יוסף טרומפלדור היה חלוץ ולוחם. מפקד ההגנה על היישוב תל-חי. היה בין האנשים שהגו את הרעיון להתיישב בארץ-ישראל בקבוצות משותפות שעובדות עבודה עצמית. טרומפלדור היה שותף לייסוד ארגונים רבים: 'החלוץ' ברוסיה, שהיה ארגון של צעירים יהודים שהכשירו עצמם לקראת עלייה לארץ-ישראל, לעבודה ולהתיישבות בה; 'גדוד נהגי הפרדות' והגדודים העבריים, שהיו יחידה צבאית של יהודים ששירתו במסגרת הצבא הבריטי בימי מלחמת העולם הראשונה.
נולד ברוסיה בשנת 1880. שירת בצבא הרוסי במלחמת יפן-רוסיה והיה הקצין היהודי הראשון בצבא הרוסי. טרומפלדור נפצע בקרב וידו נקטעה. הוא זכה בעיטור מלחמתי רם. עם שחרורו מהצבא החל לפעול בתנועה הציונית. עלה לארץ עם קבוצת חברים בשנת 1912. עבד כפועל חקלאי בחוות מגדל ליד טבריה ובדגניה. גורש מהארץ לאלכסנדריה על-ידי התורכים. ייסד, יחד עם זאב ז'בוטינסקי, את 'הגדוד העברי' במסגרת הצבא הבריטי, ונתמנה לסגן מפקד 'גדוד נהגי הפרדות' בחזית גליפולי. חזר לרוסיה לארגן תנועת הכשרה חלוצית ועלייה לארץ-ישראל. בימי המהפכה ברוסיה, בשנת 1917, הקים ארגון להגנה עצמית. ארגן את האיגוד הכללי של חיילים יהודים ברוסיה. היה פעיל ראשי בוועידת 'החלוץ' הראשונה בשנת 1919. חזר לארץ-ישראל בשנת 1919 ועלה לגליל המזרחי, לארגן את ההגנה על אזור תל-חי. נפל בהתנפלות על תל-חי בי"א באדר תר"ף 1920.
ידועה אמרתו האחרונה "טוב למות בעד ארצנו".
נטמן בבית הקברות שבין תל-חי לכפר גלעדי, יחד עם המגינים האחרים שנפלו במערכה. מדי שנה, בי"א באדר, נערכת עלייה לרגל לתל-חי. על שם טרומפלדור - קיבוץ תל-יוסף בעמק יזרעאל, רחובות ושכונות בערי הארץ, אגודות שונות וכן תנועת בית"ר - ברית יוסף תרומפלדור.
יוסף טרומפלדור נולד בשנת 1880. אביו וולף (זאב) שירת זמן רב בצבא הרוסי. כשהשתחרר מהצבא התקבל לעבודה כרוקח בבית-החולים היהודי בעיר רוסטוב. הוא נשא אישה פעמיים. מאשתו הראשונה נולדו לו שני בנים, גרמן, שהיה רופא שיניים, ושמואל. אשתו השנייה ילדה לו שבעה ילדים, 4 בנים ו-3 בנות: אברהם, שטבע בנהר בהיותו בן 16, סוניה, מיכאל, יוסף, ליובה, דורה ואלפרד. בין יוסף לאלפרד הפרידו 19 שנה. אם השבעה באה ממשפחה מתבוללת, וכנראה ניסתה להשפיע על בעלה, שימיר את דתו לדת הנוצרית, כדי שיוכל להתקדם בחיים. אך וולף טרומפלדור לא הסכים בשום פנים ואופן. יהדותו הייתה יקרה לו מאד, ורק בגלל רצונו להישאר יהודי הוא סבל בתקופת שירותו בצבא. באחד הקרבות הציל אביו של יוסף את הנסיך ממשפחת המלוכה. אחרי מעשה זה הציעו לו העלאה בדרגה והטבות שונות - בתנאי שיהפוך להיות נוצרי. הוא סירב והמשיך לשמור על יהדותו למרות לחץ הממונים עליו להמיר את דתו. נראה שהיה לו כוח רצון עז ואופי יציב וחזק.
למרות עקשנותו של האב נותרה בבית משפחת טרומפלדור רק מעט מן הרוח היהודית. אביו של יוסף הורחק מסביבה יהודית כבר מגיל צעיר מאוד. בהיותו בן 13 או 14 נחטף לעבודת הצבא ברוסיה. הוא לא קיים את מצוות הדת, חוץ מתפילה בבית-כנסת ומצומות. את הילדים חינכה האם לפי דרכה. היחיד מביניהם שביקש להקפיד על קיום המסורת היהודית היה יוסף (הכינוי שלו היה 'אוסיה'). מספרים כי בהיותו בן 6 או 7, הכריח את אמו לערוך סדר פסח כהלכתו.
