גולדה מאיר - ראש ממשלת ישראל בשנים 1973-1969. פעילה מרכזית בתנועה הציונית ובתנועת העבודה, לפני קום המדינה ולאחריה. נולדה בקייב, בירת אוקראינה, ב-3 למאי 1898. משפחתה היגרה לארצות-הברית בשנת 1903.
ב-1921 עלתה גולדה עם בעלה מוריס, לארץ-ישראל. הם הגישו מועמדותם להיות חברים בקבוצת מרחביה. כשהתקבלו עברו לגור במרחביה. אחרי שנתיים חזרו לתל-אביב. בשנת 1928 נתמנתה גולדה למזכירת מועצת הפועלות. תפקידה כמזכירת מועצת הפועלות פתח בפניה את דרכה בחיים הציבוריים בארץ-ישראל. ב-1932 נשלחה לארצות-הברית, שם שימשה שנתיים כנציגת מועצת הפועלות. ב-1934 חזרה לארץ ונכנסה לעבודה בוועד-הפועל של ההסתדרות.
בסוף שנת 1940 התייצבה גולדה בראש הפעילות המדינית של ההסתדרות, לאחר שדוב הוז, אשר ריכז את הפעילות המדינית של ההסתדרות עד אז, נהרג בתאונת דרכים. בשבת ב-29 ביוני 1946, עצרו הבריטים את כל מנהיגי היישוב שהיו אז בארץ. ביניהם נעצר משה שרת, שהיה מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. גולדה שימשה כממלאת תפקידו.
אחרי מלחמת העולם השנייה התרכזה גולדה בעבודה בקרב היישוב העברי והעם היהודי בתפוצות. בנוסף לכך היא נפגשה עם הרבה מנהיגים בעולם, כדי לשכנע אותם בחשיבותה של הקמת מדינה יהודית. בין הפגישות הללו נפגשה גולדה עם המלך עבדאללה, שליטה של ירדן. היא יצאה פעמיים בשליחות ליהודי ארצות-הברית. בסוף מאי 1948, כאשר שהתה בשליחות בארצות-הברית, התמנתה לצירה הראשונה של מדינת ישראל במוסקווה.
אחרי הבחירות לכנסת הראשונה, כאשר הורכבה הממשלה הנבחרת הראשונה, הוזמנה גולדה בידי דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, להיות שרת העבודה. 7 שנים שימשה שרת העבודה.
בשנת 1956 התמנתה גולדה לשרת חוץ. כמעט 10 שנים שימשה גולדה בתפקיד זה. ב-1965 הפתיעה גולדה את חבריה כשהודיעה שהיא רוצה לפרוש מהממשלה. למרות כל הבקשות של חבריה היא לא נכנסה לממשלה. היא מילאה תפקיד של מזכירת מפא"י. ב-1969 היא חזרה לממשלה ונבחרה לתפקיד ראש הממשלה, וכיהנה בתפקיד זה 5 שנים.
ב-1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים בהפתעה גדולה ותוצאותיה היו קשות מאוד. הרבה אנשים כעסו על מה שהתרחש בזמן המלחמה וקודם לכן והאשימו בכך גם את הממשלה. גולדה החליטה להתפטר מראשות הממשלה. בפעילותה בתוך מפלגת העבודה המשיכה עד יומה האחרון. נפטרה בשנת 1979.
גולדה מאיר נולדה בקייב בירת אוקראינה ב-3 במאי 1898, לאביה, משה יצחק מאבוביץ' ולאמה, בלומה לבית ניידיץ' . אמה של גולדה סיפרה לילדיה על נישואיה לאביהם, שלא היו מקובלים בתקופה ההיא. בני זוג נהגו להכיר זה את זו באמצעות שדכן וההחלטה על נישואים הייתה בידי ההורים. אך אצלם היו הנישואים פרי של אהבה. בצעירותו הגיע אביה של גולדה לעיירת מגוריה של אמה, והיא ראתה אותו והתאהבה בו. אף-על-פי שהתנהגות כזו הייתה חריגה בזמן ההוא, הצליחה האם לשכנע את הוריה שיסכימו לנישואיהם. אביה של גולדה היה נגר. על מנת לשפר את המצב הכלכלי של משפחתו, עבר האב לעיר קייב, בה קיבל עבודה מהממשלה. במקדמה שהוענקה לו בנה לעצמו נגרייה, אבל העבודה נתבטלה והוא שקע בחובות.
למשפחה נולדו שמונה ילדים, מהם נותרו בחיים רק 3 בנות. שיינה הבכירה, גולדה וציפורה. המשפחה הייתה ענייה מאוד, ולעתים קרובות שרר רעב בבית. גולדה זכרה את הפחד הגדול שלה מפוגרומים - פרעות, שבהם התעללו התושבים הגויים ביהודים ופגעו בהם. היא זכרה מקרה שבו סגר אביה את דלת ביתם בקרשים נגד הפורעים. הפורעים, אמנם, לא הגיעו לביתם, אבל עדיין הפחד היה גדול מאוד. גולדה נוכחה לדעת שאביה לא היה יכול לעשות דבר מלבד חסימת הפתח בקרשים, וידעה שהפורעים מגיעים דווקא אליהם בגלל היותם יהודים.
