זהרה נולדה בשנת 1927. הוריה עלו בעלייה השלישית והיו ממייסדי קיבוץ קריית ענבים. עם סיום לימודיה בתיכון, החליטה להתגייס לעזרת היישוב. היו אלה ימי המאבק בשלטון הבריטי בארץ. המאבק היה על גורלה של הארץ, ועל גורל היהודים ניצולי השואה במחנות באירופה.
זהרה נשלחה לפלוגת פלמ"ח בתל-יוסף, ומשם כעבור כמה שבועות הועברה לעין חרוד. בסוף מלחמת העולם השנייה היה לפלמ"ח תפקיד חשוב במאבק של היישוב היהודי נגד המדיניות העוינת של הממשלה הבריטית. במסגרת זו, בשנת 1946, השתתפה זהרה בפעולת פיצוץ גשר אכזיב, שהיה אחד מ-11 הגשרים שפוצצו כוחות 'ההגנה' באותו לילה. בפעולה זו נספו 14 לוחמים מהתפוצצות של חומר נפץ שהיה מיועד לפוצץ את הגשר. זהרה נפצעה בעיניה.
בזמן שירותה בעין חרוד הכירה את שמוליק קופמן, שנמצא במקום גם הוא כחלק משירותו בפלמ"ח. התפתח ביניהם קשר אהבה עמוק ומיוחד, קשר שרצו לבסס בנישואים. יום לפני שסיימו את שירותם בעין חרוד, נפל שמוליק עם עוד שני חברים מרימון יד שהתפוצץ בידי אחד מהם. 4 חודשים אחרי האסון טסה זהרה לארצות-הברית להתחיל בפרק חיים חדש. היא החלה את לימודיה באוניברסיטה וזכתה להצלחה רבה. אחרי החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, הגיעו לאוזני זהרה הסיפורים על המאורעות הקשים בארץ, על הל"ה שנפלו בדרכם לגוש-עציון הנצור וידיעות על חברים נוספים שנפלו, והיא החליטה שהיא צריכה לחדול מלימודיה באוניברסיטה ולחזור לארץ-ישראל. באותו זמן הגיעה הצעה מ'ההגנה' בארץ לארגן קבוצת בחורים שילמדו טיס, וייכנסו לקורס מרוכז ל-4-3 חודשים, כדי שיוכלו להגיע ארצה כטייסים. זהרה החליטה להשתלב בלימודי הקורס.
ביוני 1948 הגיעה זהרה לחיפה כטייסת מוסמכת, ומיד נכנסה לחיל האוויר. בימים אלה הייתה ירושלים מנותקת משאר חלקי הארץ. הותקן שדה תעופה קטן ליד שכונת רחביה, שרק אווירונים קטנים ('פרימוסים') יכלו לחנות בו. מספר הטייסים היה מועט, הוטלו עליהם תפקידים קשים ואחראיים: לשמור על קשר עם הנגב, עם ירושלים הנצורה ועם כל הנקודות המבודדות שלא הייתה גישה אחרת אליהן אלא באוויר. זהרה נפלה ב-3 לאוגוסט 1948, בהתרסקות מטוס בדרכה מירושלים לתל-אביב.
זהרה נולדה בשנת 1927. הוריה עלו לארץ בעלייה השלישית והגיעו היישר ליישוב קריית ענבים. הם נשלחו, יחד עם עוד חלוצים, לקריית ענבים כדי לסלול כביש מהדרך הראשית ירושלים-יפו עד לנקודת היישוב החבויה בין ההרים. על הקבוצה היה לסקל את האבנים ולבנות מדרגות. אנשים באו ואנשים הלכו, מקצתם הלכו לבנות כבישים במקומות אחרים ואחרים פנו להתיישבות, ובקריית ענבים נשארה קבוצה אחת שהחליטה להתיישב שם. זהרה נולדה על שפת ימה של תל-אביב, אך בגיל שנה חזרה משפחתה לקריית ענבים ושם גדלה. עוד כשהייתה תינוקת בלטה זהרה בעצמאותה. המטפלות האכילו את התינוקות בחדר הטיפול, אך זהרה לא נתנה שיאכילו אותה, היא החזיקה את הכפית בעצמה ולא נתנה למטפלת לעזור לה. כשיצאו ילדי הגנון לטיול, אחזו כולם בסינרה של המטפלת, רק זהרה הלכה לה לבדה, קפצה בראש החבורה ולא נתנה יד למטפלת. ולא רק עם המטפלת התנהגה כך, גם כשיצאה בשבת עם אבא ואימא לטיול, לא אהבה זהרה לתת להם יד, אלא אהבה ללכת כשידיה לא כבולות, גם לא בידי אבא ואימא. זהרה גדלה מלאת מרץ וביטחון. בשנים הראשונות לחייה סבלה מאוד ממחלת קיבה, היא בלעה תרופות בתדירות, ותמיד קיבלה את פני הרופאה בעצמה, מרצונה הטוב. שום כוח בעולם לא היה יכול להכריח אותה לעשות משהו בניגוד לרצונה, אלא בהסכמתה, לאחר שהייתה משתכנעת.
