שרה אהרונסון הייתה פעילה בארגון ניל"י ועמדה בראשו. השם ניל"י הוא ראשי-תיבות של 'נצח ישראל לא ישקר'. הארגון פעל בשיתוף עם הבריטים ועסק בריגול נגד המשטר התורכי.
שרה נולדה במושבה זכרון יעקב בשנת 1890. היא נישאה ליהודי תושב תורכיה ועברה להתגורר בקושטא. בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. שרה עשתה מאמצים מיוחדים לחזור לזכרון יעקב, כדי להיות עם משפחתה ועם חבריה. בדרכה מתורכיה לארץ-ישראל, היא ראתה את זוועות הטבח שעשו התורכים בעם הארמני, את מחנות הפליטים ומצבם המזעזע. בדרך הגיעו אליה שמועות קטועות גם על רדיפות התורכים נגד היישוב העברי.
בדצמבר 1916 הגיעה לזכרון יעקב והצטרפה מיד לפעולות ניל"י. אחיה אהרון אהרונסון ריכז את פעולות ניל"י. עם צאת אחיה אהרון לחוץ-לארץ, ריכזה שרה, בשיתוף עם אבשלום פיינברג, את פעולות ניל"י ואת פעולות תחנת הניסיונות, אותה ניהל אהרון.
היחסים עם התורכים החמירו: נעמן בלקינד, חבר בארגון ניל"י, נאסר על-ידי התורכים.
התורכים גילו את יונת הדואר שבאמצעותה היו מעבירים שדרים סודיים. שרה ידעה שבגלל פעילותה בארגון ניל"י היא עלולה להיאסר בידי התורכים. היא עוד הספיקה להעביר חומר סודי חשוב למפקדה הבריטית במצרים, הטמינה חלק ניכר מאוספו המדעי של אחיה אהרון והחליטה לעמוד על משמרתה עד הרגע האחרון.
במוצאי חג א' סוכות תרע"ח - 1917, הקיף צבא תורכי את זכרון יעקב והחלה פרשת המאסרים והעינויים. מטרת העינויים הייתה להוציא מפי המעונים מידע על הריגול ועל פעולות ניל"י. שרה, אחיה צבי ואביה נתפסו. ארבעה ימים עונתה שרה ועונו לעיניה אביה הישיש ואחיה צבי. שרה עמדה בגבורה בייסוריה ולא גילתה דבר. בהגיע אליה השמועה כי עומדים להעבירה אל בית הדין הצבאי בדמשק, שמה קץ לחייה על-ידי ירייה באקדח קטן, שהחזיקה במחבוא בביתם. אולם שרה לא מתה במקום. שלושה ימים סבלה ייסורים נוראים. שרה מתה באוקטובר 1917. נטמנה בבית הקברות במושבה זכרון יעקב, בה נולדה.
שרה אהרונסון בהיותה בת שתיים-עשרהשרה אהרונסון נולדה בזכרון יעקב. הוריה, אפרים פישל אהרונסון ואשתו מלכה, היו בין ראשוני המתיישבים בזכרון יעקב. אביה היה סוחר תבואה בבקאו שברומניה. כבר אז הוא היה מגלגל בידו בחיבה את "גרעיני הזהב של החיטה". הוא הצטער שהחיטה הזו לא גדלה בארץ-ישראל בידי איכרים יהודים.
מחשבות אלה הביאו את בני הזוג אהרונסון לעלות לארץ-ישראל ב-1882. הם היו ממקימי המושבה זכרון יעקב. זכרון יעקב נוסדה באותה עת שנוסדו ראשון לציון ביהודה וראש פינה בגליל. ב-1882 עלו מתיישבי זכרון יעקב, מיוצאי רומניה, לשלוחה בדרום הכרמל והקימו את מושבתם - המושבה הראשונה באזור זה. את חלקות הקרקע הראשונות קנו בכספם הם, גם את משקיהם החלו לבנות באמצעיהם ואת האדמה עיבדו בידיהם. מאוחר יותר נאלצו להיעזר בכספי הברון רוטשילד.