הוריה של גולדה שמרו את החגים ואת המצוות, אבל הדת לא הייתה דבר מרכזי בחייהם. כאשר מלאו לגולדה 5 שנים עברה המשפחה לפינסק, מקום מגורי משפחת האם, בתקווה ששם ישתפר מצבם הכלכלי. לאחר תקופה קצרה החליט האב להגר לאמריקה. הוא נסע בגפו, כדי למצוא עבודה ולהסתדר לפני שיביא את משפחתו לארץ החדשה. שלוש שנים חיכו גולדה, אחיותיה ואמה עד שמצא אבי המשפחה עבודה באמריקה. בינתיים התקיימו בצמצום, בעזרת סבה של גולדה. גולדה התחילה ללמוד בבית-הספר קריאה, כתיבה וחשבון. אחותה הגדולה והאהובה של גולדה, שהייתה כבר בת 14, למדה גם היא, למרות התנגדותה של אמה, שהעדיפה שבתה הגדולה תעזור בפרנסת המשפחה. נוסף ללימודים הצטרפה אחותה הגדולה של גולדה לתנועת נוער ציונית מהפכנית והאמינה שתוכל לשנות את העולם. התנועה דגלה בשוויון זכויות של כל בני-האדם בעולם, ובעליית היהודים לארץ-ישראל. פעילותה בתנועת הנוער הייתה מסוכנת מאוד, כי בתקופה ההיא אסרו שלטונות רוסיה כל מי שנתפס בפעילות פוליטית ועינו אותו. למרות בקשות אמה המשיכה אחותה של גולדה בפעולותיה. בשנת 1906, כשהייתה גולדה בת 8, מצא אביה עבודה. המשפחה עזבה את פינסק והיגרה לאמריקה. המסע באונייה ארך 14 ימים ולא היה קל. האם ושלוש ילדותיה ישנו על דרגשים חשופים בבטן האונייה. במהלך רוב הנסיעה סבלו האם והאחיות ממחלת ים. גולדה שהרגישה טוב יותר, עמדה על הסיפון וחשבה מה יהיה טיבו של המקום החדש שהיא נוסעת אליו.
כשהגיעו למילווקי, עיר בארצות-הברית, גרו באופן זמני בחדר בבית משפחה יהודית. הם פגשו את אביהן לאחר שלוש שנים שלא ראו אותו. מראהו השתנה: הוא גילח את זקנו ולבושו היה אחר מזה שזכרו. דבר ראשון, לקח אותן האב למסע קניות של בגדים חדשים, מתוך רצון להפוך את משפחתו, כהרף עין, למשפחה אמריקנית אמיתית. אחותה הגדולה של גולדה כעסה, כי היא לא רצתה לבוא לארצות-הברית וגם לא רצתה את הבגדים החדשים. המשפחה טיילה בעיר וגולדה התפעלה מכל מה שראתה. גולדה הופתעה מאוד מהפרסומות, שלא ראתה כמוהן ברוסיה, כמו פרסומת לשמן דגים באמצעות בובת דג נוצצת. לראשונה היא ראתה מכוניות וחוותה את המולת העיר. המשפחה עברה לגור בדירה קטנה, שחלק ממנה שימש כחנות. האם הפעלתנית פתחה בה מחלבה, שהפכה אחר כך לחנות מכולת. אביה של גולדה לא עזר בחנות ואף לא אחותה הגדולה. גולדה נאלצה לעבוד בחנות ולעזור לאמה בעבודתה. היא התחילה ללמוד בבית-ספר עממי. במהירות גדולה למדה את הלשון האנגלית והצטיינה בשאר המקצועות שלמדה בבית-הספר. בגלל עבודתה בחנות איחרה בכל יום לבית-הספר, דבר שציער אותה מאוד והביא אותה לדמעות בדרכה לבית-הספר. אבל, אמה המשיכה וביקשה ממנה לעזור בחנות בבקרים, בשעה שהיא מטפלת בבית. יום אחד הגיע שוטר והסביר לאמה של גולדה, שעל-פי החוק הילדה צריכה להגיע לבית-הספר בזמן. אבל אמה של גולדה, שלא ידעה אנגלית, לא הבינה את השוטר והמשיכה לבקש מגולדה את עזרתה. למרות איחוריה הייתה גולדה תלמידה מצטיינת. כבר בבית-ספר התחילה גולדה להתעניין בעבודה ציבורית. היא רצתה לשנות את העולם ולהיות אדם חשוב ויוצר. דאגתה הראשונה הייתה נתונה לתלמידות עניות, שלא יכלו לרכוש ספרי לימוד. בבית-הספר שבו למדה היו הלימודים חינם, אבל גבו סכום קטן לקניית ספרי
לימוד, שלא כל התלמידים יכלו לעמוד בו. גולדה חשבה שהמצב חייב להשתנות. יחד עם חברותיה החליטה להתחיל במגבית והן הקימו אגודה וקראו לה 'האגודה האמריקנית של האחיות הצעירות'. גולדה הייתה רק בת אחת עשרה, אבל כיוון שהייתה היושבת-ראש של האגודה, קיבלה על עצמה לשכור אולם ולשלוח הזמנות לאירוע של המגבית לכל תושבי הרובע. עשרות אנשים הגיעו, וגולדה הסבירה לאנשים שעליהם לעזור לילדים חסרי יכולת לקנות ספרי לימוד. אמה התחננה בפניה שתכין את הנאום בכתב, אבל גולדה נאמה 'מהראש'. כך עשתה מאז ובכל תפקידיה אחר כך.
באותו קיץ קיבלה גולדה את משרתה הראשונה. היא הייתה זבנית בחנות כלבו גדולה. כדי לחסוך בהוצאות הלכה לעבודה ברגל, ובסוף הקיץ קנתה לעצמה מעיל חורף חם מהכסף שהרוויחה.