את שעות היום בילתה זהרה בחברת הילדים בני גילה בגנון ואחר כך בגן, ובערבים ובלילות הייתה בחדר של אבא-אימא. בתקופה ההיא עדיין לא הייתה לינה משותפת בקבוצת קריית ענבים. עם שקיעת השמש, היו ההורים הולכים לגן כדי לקבל את הילדים ולהביאם לחדר היחיד שהיה ברשות המשפחה, לרחוץ אותם, להשכיב אותם לישון ולשבת לידם עד שיירדמו. המבוגרים היו חוזרים מהעבודה, ובטרם הספיקו להוריד את בגדי העבודה ולהכניס אותם למחסן, הילדים היו מתפרצים כרוח סערה לקראתם ונופלים לזרועותיהם השלוחות. זה היה כמו חוק לא כתוב, שזהרה צריכה תמיד להגיע ראשונה מכל קבוצת הילדים בני גילה אל אביה וליפול לזרועותיו.
כשמלאו לזהרה שש שנים היא נכנסה לבית-הספר שבקריית ענבים. היה זה בית-ספר מיוחד במינו. מספר הילדים בקריית ענבים היה קטן, והיא נחלקה לקבוצות גיל שונות. בשביל 12 ילדים בערך היה צורך לפתוח שלוש כיתות. דרכי התחבורה בזמן ההוא לא אפשרו לשלוח את הילדים ללמוד בעיר, ולא היו עוד קבוצות בסביבה כדי להקים איתן בית-ספר משותף. כיוון שלא היו די מורים, היה מורה אחד מלמד בשתים או בשלוש כיתות. זהרה קיבלה ילקוט, מחברת ועיפרון לכבוד התחלת הלימודים, וצעדה בגאווה לבית-הספר. בכיתה היו ארבעה תלמידים. ;#230&;#228&;#248&;#228&, הייתה הבת היחידה ביניהם והצעירה מכולם. למזלה ידעה זהרה לקרוא עוד לפני כניסתה לבית-הספר.
בחדר ההורים למדה את האלף-בית, ובעצמה הייתה מצרפת את האותיות למילים מתוך ספר שהייתה לוקחת איתה גם למיטה. העובדה שידעה לקרוא עוד לפני גיל בית-הספר, ואף ידעה לכתוב את שמה, יצרה לה 'מעמד' בין ילדי הכיתה, דבר שלא מנע בעדם מלהציק לה. היא הייתה ילדה יחידה בין שלושה ילדים גדולים ממנה. המורה לימדה בו זמנית בכיתה אחרת, והייתה צריכה לעזוב את הילדים למשך לשעות ארוכות. זהרה סבלה הצקות מחבריה - אחד משך לה בצמה, אחד צבט אותה, ולפעמים בשעת האוכל לקחו ממנה את המנה שלה וחילקו ביניהם. זהרה לא התלוננה. להתלונן בפני המבוגרים היה סימן של חולשה! וזהרה אף פעם לא הסכימה להיות חלשה. גם כאשר אמה עבדה בבית-הספר היא לא התלוננה. אך האם, שראתה את המצב הקשה של בתה, החליטה שצריך להעביר את זהרה ללמוד בכיתה מתאימה לה בגיל ובהתפתחות.