במשפחת אהרונסון היו ארבעה בנים: אהרון, צבי, שמואל ואלכסנדר, ושתי בנות: שרה ורבקה. עוד שתי בנות מתו מקדחת בראשית ההתיישבות.
שרה אהרונסון נולדה בשנת 1890. היא הושפעה מאמה, שהייתה בעלת אופי חזק ומאביה שהיה קשור מאוד אל האדמה.
משפחתה של שרה הייתה משפחה מאוחדת. במושבה הקטנה לא היו הרבה ילדים והאחים היו חברים זה עם זה. אחיה הבכור של שרה, אהרון, שהיה מבוגר ממנה ב-14 שנים, היה בין הילדים המוכשרים של המושבה. הוא נשלח על-ידי הברון רוטשילד ללמוד חקלאות.
שרה אהרונסון עם משפחתהאהרון הפך למומחה לצמחים ואיש ידוע בתחומו בארץ ובעולם.
שרה למדה בבית-הספר של המושבה. היא אהבה במיוחד את לימודי השפות והשתדלה להצליח בהם. היא הצטיינה בלימודי תפירה. המורה לעברית ולתנ"ך בבית-הספר של זכרון יעקב, כתב על שרה: "אני זוכר עד כמה שרה הייתה מתרגשת בשעות שיעורי ההיסטוריה, כשהייתה שומעת את הרצאת המורה על הסבל של היהודים בתקופות שונות ועל המאבק שלהם לשמור על יהדותם".
בגיל שלוש עשרה סיימה שרה את בית-הספר והתחילה לעבוד בעבודת הבית. היא לא רכשה השכלה מסודרת, אך הייתה מרבה בקריאה, בעיקר בספרות צרפתית ובתנ"ך, ומרחיבה את השכלתה בהדרכת אחיה, אהרון. שרה אהבה ללמוד תנ"ך והיסטוריה של עם ישראל. לכך הייתה מקדישה זמן ומאמץ.
שרה הייתה חיננית, אצילה בהתנהגותה ובאהבתה את הזולת, אך יותר מכל - הייתה פשוטת הליכות. היא תפרה את שמלותיה בעצמה והנשים העשירות בזיכרון שהביאו את בגדיהן מאירופה התפעלו מאוד מאיכות התפירה שלה. השמלות שתפרה אותן היו יפות ועשויות בתשומת לב.
כנערה השתתפה בכל פעולות בני המושבה: סיורים ברכיבה; פעילות באגודת 'לינת צדק', אגודה שדאגה לחולים.
שרה פעלה גם באגודת 'חובבי הבמה'. בהיותה בת שבע עשרה הצטיינה כששיחקה במחזה 'אוריאל אקוסטה' שכתב גוצ'קוב. היא שיחקה את תפקידה של יהודית, המאבדת עצמה לדעת. הקהל התפעל ממשחקה, ומפה לאוזן התלחשו : "היא יודעת למות".
שרה התיידדה עם אחדים מחברי אחיה והייתה מעורבת במעשיהם. כך הכירה את אחד מידידיה הטובים, אבשלום פיינברג. הוא התחיל לעבוד בחוות הניסיונות בעתלית שאותה ניהל אהרון, אחיה של שרה. אבשלום הפך לידיד של כל משפחת אהרונסון, והיה לבן-בית ולחבר. אבשלום התיידד מאוד עם שרה ועם אחותה הצעירה רבקה.
שרה מצאה באבשלום חבר טוב. כמוה, אהב אבשלום לקרוא ואהב במיוחד את התנ"ך. הם שוחחו ביניהם רבות על ספרות ועל נושאים אחרים. הדמיון ביניהם לא הצטמצם בחיבה לספרים. שניהם היו בני מושבות ראשונות בארץ-ישראל, אבשלום בן חדרה ושרה בת זכרון יעקב, ושניהם ילדים של חקלאים.