גולדה סיימה את בית-הספר היסודי בהצטיינות. היא נבחרה, מבין כל הבוגרים, לנאום את הנאום בטכס הסיום. גולדה הייתה בטוחה שתמשיך ללמוד בתיכון ואחר תהיה מורה בבית-ספר. אבל הוריה חשבו אחרת. הם חשבו שגולדה, בת הארבע עשרה צריכה להתחיל לעבוד, להרוויח כסף ולהתחתן. גולדה רבה והתווכחה איתם, אבל דבר לא עזר. אחותה הגדולה, שגרה עם בעלה בעיר אחרת, תמכה בה. גולדה התחילה ללמוד בתיכון ויחד עם זאת עבדה בעבודות שונות. היא החליטה שלעולם לא תבקש כסף מהוריה. אבל חייה נהיו קשים יותר ויותר. אמה מצאה לה 'שידוך', בחור שיישא אותה לאישה, אדם נחמד אבל מבוגר ממנה בשנים, והיא לא הסכימה בשום פנים ואופן.
אחותה של גולדה, שהייתה חולה וענייה, הזמינה את גולדה לגור בביתה. היא חשבה שלימודיה חשובים מאוד, ואם הוריה אינם מבינים זאת עדיף שתהיה בביתה. גולדה אספה כסף ובאחד הימים ברחה מבית הוריה, עלתה לרכבת ועברה לגור בבית אחותה. גם בבית אחותה המשיכה גולדה לעבוד אחרי הצהריים בחנות, אך הדבר לא הפריע לה. היא ניצלה את הזמן והכינה את שיעוריה בחנות. בערבים ביקשה ממנה אחותה שתלמד, אבל גולדה התעניינה יותר באסיפות שהתקיימו בבית אחותה, שם נפגשו יהודים רבים שהגיעו מרוסיה. רובם היו סוציאליסטים - האמינו בשוויון בין אנשים, ומקצתם היו גם ציונים.
כל השיחות התנהלו ביידיש. גולדה הצעירה התפעלה מהאנשים שהשתתפו בפגישות, ושמעה על סופרים יהודים ועל חלוצים יהודים סוציאליסטים, שעלו לארץ בשנים ההן. שם גם פגשה גולדה את בעלה לעתיד - מוריס מאירסון. היא התאהבה בו בזכות הידע הרב, שרכש לא בבית-הספר, אלא בלימוד עצמי. הם החלו לצאת יחד לקונצרטים ולטיולים והיו לזוג.
אחותה של גולדה פחדה שהיא אינה משקיעה די בלימודיה. גולדה, שלא רצתה שמישהו אחר ינהל את חייה, יצאה מבית אחותה, כשרק בגדיה לגופה, וחיפשה מקום משלה לגור בו. היא עברה לגור עם שתי חברות, המשיכה ללמוד ומצאה משרה כתופרת מכפלות למכנסיים. אביה של גולדה כתב לה שאמה אינה מרגישה טוב, מתגעגעת וחוששת. גולדה החליטה לחזור הביתה. היא התייעצה עם מוריס, והוא הציע לה נישואין. כיוון שהייתה צעירה החליטו לחכות עד שתתבגר מעט.
גולדה חזרה לבית הוריה ולבית-הספר התיכון במילווקי. המצב בבית השתפר, הוריה עברו לבית גדול יותר ומצבם הכלכלי הוטב. כשחזרה, היה ברור להוריה שהיא תמשיך ללמוד בתיכון. כאשר סיימה את בית-הספר התיכון, המשיכה ללמוד בסמינר למורים, והוריה תמכו בדרכה.
תקופת מלחמת העולם הראשונה 1918-1914, הייתה תקופה סוערת בביתה של גולדה. אמה הרבתה לארח מהגרים שעברו דרך הבית והאב הפך להיות פעיל בתנועה הציונית הסוציאליסטית. חברי הגדודים העבריים, שלחמו במלחמת העולם הראשונה והתגייסו בארצות-הברית, התארחו בביתם בדרך לגיוס. אמה של גולדה נתנה לכל אחד מהם תיק רקום לתפילין ותיק ובו עוגיות. בבית המשפחה עברו מנהיגים יהודים ידועים, ביניהם דוד בן-גוריון. האנשים שהגיעו מארץ-ישראל השפיעו מאוד על גולדה. היא התחילה לחשוב ברצינות על עלייה לארץ-ישראל.
אחרי שסיימה את הסמינר למורים התחילה גולדה ללמד יידיש בבתי-ספר עממיים. היא שמחה ללמד ילדים יידיש - שפת היהודים שאהבה מאוד. בבתי-הספר הללו הייתה רוח של תנועת העבודה הציונית. בשנים אלה הצטרפה גולדה למפלגת 'פועלי ציון', מפלגה של פועלים ציונים סוציאליסטים שדרשו שוויון בין בני האדם. בין חברי 'פועלי ציון' היו אנשים שדרשו שעיקר הפעילות תהיה בארצות הגולה, למשל: לסייע בארגון ההגנה העצמית נגד הפורעים הגויים. לעומתם היו חברים שחשבו כי רק בארץ-ישראל תצליח המפלגה להגשים את כל רצונותיה.
בסוף המלחמה היו פרעות ביהודי אוקראינה ופולין. גולדה החליטה לארגן מצעד מחאה ברחובות מילווקי נגד הפרעות הללו. אחד הסוחרים הלא-יהודים בעיר, הזמין אותה אליו ואמר לה שאם היא תארגן מצעד כזה הוא יעזוב את העיר, והיא ענתה לו שיעשה כרצונו. המצעד התקיים בהצלחה רבה ובהשתתפות רבים, גם מתוך האוכלוסייה הלא יהודית. אבל גולדה הרגישה שלא די בזאת, ועליה לעלות לארץ-ישראל כדי להגשים את כל רעיונותיה. גולדה הייתה פעילה מאוד במפלגת 'פועלי ציון'. בשנת 1918, בהיותה בת 20, נבחרה לנציגה מטעם 'פועלי ציון' לקונגרס היהודי אמריקאי. היא סיירה ברחבי ארצות-הברית וייסדה סניפים נוספים של מפלגת 'פועלי ציון'. גולדה עשתה את כל הדברים האלו למען מטרה אחת - העלייה לארץ ישראל.
