פורסם בחיים האנתרופוסופיים

מאמר זה החל את דרכו כסיכום אישי מתוך כתבי רודולף שטיינר, וביחוד מאוסף הרצאות שכונסו תחת השם "עיצוב הגורל לאור מדע הרוח" וכן מ"מדע הנסתר". כתבתי את הסיכום בתחילה עבורי, כדי לענות על שאלות הקשורות לחיים מעבר לסף שהחלו לעניין אותי באופן לגמרי אישי עקב מחלת הסרטן בה חליתי. חשתי שאני זקוק למידע זה כמו מטייל המכין את עצמו לנסיעה לארץ חדשה: הוא רוצה לדעת משהו על השפה, המטבע, האוכלוסייה, הטופוגרפיה של המקום החדש ואפשרויות התקשורת משם לכאן ומכאן לשם. זה עוזר בהערכות למסע.

 התכנים שנחשפתי אליהם דרך הספרות האנתרופוסופית ומשיחות עם חברים היו לי לעזר גם בשיחות שניהלתי עם אשתי וילדי לגבי "מה יהיה אם אתקרב לסוף החיים ואיך ימשך הקשר איתי גם אחרי מותי". מה שעזר בשיחות עם המשפחה היה זה ששיתפתי אותם בחוויה הבסיסית שהתבהרה לי בקשר למוות - מצאתי שהמחשבה שלי על מותי ואף המוכנות שלי לכך אינה קשורה בפחד. חשתי שהדבר הטבעי שנקרא פחד המוות אינו מהווה עבורי מחסום פנימי. לא כך ידעתי את עצמי בטרם חליתי, אבל המחלה הזאת שמביאה את סוף החיים כאופציה ריאלית מביאה גם את האפשרות להתמודדות חדשה עם פחד המוות.

פחד המוות מלווה את האדם כל חייו והוא חשוב לחיים: הוא בעל תפקיד בהגנה על החיים ונקיטת אמצעי הזהירות הדרושים לכך. אבל מגיע הרגע, שכמו כל דפוס שהיה מתאים לזמן היווצרו בעבר, הוא עלול להפוך למכשול בהווה. פחד, וביחוד פחד מהמוות, יוצר חומות ומפריד בין החולה הנוטה למות לבני משפחתו ולצוות המטפל בו. הפחד גורם ליצירת סודות ו"דברים שלא מדברים עליהם". מניסיון של שנים כרופא של חולים הנוטים למות במסגרת "הוספיס בית" אני יכול לומר שיחס פתוח ומבורר לגבי אופציית המוות אצל החולה הוא הגורם העיקרי ואולי היחידי, שמאפשר תהליכי פרידה ושיחות אינטימיות בין החולה למשפחתו. מי שרוצה שיחות כאלו צריך לפגוש את עצמו ביחס לשאלת המוות.

המוות עצמו הוא ידיד ותיק לאדם. קרלוס קסטנדה בספרו על השיעור הרוחני שקיבל מדון חואן " מסע לאיכטלנד" נותן למוות תפקיד חיובי בחיים: "המוות הוא יועץ" הוא כותב וממקם אותו מצידו השמאלי של האדם. "אם תסיט את מבטך במהירות שמאלה תוכל להבחין בו" ונוכחותו יכולה להדריך אותך בחיים לבחור למשל בעיקר ולוותר על הטפל. זו הדרך הרוחנית. פחד המוות משרת מטרה הפוכה.

לאחר שכתבתי חלק מהחומר, לעצמי כאמור, ראיתי בו עניין לציבור גדול יותר של אנשים כי יש נטייה טבעית לא לעסוק בנושא המוות או המתים. העיסוק הטבעי לנו הוא החיים ומה שהם מביאים. אך המתים חשובים לחיים וכדאי שניקח את זה בחשבון. מאמר זה מנסה להרחיב את הידע והמודעות בקשר למעבר הסף והקשר עם המתים. הוא אינו עשיר בהתנסויות אישיות שלי בקשר לעולם שמעבר ולכן נעזרתי במספר ספרים שמביאים את ההיבט החוויתי האישי בתחום זה. 