באותה תקופה חלתה ומתה אמה של שרה ורוב עבודות הבית נפלו על כתפיה. האם הייתה אישה חזקה וחסרה לילדיה. אמה של שרה חינכה את כל ילדיה לעבוד באמונה, מתוך כוונה, ותמיד לשאוף להתקדמות. גם אביו של אבשלום מת, והדבר קירב את שני החברים.
שרה ואבשלום התכתבו ביניהם וגם נסעו לבקר זה את זה. הם שלחו איש לרעהו ספרים לקריאה. הידידות עם אבשלום הייתה חשובה לשרה והכניסה עניין לחייה. אבשלום היה אדם שאיתו יכלה לדבר וליהנות. כמעט תמיד היו נפגשים בשלושה: שרה ואחותה רבקה יחד עם אבשלום.
שרה ואבשלום התקרבו מאוד, אבל אבשלום, כך התברר, אהב את רבקה, אחותה הצעירה.
יש אומרים ששרה אהבה כל-כך את אחותה עד כי ויתרה על אבשלום למענה. כדי לשכוח את אבשלום נסעה שרה לאירופה לטיול, אבל הגעגועים לארץ, למשפחתה ובעיקר לאהרון אחיה, האיצו בה לחזור מהר.
אחרי שחזרה המשיכה בפעילויותיה. היא נפגשה עם עולה חדש מרוסיה שהתאהב בה וביקש לשאת אותה. שרה סירבה להינשא לאיש הזה. אבל כעבור כמה זמן הגיע לארץ לביקור יהודי ציוני שנולד בסופיה בירת בולגריה וחי בקושטא. הצעיר ביקש משרה להינשא לו ולחזור איתו לביתו בקושטא. שרה נענתה לבקשתו.
הזוג הצעיר טייל מעט בארץ ונסע לחיות בקושטא אשר בתורכיה.
באביב 1914 התחתנה שרה עם חיים אברהם, יהודי בולגרי עשיר שישב בקושטא שבתורכיה. הזוג התכוון לחזור לארץ-ישראל כעבור זמן קצר ולהתיישב בה. יש כמה סברות מדוע החליטה שרה להינשא לאברהם. אחת מהן היא, ששרה ורבקה אהבו שתיהן את אבשלום פיינברג, ושרה החליטה, כנראה, להתחתן עם חיים אברהם, לאחר שחשה שאבשלום נמשך יותר לאחותה, רבקה.
נישואיה של שרה לא הצליחו. בעלה אברהם היה אמנם ציוני נלהב וחסיד הלשון העברית, אבל הוא היה מבוגר ממנה, ובעל אופי קשה. הימים שישבה בקושטא היו הפרק העצוב ביותר בחייה. יש אומרים שבעלה היה קמצן. הוא אמר שבמלחמה, שהיא זמן קשה, אי אפשר להביא ילדים לעולם. שרה התגעגעה מאוד לארץ ולחבריה.
מצב הרוח הרע של שרה ניכר ממכתב לצילה פיינברג, ידידתה, אחותו של אבשלום. צילה הייתה בברלין לצורך לימודיה. שרה כותבת בחודש אוגוסט 1915:
"הייתי מאוד רוצה לספר לך משהו מעניין על חיי, אך אין בפי דבר העשוי לעניינך. חיי הם חד-גוניים ואני בודדה. איני מבקרת כמעט אצל איש, הכול למורת רוחי ואדישה אני לכול. מצפה אני ליום המאושר בו נחזור הביתה ונשתקע בקרב היהודים היקרים לנו. הבית כאן נדמה לי כישיבת ארעי. האנשים שלנו כאן רחוקים משאיפותינו, רחוקים מכל אידאל וכו'.
אם סבורה את יקירתי, כי קרובה אני כאן לעניינים בארץ-ישראל ולמתרחש במשפחותינו אינך אלא טועה. אין כותבים אלי כלל, ודבר זה ממרט את עצבי. המצב שם הוא בכל רע...