מוריס, ארוסה של גולדה, לא היה ציוני. הוא לא חשב שצריך לעלות לארץ-ישראל. הוא היה סוציאליסט, דגל בשוויון בין אנשים בכל התחומים, אבל השקפותיו היו כלליות, ולא התייחסו דווקא לארץ-ישראל. גולדה הודיעה למוריס שתנאי לנישואיהם הוא הסכמתו לעלות לארץ-ישראל ולחיות בקיבוץ. מוריס היסס. ארץ-ישראל אמנם משכה אותו, אך הוא לא היה שלם עם הצעד הזה. אבל אז חל שינוי בקרב הציונים בעולם - ממשלת בריטניה, שכבשה את ארץ-ישראל, הצהירה שהיא תומכת בבניית בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. להצהרה זו קראו 'הצהרת בלפור'. מוריס וגולדה נישאו לאחר כחודשיים מיום שניתנה הצהרת בלפור. הם התכוננו לעלות לארץ-ישראל ולהצטרף לקיבוץ.
גולדה ומוריס נישאו בדצמבר 1917, כחודש לאחר פרסום הצהרת בלפור. גולדה מספרת שההצהרה נסכה בה תחושה של התרוממות נפש, והיא כותבת כי לדעתה השפיעה ההצהרה על החלטתו של מוריס לנסות ולחיות בארץ-ישראל. גולדה ומוריס רצו להינשא בטכס אזרחי, אבל אמה של גולדה התנגדה לכך וטענה שזה יבייש את המשפחה כולה. הם נענו לבקשתה והטכס נערך בבית הוריה, בנוכחות רב חשוב ממילווקי - הרב שנפלד.
כעת, מספרת גולדה, הייתה בדרכה אל המקום היחיד שמשך את לבה באמת - ארץ-ישראל. אך מאחר שמלחמת העולם הראשונה טרם הסתיימה, לא יכלו לצאת לדרך ועברו לחיות בבית משלהם לשנתיים. גולדה נסעה הרבה מטעם מפלגת 'פועלי ציון' ונאמה באנגלית וביידיש במקומות שונים.
בוועידת הקונגרס היהודי האמריקני, שהתכנסה בפילדלפיה ב-1918, נבחרה גולדה להיות נציגה.
בחורף 1920 שכר הזוג דירה בניו-יורק, ושניהם התחילו להתכונן ליציאה לארץ-ישראל. הם חלקו את הדירה עם שני זוגות נוספים, שחשבו, כמותם, לצאת לארץ-ישראל. לקראת הנסיעה מכרו חלק גדול מחפציהם, משום שהאמינו שהחיים בארץ הם חיי חלוצים ולא יזדקקו למרבית חפציהם. הם מכרו את הרהיטים, את הווילונות, את המגהץ ואפילו את צווארון הפרווה של מעיל החורף הישן, כי חשבו שבארץ-ישראל האקלים חם יותר, הם יגורו באוהלים ולא יהיה להם צורך בבגדי חורף. הדבר היחיד שעליו לא ויתרו היה 'גרמופון' ,מערכת להשמעת מוסיקה, שהייתה מופעלת על-ידי סיבוב ביד. הם הצטיידו בשמיכות רבות, כדי לרפד להם מצע רך אם יצטרכו לישון על הרצפה. לאחר מכן יצאו לנסיעת פרידה מן ההורים, מהמשפחה ומהחברים. גולדה מסכמת את תקופת חייה בארצות-הברית עד המעבר לארץ כך: "הפרק האמריקני בחיי היה מסתיים והולך. לעתים קרובות הייתי עתידה לחזור לארצות-הברית בזמנים טובים ורעים ואפילו להישאר שם הרבה חודשים ברציפות. אבל מעולם לא שבה ארצות-הברית להיות לי בית". הם עלו על אוניית קיטור עלובה בשם 'פוקאהונטס'. וכפי שמספרת גולדה - כל מה שיכול היה להשתבש - אכן השתבש. ידוע היה שהספינה אינה כשירה לשייט, ולכן פתחו אנשי הצוות בשביתה עוד קודם שעלו הנוסעים על הסיפון. כשסוף-סוף יצאו לדרך - התמרדו אנשי הצוות והפגינו את כעסם על-ידי פגיעה בנוסעים. הם מהלו את מי הים ואת מי השתייה, זרו מלח על המאכלים וחיבלו במכונות עד שהאונייה נטתה על צדה ואף נעצרה מדי פעם. הם ירדו מהאונייה בנאפולי והמשיכו ברכבת, ולאחר מכן עלו על אנייה בדרך לאלכסנדריה שבמצרים. באלכסנדריה החליטו להמשיך ברכבת לקנטרה, ושם, כשהם מלווים בעדת קבצנים, עלו לרכבת רעועה ומלוכלכת ובחום כבד מנשוא ללא אפשרות להשיג מים - המשיכו בדרכם. בקנטרה, באמצע הלילה, החליפו שוב רכבות והמשיכו לארץ-ישראל. הם הגיעו לתל-אביב בבוקר לוהט של חודש יולי. תל-אביב נראתה לגולדה כמו כפר גדול ולא יפה.