 אחד ממקורות הידע העתיקים, שתמיד היה קרוב לליבי, הוא האפוס ההודי הנפלא- הבהגוודגיטה.

 ארגונה שר הצבא הגיבור עוצר את מרכבתו בין שני המחנות שצוו על ידי מלכיהם לצאת לקרב. הוא אינו מוצא טעם בקרב שבו הוא יפגע בבני אדם נעלים ולוחמים מעולים של הצד שני.אך אז, בשיא רגע הפקפוק, הרכב במרכבתו -שהוא התגשמות של האל קרישנה- מציג לפניו את עקרונות הפילוסופיה ההודית, את חוקי עולם החומר ועולם הרוח ומסביר לו ולכולנו – את סודות החיים, הגורל והמוות:

מתוך דברי קרישנה לארגונה בבהגוודגיטה: 

 " ... דע לך כי זו אשר שורה בגוף כולו לעולם אינה נשמדת"

 "... הנשמה אינה נולדת, גם לא תמות לעולם

 היא לא התהוותה, אינה מתהווה ולא תתהווה.

 חסרת ראשית, בת נצח, קיימת לעד וקדמונית, ואינה

 נשמדת עם כליון הגוף... אין כלי נשק היכול לפגוע בנשמה 

 לא ניתן לשורפה באש, להרטיבה במים, או ליבשה ברוח."

 "... ממש כשם שהאדם עוטה מלבושים חדשים ומוותר על הישנים

 כך מקבלת הנשמה גוף חומרי חדש ונוטשת את הישן

 אל לך איפוא – היודע כל זאת - להתאבל על מות הגוף.

 מי שנולד סופו למות ולאחר מותו ישוב ויוולד.

 בצע איפוא ללא צער את חובתך הבלתי נמנעת! " 

כאשר עובר האדם את סף המוות הוא נפרד מגופו הפיזי. את המעבר הזה המכונה בעולמנו מוות אנו מכנים גם "מעבר הסף". מושג זה אינו בא להדגיש את סופיות הגוף הפיזי – שלגביו מתקיים הפסוק המקראי "מעפר באת ואל עפר תשוב", אלא את העיקרון הקבלי של הישארות הנפש מעבר לסף המוות. 

פיזית - הגוף הפיזי חוזר לאלמנט האדמה באמצעות התפוררות או שריפה. יותר נכון לומר – החומרים שבנו את הגוף הפיזי מתוך אלמנט האדמה חוזרים אל האדמה - ומה שמשתחרר מהגוף הפיזי המתפורר אל היקום, הם כל כוחות החיים שבנו את הגוף המופלא הזה.

בסדרת הרצאות שכונסו בחוברת "עיצוב הגורל וחיים לאחר המוות" שואל וגם משיב רודולף שטיינר:

"לאן אנו הולכים בעזבנו את גופנו הפיזי? בעת מותנו אנו צוללים במהירות הברק אל תוך מה שבנה בעבר את גופנו הפיזי מתוך כל העולמות העל חושיים".

בהימצאנו עתה, הרף עין קצר לאחר המוות, מחוץ לגוף הפיזי, אנו יכולים לעבור חוויה בעלת משמעות רבה עבורנו אם רק נפנה את מבטנו הרוחי לרגע הזה ונראה כיצד ה"מוות" נראה מהעבר השני של הסף. 

ובמילותיו של ר.שטיינר: "אם יכול להיות משהו מזעזע במוות הרי זה משום שהוא נראה מכאן – כהתמוססות, כסוף. כשמתבוננים לאחור על רגע המוות מן הצד השני, הרוחי, מופיע המוות כניצחון הרוח. שם הוא נראה כמאורע הגדול והמשמעותי והנשגב ביותר, ובארוע זה ניצת מה שמהווה את תודעת האני שלנו לאחר המוות".

