פרק המבוא מתוך הספר: 'מחלה מרפא וגורל באור האנתרופוסופיה'

מאת ד"ר אבישי גרשוני

(כל הזכויות שמורות להוצאת אסטרולוג)

תפיסת המחלה כיום ובעבר

הרגע שבו מחלחלת לתודעתו של אדם הידיעה שהוא חולה, שבגופו השתכנה מחלה העלולה להגביל אותו באופנים שונים ואולי אף לאיים על חייו, מעולם לא היה קשה כל כך כמו היום. האדם בן זמננו, שגדל על ברכי תרבות החומר המערבית, חי בסביבה שמשתדלת להרחיק את החולי מעין התודעה. הוא אינו פוגש אנשים חולים או נכים ליד פתח ביתו, כפי שהיה בעבר וכפי שעדיין קורה בחברות שלא אישפזו את חוליהן במוסדות, מסיבות תרבותיות או כלכליות. כבר בילדותו, כשחלה במחלה חולפת זאת או אחרת, קיבל מיד תרופות שהרחיקו ממנו במהירות וביעילות כל אפשרות לחווית כאב או סבל. הוא הטמיע במשך שנים את הידיעות המציפות בתכיפות את אמצעי התקשורת, אודות תרופות חדשות ואמצעי ריפוי חדשים המתגלים בלי הרף ומביסים את המחלות. הוא חי בסביבה שמקדשת את העלומים ואת 'תרבות הגוף' ומקווה מאד שהמדע המתקדם ללא הרף יצליח להכחיד סופית את המחלות ואת הזקנה, אולי גם את המוות, לפני שיצא לו לפגוש באופן אישי בצללים האלה מן העבר האפל של האנושות.
אותו רגע של ידיעה חושף, לכן, בפני האדם עוצמות של רגש שאינו רגיל לשכמותן בשגרת חייו. האדם מתקומם נגד אי הצדק - הרי המחלה תופסת אותו ברגע הכי פחות מתאים ובכלל, למה דווקא הוא. במיוחד אם הקפיד על תזונתו, כושרו, ולא חטא בעישון ובצריכת אלכוהול. אבל בעיקר האדם פוחד. הוא פוחד מן הסבל, מאבדן החירות לעשות ככל העולה על רוחו, ובראש וראשונה הוא פוחד מן המוות, מן החידלון הסופי.
בעבר שונים היו הדברים. בחברות מסורתיות שבשולי התרבות המודרנית, אפשר גם היום לחוש שהמחלה, ואפילו המוות, הם חלק מהחיים. זאת היתה המציאות רק לפני שמונים או מאה שנים גם בחברות המתקדמות ביותר של אז, בלב התרבות האירופית - מערבית. את ההבדל הבולט ביותר בין ראשית המאה העשרים והיום, אפשר לזהות בהתקדמות האדירה של הידע והטכנולוגיה הנמצאים ברשותו של האדם, במיוחד בכל הקשור לתחום הרפואה. כל אותן מגיפות איומות שפרצו אל תוך החיים, בלי שתהיה לאדם כמעט שום דרך להתגונן מפניהן, נעלמו ואינן. צריך רק להזכר בנגיף הפוליו הגורם למחלת שיתוק הילדים, שהיכה בארץ ובעולם המערבי כולו עוד בסוף שנות החמישים ושלא ניתן היה לעשות כנגדו כמעט כלום, מלבד להמתין ולהתפלל. כיום אותו נגיף מהווה מטרה למבצע חיסונים כלל