חיי אלה, הרחק מן המשפחה מאסו עליי... הבית התרוקן ואבי המסכן נותר גלמוד. רחמי נכמרים עליו. לא אוכל הוסיף לכתוב לך כי עיני זולגות ולבי מתכווץ עלי בקרבי."
שרה המשיכה לשמור על קשר עם הבית בארץ-ישראל על-ידי התכתבות עם בני משפחתה ועם ידידים. הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה. שרה מצאה דרך לכתוב למשפחתה בלי שהשלטונות התורכים ידעו על מה היא כותבת. היא כתבה לרבקה, על המעטפה, על מצב הצבא בקרבת מקום מגוריה והדביקה את הבולים על מה שכתבה. במכתב כתבה לרבקה בצרפתית "הלא את מתעניינת בצמחים ובפרחים, תסתכלי מאחורי הבול כדי למצוא שם סוגים חדשים." בול בצרפתית הוא קיצור של 'בולוואר' - שדרה. הצנזור לא הבין את כוונתה של שרה, אבל אחותה הבינה. היא הביטה מתחת לבולים וכך יכלו להתכתב בחשאיות.
המלחמה הקשתה עוד יותר על חייה של שרה בחוץ-לארץ, והיא הייתה נחושה בדעתה לחזור לארץ, להיות קרובה ליקיריה.
באוגוסט 1915 נסע בעלה לווינה ולברלין. שרה כבר החלה מתארגנת לקראת שובה ארצה.
לאחר שהצליחה להשיג את כל הניירות והתעודות הדרושות - הייתה צריכה להשיג גם מלווה. כאישה, לא יכלה לעשות לבדה את הדרך לארץ-ישראל.
בתקופה ההיא הגיע לקושטא איש ארגון 'השומר', ארגון יהודי לשמירה על המושבות בארץ, שיצא בשליחות ארגונו כדי לפעול להחזרת מנהיגי הארגון, ישראל ומניה שוחט, מן המקום אליו הגלו אותם התורכים בתורכיה. שליחותו נכשלה, אך הוא היה יכול ללוות את שרה בדרכה לארץ. הדרך לארץ נמשכה שלושה שבועות ברכבת עמוסת חיילים ומזוהמת מכינים ומפשפשים, בעגלות איכרים ובמכוניות משא.
בדרכה לארץ עברה שרה חוויה מזעזעת. היא ראתה את גירוש הארמנים ואת הטבח שבוצע בהם. לחבריה בארץ-ישראל סיפרה ארוכות על אותו עם חסר אונים, שנרדף על-ידי התורכים כמעט ללא כל התנגדות, על מראות קשים של גופות מוטלות בצד הדרך ועל נהג הקטר שמחץ למוות כ-15 ארמנים רעבים ומותשים שחיכו לרכבת - והתפאר על מעשהו.
סיפוריה השפיעו על אחיה אהרון ועל חבורתו. כל אחד מהם חשב על הגורל המחכה לעם היהודי, הנשלט גם הוא על-יד התורכים. החברים כבר החליטו לפני כן לנסות ולעזור לבריטים לכבוש את ארץ-ישראל. הם הקימו ארגון מחתרתי, שמטרתו הייתה לרגל לטובת הבריטים ולמסור מידע על הצבא ועל השלטון התורכי. לארגון קראו ניל"י - נצח ישראל לא ישקר.
כשהגיעה שרה לארץ-ישראל, הגיע אהרון אחיה לקבלה בעפולה ולהביאה הביתה לזכרון יעקב. שרה חשבה לבלות בבית אביה בזכרון יעקב רק את חודשי החורף ואחרי כן לחזור לקושטא. אבל היא החליטה להישאר ולהצטרף לניל"י ודחתה שוב ושוב את שובה.
באותה תקופה ישב אהרון אחיה במפקדת הגיס הרביעי בדמשק כמפקח הכללי על המלחמה בארבה. אהרון אסף הרבה מידע והיה צריך למצוא דרך להעבירו לארץ.