על שנות חייו של יוסף טרומפלדור עד שגויס לצבא ידוע מעט מאוד. כשהיה בן 7 הכניסו אביו ל'חדר', שבו למד גם הוא בילדותו. כאן שמע בפעם הראשונה על הדמויות התנ"כיות היהודיות, ועל עם ישראל שישב על אדמתו בארץ-ישראל העצמאית. הוא לא אהב את בית-הספר, ואחרי כמה שנים תיאר אותו כמוסד קשוח ונוקשה. בשנת 1891 (בגיל 11) עבר ללמוד בבית-הספר העירוני ברוסטוב וסיימו לאחר 5 שנים (בגיל 16). בתעודת הגמר שקיבל רשומים הציונים: חמש (מצוין) בכל המקצועות חוץ מכתיבה תמה (טוב), שרטוט וציור (מספיק) ובשפה הלטינית הכנסייתית (טוב). נוסף למקצועות הרגילים למד זימרה, התעמלות והנהלת חשבונות. התנהגותו הייתה למופת. כשיוסף היה בן 14 כתב עליו אחיו הבכור שמואל: "יוסף נעשה צמחוני ועושה הרבה לחיסון גופו. הוא ישן על הרצפה כשרק סדין מתחתיו ומקדיש מזמנו לתרגילי התעמלות כמי שמתעתד לעשות מעשי גבורה".
יוסף טרומפלדור התלבט זמן רב אם לשרת בצבא הרוסי. הוא התנגד למלחמה, אך לבסוף החליט להתגייס כדי שלא יחשבו ברוסיה שהיהודים הם פחדנים. חברו מהצבא תיאר אותו כבחור גבוה, זקוף, בעל פנים נאות. בחור חביב, חברותי, בעל מבט חודר ומעורר כבוד ויראה.
בשעות האימונים, היה יוסף מספר לחבריו על רעיונותיו הציוניים ועל רצונו להתיישב בארץ-ישראל. הוא חשב שכדאי שיהודים בצבא יעבדו בעבודות חקלאיות כדי שיגיעו מוכנים לעבודת האדמה בארץ-ישראל. ב-1903 פרצה מלחמה בין רוסיה ובין יפן. טרומפלדור התפרסם כגיבור המצטיין בקור רוח. הוא זכה באות הצטיינות והתמנה לסמל. טרומפלדור החליט להציג את מועמדותו ליחידה שעליה מוטלות המשימות הנועזות ביותר. הוא התקבל ליחידה וגילה שם את שנאת החיילים הרוסים ליהודים. הוא החליט שהדוגמה הטובה ביותר תהיה להראות להם בשדה הקרב באיזה אומץ לב נלחמים היהודים. באחד הקרבות נפצע טרומפלדור בידו השמאלית. הכאב היה ללא נשוא, והוא שכב בבית-חולים שלושה חודשים עד שקטעו את ידו. הוא דרש שיחזירו אותו במהרה ליחידה שלו. טרומפלדור הועלה בדרגה וקיבל אות הצטיינות.
הוא המשיך להילחם בידו האחת עד שנפל בשבי היפנים. בשבי ישב שנה תמימה, ולא בחוסר מעש. הוא ריכז את כל היהודים סביבו, ארגן קופת הלוואה, שממנה לקח כסף להקים בתי מלאכה, מספרה וסנדלרייה. הוא ארגן בית-ספר בתוך הכלא לכל מי שלא ידע קרוא וכתוב וחיבר בעצמו את ספרי הלימוד. טרומפלדור אסף ספרים וייסד ספרייה, הקים להקת תיאטרון שהציגה בשפת היידיש - שפה בה דיברו יהודים רבים ברוסיה ובכל מזרח אירופה. הוא אף הכין תרגום ברוסית למי שלא ידע את שפת היידיש, והקפיד שיחגגו את החגים היהודים: בפסח אפו מצות ובראש השנה שלחו ברכות 'שנה טובה' זה לזה. טרומפלדור לא זנח את הרעיון הציוני בהיותו בכלא. הוא ארגן חוג ציוני שמנה 120 אסירים יהודים. שם התחיל לפתח את הרעיון של הקמת מושבה שיתופית בארץ-ישראל. לרעיון הזה הצטרפו 11 חברים. טרומפלדור התכונן לעלות לארץ-ישראל לאחר השחרור מהכלא. הוא כתב להוריו מכתבים והסביר להם על רצונו לעלות לארץ: "...שם, בארץ-ישראל, לא נהיה תלויים באחרים".