עולמי שנועד להביא להכחדתו המוחלטת, כפי שכבר נעשה בסוף שנות השבעים לנגיף האבעבועות השחורות שאיים על האנושות אלפי שנים. ההתפתחות של החיסונים והאנטיביוטיקה גרמה לשינוי עצום בכל הקשור למחלות הנגיפיות והחיידקיות, אולי השינוי הגדול ביותר בתחום הרפואה מאז ומעולם. כיום, עם פיענוח הגנום האנושי, נעורה שוב וביתר שאת התקווה שיתכן ונזכה לראות את שאר החוליים האנושיים - ובעיקר הסרטן - הולכים בעקבות המחלות הזיהומיות והופכים להיות נשלטים, ולו חלקית, על ידי האדם. חווית העוצמה האנושית שנסמכת על ההתקדמות המדעית שונה לחלוטין מתחושת חוסר האונים בפני המחלה שליוותה את האנושות, וגם את הרופאים, במשך מאות שנים. אחת האסכולות המרכזיות ברפואה במאה התשע עשרה, גרסה שמלבד השמירה על תנאים היגיניים ותזונתיים טובים אין בכוחה של הרפואה לעשות דבר על מנת להשפיע על המהלך והתוצאה הסופית של מחלה. האסכולה שנקראה 'הניהיליזם התראפויטי', העניקה את הכסות המדעית לתחושת חוסר האונים המתוארת.
השינוי באופן בו תופס האדם את יכולתו כנגד איתני הטבע, קשור בשינוי נוסף שמתחולל במאות השנים האחרונות והוא רוחני בעיקרו. האדם המערבי בן זמננו המנסה להרהר על חייו ולחפש בהם איזו שהיא משמעות, חווה עד מהרה את הבדידות הסוגרת עליו מכל עבר. אין הכוונה לתחושת הבדידות והניכור האינדיבידואלית, שחווה אדם החי את חייו בכרך הגדול בין מיליוני אנשים אחרים, בלי שום מגע אנושי בינו לבינם. הכוונה היא לחוויה של בדידות קוסמית, שבה האדם אינו מזהה סביבו בעולם שום נוכחות רוחית שיכולה לתת טעם ומשמעות לחייו. האדם המודרני אינו מצליח בכוח האינטלקט למצוא הסבר אפשרי לקיומו, מלבד התהליך הכימי – ביולוגי שמתואר בפרוט על ידי מדעי הטבע. התהליך הזה הוא אקראי ונטול כל כוונה ומטרה, והוא כמובן גם אדיש כלפי התוצאה שלו, כלפי האדם עצמו. לפני מאה - מאתיים שנה בלבד, עוד היתה האמונה באלוהים מרכז חייהם של זקנינו והם חיו את חייהם בידיעה שכוחות אלוהיים מלווים כל פסיעה שלהם. מהאמונה החיה נותר היום, במיקרה הטוב, רעיון מופשט לגמרי. האדם המודרני מוכן להודות לכל היותר בקיומו של כוח טבע עילאי חסר כיוון ומטרה, המוצא את ביטויו בהרמוניה וביופי של ממלכות הטבע, כוח שמעצם טבעו הינו שווה נפש כלפי גורל הברואים כולם.