חבריהם, שהיו צריכים לבוא לקבל אותם בתחנת הרכבת, לא הגיעו, והם עמדו שם ולא ידעו לאן לפנות. מישהו מהחברים אמר כבדיחה: "אם כן, גולדי, את רצית לבוא לארץ-ישראל , הנה הגענו. עכשיו אנו יכולים כולנו לחזור - זה מספיק". אבל גולדה אפילו לא חייכה. מישהו ניגש אליהם והציג את עצמו כאדון ברש - בעל מלון בקרבת מקום. הוא הזמין להם כרכרה והם הכניסו לתוכה את החבילות שלהם והלכו אחריה בבוץ עד לבית המלון.
לאחר כמה ימים עברו לדירה בת שני חדרים בשכונת נווה צדק. בדירה לא היה חשמל והאמבט ובית השימוש היו בחצר. גולדה התחילה לתת שיעורים פרטיים באנגלית. את הדירה הפכו בהדרגה לביתם, יחד עם אחותה ומשפחתה שעלו עימם.
לאחר מספר חודשים הם פנו בבקשה להתקבל כחברים בקבוצת מרחביה בעמק יזרעאל, שבו היה ידיד של מוריס, בעלה של גולדה. להפתעתם, דחו את בקשתם משום שחברי הקבוצה החליטו לא לקבל עדיין אנשים נשואים וכן משום שלא האמינו שבחורה 'אמריקנית' תוכל או תרצה לעבוד בעבודה הגופנית הקשה שנדרשה שם. אבל גולדה התעקשה שתינתן להם הזדמנות, ובסופו של דבר הזמינו אותם למרחביה לכמה ימים, כדי שהחברים יכירו אותם ויראו אם הם מתאימים. בעקבות הביקור הרשו להם להישאר, ובסתיו 1921 עזבו גולדה ומוריס את תל-אביב ועברו למרחביה.
גולדה ידעה שעליה להוכיח שהיא יכולה לעבוד בכל עבודה קשה שתוטל עליה. היא קטפה שקדים במטע ועזרה לטעת יער קטן באזור מסולע. לאחר מספר חודשים הם התקבלו כחברים ומרחביה הפכה להיות ביתם. כעבור זמן התחילה גולדה לעבוד במטבח ולארגנו מחדש. היא שינתה את התפריט והקפידה להגיש את האוכל בצורה יפה יותר וכן פרשה מפה על השולחן לסעודת השבת. היא לא חשבה, כנשים אחרות, שעבודת המטבח פחות מכובדת מעבודות אחרות. בחורף עברה לעבוד בלול ונשלחה לבית-ספר חקלאי ללמוד על גידול עופות. גולדה התרגלה יותר ויותר לחיי הקיבוץ, אבל למוריס נעשו החיים קשים יותר ויותר. הוא סבל מכך שלא הייתה לו פרטיות ומכך שאיש לא התעניין בתחומים שהוא התעניין בהם, כמו מוסיקה וספרים. כמו כן הפריעה לו הרצינות שבה התייחסו לכל דבר. גולדה נבחרה לחברה בוועדה המתמדת של מרחביה - ועדה שהייתה אחראית לקביעת המדיניות הכוללת של הקבוצה - וזה היה כבוד רב לחברה חדשה. אחר כך, נבחרה לייצג את הקיבוץ בכנס של התנועה הקיבוצית. היא גם נבחרה ללוות בארץ את אשתו של אחד המנהיגים הבריטים שבאה לביקור. זאת הייתה הזדמנות בשביל גולדה לסייר בארץ ולראות מקומות חדשים.
כעבור כשנתיים וחצי חלה מוריס ובמשך כמה שבועות לא החלים ממחלתו. הם עזבו את הקיבוץ, אבל גולדה האמינה שיחזרו לאחר שמוריס יחלים. שבועות אחדים הם גרו בתל-אביב בביתם של שיינה, אחותה של גולדה שעלתה עימה לארץ, ובעלה שמאי שהגיע לארץ אחריה. אבל בתל-אביב לא היו מאושרים. גולדה התגעגעה למרחבים של מרחביה ולידידים שהיו לה שם.
כשהציעו להם לעבור לירושלים ולעבוד במשרד של 'סולל בונה', הם שמחו מאוד להצעה. בירושלים גם נולד בנם, מנחם. כשהיה התינוק בן שישה חודשים, חזרה איתו גולדה למרחביה ומוריס נשאר בירושלים. גולדה הבינה שמוריס לא יבוא איתה למרחביה והייתה צריכה להחליט: מה קודם למה - חובתה כלפי בעלה, כלפי ביתה וילדה, או דרך החיים שאותה רצתה באמת. היא החליטה שחובותיה קודמים, ולכן חזרה לירושלים מתוך כוונה להתחיל מהתחלה. כמה שנים חיה גולדה בירושלים. לבני הזוג נולדה בת נוספת, אבל גולדה לא הייתה מאושרת. גולדה לא עבדה בעבודה מסודרת ומשכורתו של מוריס לא הספיקה למשפחה המתרחבת. גולדה כיבסה מדי פעם את הכביסה בגן של בנה, אך החיים היו קשים. משבר כלכלי שרר אז בארץ ומשפחת מאירסון סבלה מאוד.
כעבור כמה שנים, בשנת 1927, כשנסעה גולדה לתל-אביב, הציע לה מכר שלה מתקופת עבודתה בתנועה את תפקיד יושבת-ראש מועצת הפועלות, שהייתה המוסד שבו התארגנו הפועלות בארץ. גולדה היססה אם לקבל על עצמה את התפקיד בתל-אביב ולעזוב את בעלה שרצה להמשיך לחיות בירושלים. היא גם ידעה שהתפקיד ימנע ממנה להיות הרבה זמן במחיצת ילדיה. למרות ההיסוסים קיבלה על עצמה גולדה את התפקיד. היא עברה לתל-אביב עם ילדיה, ובעלה נשאר בירושלים. למרות תפקידה ניסתה לבלות עם ילדיה זמן רב ככל האפשר. גולדה המשיכה לקבל תפקידים חשובים בהסתדרות הפועלים ואחר כך גם בסוכנות היהודית. היא המשיכה לגדל את ילדיה בעצמה ולחיות בנפרד מבעלה.