רגע מעבר הסף, אם כך, ניתן להתבוננות והזיכרון של החוויה הרוחית – של לידת הרוח שהיא הצד השני של מותו של הגוף הפיזי- יכול להפוך לחוויה יסודית של ידיעה עצמית: אני יודע שמתתי ושחררתי את היסוד הרוחי מתוך היסוד הפיזי! חוויה מכוננת מבחינה רוחנית: להיות עד ללידת הרוח מתוך החומר!

כשם שהאדם אינו יודע בשנתו מאומה על תודעת האני שלו, כך אין הוא יודע לאחר המוות מאומה על עצמו אם רגע מותו לא ניצב בפני עיניו. רגע זה ניצב כאחד הרגעים רבי ההוד והנשגבים ביותר, אך כדי לחוות אותו צריך האדם לדעת לאן להפנות את מבטו הרוחי ברגע הנכון. 

הנה למשל תאור ספרותי נפלא של ג.ר.טולקין בפרק הסיום של "שר הטבעות", לאחר המסע הקשה ועמידת החבורה בהצלחה כנגד כוחות האופל. פרודו, נושא הטבעת, שלמרות ניצחונו הוא גם הפצוע של גורלו שלו, מפליג אל העבר האחר של הסף, כאשר חברו סם נשאר בודד ועצוב מהצד הזה של הסף: 

" אז נשק פרודו למרי ופיפין ואחרון אחרון לסם ועלה על הסיפון. המפרשים נפרשו, והרוח נשבה , ואט אט החליקה הספינה במורד המפרץ ויצאה לים הגדול... לבסוף , בליל גשם אחד, חש פרודו ניחוח באוויר, ושמע קול שירה על פני המים. ואז נדמה לו, כמו אותו חלום שחלם, שמסך הגשם האפור נהפך לזכוכית כסופה וניסוט אחור, ולעיניו נתגלו חופים לבנים, ומעבר להם ארץ ירוקה ורחוקה תחת שמש העולה במהירות. אבל לסם העמיק הערב והפך לחשכה שירדה עליו בנמל. כשנשא את עיניו אל הים האפור, ראה אך צל מעל למים. כך הוסיף לעמוד עד חצי הלילה ולא שמע דבר מלבד אנחת הגלים והקול חדר עמוק לליבו. ומרי ופיפין עמדו לידו והם שותקים." 

רגע מעבר הסף מתואר ומתועד באופן קלאסי בסיפורים של אנשים שעברו טראומה קשה או ניתוח והיו בחוויה של " כמעט מוות "או" מוות קליני". לאנשים אלו היתה חווית הצצה מעבר לסף, אך הם חזרו לחיים (כלומר חדשו את הקשר עם הגוף הפיזי). הם יודעים לספר על מפגש עם ישות נשגבת הקורנת באור ואהבה או על חוויה נפשית מרגשת ומספקת אותה הם נושאים בתוכם להמשך חייהם. 

מטופל של שותפי סיפר פעם שאינו פוחד מהמוות. שאל אותו הרופא – מה מביא אותך לומר את זה? המטופל השיב שהוא כבר "היה מת" פעם אחת (בזמן צינטור לב פיתח הפרעת קצב קטלנית ומת- אלא שעבר החייאה מוצלחת ומתועדת..) הוא זכר חוויה של שלווה ושקט וקבלה אוהבת ומנחמת כל כך עד שהוא לא מפחד מהמוות... 

הישות המתוארת כישות של אור ואהבה מופיעה באינקרנציה לעולם האתרי רק בשנות ה-30 של המאה ה-20 ורק מאז ניתן לחוות אותה ולתאר את המפגש איתה. לכן בהרצאותיו של שטיינר אין תאור חי או מפורט של המפגש עם ישות זו בתנאים של "כמעט מוות". ההסבר הניתן ב"כיצד קונים" מדבר על מפגש עם ישות זו ללא פרטים ציוריים רבים והיא קרויה שם "שומר הסף הגדול". 

בספרים מאוחרים יותר יש הרבה פרטים על אירועי כמעט מוות והחוויות הרוחניות אותן חוו בני האדם. אליזבט קובלר-רוס ראיינה לדבריה 25000 חולים שעברו חוויות כאלו ופרופ. מודי כתב על כך את ספרו המפורסם "החיים אחרי החיים" ובו סיכם וערך את הסיפורים של אלו שעברו מוות קליני. 