אם ללידת אדם ולחייו בכלל אין משמעות, על אחת כמה וכמה שקשה למצוא סיבה לסבל ולחולי. צחוק הגורל הוא שדווקא כשהסבל והמחלה צצים להם בחייו של האדם, בדיוק אז הוא מתעורר לחפש משמעות כל שהיא שתקל עליו לשאת את גזירת גורלו. ברגעים אלה של חייו, כשהסבל גורם לו להיות רגיש יותר ומודע יותר למחשבות ולרגשות שחווה נפשו, סופג האדם במלא עוצמתה את תחושת הקור החריף של הבדידות הקוסמית. בכל העולם הגדול כולו, אין שום ישות תבונית, עילאית, שבכוחה לעזור לו. חווית הבדידות הזאת היא המסתתרת מאחורי עוז רוחו של האדם המודרני, היא השולחת אותו להאבק בכוחות הטבע המאיימים כשהוא חמוש בתבונתו בלבד, היא המקדשת את המלחמה שהוא הכריז על המחלה והסבל.
לעומת זאת, בחברות המסורתיות של העבר ובמידת מה גם בקהילות שמשמרות את העבר בתוך ההווה, האדם חווה את עצמו כחלק ממערכת הרארכית חובקת כל של ישויות רוחיות, ולא כישות הניצבת לבדה מול יקום מנוכר ובלתי מובן. האמונה באלוהים, שממנו נובעים חיי האדם וממנו נגזרת גם משמעות החיים, גרמה לעולם מסביב להראות פחות עוין, למרות שהאדם עמד בפניו חסר אונים. גם לסבל ולמחלה היו אז מובן וטעם. הם נתפסו כעונש על חטאים שונים של הפרט או של הקבוצה אליה הוא משתייך. לפעמים הם נתפסו דווקא כמעין ניסיון שבאמצעותו יכול האדם לחזק את נפשו ולהגיע למדרגה גבוהה יותר של שלמות ושל קרבה לאלוהים.
כאשר אדם בן זמננו עומד בפני הידיעה שהוא חולה, ועולה בנפשו השאלה: האם יש משמעות למחלה, האם יש תוחלת לסבל, באפשרותו כמובן לשוב ולאחוז בתשובות הישנות שהוכיחו את עצמן במשך עידנים. הפיתרון הזה הוא בעייתי, מכיון שהתשובות שסיפקו את זקנינו נשענו על אמונה ולא על ידיעה. זוהי אותה אמונה המתקיימת גם היום בקהילות המסורתיות שבשולי החברה המודרנית, שעסוקות בעיקר בשמירה על אמונתם מפני כל ניצוץ של חשיבה עצמאית שעלול לערער אותה. קהילות אלה רואות בחיפוש אחר האמת, שכל כך מאפיין את האדם המודרני, דבר בל יעשה. לכן, בסופו של דבר, אדם המחפש אמת רוחית שלא מתכחשת לעובדת היותו ישות המסוגלת לחשיבה עצמאית, לא יוכל להסתפק בתשובות הישנות. מצד שני, הזרם המרכזי של המחשבה המודרנית, שבא לידי ביטוי בקידמה הטכנולוגית ובהתקדמות הרפואית הכבירה של זמננו, אינו מתייחס בכלל לשאלות של משמעות. הפילוסופים המודרניים בחרו ברובם להגביל את עצמם אך ורק לשאלות שאפשר למצא להן פיתרון בתוך תחומי העולם הנגלה לחושים. כל שאלה ששואפת להגיע לחקר המשמעות שמאחורי הדברים נוגעת בהכרח במטאפיזי, כלומר, חורגת מן הגבולות שהציב לעצמו הזרם המרכזי של החשיבה המודרנית.