אחרי התלבטויות רבות עברה המשפחה לירושלים, וזהרה הוכנסה לבית-ספר 'בית חינוך' בירושלים. זהרה למדה שם רק שנתיים. היא אהבה מאוד ללמוד, לקרוא וגם לכתוב. כשזהרה הייתה בת תשע שנים שוב נדדה המשפחה, הפעם לתל-אביב. גם בתל-אביב היא עברה מבית-ספר לבית-ספר. בהתחלה נכנסה לכיתה של בית-הספר למסחר. זהרה התבלטה בכיתה והייתה תלמידה טובה ועצמאית. ילדי הכיתה, בייחוד הבנים, הסתכסכו איתה. אחרי שנה היא עברה לבית-הספר העממי 'גאולה'. בבית-ספר 'גאולה' אהבה זהרה את המורים ואף רכשה לה כמה חברות אמיתיות.
בתקופה זו התגבש בה הצורך לשוחח עם עצמה והיא עשתה זאת על-ידי כתיבת יומן. זו הייתה תקופה מאושרת בחייה. לקראת מלחמת העולם השנייה, עברה המשפחה תקופה קשה. אביה של זהרה היה בשליחות באירופה והמשפחה פחדה שמא הוא לא יספיק לחזור לארץ לפני פרוץ המלחמה. המלחמה הייתה קשה, מדינות רבות בעולם היו מעורבות בה. המלחמה הגיעה עד שערי
ארץ-ישראל ותל-אביב הופצצה מהאוויר. אחרי ההפצצה עזבה המשפחה את תל-אביב ועברה לגור ברחובות. עם סיום הלימודים בבית-הספר העממי בתל-אביב נכנסה זהרה ללימודים בתיכון בקיבוץ גבעת ברנר. בתחילת לימודיה בגבעת ברנר הייתה בודדה מאוד. אחרי יום לימודים הייתה חוזרת אל הבית השקט ברחובות, ואחרי שאכלה והכינה את השיעורים ירדה לגינה כדי לא להיות לבד. בגינה הייתה זהרה עודרת, משקה ומטפלת באהבה בכל עץ ושיח, בכל ציץ ופרח. שעות על שעות עבדה בגינה, ואחר כך הייתה חוזרת לבדידותה. בתקופה ההיא הייתה זהרה סגורה מאוד בפני בני המשפחה. האב עבד בירושלים והיה חוזר הביתה רק לשבתות. תנאי הדיור היו קשים, לא היה לזהרה חדר לעצמה, והיא חלקה חדר משותף עם סבתה ועם אחיה, עמוס. בחדר זה, מול החלון, קראה זהרה כל ספר שהגיע לידיה - ספרים מהספרייה של אמה, ספרים שהשיגה אצל שכנים או אצל חברים, ומכל הבא ליד. בחדר זה הייתה כותבת, בישיבה או בשכיבה, את יומנה. היא הסתירה את קיומו של היומן. היא כתבה ביומנה: "וכשנכנסה אימא לחדר כיסיתי את היומן בספר לבל תראה שאני כותבת". זהרה חיפשה חבר שתוכל לדבר איתו, לגלות לו את מחשבותיה. היא ביקשה לחלוק עם מישהו קרוב רשמים על ספר שקראה, על סרט שראתה. את חבר ילדותה הראשון פגשה באוטובוס בדרכה בחזרה לרחובות מבית-הספר בגבעת ברנר. כל יום הייתה זהרה חוזרת עם כל הנערים והנערות באוטובוס. בתחנה אחת ירדה אחת מחברותיה, בתחנה שנייה ירדו עוד כמה חברים וחברות, עד שבתחנה האחרונה נשארו שניים, היא וילד אחר בן גילה, רזה, שחרחר וגבוה. שניהם התקדמו לעבר הגבעה. בדרך לא דיברו ביניהם הרבה. הוא נכנס לבית הסמוך לביתה על הגבעה. לא עבר זמן רב, והילד יצא לגינה, ובידו מעדר והחל לעבוד במרץ. מדי פעם הפנה את מבטו לעבר זהרה שעבדה בגינה בצד השני של הגבעה. כשמבטיהם נפגשו חזר כל אחד מהם לעבודתו, וכופף את גבו אל האדמה. פעם כששלח אביה את זהרה לביתו של הנער להביא זרעים של תירס, חזר איתה גם הנער לביתה. הם הפכו לידידים והיו יושבים בערבים בפתח הבית, לפעמים משוחחים ביניהם,
ולפעמים שותקים ביחד. אחרי שנפרדו וכל אחד חזר לחדרו חזרה זהרה אל שיעוריה. כשבני הבית פנו לישון הייתה זהרה פונה אל יומנה ואל מכתביה. ביומן ובמכתבים היא הביעה את כל מה שלא הביעה בשיחה. בסוף השנה הראשונה עזב הנער את רחובות ועבר לבית-ספר חקלאי הרחק מהבית. בדידותה של זהרה התגברה והפתרון היחיד שמצאה לבדידותה היה כתיבת היומן והמכתבים אל הנער שלמד בבית-הספר החקלאי. זהרה עברה לתל-אביב, לבית-הספר תיכון חדש. הלימודים בתל-אביב הקשו עליה מאוד. על מנת להגיע מרחובות לבית-הספר היה עליה להשכים קום, לאכול בחיפזון ולרוץ לאוטובוס. אחרי נסיעה של 45 דקות היא החליפה את האוטובוס הראשון באוטובוס אחר.