כשטרומפלדור חזר מהשבי, הוא המשיך להתכונן לקראת הנסיעה לארץ-ישראל. הוא התחיל לאסוף כסף וחילק משימות לחברים שאמורים היו להצטרף לנסיעתו. לאחד הוא המליץ להתמחות בעבודת אדמה, לאחר בנגרות, לחבר נוסף בגננות, ובעיקר שיהיו מוכנים לקראת החיים בארץ-ישראל. הוא התחיל להתעניין בקניית אדמה בארץ-ישראל. הוא לא היה מעוניין בשום פנים לקבל עזרה כלכלית מבחוץ, כפי שקיבלו העולים הראשונים מהברון רוטשילד, ורצה שהוא וחבריו יתמודדו בכוחות עצמם.
טרומפלדור קיבל את הגימלה שהגיעה לו משירותו הצבאי, אך התוכנית שלו לעלות לארץ-ישראל לא יצאה לפועל. מתוך 11 חבריו שרצו לעלות לארץ יחד איתו, נשארו רק שניים. כאשר יצאו מהשבי שכחו חבריו של טרומפלדור את התוכנית לעלות לארץ, אבל הוא לא ויתר על תוכניתו והחליט שבפעם הבאה יבחר את חבריו בקפדנות גדולה יותר. טרומפלדור ידע שיעבור זמן עד שימצא חברים שיעלו איתו לארץ, ולכן התחיל ללמוד. הוא רצה ללמוד חקלאות, כחלק מהגשמת המטרה האמיתית שלו: עבודת אדמה בארץ-ישראל. בזכות הלימודים יגיע יותר מוכן.
טרומפלדור נהנה מאד מהלימודים. הוא לא הפסיד אפילו הרצאה אחת באוניברסיטה. לפרנסתו הוא נתן שיעורים פרטיים ועבד כפקיד, הגם ששנא את העבודה הזאת. הוא נפגש עם חברי אגודות ציוניות ודיבר על הרעיון שלו - לחיות חיים שיתופיים בארץ-ישראל. הוא אף כתב על כך מאמר, ונתן הרצאות לסטודנטים על נושאים ציוניים. ב-1912 סיים טרומפלדור את לימודיו ועלייתו לארץ תפסה את כל מחשבותיו. טרומפלדור פיתח את רעיון ההתיישבות השיתופית. הוא חשב שכדאי להקים קבוצה שתעבוד בחקלאות כבר ברוסיה. קבוצה כזו תגיע לארץ מוכנה, ואילו קבוצה שתיסע ללא הכנה, צפויה להיכשל וחבריה יחזרו מבוישים לרוסיה.
חברו הטוב של טרומפלדור, צבי שץ, שהיה צעיר ממנו בעשר שנים, החליט לעלות לארץ-ישראל ולא לחכות עד שכל הקבוצה תתארגן. טרומפלדור היה מרוצה מנסיעתו של צבי. הוא ראה בו חלוץ, שיבדוק את השטח לפני שכל שאר החברים יגיעו. עלייתו של טרומפלדור התעכבה קמעה, אך הוא המשיך להתאמץ למען מטרה זו, ותוכניותיו התחילו להתממש. אנשים הצטרפו אל הקבוצה וכל אחד שילם 1,000 רובל. טרומפלדור לא פגש את החברים החדשים. הוא שיבץ את האנשים בקבוצה שהקים ברוסיה רק על-פי מכתבים שנשלחו אליו מאלה שרצו להצטרף לקבוצה. הוא לא התייאש גם לנוכח מספר האנשים, שהיה קטן מכפי שציפה. בסופו של דבר התכנסה ועדה של שבעה חברים לדון ברעיון של טרומפלדור. הוועדה ניסחה את מטרות הקבוצה:
-
הקמת מושבות בארץ-ישראל, שתהיינה משוחררות משליטה של זרים.
-
אימון חברי הקבוצה בעבודת אדמה, בכל ענפי המשק שיכולים להצליח.
בשלב זה רוב החברים יישארו ברוסיה ויתאמנו בעבודת האדמה, ומעט מהחברים יעלו לארץ-ישראל. קבוצה ראשונה עלתה לארץ-ישראל. טרומפלדור לא עלה איתם, כי היה עליו להשלים עוד בחינה אחת באוניברסיטה. הוא התחיל ללמוד עברית, והתקשה מאוד בלימוד השפה. הוא בלבל את המילים ולא הצליח לבטא אותן כראוי.