השאיפה לעולם בלי מחלות

אנשים רבים החולים במחלות שונות, מחזיקים בתקווה שבעתיד הקרוב תמצא תרופה או שיטה טיפולית חדשה, שתרפא את מחלתם. ככל שהמחלה קשה יותר כך הם נאחזים בתקווה בעוצמה רבה יותר. לפעמים התקווה הזאת אכן מתגשמת, כי אנו באמת חיים בתקופה שבה המדע בכלל והמחקר הרפואי בפרט, מחולל ניסים השכם והערב. אבל עדיין, ברוב המיקרים התקווה הזאת נכזבת. שאיפתו של המדע להכחיד את כל המחלות, כחלק משאיפתו של האדם לזכות בחיי נצח חופשיים מכל סבל, לא צפויה להתממש. אם זו היתה שאיפה ריאלית הרי שלא היה שום טעם להמשיך ולעסוק בשאלת המשמעות של המחלה, שממילא תהפוך ללא רלבנטית כשתוכחדנה המחלות. אבל כשמסתכלים על ההיסטוריה הקצרה של מאמצי ההכחדה של מחלות, רואים שבמקביל להצלחות צצות באופן בלתי צפוי מחלות חדשות. דוגמא אחת היא הופעת המיקרים הראשונים של איידס בעולם המערבי ממש בסמוך למועד שבו הודיע אירגון הבריאות העולמי על הכחדתו של נגיף האבעבועות השחורות. דוגמא אחרת היא המבצע הבלתי רשמי שמקיף את כל העולם המפותח, לגילוי מוקדם של עוברים עם תסמונת דאון ולסיום מכוון של ההריון על מנת למנוע את לידתם. באותם השנים ובאותם חלקי עולם שבהם נמנעה כמעט לחלוטין לידתם של הילדים עם תסמונת דאון, חלה עלייה תלולה במספר הילדים שאובחנו כאוטיסטים במהלך השנים הראשונות לחייהם. האם יש קשר בין התופעות הנפרדות הללו?
שאלת התקווה לחיים נטולי מחלות תידון באחד הפרקים הבאים. שני הצירופים שזומנו יחד על ידי ההסטוריה של האנושות – הכחדת האבעבועות השחורות למול הופעת האיידס, הירידה בשכיחות תסמונת הדאון למול העלייה באוטיזם - הוזכרו כאן רק כדי להראות, שדווקא כשנדמה שהתקווה הזאת מצליחה להתממש בתחום מסוים של הרפואה, עולות להן מן המעמקים של ההוויה האנושית מחלות חדשות ולא מובנות ששמות לאל את ההישגים הטכנולוגיים. לכן, לפחות בינתיים, יש מקום להמשיך ולעסוק בשאלת משמעות המחלות, הן ביחס לאבולוציה של האנושות והן ביחס לחייו של האינדיבידואל. המחלות, כך נראה, תשארנה איתנו עוד זמן רב.