כל זה היה רק ההקדמה ליום לימודים מלא וגדוש בבית-ספר תיכון, שרמת הלימודים בו הייתה גבוהה מזו של בית-הספר בגבעת ברנר. זהרה נאלצה ללמוד דברים חדשים שלא למדה קודם לכן. אחרי יום הלימודים - שוב התרוצצה בין שני אוטובוסים, ואחר כך הכינה שעורים, קראה, ובערב השתתפה בחוג של 'פעילות ספורטיבית והתעמלות'. המורה להתעמלות בבית-הספר ביקש מהוריה של זהרה להכניס אותה לקורס מיוחד להתעמלות גופנית. היא הצטיינה בגמישות הגוף, במהירות התנועה, בדייקנות ובתפיסה מהירה, והייתה לה משמעת פנימית - כל התכונות הדרושות למתעמל טוב. הוריה הסכימו לכך וזהרה השקיעה מרץ רב בפעילות הזאת.
לבד מכל הפעילויות הללו, זהרה הייתה חברה בתנועת נוער. זמן מה הייתה בתנועת 'השומר הצעיר'. זהרה הייתה נעלמת מדי פעם מהתנועה כדי להמשיך ולהתעסק בכל הדברים שעניינו אותה: קריאת ספרים, תיאטרון, קולנוע, תערוכות אומנותיות. בשיחות עם חברות, שאהבו לבוא אליה, היא הייתה מספרת על רשמיה הספרותיים, ומבקרת כל ספר חדש, מבחינה ספרותית, היסטורית וגם פסיכולוגית. בגלל פעולותיה המרובות וקריאתה המרוכזת זהרה ישנה רק שעות ספורות ביממה. יום אחד היא ביקשה מהוריה שיאפשרו לה לשכור חדר בתל-אביב, והסבירה שכך יקל עליה והיא לא תבזבז זמן יקר באוטובוס, ותתרכז טוב יותר בלימודים. הוריה החליטו שילדה בגילה צריכה עדיין להמשיך לגור עם ההורים, אבל בשנה האחרונה בבית-הספר, עברה זהרה לגור בתל-אביב. היא השיגה חדר בבית של אחת התלמידות מכיתתה.
ליל שבת ויום השבת סימלו בשביל זהרה את שלמות המשפחה. באחד מימות סוף השבוע, ביום קיץ חם ובהיר, קיבל אביה של זהרה פתק: "אבא, אני לא אחזור הביתה מחר. אני רוצה להישאר בעיר בשבת, כי יש לי הרבה לימודים. תבקש בשמי סליחה מאימא". אביה של זהרה לא האמין שהיא מעדיפה להישאר לבד בתל-אביב במקום להיות עם המשפחה שהיא כל-כך אוהבת. הוא מיהר לנסוע לחדרה בתל-אביב, ומצא אותה שוכבת במיטה בחום גבוה. הרופא, שביקר אצלה, העבירה מיד לבית-החולים. הוא חשש שהמחלה היא טיפוס. חודש ימים שכבה בבית-החולים, חודש משמעותי ביותר מבחינת הלימודים, חודשיים לפני בחינות הבגרות. מוריה הצטערו על מחלתה, מאחר שהיה ברור להם שחודש היעדרות ייאלץ את זהרה להישאר עוד שנה בבית-הספר. אך כשירד החום, וחברות כיתתה ביקרו אותה, ביקשה מהן זהרה את רשימות השיעורים, ובזמן ששכבה בבית-החולים המשיכה בלימודים. היא לא התכוונה לצאת לבית הבראה לאחר המחלה, ולא להישאר שנה נוספת בבית-הספר. כשהגיע היום והרופא הרשה להוציא את זהרה מבית-החולים על מנת שתיסע מיד הביתה, נסעה זהרה מבית-החולים היישר לבית-הספר, וקיבלה מהמורים, עם ברכותיהם להחלמתה, גם את תוכנית הלימודים ובחינות הגמר.