טרומפלדור חיפש משק חקלאי ברוסיה, שבו תוכל הקבוצה שנשארה להתנסות בעבודה חקלאית. הוא חשש קצת מתפקודו כעובד אדמה עם יד אחת בלבד, אך לא ויתר לעצמו ועשה כמעט כל מלאכה עם ידו המלאכותית, גם חרש וקצר. חבריו הרבו לכתוב לו מהארץ. הם כתבו שאין טעם בכך שהוא מצטיין בעבודתו החקלאית ברוסיה, מפני שעליו לעלות לארץ.
טרומפלדור המשיך להתכתב איתם, לברר פרטים לגבי עליית נשים לארץ-ישראל ולהתעדכן בענייני כספים ורכישת קרקע להתיישבות. הם התלבטו בנוגע לרכישת אדמות. טרומפלדור לא היה מוכן להתפשר על דבר אחד - האדמה תיקנה רק מהכסף שיש ברשותם, הם לא יבקשו הלוואה מאף אחד, כי רק כך יוכלו להיות עצמאיים. טרומפלדור התכתב עם חברי הקבוצה שרצו לעלות איתו לארץ. הוא ניסה להכיר אותם דרך מכתביהם, כדי לבחור באנשים שמסוגלים לעמוד בקשיי הדרך.
טרומפלדור עלה לארץ עם קבוצה של 13 חברים, שהצטרפה לחברים שכבר נמצאו בארץ. בהפלגה לארץ תקפה אותו מחלת ים, אך הוא התגבר עליה, כשחשב שהנה עוד מעט יתגשם חלומו והוא יגיע לארץ-ישראל. למרות כל רעיונותיהם ותקוותיהם של טרומפלדור ושל חבריו, הם לא הצליחו לקנות אדמה משלהם בארץ-ישראל. הם לא הצליחו לאסוף די כסף ולא רצו ללוות כסף מאיש.
טרומפלדור הגיע לארץ ויחד עם קבוצתו פנה למגדל שנמצאת על-יד הכינרת. מגדל הייתה החווה הגדולה ביותר בארץ בזמן ההוא. עבודות החקלאות במגדל היו בעיקר בענף הירקות והנטיעות. בירקות טיפלו בחורות. בחווה התגוררו 60 איש. המגורים היו נוחים והאוכל במטבח היה זול יחסית. אבל היו מריבות בין הפועלים ובין בעלי החווה. טרומפלדור הגיע למגדל בשמחת תורה עם שישה חברים. בעל החווה עזר להם מאד בהתארגנות. לבחורות סידר חדר יפה, הפונה לים הכינרת, ונתן לקבוצה לארגן לה מטבח משלה. הוא אף נתן להם חדר נוסף להתכנסויות. הם השתדלו לדבר רק עברית, הגם שהיה להם קשה מאוד להתווכח בשפה העברית, במיוחד לטרומפלדור. טרומפלדור היה מחבר את נאומיו ברוסית והיה נותן לאחד החברים לתרגם אותם לעברית. בשבתות הם היו מטיילים על שפת הכינרת.
האנשים במגדל כיבדו מאד את טרומפלדור, אשר למרות נכותו עבד בכל עבודה חקלאית. טרומפלדור לא היה מוכן לקבל עזרה וכל דבר עשה בכוחות עצמו.
החברים, שהעבודה החקלאית הייתה חדשה להם, השקיעו מאמצים רבים על מנת להצליח. אבל החבורה התחילה להתפרק. מקצת מהחברים חלו בקדחת ואחד מהם נאלץ לחזור לרוסיה. חוות מגדל לא יכלה לספק עבודה לכולם, וחברים התחילו לעזוב למקומות אחרים בארץ, כמו דגניה, מרחביה ופורייה. טרומפלדור הכביד על האחרים בדרישותיו, וחבריו פשוט התייאשו. אפילו חברתו, בלה, לא זכתה להתחשבות מצדו, עד שחברותם נפסקה. אחד הנערים הצעירים בחבורה, שעבד קשה, בתנאים של חום ובתת-תזונה, התאבד יום אחד, ואחדים מהחברים חשבו שהוא קץ בחייו כי טרומפלדור נזף בו. נוסף למריבות קטנות בתוך החבורה, הסתכסך טרומפלדור גם עם מנהל החווה במגדל. טרומפלדור נסע לקונגרס הציוני שהתקיים בעיר וינה, כדי להתלונן על המצב בחווה במגדל.