שרה ואבשלום, ידידה, יצאו יחד לדמשק כדי לקבל מאהרון את המידע, ושם גם תיכננו לאהרון מסע חדש, כדי לחדש את הקשר עם המפקדה הבריטית במצרים.
במהלך התקופה שבה ניסה אהרון לקשור קשרים עם גורמים בריטיים ואחרים, ניסו אבשלום ושרה למלא את מקומו. מלבד זאת, הם היו אחראים על תחנת הניסיונות בעתלית, שבה נמשכה העבודה החקלאית.
החברים לא שמעו מאהרון זמן רב. הם דאגו. אבשלום יצא למצרים לחפש קשר עם אהרון.
אז הפכה שרה לראש ארגון ניל"י - בנוסף לעבודתה בתחנת הניסיונות בעתלית - במקומו של אבשלום.
שרה אהרונסון קיבלה על עצמה את הפיקוד על רשת הריגול ניל"י בזמן קשה - בתקופת מלחמת העולם הראשונה. אחיה של שרה וחבריו החליטו להקים רשת ריגול לעזרת הבריטים. הם חשבו שאם הבריטים יכבשו את ארץ-ישראל מידי התורכים, ששלטו אז בארץ, מצב היהודים בארץ ישתפר, ולכן החליטו לעשות כל מה שביכולתם על מנת לעזור לבריטים. הם התחילו לאסוף ידיעות על הצבא התורכי וניסו להעבירן לצבא הבריטי. אבל הקשר עם הבריטים, אויבי התורכים בזמן המלחמה, לא היה פשוט כל-כך.
בתקופה ההיא יצאו שני אחיה של שרה מהארץ, על מנת ליצור קשר רצוף עם הבריטים. הם לא חזרו והקשר עמם נותק. החיים בארץ התנהלו בצל מלחמת העולם הראשונה, שהגיעה עד גבולותיה. הצעירים היו צריכים להתגייס לצבא התורכי ולעבוד בו בעבודות השירותים.
תושבי הארץ סבלו מרעב. היה קשה לגדל יבולים, והמעט שהיה הוחרם, לעתים קרובות, בידי התורכים.
שרה קיבלה את הפיקוד כאשר ידידה הטוב, אבשלום פיינברג, החליט לצאת ברגל למצרים, שהייתה בשליטה בריטית. הוא לא ידע מה מצבו של אהרון, אחיה של שרה, מפקד רשת הריגול ניל"י. לכן החליט ללכת ברגל דרומה ולהגיע למצרים דרך הנגב ודרך מדבר סיני, במטרה ליצור קשר עם הבריטים ועם חברו הטוב אהרון.
הפרידה מאבשלום, שאליו הייתה שרה קשורה מאוד, הייתה קשה. שרה נשארה לבדה. היא ניהלה את בית אביה, עבדה בכל עבודות הבית, ניהלה את חוות הניסויים של אחיה בעתלית ושמרה על קשר עם אנשי ניל"י. אנשי ניל"י המשיכו לאסוף חומר על מצב התורכים בארץ ובסביבותיה, בתקווה שיוכלו ליצור קשר עם הבריטים בהקדם.
אבשלום יצא לדרכו בתחילת חודש ינואר 1917. בסוף אותו חודש הגיעה אל מול חוף עתלית, מול חוותו של אהרון, ספינה. אנשי ניל"י אותתו לה והיא ענתה. סוף-סוף נוצר הקשר עם הבריטים.
בלילה ההוא סער הים ורק אדם אחד ירד מהספינה. אדם זה מסר לשרה שאלות שנשאלו על-ידי הבריטים. הבריטים רצו לדעת את מצב הצבא התורכי בארץ, את מיקומו ואת תוכניותיו. לשרה נודע שעל הספינה היה אחיה האהוב אהרון, אבל לא ידידה - אבשלום.
היה זה סימן רע, אך לשרה עדיין לא נודע גורלו. היא לא יכלה לשקוע בעצב ובהרהורים, ומיד גייסה את כל אנשי ניל"י כדי לענות על שאלות הבריטים.