למיטב הבנתי – סיפורים אלו אינם מעידים על התהליך שקורה במעבר המלא של הסף שממנו אין חזרה. הם מתארים כנראה מפגש בנפשו ורוחו של האדם עם שומר הסף הגדול שלמעשה אינו מאפשר להם לסיים את חייהם או מציע להם לבחור מחדש האם ברצונם לעבור את הסף או לחזור לחיים הארציים. הם בחרו לחזור וכך אנו יודעים את סיפורם. לגבי מי שמת באמת התהליך הוא אחר והוא מתואר פה בשלבים.

 הרופא קובע את רגע המוות בהפסקת תהליכי החיים – דופק ונשימה. האתרי כבר לא מחייה את הפיזי, אבל תהליך השחרור של הגוף האתרי בכללותו מהפיזי עוד לוקח מספר ימים. 

כאשר הגוף האתרי ירפה בהדרגה מאחיזתו בגוף הפיזי המת ויחזור להתמוסס בקוסמוס אשר מכוחותיו הוא בנוי, אפשר יהיה לראות – אומר שטיינר- תמונות מחיינו עוברות על פנינו כמראה פנורמי: במשך 2-3 ימים יש לנו מעין זיכרון לאחור, שורה מתרחבת של תמונות של ארועי חיים העולים מתוכנו ונוכחים סביבנו בו זמנית. כלומר- לאחר מעבר הסף , ניתן לומר שאנו חיים - לאחר מותנו- בתוך חוויותנו שהיו חרוטות על לוח החיים שלנו ועכשיו הן משתחררות. 

התופעה מוכרת להרבה אנשים כי ניתן לחוות אותה גם בחיים הרגילים במקרי פחד מוות כמו "כמעט טביעה" או משהוא בדומה לכך : זכור לי מקרה אישי של נסיעה לילית בטרקטור כאשר אני יושב על הכנף ולפתע נתקלנו בצינורות השקייה שהועמדו בצד הדרך. אחד הצינורות שהיה בגובה מתאים היכה בי בצווארי ואני נזרקתי לאחור ונחבטתי ברצפה מאחורי הטרקטור. ארוע מפחיד ופתאומי שבו חלה כנראה התרופפות מה של הקשר בין הגוף האתרי לחלק מהגוף הפיזי. החוויה שזכורה לי יותר מכל לא היתה הכאב (בעכוז) או הפחד, אלא הופעת תמונות מחיי כילד או כנער, מבחר לא גדול שלהם לפי סדר חשיבות שאיני יכול להבין או לציין. פשוט מצעד תמונות מהחיים שעוברות ברצף מהיר, כמעט בעת ובעונה אחת ולכן אפשר לקרוא לזה מראה פנורמי. חוויה דומה היתה לי מספר שנים אחר כך: עשיתי טעות בנהיגה, עצרתי וגם המכונית ששעטה מולי ניסתה לעצור. זכור לי היטב הרגע שלפני ההתנגשות הבלתי נמנעת. שוב הופיעו תמונות החיים ואני, בערנות מקסימלית, חווה הן את העבר והן את ההווה.

כל עוד קשור האדם אל הגוף הפיזי מגיע אליו העולם לתודעה בתמונות החושים. על פי שטיינר לאחר הרחקת הגוף הפיזי חווה הגוף האסטרלי שעדיין מאוחד עם האתרי, תמונות היזכרות מהחיים שעברו. זה הגוף האתרי שמעורר את ההיזכרות הזאת בצורת תמונה מקיפה מלאת חיים. 

כל עוד משתמר הגוף האתרי אצל האדם קיימת חוויית שלמות מסוימת של היזכרות, אבל תחושה זו נעלמת כאשר הגוף האתרי מאבד את הקשר לגוף הפיזי המתפורר וכך שני הגופים מאבדים את צורתם שהיא דומה אחת לשניה. לאחר שהגוף האתרי אבד את צורתו, גם האסטרלי נפרד מהאתרי. הוא במילא היה יכול להישאר בקשר איתו רק כל עוד משתמרת צורתו של האתרי.