אחרי הקונגרס התפזרה לזמן מה קבוצתו של טרומפלדור. טרומפלדור הצטער מאוד על שהרעיון שלו אינו יוצא אל הפועל, אך הוא לא התייאש. מן הקונגרס בווינה נסע לתקופה קצרה לרוסיה לראות את קרובי משפחתו ולנסות להעלות עוד אנשים לארץ-ישראל. המטרות החשובות ביותר בציונות היו, לדעתו: חינוך לאומי, שבו ילמדו בשפה העברית ויכירו את ההיסטוריה היהודית; רכישת קרקע; יצירת קשר טוב בין היהודים בארץ-ישראל ובין יהודי הגולה.
טרומפלדור ניסה לגבש קבוצה חדשה ברוסיה שתעלה לארץ-ישראל. אבל ניסיונותיו לא הצליחו והוא חזר לארץ. ביפו למד וניסה לשפר את העברית שלו. הוא התבייש שבווינה וברוסיה שאלו אותו שאלות בעברית והוא לא ידע לענות. ביפו הגיעה לאוזניו הידיעה שנרצחו שלושה שומרים יהודים בדגניה, בכינרת ובסג'רה. טרומפלדור לא יכול היה להישאר יום נוסף ביפו ונסע מיד לדגניה.
הוא הפך לפועל בדגניה. שוב התפעלו כולם מכוחו הפיסי ומיכולתו לעבוד בעבודה חקלאית מאומצת למרות המום שלו. אפילו בפרדות הפראיות ביותר הצליח לשלוט ולרתום אותן למחרשה. הוא אהב מאוד את עבודתו במקום. טרומפלדור לא היה מתפאר בכוחו הפיסי ובמעשי גבורתו. מדי פעם היה מתגושש עם החזקים שבבחורי דגניה ומנצח אותם, לקול צחוק עליז של כל החברים שצפו בהם.
טרומפלדור היה שונה משאר בני המקום בדברים רבים. הוא היה צמחוני, וכל-כך אהב בעלי חיים שלא רצה להשתמש בשום דבר שעשוי מן החי. למשל, הוא הקפיד לישון על כר עשוי קש ולא נוצות, וניסה ללכת בנעלי עץ במקום בנעלי עור. טרומפלדור מתח ביקורת על הנעשה בדגניה. לדעתו, היה על קבוצת האנשים המצומצמת בדגניה לאפשר לאנשים נוספים להצטרף אליה. טרומפלדור חשב שאם המצב יימשך כך ובקבוצת דגניה יהיו מעט אנשים, היא תתפרק. הוא הביע את דעותיו בעברית למרות שהתקשה מאד, ושגיאותיו הצחיקו מאוד את השומעים. החברים בדגניה לא הסכימו עם דעותיו, אך למרות זאת טרומפלדור שמר על קשר טוב איתם.
בשנת 1914, לקראת תחילת מלחמת העולם הראשונה, החל המצב בארץ להיות מתוח. העלייה מרוסיה פסקה, הרבה משפחות עזבו, המחירים עלו. רוסיה, ארץ מוצאם של טרומפלדור ושל חבריו נלחמה בתורכיה, ששלטה בארץ-ישראל. התורכים אף גירשו מהארץ יהודים בעלי נתינות רוסית.
אנשי דגניה החליטו לוותר על הנתינות הרוסית שלהם ולקבל את הנתינות התורכית. הם חשבו שזאת הדרך היחידה להמשיך לשבת בדגניה, בלי שהשלטונות ינסו לגרש אותם. טרומפלדור לא הסכים בשום פנים לקבל את הנתינות התורכית. הוא חשב שאם רוסיה ואנגליה ינצחו במלחמה והתורכים יובסו, המצב של היהודים בארץ-ישראל ישתפר לאין ערוך. טרומפלדור הסגיר את עצמו לשלטונות התורכים, על מנת שיגרשו אותו מן הארץ. הוא לבש את המדליות שקיבל מהצבא הרוסי בזמן שלחם בשורותיו, לקח את תעודת הצבא הרשמית ומסר את עצמו לידי השלטונות התורכים.
יוסף טרומפלדור היה ידוע כחייל אמיץ בצבא הרוסי לפני שעלה לארץ.