האנתרופוסופיה ובהירות החשיבה

על מנת לחקור את משמעות המחלה יש לברר קודם לכן את משמעותם של חיי האדם בכלל. אי אפשר להבין את מצב המחלה בלי להבין את המצב הבריא. כדי להגיע להבנה כזאת, יעשה כאן שימוש בידע של האנתרופוסופיה, או מדע הרוח. בשם אנתרופוסופיה (ביוונית - חכמת האדם) נקראת תפיסת עולם כוללת שתחילתה בראשית המאה העשרים במרכז אירופה, בעבודתו של רודולף שטיינר. רודולף שטיינר היה מוכר כבר כפילוסוף וכחוקר מדעי הטבע, כאשר החל להרצות לפני קהלים שונים ברחבי אירופה ולפתוח לפניהם אופקים חדשים. התכנים שהציג נרכשו מתוך חוויה ישירה של העולמות העל חושיים. על פי שטיינר אותם עולמות על חושיים נמצאים בתוך ומעבר לעולם החושים ומהווים יחד איתו את המציאות השלמה. או במילים אחרות, העולם שהאדם קולט בחושיו הוא רק חלק ממה שקיים באמת, ואי אפשר להגיע לידיעה כוללת של המציאות אם מתעלמים ממרכיביה העל חושיים. שטיינר גם לימד כיצד ניתן להגיע לאותה חוויה על חושית וטען שהדרך אותה הוא מתאר פתוחה בפני כל אדם שבוחר ללכת בה(1). במקביל, ייחס שטיינר חשיבות עליונה לכך, שמה שמתפרסם כפרי של האנתרופוסופיה יוכל להיות מובן על ידי השכל הישר של כל אדם. הווה אומר, שגם מי שאינו בוחר בדרך של התאמנות רוחית יוכל להתייחס לדברים שמביאה האנתרופוסופיה, אם רק יקדיש להם חשיבה נטולת דיעות קדומות. הדגש על בהירות של מחשבה כתנאי הכרחי להתגלות העל חושית, הוא שמעניק לאנתרופוסופיה את האיכות המדעית ומכאן גם שמה הנוסף - מדע הרוח. עירנות תודעה, בהירות מחשבה – אלה הן תכונות שבדרך כלל אינן זוכות להערכה רבה בין הזרמים שעוסקים בידע על חושי, כמו שאפשר להווכח מעשרות ספרים המתארים ידע שהושג על ידי מי שמגדירים עצמם כמתקשרים או מדיומים, ובמצבים של ערפול תודעה. אבל מה שהופך ידע רוחי מדבר מה אקזוטי לכוח בעל משמעות של ממש גם בתרבות של המאה העשרים ואחת, היא דווקא נגישותו לתודעה צלולה, לתודעה חושבת. על הרלבנטיות של האנתרופוסופיה לחיים יכולה להעיד העובדה שמחקריו הרוחיים של רודולף שטיינר ותלמידיו מיושמים כיום בתחומים רבים כמו חינוך, חקלאות, רפואה, תאטרון, אמנות, אדריכלות, כלכלה ועוד. לעניננו, המחקר האנתרופוסופי הרים תרומה חסרת תחליף בכך שאיפשר להכיר את ישותו השלמה של האדם על מרכיביה הרוחיים והנפשיים, הכרה שבלעדיה לא ניתן להגיע להבנה של שאלת המחלה והמרפא.
אצל אנשים רבים שגדלו על ברכי התרבות המודרנית קיימת רתיעה מפני שימת הדגש על החשיבה. הם נוטים לזהות את המחשבה הבהירה עם קור של נפש, ניכור וגישה צינית כלפי החיים. מי שמרגיש כך מוזמן להמשיך בקריאה ולהווכח שהמחשבות הנובעות מהשקפה רוחית על העולם, חפות מכל התכונות הללו.
זווית הראייה המיוחדת של האנתרופוסופיה מאפשרת לאדם המודרני לנצל את החשיבה הבהירה והחופשית שפיתח במהלך האבולוציה שלו, כדי לחשוף את הרקע הרוחי לשאלת משמעות המחלה. אנשים רבים בתרבות המערבית שניצבים כיום בפני שאלות של משמעות, פונים אל החכמות המזרחיות הקדומות. בחכמות אלו, שמקורן בהתגלויות רוחיות כבירות מלפני אלפי שנים, ניתן למצא הרבה שעדיין רלבנטי גם בזמננו. אבל האדם עבר מאז כברת דרך ארוכה. הוא אמנם התרחק מעולמות הרוח אבל רכש לעצמו יכולת התבוננות וחשיבה עצמאיות. לכן, ניצבת כיום מיגבלה בפני השואפים ללמוד את הספרים הקדומים ולנהוג לפיהם, מיגבלה שהיא דומה למדי לזאת העומדת לפני מי שמעוניין לחבר בין הדתות המערביות לבין חשיבה חופשית. הן הדת המערבית והן החכמה המזרחית דורשות מהמאמין או התלמיד לבטל את שיקול הדעת העצמאי שלו, בעוד שהאנתרופוסופיה, שאינה דת, פונה אל התודעה של האדם ומזמינה אותה לחשוב(2).