הזמן המתאים הוא השתחררות הגוף האתרי וביום תמונות ההיזכרות. שטיינר מציין שהזמן תלוי במידת הכוח בו מחזיק הגוף האסטרלי של האדם את גופו האתרי. זה משתנה מאדם לאדם. בחיים הרגילים זה הכושר לדחות את הצורך בשינה או מספר השעות שהאדם יכול להישאר ער ללא שינה במקרים קיצוניים כשהדבר נדרש. זהו גם אורך הזמן שבו נמשכת לאחר המוות ההיזכרות של החיים שחלפו, כלומר,זה הזמן בו הגוף האתרי עדיין לא סיים את תהליך היפרדותו מהפיזי.

במסורות האירופאיות וגם אצל המאורים בניוזילנד למשל, נהוג להחזיק את המת 3 ימים בתנאי קירור ביתיים או שימור מסורתי לפי תנאי מזג האוויר באיזור, או בבית החולים בחדר המיועד לכך. בזמן זה המשפחה יכולה להיות עדה לשינויים שעוברים הגוף הפיזי והאתרי. תהליך זה מקל על קבלת עובדת המוות של בן המשפחה האהוב,- הופך אותה למוחשית - ויוצר תהליך פרידה הדרגתי. ניתן לקיים שיחות פרידה עם המת שעדיין לא התנתק לחלוטין מגופו, להקריא לו, לשיר לו שירים שאהב, ללוותו בנפש וברוח להיפרד ממנו בהדרגה ולבסוף להביאו לקבורה. 

המת מצידו יכול לחוש את פעולת ההיררכיות. את פעולתם של האלים. "דרכנו, בני האדם, הם חשים וחווים את חוויית הרגש שלנו וכשאנו מתים אנו יודעים שחיינו" כי האלים יכולים לטוות מחוויותינו שהשתחררו מארג המשמש אותם בתכנית הגשמת היקום שלהם. ובמילותיו של שטיינר: "האלים מניחים לנו את המתנה האנושית הזו רק עד שאנו עוברים את סף המוות כדי לקחתה מאיתנו ולהגשימה ביקום". בשהות ליד המת בימים אלו ניתן לחוש חוויה רוחנית ייחודית וחגיגית המושרית על ידי פעילותם זו של האלים.

 במסורות המזרחיות והדרומיות לא מלינים את המת אלא קוברים אותו עוד באותו יום. מטרת פעולה זו היא כנראה לשחרר את הנפטר מהקשר עם הגוף- כי לפעמים הנפש משתוקקת לחזור אל הגוף המת והיא סובבת סביבו ומתקשה להיפרד ויכולה להפוך למעין "דיבוק", או שמצד המשפחה יש אחיזה חזקה באופן נפשי במת או אבל פתולוגי שלא מאפשר למת לעשות את דרכו. טקס הקבורה במסורות אלו בא להביא סדר סמכותי ובו מניחים את גופת הנפטר במקומה בקברה, נפרדים ממנו שם ושאר בני המשפחה ממשיכים בטקסי האבלות בלעדיו בביתם ובעליה לקברו. 

לאחר נטישת הגוף האתרי מה שיוותר מהקיום הארצי הוא הגוף האסטרלי וה"אני" וכן חוויה ראשונית של "רוח העצמיות". 