בתחילת מלחמת העולם הראשונה גורש טרומפלדור מהארץ בידי התורכים מפני שהיה נתין רוסי והתורכים נלחמו ברוסיה. אחרי תקופת מאסר בדמשק עבר טרומפלדור, עם מגורשים נוספים מארץ-ישראל, לאלכסנדריה אשר במצרים. במצרים שלטו אז הבריטים והם דאגו לפליטים. הבריטים הקימו מחנות מגורים וחילקו מזון. טרומפלדור לא נזקק לעזרת הבריטים כי קיבל קיצבת קיום מצבא רוסיה שלחם בשורותיו. רוב המגורשים במצרים היו נתינים רוסים. הקונסול הרוסי באלכסנדריה רצה לגייס לצבא רוסיה את כל הפליטים הרוסים בגיל גיוס. השמועה על כך הפחידה את המגורשים, אבל גם הבריטים סברו שבזמן מלחמה לא ייתכן שכל-כך הרבה אנשים צעירים אינם נלחמים.
לזאב ז'בוטינסקי, שהיה שליח עיתון באלכסנדריה בתקופה ההיא, היה רעיון - להקים יחידה יהודית בצבא הבריטי. הוא פנה לטרומפלדור, שהתלהב מהרעיון. טרומפלדור וז'בוטינסקי פגשו אנשים בגיל הגיוס, מבין המגורשים, והציעו בפניהם את הרעיון שלהם. באסיפה ייסדו את גדוד המתנדבים לצבא הבריטי. מאה מבין מאתיים הנוכחים התנדבו מיד לגדוד.
כבר למחרת התחיל טרומפלדור לאמן את המתנדבים. ילדות ממשפחות המגורשים תפרו לגדוד דגל מיוחד. משלחת מבין המתנדבים לגדוד יצאה כדי לדון עם הבריטים על הגיוס. המפקד הבריטי קיבל את המשלחת בסבר פנים יפות, אבל הסביר שקשה לו לגייס מתנדבים שאינם אנגלים. הוא הסביר שבריטניה אינה מעוניינת בינתיים להילחם בארץ-ישראל - החזית שבה רצה הגדוד לשרת. הוא אמר שגדוד כזה לא יוכל להיות גדוד לוחם. המפקד הסכים להציע רק הצעה אחת - הגדוד יהיה גדוד של נהגי פרדות בחזית מול תורכיה. גדוד נהגי פרדות הוא גדוד תובלה. נהגי הפרדות היו צריכים להעביר מזון, מים ותחמושת, על גבי פרדות, ללוחמים בקווים הקדמיים.
ז'בוטינסקי לא הסכים להצעה - הוא רצה גדוד עברי לוחם בארץ-ישראל. גם מנהיגי הקהילה נסוגו מתמיכתם. רק טרומפלדור היה מוכן לעשות כל דבר. הוא אמר שבמלחמה אין הבדל בין משימה למשימה - כל דבר חשוב. רבים מהמתנדבים חזרו בהם. הם התנדבו כדי להילחם בארץ-ישראל. טרומפלדור כינס את המתנדבים ואמר להם שעליהם לנהוג בדרך שלא תבייש את העם היהודי: אסור שיחשבו שיהודים הם פחדנים או שקרנים. רבים מהמתנדבים שלא חשבו להתנדב חזרו בהם והתנדבו. מתנדבי הגדוד נסעו לגליפולי, לחזית שבה נלחמו האנגלים מול התורכים. ההתחלה לא הייתה טובה כל-כך. ראשית, פיצלו את הגדוד לשני חלקים. אחר כך התמרמרו המתנדבים על שאינם נוסעים לארץ-ישראל. בנוסף על כך לא קיבלו החיילים החדשים הכשרה מספקת. הם לא אומנו ולא למדו כיצד לטפל בפרדות. הצרות נמשכו משום שאנשי הגדוד קיבלו מדים של תורכים, וחיילים אנגלים אחרים חשבו אותם לתורכים וכמעט פגעו בהם. למרות זאת גילו אנשי הגדוד אומץ והובילו מים לחזית כבר ביום השני לבואם לגליפולי. הם הצילו את הצבא כי בארות המים בחזית היו מורעלות. טרומפלדור רצה להפוך את היחידה ליחידה יהודית נפרדת. מפקד הגדוד וכמה קצינים היו אנגלים, אך טרומפלדור רצה שרוב העניינים יסודרו רק בתוך הגדוד, בין היהודים. החיילים לא תמיד הסכימו לגישה זו. לפעמים, כאשר קיבלו עונשים ממפקדיהם היהודים, היו פונים לאנגלים, למרות שאלו היו מחמירים בעונש. האנגלים היו מענישים במלקות, דבר שטרומפלדור חשב לפסול.