הספינה חזרה כעבור פחות מחודש ואנשי ניל"י מסרו את התשובות על שאלות הבריטים.
מהספינה ירדו כמה מחברי ניל"י שהיו במצרים, וביניהם יוסף לישנסקי.
יוסף לישנסקי ליווה את אבשלום בדרכו למצרים. הוא סיפר לשרה את קורותיו של אבשלום. הסיפור היה קשה מאוד. יוסף סיפר שאבשלום שכח לקחת אתו את המצפן שלו, שינתב אותם בדרכם. כשהגיע הלילה, הם פחדו שיתבלבלו בדרך וחיכו לבוקר, אבל בבוקר גילתה אותם חבורה של בדואים שהרגו את אבשלום ופצעו את יוסף.
למזלו של יוסף הגיעו לאזור חיילים בריטים ואספו אותו. הם לקחו אותו לטיפול בקהיר, שם נפגש עם אהרון. שרה הייתה מלאת עצב. אבל, אסור היה להפסיק את פעילות הרשת. מותו של אבשלום לא יביא להפסקת פעולתם, ולכן נשמר מותו בסוד.
מאותו זמן הובטח קשר רצוף עם הבריטים בעזרת הספינה. שרה ריכזה את כל פעילות ניל"י: שלחה שאלות, אספה חומר והייתה בקשר עם כל אנשי ניל"י ברחבי הארץ. היא נסעה בכל הארץ, מהצפון עד הדרום, כדי לשמור על קשר עם חברי הרשת. בנסיעותיה ליווה אותה יוסף לישנסקי ועזר לה.
שרה לא הפסיקה את פעולותיה האחרות. על מנת לא לעורר חשד, היא המשיכה לעבוד בביתה ובחוות הניסיונות של אחיה, שהייתה גם בסיס הפעולה של רשת ניל"י.
היא ידעה שעליה למצוא מקורות מידע נוספים, טובים במיוחד, כדי לענות על שאלות הבריטים ואף להעביר חומר נוסף. היא תהתה במי תוכל להיעזר, מאחר שלא כל אחד מוכן היה לסכן את עצמו ואת משפחתו למקרה שתיחשף הרשת ואנשיה יוענשו בידי התורכים.
שרה מצאה דרכים לשכנע את האנשים להצטרף לרשת ולהביא מידע על התורכים. היא הצליחה לגייס רופא יהודי שעבד בשירות הצבא התורכי בעמק יזרעאל. היא אמרה לו שאם היא מסתכנת למען כיבוש בריטי גם הוא יכול. היא גייסה קרוב משפחה של אבשלום, מהנדס שעבד למען הצבא התורכי בכל צפון הארץ ועד דמשק. היא אמרה לו שהרעיון לרגל למען הבריטים היה רעיונו של אבשלום, והצליחה לגייס נוסף עליו גם את אשתו. האישה הייתה נוסעת לדמשק וחוזרת עם ידיעות רבות שהועברו לבריטים.
אהרון, אחיה של שרה ביקש אותה לבוא למצרים ולא להסתכן. הוא ראה שהקשר נעשה קבוע ואין עוד מה לדאוג. שרה הסכימה לבוא רק לזמן קצר. היא ביקשה מאהרון שיבטיח לה שלא יעכב את חזרתה.
כשהגיעה למצרים, יחד עם יוסף, רצו לראות אותה כל הקצינים הבריטים. הם שמעו על פעולתה ורצו לדעת מי היא האישה הגיבורה. הבריטים התפלאו לראות אישה פשוטה, עדינה ויפה, שהיא גיבורת רשת הריגול היהודית בארץ-ישראל.
החזרה לארץ לא הייתה קלה. הים סער. פעם אחר פעם ניסתה האנייה לעגון כדי להוריד את שרה ואת יוסף בעתלית. רק כעבור שבועות הגיעו השניים לחוף.
