמו האחרים, לא הכירו עד אז. בנוסף לכל אלה תקפה את אנשי חדרה מחלת הקדחת. חיה-לאה חלתה שוב ושוב והגיעה כמעט עד לאפיסת כוחות. הרופא אמר שחייבים להעביר אותה לעיר יפו כדי שתירפא. הוריה של חיה-לאה שכרו עגלה כדי להביא אותה ליפו. כשהגיעו רצו להשתכן במלון גרמני שהיה שם. בעל המלון ראה את חיה-לאה וסירב לקבל את המשפחה, מחשש שהנערה תמות בלילה. היא נראתה צהובה ועל סף המוות. רופא שהיה במקום בדק את חיה-לאה והרגיע את בעל המלון. הוא טיפל בחיה-לאה כל אותו הלילה וגם ביום למחרת, עד שהוטב לה. היא נשארה עם הוריה עוד כמה ימים ביפו כדי להתאושש. אבל אז פשטה מגיפה בארץ, והיה אסור לעבור ממקום למקום, כדי לא להפיץ את המחלה. חיה-לאה והוריה 'נתקעו' ביפו ימים רבים עד שיכלו לחזור לביתם בחדרה.

חיה-לאה עבדה, מבוקר עד ערב, בכל עבודות הבית ודאגה לכל צורכי בני המשפחה. היא ניקתה, בישלה וטיפלה בשני אחיה, שהגדול שבהם עזר לאביו בשדה. היא מלאה את תפקיד האם כאשר אמה חלתה בקדחת ונשלחה לבית-החולים בהנהלת ד"ר הלל יפה בחדרה. אחרי זמן רב הבריאה האם וחזרה למושבה. באחד הימים קיבלו המתיישבים אישור מהשלטונות התורכיים להתחיל בבניית בתיהם. משפחתה של חיה-לאה הייתה בין המשפחות הראשונות שהחלו לבנות את ביתן. לרגל תחילת הבנייה ערך אביה של חיה-לאה מסיבה גדולה והזמין אנשים רבים לחגוג את ראשית בנייתם של בתי המושבה. הקשיים לא נגמרו. מחלת הקדחת לא פסחה על משפחתה של חיה-לאה ופגעה באביה. אבל למרות הקשיים נשארה המשפחה במושבה והחלה לראות בשגשוגה.