גולדה מאיר הייתה בין האנשים שהובילו את היישוב היהודי בארץ-ישראל להקמת מדינת ישראל.
לפני הקמת המדינה הייתה גולדה חברה בהנהלת הסוכנות היהודית. הנהלת הסוכנות היהודית הייתה, למעשה, הממשלה של כל היהודים הציונים בעולם. גולדה הייתה האישה היחידה בגוף זה, וזאת, כנראה, הסיבה שהבריטים לא אסרו אותה ב'שבת השחורה', יחד עם כל המנהיגים האחרים שהיו בארץ. 'השבת השחורה' הייתה שבת בקיץ של שנת 1946, שבה אסרו הבריטים את כל מנהיגי היישוב היהודי וחיפשו נשק בכל רחבי הארץ. שפר מזלם של אחדים מהמנהיגים, כמו בן-גוריון, שהיו בעת ההיא בחוץ-לארץ. היו מי שחשבו שגולדה תיאסר אף היא. פולה, אשתו של בן-גוריון, צלצלה אל גולדה כל אותו היום ובכל פעם שאלה: "גולדה, את בבית? לא באו לקחת אותך?".
גולדה הייתה לראש ההנהלה המדינית של הסוכנות. תפקיד זה היה דומה לתפקיד של שר חוץ. היא הייתה אחראית מטעם התנועה הציונית לקשרי החוץ עם מדינות העולם, וביניהם גם עם הבריטים ששלטו אז בארץ.
היה ברור לגולדה, שבתפקידה החדש כראש ההנהלה המדינית של הסוכנות, היא צריכה להגיב על ה'שבת השחורה'. היא פחדה שאם הסוכנות היהודית לא תגיב, יגיבו ארגוני המחתרת הפורשים - אצ"ל ולח"י - במעשה אלים שיגרום לבריטים לפעול ביד קשה יותר. היא גם ידעה שחוסר תגובה יאכזב את היהודים בארץ-ישראל. גולדה חשבה שתגובה מתאימה היא הפגנה גדולה של כל יהודי הארץ. האדם היחיד שהיה יכול לקרוא לכל היהודים להשתתף בהפגנה כזו היה חיים וייצמן, נשיא התנועה הציונית. היא נסעה אליו מיד לרחובות. וייצמן היה מוכן לקרוא להפגנה כזו, בכמה תנאים: הוא רצה לקרוא להפגנה רק אחרי שהנהלת הסוכנות תיפגש בפריס, ורק אם 'ההגנה' - הארגון הגדול שדאג להגנת היהודים בארץ-ישראל - שהייתה בפיקוד הסוכנות היהודית, לא תגיב תגובה משלה.
גולדה נפגשה עם האנשים שהיו האחראים על 'ההגנה' וביקשה מהם לא לפעול. הם הסכימו. גולדה נסעה לישיבה של הנהלת הסוכנות בפריס. הפגישה התקיימה בפריס, כי היה ברור שאם היא תיערך בארץ יאסרו הבריטים את דוד בן-גוריון. וייצמן חזר בו מהסכמתו לקרוא להפגנה כללית. בינתיים החלו להתנהל שיחות עם בריטניה, ששלטה בארץ, על עתיד ארץ-ישראל. התקופה הייתה מיד אחרי שואת היהודים באירופה, והנהלת הסוכנות חשבה שהפתרון היחידי הוא הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. באותה שנה התכנס הקונגרס הציוני. זה היה הקונגרס הראשון לאחר מלחמת העולם השנייה. בנאומה בקונגרס דיברה גולדה על האסון הנורא שקרה לעם היהודי בשואה. היא דיברה על תפקידם של ה'צברים' - ילידי הארץ, בהבאת שרידי השואה לארץ, וכן דיברה על העלייה הבלתי לגאלית. בכינוס הוחלט שגולדה תהיה ראש ההנהלה המדינית של הסוכנות בארץ-ישראל.
מי שקדם לה בתפקיד שוחרר בינתיים ממעצר, והוחלט שהוא ישב בוושינגטון וינסה לקדם את רעיון המדינה היהודית בארצות-הברית ובארגון האומות המאוחדות - האו"ם. גולדה חזרה לארץ. רבים מהיהודים שניסו לעלות לארץ-ישראל בניגוד לחוק הבריטי, שהגביל את העלייה היהודית, נתפסו על-ידי הבריטים וישבו במחנות מעצר בקפריסין. גולדה ניסתה לפעול למענם, ובייחוד למען הילדים שבקרבם. רבים מהילדים היו יתומים. גולדה ביקשה מהבריטים רישיונות להעלות את היתומים לארץ-ישראל, ולאחר דין ודברים הצליחה לשכנעם. היא נסעה לקפריסין להיפגש עם העצורים ולהסביר להם שילדים ויתומים ייסעו קודם. קודם לכן היא נפגשה עם מפקד המחנות הבריטי, שאמר לה שלא הועברה לו הודעה לגבי העלאת היתומים. אולם תוך כדי השיחה הוא התרצה והסכים להעלאתם. לגולדה התברר, מאוחר יותר, שהגיעה אליו הודעה שגולדה היא אישה קשה וכדאי להתפשר איתה.