שרה המשיכה את פעולתה כאילו מעולם לא הייתה במצרים השקטה. היא המשיכה לנסוע בארץ באוספה ידיעות מאנשי הרשת. הידיעות היו חשובות. הצבא הבריטי למד על נקודות החולשה של הצבא התורכי וידע על תוכניותיו. התורכים לא הצליחו להפתיע את הבריטים והודות לכך לא הצליחו התורכים.
פעילות רבה זו לא הייתה קלה לשרה. לא היה לה קל לנסוע בכל הארץ, לטפל באביה ולנהל את החווה. קשה עוד יותר הייתה לשרה תגובת אנשי היישוב היהודי בארץ, ובמיוחד תגובת המנהיגים.
מנהיגי היישוב היהודי בארץ פחדו שהתורכים יגלו את דבר קיומה של רשת ריגול יהודי נגדם. הם פחדו שכל היהודים בארץ ייענשו ולא רק אנשי הרשת. היהודים בארץ ידעו שהתורכים הרגו רבים מאוד מהעם הארמני על לא עוול בכפם, ועשו זאת ללא כל פחד ובלי לבטים. מנהיגי היישוב פחדו מגורל דומה ורצו שהרשת תחדל מפעולתה. רוב הלחץ כוון למנהיגת הרשת - שרה אהרונסון.
ראשי המושבה שבה חיה שרה - זכרון יעקב, קראו לשרה לשיחה. הם ביקשו ממנה להפסיק את פעולתה. שרה ענתה להם שלא תוכל להיענות לבקשתם. היא ביקשה מהם שישאלו את מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל-אביב, על פעולת הרשת. כשחזרה שרה ממצרים הביאה זהבשקיבלה מהבריטים. אז הוחלט להעביר את הזהב לפליטים שגורשו מיישובי דרום הארץ.
את הטיפול בפליטים אלו הנהיג מאיר דיזנגוף ואליו העבירה שרה את הזהב שניתן לה מהבריטים בעבור הריגול. שרה רצתה שראשי היישוב יבינו את נחיצות פעולתה, אבל הכסף שהביאה לא עזר. ראשי היישוב פחדו.
שרה סבלה גם מבעיות בתוך ניל"י. אנשי ניל"י ביקשו לדעת מה עלה בגורלו של אבשלום.
הם האשימו את יוסף, יד ימינה של שרה, בהיעלמו. החברים ביקשו לדעת את השתלשלות האירועים.
הלחץ על שרה הלך וגבר. ליוסף היה אסור להיכנס לזכרון יעקב בגלל ראשי היישוב שהתנגדו לפעילות הרשת. חברים החלו להתמרמר. שרה לא הפסיקה את עבודתה והמשיכה לאסוף ידיעות. ככל שעסקה בתפקיד זמן ארוך יותר ידעה יותר. היא הפכה למומחית בענייני צבא, ידעה להבחין בידיעות חשובות ולאתר את מקורן.
תשעה חודשים עבדה שרה בעבודה זו. רוב הידיעות הועברו על-ידי הספינה, אבל כדי לא להיות תלויים רק בה התחילה שרה להעביר ידיעות לבריטים באמצעות יוני דואר. שיטה זו פעלה היטב עד היום שבו החליטה יונה לנוח, בדרך מעתלית, בקיסריה. היונה נחתה בחצר המפקד התורכי של קיסריה, שהאכיל באותו זמן את היונים שלו. המפקד ראה יונה זרה בין היונים שלו והתפלא. לפתע ראה שלרגלה קשור נייר. הוא תפס את היונה ופתח את הנייר.
היו כתובים על הנייר סימנים משונים - היה זה כתב הסתרים שבו השתמשה שרה להעברת הידיעות. המפקד התחיל לחשוד.
הדבר נודע לשרה והיא השמידה והעלימה את כל היונים שהיו לה וכן את כל החומר שיכולהיה להרשיע אותה, את חבריה ואת משפחתה. אבל התורכים התחילו לחשוד.