כעבור חודשיים עמדה זהרה בבחינות הבגרות, יחד עם כיתתה, וזכתה להערכה הכוללת של כל מוריה.
זהרה חלתה במחלה קשה זמן קצר לפני שסיימה את בית-הספר התיכון. הוריה חשבו שהיא לא תוכל להיבחן בבחינות ותיאלץ לחזור על כיתה י"ב. אבל זהרה הפתיעה את כולם, והתחילה להשלים את החומר עוד בהיותה בבית-החולים, בתל-אביב. אחרי שהשתחררה מבית-החולים לא נסעה לתקופת הבראה בבית ברחובות, אלא מיד לבית-הספר בתל-אביב. היא הצליחה להשלים את כל החומר ועמדה בהצלחה בבחינות. אחרי שסיימה את בית-הספר התלבטה והתקשתה להחליט מה לעשות. בתקופה ההיא, כל נער יהודי בארץ-ישראל שגמר את בית-ספר התיכון התבקש 'לתת' שנה אחת שירות לאומי. היות שהתקופה הייתה לפני הקמת המדינה, לא חלה חובת שירות, אבל צעירים רבים רצו לשרת את העם והתנדבו לשירות. זהרה רצתה להתנדב לשירות הלאומי, אבל כיוון שהייתה חולה היא יכלה לדחות מעט את הגיוס. אמה רצתה שזהרה תנוח כמה חודשים ואחר כך תלמד להיות אחות. זהרה לא כל-כך רצתה לנוח, אף-על-פי שהייתה אחרי מחלה וקיבלה דחייה של השירות הלאומי. היא רצתה לעשות משהו בעל משמעות, וחשבה ללמוד בסמינר ולהיות למורה. זהרה נרשמה לסמינר למורים וקיוותה ללכת ללמוד ובינתיים לוותר על השירות הלאומי.
במשך החופש הגדול עבדה זהרה בקייטנה ברחובות וחיכתה לתשובה מהסמינר. חבריה התפזרו ברחבי הארץ. אחד מידידיה הטובים, עוד מימי ילדותה, הצטרף לפלמ"ח )פלוגות המחץ( - הכוח המגויס של היישוב היהודי בארץ-ישראל - בקיבוץ יגור. דווקא כשקיבלה את ההודעה על קבלתה ללימודים בסמינר, החליטה זהרה ללכת לשירות לאומי. כך היא כתבה לידידה ביגור:
החלטתי לצאת לשנת שירות... כמה דברים גרמו להחלטה זו. ובאמת שאלתי את עצמי: מה פתאום ביקשתי שחרור? ומדוע זה צריכה אני להשתמט מלצאת לשנה? וברגע שהופנו מחשבותיי לרקע זה התחילו הדברים מקבלים צורה.
ההחלטה של זהרה לא הייתה מקרית. הימים היו קשים מאוד בארץ-ישראל. מלחמת העולם השנייה הסתיימה. פליטי השואה נמצאו במחנות מעבר באירופה. רבים מפליטים אלה רצו מאוד לעלות לארץ-ישראל, אבל הממשלה הבריטית ששלטה בארץ הגבילה מאוד את מספר היהודים שיכולים לעלות. היהודים בארץ-ישראל החליטו להיאבק נגד הבריטים, אבל גם ביניהם לא הייתה הסכמה בשאלה כיצד להילחם בבריטים? זהרה הרגישה שאינה יכולה לשבת בשקט בבית בזמן שחבריה מתאמנים כדי להגן על ארץ-ישראל וכדי לפעול נגד הבריטים המונעים עלייה והתיישבות. בתחילה חשבה זהרה לעבוד במשך שנת השירות. בזמן שנותר לה עד ההחלטה טיילה בארץ בין חבריה. היא טיילה בעמק יזרעאל, במושבים ובקיבוצים ופגשה מכרים וחברים. זהרה ידעה שנותר רק חודש אחד עד לתחילת שנת השירות. כשטיילה בעמק הציעו לה להצטרף לאחת ה'הכשרות' ולעבוד בתוך מסגרת של חברים בקיבוץ. ה'הכשרה' הייתה פלוגה של הפלמ"ח. מסגרת זו נחלקה לחצי חודש עבודה בקיבוץ שבו התגוררו, ובמחצית השנייה של החודש התאמנו אימונים צבאיים. כשהיו מבצעים מיוחדים היו יוצאים לפעולות מהקיבוצים. בני הכשרות היו לרוב חברים בתנועת נוער שרצו להתיישב אחר כך בקיבוצים.