בקפריסין נפגשה גולדה עם נציגי העצורים וגם ערכה פגישה עם כל העצורים, שבה הסבירה להם את ההסכם. מעטים מבין העצורים, במיוחד אלו שהיו קשורים למחתרות הפורשות - אצ"ל ולח"י, התנגדו להסכם. לבסוף הסכימו כולם והילדים עלו לארץ.
המצב בארץ הלך ונהיה קשה. הבריטים הגיבו בענישה רחבה. הם הכריזו עוצר על ערים, עצרו אנשים והפעילו שריוניות נגד מפגינים. יתר על כן, הארגונים הפורשים המשיכו בפעילויות אלימות, שהביאו לעונשים נוספים מצד הבריטים. בריטניה החליטה שהמצב חמור למדי והיא העבירה את הטיפול בבעיה של ארץ-ישראל לאומות המאוחדות. האו"ם שלח ועדה כדי לחקור את בעיית ארץ-ישראל. גולדה הייתה אחד האנשים המרכזיים שהופיעו לפני הוועדה. היא הסבירה לאנשי הוועדה את הבעיות של העם היהודי, וגילתה שחברי הוועדה אינם יודעים הרבה על הציונות ועל ארץ-ישראל ומצבה. גולדה ניסתה להסביר להם בזמן קצר את כל הבעיות ואת המצב בכלל. גולדה גרה בתל-אביב ועבדה בבניין הסוכנות בירושלים. הערבים התחילו לתקוף בדרכים ובמיוחד בדרך לירושלים. היא לא הסכימה להיכנע לערבים ולהפסיק את הנסיעות. בנסיעות ליוו אותה אנשי 'ההגנה', כשומרים.
נוסף להתקפות הערבים ערכו הבריטים חיפושים במכוניות שעברו בדרך כדי למצוא נשק. באחד החיפושים האלה מצאו אקדח אצל אחת המלוות של גולדה. החיילים הבריטים רצו לעצור אותה בבית-מאסר בכפר ערבי, אך גולדה הודיעה שתלך יחד עם הצעירה, והבריטים נכנעו. גולדה ומלוויה בילו את הלילה ביישוב יהודי בדרך. הוועדה של האומות המאוחדות המליצה על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות - יהודית וערבית. ירושלים הייתה אמורה להישאר בינלאומית. גולדה כינסה מסיבת עיתונאים והודתה לוועדה על הזריזות בעבודתה. היא אמרה שהבעיה היחידה שיש ליהודים היא ההמלצה שירושלים לא תהיה יהודית. איך תיתכן מדינה יהודית ללא ירושלים? הערבים לא הסכימו להמלצות הוועדה. הם דרשו מדינה ערבית בכל ארץ-ישראל. כעבור זמן קצר הצביעו על ההמלצה באו"ם. גולדה ישבה ורשמה כל קול. באמצע הלילה נגמרה ספירת הקולות והתברר שארגון האו"ם קיבל את המלצת הוועדה - תוקם מדינה יהודית בארץ-ישראל !!!
גולדה נסעה למשרדה בירושלים. היא הייתה מודאגת מהעובדה שהערבים לא קיבלו את החלטת הוועדה, וחששה שהם יפתחו במלחמה, בשעה שהיהודים בארץ לא מוכנים לה. למרות דאגתה, נאמה לפני המוני יהודים שחגגו את החלטת האו"ם ברחבה לפני משרדה. למחרת התממשו דאגותיה של גולדה. הערבים התקיפו את התחבורה בדרכים ואת היישובים היהודיים. היה צורך להגן על הארץ, והיה ברור שיש להשיג נשק בדחיפות. כדי לקנות נשק יש צורך בכסף. בן-גוריון אסף את חברי הסוכנות היהודית ואמר שייסע לאמריקה כדי להביא תרומות מיהודים עשירים. אבל גולדה וחבריה ידעו שאסור לבן-גוריון לצאת מהארץ בתקופה כל-כך גורלית וקשה. גולדה התנדבה לנסוע במקומו.
אחרי שהוחלט שעליה לנסוע, אמר לה בן-גוריון שעליה לנסוע מיד. היא לא ארזה מזוודה ולא הכינה את נסיעתה, אלא המריאה מיד. גולדה הצליחה מאוד במשימתה. היא גייסה כסף רב מהיהודים בארצות-הברית. היא נאמה הרבה על המצב בארץ ועל מצב הפליטים היהודים באירופה ובקפריסין. תיאוריה של גולדה נגעו ללבם של יהודים רבים, וגם כאלה שלא תמכו בהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל תרמו בעין יפה. היו יהודים שלוו כסף על מנת לתרום לקניית נשק. התרומות הועברו לאירופה ונקנה בהם נשק חשוב להגנת היהודים בארץ-ישראל. שישה שבועות הייתה גולדה בארצות-הברית. היא חזרה לארץ להמשך פעילותה. הוטל עליה להיפגש עם עבדאללה - המלך של עבר-הירדן. עבדאללה היה ידיד לעם היהודי והסכים לא להילחם נגד ארץ-ישראל אם תפרוץ מלחמה בין ארצות ערב למדינה היהודית, כשזו תקום. אבל המצב הלך והחמיר. הגיעו ידיעות שלמרות הכול יילחם עבדאללה ביהודים.
גולדה נסעה להיפגש עם עבדאללה. היא התחפשה לערבייה כדי להגיע לרבת עמון. בניגוד לפעמים הקודמות לא הסכים עבדאללה להיפגש איתה על הגבול והיא הגיעה לרבת עמון. בפגישתם אמר עבדאללה שלא יוכל לעמוד בדבריו הקודמים שלא להתקיף את המדינה היהודית כשזו תקום. היה לו הסכם עם מדינות ערב האחרות והם יתקיפו ביחד. לדבריו, לא הייתה לו ברירה אחרת. עבדאללה הציע לגולדה לקבל את שלטונו על כל ארץ-ישראל, והבטיח שליהודים יהיה ייצוג בפרלמנט שלו. גולדה סירבה להצעה. גולדה והמלווה שלה נסעו בחשאי בחזרה לארץ. את החלק האחרון של הדרך עשו ברגל בפחד גדול.