בחיים הרגילים האסטרלי אינו נפרד מהגוף הפיזי אלא באופן חלקי בשינה. יש כוח מסוים שאוחז את שני הגופים האלו. כוח זה נשאר גם לאחר המוות והוא משמש עכשיו לאפשרות התחושה של תהליכים עצמיים של הגוף האסטרלי. הגוף האסטרלי הוא גוף הנפש שבו חרוטות החוויות הנפשיות שהצטברו במהלך החיים וטרם טופלו עד סופן. זהו גוף התשוקות, המאוויים הרגשות והמחשבות שלנו. אנחנו יכולים לדעת משהו על הדמות האסטרלית של עצמנו מתוך מה שמתואר בספרות האנתרופוסופית כמפגש עם שומר הסף הקטן. ישות זו מראה לנו את עצמה - שהיא תמונת דמותנו הנפשית האמיתית, את תמונת "שלושת החיות" ברצון ברגש ובחשיבה שלנו. תמונה מפחידה ודוחה בדרך כלל שמורכבת מכל החלקים הלא מוארים והלא גאולים בנפשנו. אך שומר הסף הוא גם השער היחידי להכרה, משם מתחיל המסע הרוחני בין אם לפני המוות או לאחריו. המסע הרוחני כולל גם עיבוד מעמיק של החויות הנפשיות ושינוי של גוף הנפש. 

כיצד נעשית הטרנספורמציה של הגוף האסטרלי? בחיים הרגילים אנו מתמודדים עם דפוסים נפשיים ומנסים להאיר אותם. לאחר המוות העיבוד הופך לאינטנסיבי יותר וללא "הנחות". צורת העיבוד גם היא משתנה: לאחר המוות אתה חווה את החוויה הנפשית בהיפוך כיוון: בחוויותנו היום יומיות אנו חווים רק את החלק הנפשי של הצד שלנו, ולזולת יש את החצי השני של ההתרחשות הנפשית. לאחר המוות עלינו לחוות מחדש את כל מה שנחווה באמצעותנו על ידי הזולת! (מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך...)

כאן נכנסת החשיבות העצומה של עיבוד כל העניינים והנושאים הבלתי פתורים בחיינו שיש לנו עם זולתנו. במידה והדבר לא מטופל בחיינו עלינו לעבור עיבוד של הדבר לאחר המוות. עיבוד זה קיבל שמות רבים בספרות של כל הדורות והדתות. הוא ידוע כ"האש המכלה" או "הגיהינום". 

אנו זקוקים לאש המטהרת כי לאחר המוות נוכחות ההשפעות שיצרו החיים בעולם הפיזי על הנפש. בגוף האסטרלי נשארות תשוקות שמוצאן מהחיים בגוף הפיזי והן יוצרות "קליפות" בדרגות קושי שונות בכל אחד מחלקי הנפש. 

• לחלק מהתשוקות (כמו רעב, צמא, מין וכו) יש מקבילה מתאימה בעולם הרוח. ההנאות הבסיסיות ביותר בחיים מתגלות כהתגלות של הרוחי והן מוכרחות כמובן לבוא על סיפוקן בזמן החיים בגוף הפיזי והן אינן יוצרות קליפות המכבידות על ההתפתחות – לא בחיים ולא אחריהם.
• לאדם יש גם סוג אחר של תשוקות נפשיות שמוצאן מטבעו הרוחי של האדם ואיתן הנפש חשה סיפוק מיידי עם הכניסה לעולם הרוח.
• אך יש גם רובד שלישי של תשוקות או משאלות והרגלים שנוצרים על ידי האני בחייו בעולם החושים וקושרים אותו בקשר חזק מידי לעולם הפיזי, בעוד הרוחי אינו מתגלה בהם כלל! אלו הם הרגלים כמו למשל אכילת יתר וגרגרנות לשמה, עישון או כל הנאה חושית מוגזמת, מתמכרת או אובססיבית השולטת בך ולא אתה בה. עוד דוגמאות הן שימוש בסמים ובאלכוהול, או התמקדות חולנית בנושא אחד בחשיבה ברגישה או בעשייה שלא ניתן להחלץ ממנו על ידי מעבר הסף. הצורך הנפשי עדיין ישאר קיים אך כבר לא יהיה איבר פיזי שיוכל להביאו על סיפוקו והמשאלה תשאר לשווא כמהה לסיפוק.

לכן על הגוף האסטרלי לעשות תהליך היטהרות על ידי האש המטהרת/האש המכלה.