זהרה החליטה להצטרף לפלמ"ח. היא הצטרפה לפלוגת הפלמ"ח בתל-יוסף. היא עבדה, שמרה והתאמנה עם חבריה. אחרי זמן מה עברה יחד עם הפלוגה שלה לקיבוץ הסמוך, עין חרוד.
בתקופה ההיא חזרה זהרה הביתה לעתים רחוקות. בחופשות גילו הוריה שזהרה שזופה וחזקה. היא סיפרה להם שטוב לה וכתבה להם על העבודה בקיבוץ, אבל לא סיפרה יותר. האימונים והמבצעים היו סוד. היא לא סיפרה להוריה גם לא על הקורסים שעברה ועל הפעולות שהשתתפה בהן.
זהרה לביטוב נכנסה לתפקידה בפלמ"ח ברצינות רבה, וזכתה להערכת מפקדיה. בתחילת שירותה עברה מהפלוגה בקיבוץ תל-יוסף לפלוגה בעין חרוד. עין חרוד הפכה לביתה השני של זהרה. מעין חרוד נשלחה לפעולות ולמשימות, ושם גם פגשה את אהוב לבה. הפעולה הגדולה הראשונה שבה השתתפה זהרה, הייתה 'ליל הגשרים'. בפעולה זו פוצצו כוחות של היהודים בארץ את כל הגשרים, המקשרים את ישראל לשכנותיה. כל הגשרים פוצצו ללא בעיות מיוחדות, מלבד אחד. הגשר שלא התפוצץ היה הגשר שנשלחו אליו זהרה וחבריה.
זהרה נשלחה עם כמה מחבריה לפוצץ את גשר א-זיב, ליד נהריה. חבריה של זהרה מפלוגת עין חרוד נפגשו לפני המשימה עם פלוגה נוספת מפלוגת יגור, בקיבוץ סמוך למקום הגשר. בין חברי הפלוגה מיגור פגשה זהרה חבר ילדות. בלילה יצאו לפוצץ את הגשר, כשבתרמיליהם חומר נפץ רב שלקחו עימם למשימה. אחד השומרים הערבים ששמרו על הגשר הבחין בקבוצה המתקרבת, ירה ופגע בדיוק בתרמיל שהכיל את חומר הנפץ. פיצוץ גדול נשמע. זהרה שמעה את הפיצוץ, היא הועפה מההדף ואיבדה את הכרתה.
כשהתעוררה זהרה מצאה את עצמה בחדר הילדים של הקיבוץ, מכוסה בשמיכה. היא לא יכלה לראות. חבר שהיה לידה הזכיר לה את אשר קרה. הוא הסביר לה שהבריטים מחפשים אחרי מפוצצי הגשרים, ולכן החביאו אותה בבית הילדים של הקיבוץ. למחרת נסעה זהרה לקיבוץ יגור להירפא. עיניה לא ניזוקו נזק ממשי. זהרה הייתה צריכה רק לנוח ולהרכיב משקפי שמש. הוריה הופתעו לראות אותה, בסוף השבוע, בחופשה, מרכיבה משקפי שמש, שלא כהרגלה. היא לא סיפרה להם מה קרה לה והתחמקה משאלות. כולם ידעו על ליל הגשרים, אבל זהרה לא סיפרה להוריה שלקחה חלק במשימה הסודית הזאת.