טרומפלדור הלך תמיד בראש. כשחייליו הובילו מים, מזון או תחמושת לחזית, רכב בראש השיירה. כשקצינים אחרים היו יושבים במגוריהם, המשיך טרומפלדור לצאת עם חייליו לכל משימה.
טרומפלדור ייחס חשיבות לתנאים הטובים של חייליו - מגורים נאותים ואוכל ראוי. הוא דאג גם למשפחותיהם. בגדוד כמעט פרץ מרד, משום שהצבא הבריטי לא שילם קצבאות למשפחות החיילים היהודים כמו למשפחות הבריטים, וטרומפלדור עשה הכול כדי שישלמו למשפחות. מפקד הגדוד רצה לשלוח אותו לאלכסנדריה כדי לברר את מצב המשפחות, אך חבריו בגדוד לא הסכימו שיעזוב מחשש שהמורל ירד והגדוד יתפרק. פעם אחת נזף בו מפקד הגדוד, וטרומפלדור נפגע מהנזיפה, שלדעתו לא הגיעה לו, ואמר שיעזוב את הגדוד. החיילים איימו שאם הוא עוזב יעזבו גם הם. המפקד התנצל בפני טרומפלדור והכול חזר על מקומו בשלום.
רבים מהחיילים רצו לחזור לאלכסנדריה. הם פחדו משדה הקרב, היו עייפים ורצו לחזור למשפחותיהם. טרומפלדור ניסה להעלות את המורל, אך לא תמיד הצליח. הקצינים הבריטים אמרו עליו שהוא אינו די קשוח עם חייליו. במקרה אחד, כשהמורל היה ירוד במיוחד, נאלץ המפקד הבריטי להעניש כמה מהחיילים במסדר, בנוכחות כולם, כדי להחזיר את המשמעת לגדוד.
החיילים היו עייפים, הם רצו חופשה. טרומפלדור נשלח לאלכסנדריה לגייס מאתיים חיילים חדשים כדי שהחיילים הוותיקים יוכלו לצאת לחופשה. רבים חשבו שייכשל, כי השמועות על החיילים העייפים הגיעו לאלכסנדריה. בכינוס הראשון ספג טרומפלדור תגובות של לעג ואפילו כעס, אבל לאט לאט הצליח טרומפלדור לגייס עוד צעירים לגדוד. הוא יצא מאלכסנדריה עם מאתיים מתנדבים חדשים, אחרי שערך מיון ואחדים שוחררו. בזמן שהיה באלכסנדריה התארס עם אישה שהכיר לפני הגיוס בעת שלימדה אותו צרפתית. גם היא גורשה מהארץ, וטרומפלדור כתב אליה מכתבים מדי יום.
בתקופה זו התמנה טרומפלדור למפקד הגדוד, במקום המפקד הבריטי שחלה. כשחזר טרומפלדור מצא את הגדוד במצב רע. רבים מהחיילים השתמטו מתפקידם בתירוצים שונים. החיילים החדשים שהביא איתו טרומפלדור המריצו את החיילים הוותיקים והמצב השתפר.
מקצת מהוותיקים יצאו לחופשה, אבל כשהיו אמורים לחזור התחזו לחולים ולא חזרו. לפתע הגיעה פקודה על פירוק הגדוד. טרומפלדור לא ידע את הסיבה ורצה להאמין שאינה קשורה בחיילים שלא חזרו מחופשתם. במהרה התברר לו שהבריטים נסוגים מגליפולי ולכן פורק הגדוד.
למרות בעיות המשמעת, הגדוד העברי היה גדוד מוצלח ביותר. החיילים בחזית יכלו לסמוך על הגדוד שיביא מים ותחמושת. החיילים היהודים המשיכו להוביל את פרדותיהם גם תחת אש ולא ברחו עם כל הפגזה. המפקדים בחזית תמיד העדיפו שגדוד זה יביא להם כל מה שהיה נחוץ, כי חיילים בגדודים אחרים היו בורחים בהפגזות ולא מביאים את הדברים שהיו חיוניים כל-כך לחיילים בחזית. התנהגותם הושפעה רבות מהתנהגות מפקדם - טרומפלדור.