מיד אחרי חזרתה היה צריך להחליט - האם להקים מדינה יהודית? חברי מנהלת העם, שהפכה אחרי הקמת המדינה לממשלה הזמנית של מדינת ישראל, חיכו לתשובת עבדאללה. גולדה הגיעה לישיבת 'מינהלת העם' וסיפרה שעבדאללה מתכוון לתקוף ואיתו מדינות ערב האחרות: לבנון, סוריה, מצרים ועיראק. אווירה קשה שררה בישיבה. למרות זאת הוחלט להכריז על הקמת מדינה יהודית. בן- גוריון אמר לגולדה שעליה לחזור מיד למשרדה בירושלים. גולדה עלתה על מטוס, שכן הדרך הייתה חסומה על-ידי הערבים. בגלל תקלה במטוס, שאירעה מעל היישובים הערביים, הטיס הטייס את גולדה בחזרה לתל-אביב, וגולדה מאיר השתתפה במעמד ההכרזה על קום המדינה וחתמה על מגילת העצמאות.
1898 - נולדה בקייב בירת אוקראינה.
1903 - משפחתה עברה לעיר פינסק.
1906 - משפחתה היגרה לאמריקה. עזרה לאמה בחנות והתחילה ללמוד בבית-ספר עממי במילווקי.
1909 - סייעה לתלמידות עניות לרכוש ספרי לימוד.
1912 - ברחה מביתה וחיה בבית אחותה בדנוור.
1914 - הכירה את מוריס מאירסון. הצטרפה למפלגת 'פועלי ציון' והייתה פעילה מאוד בה.
1916 - חזרה לבית הוריה ולמדה בסמינר למורים.
1917 - עבדה כמורה בבית-ספר יהודי.
נישאה למוריס מאירסון. הסכימה לנישואין בתנאי שיעלה איתה לארץ-ישראל ויחיה איתה בקיבוץ.
1918 - נשלחה מטעם 'פועלי ציון' לקונגרס היהודי האמריקני. סיירה ברחבי ארצות-הברית וייסדה סניפים נוספים של 'פועלי ציון'.
1921 - עלתה לארץ עם בעלה והתגוררה תקופה קצרה בתל-אביב, עד שהתקבלו שניהם כחברים בקבוצת מרחביה.
גרה שנתיים במרחביה ועבדה בעבודות הקיבוץ.
1923 - חזרה לגור בתל-אביב.
1924 - עבדה כקופאית במשרד לעבודות ציבוריות של ההסתדרות. עברה לירושלים.
הפסיקה את עבודתה לאחר לידת בנה הבכור.
1928 - נקראה לשמש בתפקיד מזכירת מועצת הפועלות.
1932 - נשלחה לארצות-הברית לייצג את מועצת הפועלות.
1934 - נכנסה לעבודה בוועד-הפועל, המוסד העליון של ההסתדרות.
תחילה עבדה כמנהלת התיירות. כעבור שנה נבחרה למזכירות הוועד-הפועל.
1936 - נבחרה לנהל את עבודת הסיוע של ההסתדרות ולנהל את קופת-חולים.
1941 - אחרי מותו של דב הוז, הייתה לראש המחלקה הפוליטית של ההסתדרות.
1946 - מונתה לממלאת מקום של מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, משה שרתוק, שישב במחנה העצורים בלטרון, בעקבות אירועי 'השבת השחורה'.
נובמבר 1947 - יוני 1948 - מילאה שליחויות מדיניות סודיות וכן יצאה פעמיים בשליחות ליהודי ארצות-הברית.
1948 - מונתה לשגרירת ישראל במוסקווה.
1949 - אחרי הבחירות לכנסת הראשונה מונתה לשרת העבודה על-ידי ראש הממשלה דוד בן-גוריון.
1956 - מונתה לשרת החוץ, בעקבות התפטרותו של משה שרת. כיהנה בתפקיד זה 10 שנים.
1965 - אחרי הבחירות לכנסת ה-6 פרשה מהממשלה.
חבריה דרשו ממנה לקבל על עצמה את תפקיד מזכירת מפלגתה - מפא"י.
1968 - סיימה את תפקידה במפלגה.
1969 - נבחרה לראש ממשלה על-ידי חברי מפלגתה, לאחר פטירתו של ראש הממשלה המכהן, לוי אשכול.
חמש שנים כיהנה בתפקיד ראש ממשלה.
נבחרה שוב לראשות הממשלה.
1973 - בזמן כהונתה כראש ממשלה פרצה מלחמת יום הכיפורים, שהפתיעה את צה"ל ואת הנהגת מדינת ישראל. מדינת ישראל סבלה אבדות רבות.
1974 - התפטרה מראשות הממשלה בעקבות דו"ח ועדת אגרנט, שחקרה את השתלשלות האירועים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, ובעקבות תנועות מחאה המוניות על כישלון הממשלה והצבא - שכונה 'המחדל'.
המשיכה בפעילותה במפלגה עד יומה האחרון.
1977 - נפגשה עם נשיא מצרים, אנואר סאדאת, שבא לביקור רשמי ראשון של מנהיג ערבי במדינת ישראל.
1978 - נפטרה ונקברה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים. ביקשה שלא יינשאו הספדים בהלווייתה ולא יקראו על שמה דבר.
כל הזכויות שמורות Ⓒ עמותת סנונית והמכון למורשת בן גוריון