ארבעה-עשר מבין החברים שיצאו למשימה לא חזרו. אחד מהם היה חבר הילדות של זהרה, מפלוגת יגור. היא הייתה עצובה מאוד, אך לא יכלה לספר להוריו שהייתה שותפה למבצע שבו נעלם בנם. חבריה בקיבוץ חשבו בתחילה שגם זהרה בין אלו שלא חזרו, אבל זהרה חזרה לאחר שהחלימה, כשלעיניה משקפי שמש. בעין חרוד השתנה המצב מאז שנסעה למשימה. חבריה התפזרו למשימות שונות בכל רחבי הארץ. אבל אחד החברים שזהרה רצתה לפגוש, היה בקיבוץ. היה זה שמוליק. שמוליק היה אחד החברים שהתגייס שנה לפני זהרה. הוא הגיע מירושלים. זהרה אהבה לדבר עם שמוליק. הוא היה איש רחב אופקים, קרא וידע הרבה. שמוליק עזב את עין חרוד לפני מבצע 'ליל הגשרים' כדי להתכונן לבחינות לאוניברסיטה בחוץ-לארץ. הוא החליט לחזור אחרי המבצע, כי הרגיש שהזמן אינו מתאים ללימודים, אלא למעשים. בתקופה שלאחרי המבצע התהדקו הקשרים בין שמוליק לבין זהרה. שמוליק וזהרה היו לזוג. הם המשיכו בפעילותם בפלמ"ח ובקיבוץ, יצאו לפעולות שונות, אבל תמיד היו ביחד. כשנפרדו לצורך פעולה, עבודה או טיול, התגעגעו וציפו לשוב ולהיות יחד. אהבתם הייתה ידועה בכל הקיבוץ. תמיד היו יחד וקרנו מאושר.
הם החליטו שייסעו ללמוד ביחד. אחותו של שמוליק ובעלה, שגרו בארצות-הברית, הזמינו אותם לגור אצלם. האחות ובעלה הבטיחו להסדיר את לימודי שניהם באוניברסיטה הגדולה הקרובה למקום מגוריהם. לא היה קץ לשמחתם. על מנת להגשים את שאיפותיהם היה על זהרה ועל שמוליק להשתחרר מהפלמ"ח. השחרור לא היה אמור להוות מכשול. שמוליק כבר השתחרר, ורק חזר אחרי מבצע 'ליל הגשרים', כמתנדב. זהרה הייתה צריכה להשתחרר בגלל מצב בריאותה. אבל, הדברים לא היו פשוטים כל-כך. אמנם, מפקדת הפלמ"ח הסכימה לשחרורים, אבל בעין חרוד היו זקוקים להם, כי כפלמ"חניקים ותיקים הם מלאו תפקידים חשובים. זהרה ושמוליק חיכו עוד זמן מה, אבל לבסוף נסע שמוליק למפקדה בחיפה להסדיר את שחרורם. הוא חיכה עד שפקודות השחרור של שניהם יהיו בידו. שמוליק חזר לאוהלם המשותף בעין חרוד, ביתם של השניים. האוהל היה תמיד מסודר ונקי, והייתה בו אווירה של בית מאושר, גם בשביל החברים שנכנסו אליו. שמוליק הודיע לזהרה שהם משוחררים. שמוליק רצה לצאת מיד, אבל זהרה אמרה שיש להיפרד בצורה מסודרת מהחברים. הם החליטו לחכות כמה ימים ולהיפרד מהחברים במסיבה ביום שישי. המפקד של שמוליק ביקש ממנו למלא עוד משימה אחת והיא - בבוקר יום שישי ללמד את פלוגת הטירונים כיצד לזרוק רימון יד. שמוליק יצא למשימה. עברו שעה ושעתיים. זהרה חיכתה באוהל, אבל שמוליק לא חזר. שעת צהריים הגיעה ושמוליק עדיין לא חזר. החושך יורד. זהרה יצאה מהאוהל. בקיבוץ שררה דממה. הדממה אינה מתאימה לליל שבת. זהרה התחילה לדאוג והלכה לכיוון חדר האוכל. חברותיה עצרו אותה וסיפרו לה את החדשה הנוראה - שמוליק נהרג באימון.
זהרה נסעה ללוויה לירושלים. היא נשארה בבית אביו של שמוליק, בחדרו של אהובה, עד סוף ימי השבעה. היא ניסתה לקלוט איך תוך רגע אחד הסתיים אושרה הגדול! עברו עוד כמה חודשים וזהרה החליטה בכל זאת לנסוע לארצות-הברית. אחותו של שמוליק ובעלה שמחו לקבל אותה לביתם. הם הכירוה בימי האבל ואהבו אותה מאוד. זהרה נסעה לארצות-הברית והשקיעה את כל מרצה בלימודים, על מנת לא לשקוע בצער. זהרה הצטיינה בלימודים, וכל מוריה התפעלו מהצעירה מארץ-ישראל שמצליחה כל-כך. אבל בלילות, אחרי שגמרה את עבודתה, הייתה זהרה עצובה מאוד, התקשתה לישון וחשבה על שמוליק בגעגועים.