שרידי הגדוד הגיעו לאלכסנדריה. טרומפלדור השתדל מאוד שהגדוד יחזיק מעמד, אבל החיילים שישבו ללא מעשה איבדו את הרצון ואת המשמעת. הם לא טיפלו בפרדות ובמגורים, ולבסוף פורק הגדוד. טרומפלדור עשה הכל כדי לגייס בחזרה את הגדוד, אבל לא הצליח. הוא החליט לנסוע לאנגליה כדי לעזור לז'בוטינסקי במאמציו להקים גדודים יהודיים באנגליה. אחריו הגיעו 120 מוותיקי גדוד נהגי הפרדות. 60 מהם התגייסו יחד עם ז'בוטינסקי כגרעין ראשון לגדוד החדש. את טרומפלדור לא הסכימו הבריטים לגייס. הוא לא יכול היה להיות חייל פשוט מפני שהיה נכה, ולא יכול היה להיות קצין משום שלא היה בריטי. הבריטים אמרו ששירותו בגדוד נהגי הפרדות לא יעזור בעניין זה, משום שזה היה גדוד מיוחד. על בסיס הגרעין מגדוד נהגי הפרדות גויסו שני גדודים מיהודי אנגליה וארצות-הברית וביניהם גם גולים מארץ-ישראל. אחר כך הוקם גדוד גם של יהודי ארץ-ישראל. גדודים אלו השתתפו בכיבוש ארץ-ישראל על-ידי הבריטים. לגדודים התגייסו אנשים רבים, ביניהם דוד בן-גוריון, שהתנגד לרעיון גדוד נהגי הפרדות באלכסנדריה. טרומפלדור המשיך בדרכו. ברוסיה החלה המהפכה. טרומפלדור חשב שיוכל לתרום בארץ מולדתו רוסיה, שבה נחשב גיבור מלחמה, למען המטרה הציונית. הוא חשב להקים גדודים יהודיים בצבא הרוסי ואף הצליח להקים מסגרת צבאית יהודית באזור אחד ברוסיה. אבל המהפכה ברוסיה לא נגמרה, היו קרבות נוספים שהיו מלווים בפרעות. הממשלה חשבה שלא תוכל להגן על היהודים, גם לא בעזרת גדודים יהודיים והיחידה היהודית פוזרה. טרומפלדור נרתם למטרה חדשה. ברוסיה קם ארגון שנקרא 'החלוץ'. מטרתו של 'החלוץ' הייתה להכשיר יהודים לפני העלייה לארץ. במיוחד היה חשוב להכשירם הכשרה חקלאית.
טרומפלדור השקיע את כל מרצו בעניין זה. טרומפלדור כתב על תנועת 'החלוץ' כפי שחשב שהיא צריכה להיות. טרומפלדור האמין עדיין בקומונה ואמונתו זו השתקפה בראייתו את 'החלוץ'. הוועידה הראשונה של החלוץ אימצה הרבה מדעותיו של טרומפלדור. עקרונות התנועה כללו שאיפה להתיישבות על אדמת הלאום, אדמת ארץ-ישראל, בקבוצות עובדים.
טרומפלדור, שעברו כקצין בצבא רוסיה ובצבא הבריטי היה ידוע, דחף בכל כוחו את הארגון החדש. הוא היה הרוח החיה בכנס הראשון, ונבחר לשליח התנועה לאוקראינה ולארץ-ישראל. אבל לפני שחזר לארץ-ישראל החל לעבוד ברוסיה. הוא נדד ברחבי רוסיה והקים קבוצות עבודה של יהודים. קבוצות אלו עבדו בחקלאות, כדי להכין אותם לחיים בארץ-ישראל. כמה מהקבוצות חיו חיי קומונה. הוא ארגן גם קופות מלווה ל'החלוץ', למטרת הכשרת יהודים צעירים לקראת עלייה לארץ-ישראל והצטרפות להתיישבות. בכל מקום שהגיע עורר טרומפלדור כבוד. השלטונות הרוסיים העריכו אותו כחייל וכסוציאליסט - אדם המאמין בשוויון בין בני אדם, וכך הצליח להשיג את מבוקשו למען התנועה. לעתים הצליח לשחרר חברי תנועה ממאסר. הרבה צעירים יהודים בעיר סנט-פטרבורג, בעיירות ובאזור קרים שברוסיה, ראו בטרומפלדור את מנהיגם. התנועה הייתה צריכה מנהיג כמותו - מבוגר, גיבור, צנוע, מנהיג שהיה בארץ-ישראל. מנהיגותו של טרומפלדור עוררה את 'החלוץ' ונתנה לו תנופה. רבים מהצעירים שהכירו את טרומפלדור בזמן זה עלו לארץ. ביניהם היו דמויות מרכזיות בתקופת העלייה השלישית, שהתחילה באותו זמן. בשנת 1919 עלה טרומפלדור לארץ, והפעם לתמיד.