על מחלה וריפוי

בפרקים הבאים ננסה לשפוך מעט אור על האופן שבו מעצבת המחלה את ישותו הפנימית של האדם. טבעי הדבר, שהתגובה הראשונית של האדם להופעתה של מחלה היא ניסיון להדחיק אותה ולמנוע כל נגיעה שלה בחייו. הפחד הוא הגורם להרחקה של מחשבות על מחלה ומוות אל השוליים האפלים של תודעת האדם. בהמשך, בדרך כלל, מגיע הרגע בו האדם מתעשת ומתחיל להלחם במחלה. השאיפה של האדם לסלק את המחלה מחייו הפרטיים דומה מאד לשאיפה של האנושות להדביר את כל המחלות. וכמו האנושות שמפעם לפעם משתכנעת שהיא משיגה עוד ניצחון בדרך אל החיים נטולי הסבל, כך גם האדם הבודד. בעשורים האחרונים מתפרסמים ספרים רבים וגם כתבות בכלי התקשורת, המתארים ניצחונות שאנשים השיגו על מחלות שונות שחלו בהן, ברוב המיקרים – סרטן. הספרים והכתבות הללו מייחסים את הניצחון לרוחו של האדם שחלה והחלים.
הסיבה להתגברות זרם הפירסומים האלה היא בראש ובראשונה העובדה שיותר אנשים שאכן היה להם סרטן, חיים בינינו כשהם בריאים. הם החלימו ממחלות ממאירות שונות בזכות כמה גורמים. רובם החלימו ממחלות שכיחות כמו סרטן השד או סרטן המעי, בזכות הגילוי המוקדם של מחלתם, בשלב שבו היא עדיין מאד ממוקמת. כך הם יכלו לקבל טיפול – המתבסס בעיקר על סילוק הגידול באמצעות ניתוח – אשר הביא להחלמתם. חלק אחר החלים ממחלות, אמנם יותר נדירות, שהרפואה המודרנית הצליחה למצוא תרופות המרפאות אותן, גם אם הן מתגלות בשלב יותר מתקדם.
משמעות הדברים היא שברוב המיקרים אין להחלמה שום קשר לאיזו שהיא פעולה שהאדם נקט כנגד המחלה, אלא לטיפול הרפואי המוצלח שקיבל. לא היתה שום סיבה לציין את העובדה הזאת, אילמלא המסקנה המובלעת בספרים המתארים את הניצחון של האינדיבידואל על המחלה. המסקנה שאינה נאמרת במפורש אלא רק נרמזת, היא שמי שלא מחלים ממחלתו כנראה לא נלחם מספיק. הוא לא גילה די נחישות במאבקו במחלה, או שאולי הוא אדם פחות מוצלח מבחינה זו או אחרת. אצל אנשים חולים שנחשפים לספרים אלה, מתעוררת לעיתים קרובות תחושת אשמה על שהם לא מצליחים לגבור על מחלתם, שהרי אם רק היו מאמצים את כוחות נפשם באותו האופן המוזכר בספר, אמורים היו להחלים.
לכל רופא, ובעצם לכל אדם, יש את הזכות להכיר אנשים שעומדים בגבורה ובאומץ במבחנים של כאב וסבל, של מוות מתקרב, של פרידה מיקיריהם. האנשים האלה לא רק שלא 'הפסידו' למחלתם, אלא הם אלה שבאמת ניצחו את הפחד ואת הסבל. הם שהעזו לפגוש את הכאב ואת המוות בעיניים פקוחות וללא הדחקה, ולמדו מתוך החיים עצמם על משמעות המחלה. אבל הניצחון שלהם לא מתואר בשום מקום. הספר הזה נכתב בידי מי שהיה עד לניצחונם המפואר של כמה וכמה אנשים יקרים. לפני שמי מהקוראים יטעה לחשוב שסיפורי החיים והמאבק של אותם אנשים מופיעים בדפים האלה, עלי לאכזבו ולאמר שיש בספר רק מחשבות, הנחות ומסקנות. אבל רק הודות לכל מה שלמדתי מאותם גיבורים צנועים שזכיתי להכיר, הודות למתנות האומץ והאהבה שהעניקו לסובבים אותם, יכול היה אוסף המחשבות הזה להפוך, בעבורי, ממבנה תיאורטי למציאות של ממש. מבין אותם נשים וגברים יש שהחלימו, יש שחיים עם מחלתם ויש שנפרדו מעולם החיים.
כאשר אדם מחפש תשובות לשאלות של מחלה ושל ריפוי, הוא מוכרח ללמוד להבדיל בין עיקר לטפל, בין מה שיש לו ערך לבין הסתמי. בין כל האנשים שהחלימו ממחלות קשות הודות לרפואה המודרנית, יש גם מי שעשו זאת באופן שאינו מוסבר על ידי הידע הרפואי, לעיתים בכוח אישיותם. בין כל הספרים הסתמיים על מחלות וריפוין, יש גם פנינים אמיתיות של חכמה ואהבת אדם. אין לאדם דרך אחרת לרדת לחקר האמת, להבין את מחלתו וכיצד היא קשורה לחייו, אלא בדרך של חשיבה בהירה ואמיצה שתאפשר לו להפריד בין העיקר לטפל. הקורא מוזמן, לכן, לקרוא גם את הספר הזה בעיניים פקוחות.

חזור | לראש המסך