אחותו של שמוליק ובעלה החליטו שיהיה טוב יותר אם זהרה תעבור לניו-יורק. בניו-יורק היו כמה צעירים מארץ-ישראל והיא תוכל להיות בחברתם. זהרה הייתה אדישה, אבל הסכימה. היא קיבלה המלצה מהאוניברסיטה שלמדה בה, ציוניה היו מעולים וללא קושי התקבלה לאוניברסיטה יוקרתית בניו-יורק. זהרה הגיע לניו-יורק והתחילה ללמוד. היא הייתה עדיין שרויה באבל על שמוליק. מהארץ התחילו להגיע ידיעות שונות. בתחילה על השמחה שלאחר החלטת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ והקמת מדינה ליהודים, אחר כך על תחילתה של המלחמה בדרכים וביישובים. חברים רבים של זהרה נהרגו בפעולות שונות. זהרה וחבריה, הסטודנטים מארץ-ישראל, התחילו לחשוב שעליהם לחזור כדי להשתתף במלחמה. זהרה לא ידעה מה תעשה.
אביה של זהרה בא לניו-יורק לבקר אותה. תוך כדי ביקורו, החל להתגבש רעיון חדש לגבי עתידה של זהרה. מהארץ ביקשו שמקצת מהסטודנטים יעברו קורס טיסה מקוצר. ארץ-ישראל הייתה צריכה טייסים, ומהר. זהרה חשבה להצטרף לקבוצה שהלכה ללמוד טיסה. היא לא סיפרה לאביה על כך מחשש פן לא תעבור את הבדיקות הרפואיות הקפדניות. היא גם חששה שלא יקבלו אותה בגלל היותה אישה. זהרה התקבלה לקורס טיסה. היא השאירה את אביה בניו-יורק ונסעה לקורס יחד עם חבריה. אביה חזר לארץ. אחדים ממוריה באוניברסיטה היו מאוכזבים. הם ייעדו לזהרה קריירה מזהירה כמדענית. בקורס חזרה זהרה לחיים. הטיסה החזירה לה את שמחת החיים. זהרה הרגישה התרוממות רוח כאשר שלטה במטוס והייתה קרובה לשמים. היא אהבה ללמוד והצליחה בלימודיה. בקורס פגשה חבר ילדות של שמוליק, שהכירה עוד מהפלוגה בעין חרוד, והם התיידדו מאוד. זהרה כאילו קיבלה בחזרה את חייה. זהרה חזרה לארץ-ישראל כטייסת. היא הגיעה לארץ, שכמה מאזוריה היו מנותקים. המטוסים הקטנים והישנים היו הקשר היחיד לנגב ולירושלים. המשימות היו רבות. הוריה גרו בירושלים המנותקת. שם חי גם אביו של שמוליק. היא הייתה צריכה לחכות עד שתוכל להגיע אליהם. בביקורה הראשון בירושלים המנותקת באה להוריה ולאביו של שמוליק. היא שמחה לפגוש את כולם וסיפרה להם על חייה בארצות-הברית. המשפחה שמחה לגלות שזהרה שוב שמחה.
באחת השבתות טיילה על החוף עם ידידו של שמוליק - ידידה החדש. הם הגיעו לחוף הים. צלם, מהצלמים שהיו על חוף הים בימים ההם, התרשם ממראם וצילם אותם. זהרה נבהלה. ידידה שאל אותה לפשר הבהלה, והיא ענתה שבדיוק שישה ימים לפני מותו של שמוליק, ביום שבת, הצטלמו השניים כך, על חוף הים. הידיד צחק, והתייחס לתחושתה כלאמונה טפלה. למחרת הופל מטוסו של הידיד והוא נהרג. הוא הובא למנוחות בתל-אביב, רחוק ממשפחתו הירושלמית. בביקורה הבא היה על זהרה לנחם את האבלים - משפחתו של ידידה. בהפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות הגיעה זהרה לירושלים. היא שהתה בבית הוריה וביקרה את אביו של שמוליק. חזרתה של זהרה עוכבה. לא היה מטוס שיכול היה להחזירה למשימותיה בתל-אביב. לבסוף הגיע המטוס. בדרכה חזרה נהרגה זהרה. המטוס שבו טסה התרסק.