מזלה הטוב של רשת ניל"י לא המשיך לשחק לה. נעמן בלקינד, שהיה חבר טוב של אבשלום, לא יכול היה יותר לחיות עם הספק בדבר גורלו של חברו. נעמן החליט, על דעת עצמו, ללכת למצרים ולברר מה עלה בגורלו של אבשלום. הוא נתפס כשניסה לעבור מהחזית התורכית לחזית הבריטית.
נעמן נעצר ונחקר בידי התורכים במשך שלושה ימים, אך הצליח להסתיר את פעולותיו.
למרות החשדות אמרו התורכים שהם מוכנים לתת לו ללכת. אנשי ביתו שלחו את מעילו כדי שיהיה לו במה לחזור. הם לא ידעו שבכיס המעיל נמצאות כל רשימותיו על פעילויותיה של ניל"י. בכיס מצאו התורכים את שמותיהם ואת כתובותיהם של חברי הרשת. התורכים השאירו את נעמן אצלם והמשיכו לחקור אותו. יש אנשים שטוענים שסיממו אותו בחשיש או באופיום. כך התגלתה הרשת כולה.
התורכים לא החלו מיד במעצרים. חברי ניל"י הרגישו שהסוף למעשיהם קרוב. שרה השמידה את אחרוני המסמכים שיכלו לקשור את חברי ניל"י לריגול, והחלה לצפות לבוא הספינה ממצרים - אולי משם תבוא הגאולה.
האנייה לא הגיעה. אנשי ניל"י ראו אותה עוברת מספר פעמים ביום, אך היא לא עגנה בחוף בלילות. רשת הריגול התחילה לסבול גם ממחסור בכסף. כל זה התרחש בחודש תשרי, תקופת החגים, ושרה הצטערה שהיא נמצאת בעתלית כל הימים ולא עם אביה בזכרון יעקב.
האנייה הגיעה בערב יום הכיפורים. שרה העלתה על האנייה את אשת אחד מאחיה ואת בנו.
היא שלחה עם הספינה מידע חשוב שאספו חברי הרשת. היא עצמה לא הסכימה לעלות על הספינה, ואמרה לאחיה אהרון שעליה להישאר אחרונה, לאחר שתעביר למצרים את אביה ואת חבריה. הספינה הפליגה לדרכה. שרה חשבה שבפעם הבאה תעלה את אביה ומקצת מחבריה על הספינה ותצא גם היא. הסכנה הייתה גדולה.
אבל שרה, אביה, אחיה וחבריהם לא זכו לראות שוב את האנייה. כמה ימים מאוחר יותר, בימי חג הסוכות, הקיפו התורכים את זכרון יעקב. בתחילה נאסרו אביה של שרה ואחיה צבי. אז נאסרה גם שרה. התורכים עינו את האסורים במטרה לדעת מה הייתה השיטה שבה פעלו, מי היו חבריהם ומי שיתף איתם פעולה. הם רצו לדעת מה המידע שכבר הועבר. חברי הרשת שתקו. יוסף לישנסקי הצליח לברוח לפני בוא התורכים, דרך מנהרה סודית, מבית אהרונסון להרים.
שרה עונתה שלושה ימים. ביום השלישי שמעה את אחד מחבריה אומר שלא יוכל לעמוד בעינויים עוד. שרה החליטה לעשות מעשה כדי לחזק את ידי חבריה. היא ביקשה שיובילו אותה לביתה לפני שלוקחים אותה לדמשק לתלייה, כי היא רוצה להתרחץ. שומריה הסכימו.
היא כתבה עוד מספר מכתבים כדי להסדיר את ענייני החווה, ואז הובלה לביתה. היא צעדהכבולה, אך זקופה לביתה.
בהגיעה הביתה נכנסה לחדר האמבטיה. הוציאה מהמחבוא אקדח שהיה ברשותה וירתה אל תוך פיה. שלושה ימים גססה שרה עד שמתה. להלווייתה בזכרון יעקב הגיעו רבים מבני המושבה. גם אלו שלא האמינו בדרכה ופחדו מגילוי הרשת, חלקו כבוד אחרון לאישה, המפקדת הגיבורה.