עולם הנפש שבו שוהה האדם לאחר המוות ובו מתרחשים תהליכי הטיהור הנפשי נקרא קמאלוקה שעליה מסר שטיינר פרטים רבים:

העיבוד של הגוף האסטרלי שעובר טיהור בקמאלוקה נעשה ב 7 שלבים. הגוף האסטרלי עובר כל פעם מהשפעה פלנטרית אחת לשנייה ובכל "תחנה" הוא עובר טיהור באופן אחר לפי אופי הפלנטה בה מדובר. התהליך אורך כ 1/3 מחיי אדם ובסוף התהליך הוא נותר עם תמצית אסטרלית שעברה זיקוק וטיהור.

כלומר: הגרעין הפנימי באדם משליך מתוכו 3 גוויות: פיזית אתרית ואסטרלית אבל משהו מההתנסויות של האני בחיים בתוך ועם שלושת הגופים הללו נשאר כתקציר, כתמצית, כיבול של האינקרנציה שהסתיימה. התמצית היא תוצר של עולם החושים ויכול לנבוט וללבלב רק בעולם הרוח כמו זרע של צמח תוצר האור והשמש היכול לנבוט רק באדמה חשוכה ורטובה.

מתוך תיאור זה ניתן להבין שהחיים הם בעלי משמעות בכל צורות ההתגשמות, כולל התגשמות בגוף עם מגבלות או מחלה מולדת או פיגור, זקנה מופלגת וכו, כי הם מהווים התנסות של האני בחיים עם 3 הגופים האחרים שמשאירה אחריה תמצית המשמשת להמשך ההתפתחות האנושית. 

תמצית זו מצטרפת לאני של האדם והוא חש אותה כעולמו הפנימי העצמי ומתוכו הוא מחליט על המשך דרכו. כך מגיעה הקרמה להכנתה: המת לאחר שעבר על מעשיו וחויותיו מהחיים הקודמים משתוקק לאזן את מעשיו. בסיום הפרק של הקמאלוקה החליט כבר האדם כיצד ברצונו לשוב ולהכנס לקיום בהתגשמות הבאה, כיצד ברצונו להיות במקום זה או אחר עם אנשים אלו או אחרים כדי לאזן דבר מה מסוים - למעשה מחליט האדם על קו הקרמה לחיים אליו יכנס בעתיד. בשלב מאוחר יותר יכינו ההררכיות את הגוף בו יתגשם האני של האדם למטרותיו ואז יצטרך האדם לשוב ולעבור דרך כל 7 הפלנטות של האש המכלה, הפעם בכיוון ההפוך, כדי לקבל את ברכתן למהלך שבחר בו.

לאחר תהליך הטיהור והשחרור של הגוף האסטרלי אנו הופכים להיות חופשיים לגמרי מהאלמנט הארצי. 

אז אנו חיים בעולם הרוח האמיתי – המכונה דווה-חאן על ידי שטיינר- ומאותו זמן והלאה אנו מהווים רוח בין רוחות, נשמה בין נשמות אחרות או ישות רוחית בין ישויות רוחיות אחרות.

לאחר שעוברים את סף המוות יכול להיות לנו קשר אמיתי וממשי לכל אותן נפשות שפגשנו בחיינו. הן מופיעות שוב ושוב בפני מבטינו הרוחי בין אם הן עדיין בחיים בעולם הפיזי ובין אם גם הן כבר חצו את הסף לפנינו. בעולם החושים התקשורת בין בני האדם נעשית בעזרת 12 החושים. בעולם הרוח נעשית התקשורת בין הנפשות דרך קשרים נפשיים. 

ביחס לאותן נפשות שהיו קרובות אלינו בחיים ואשר עברו את הסף לפנינו: "ביכולתנו לומר שאנו "מוצאים" אותן, לא מוצאים מתוך חיפוש אלא מתוך היכרות פנימית נפשית שהייתה עם אותה נפש".

נסו לדמות, כאשר עינכם עצומות, שאתם מנסים לחוש נפש מסוימת שניצבת לפניכם. 

"הוא חש אותה – כותב שטיינר- ויודע שהיא שם. הוא חש אותה כי התמסר בכל פנימיותו לרושם הראשון שהתעורר בו בפגשו אותה נפש ובנה בפנימיותו באופן פעיל את תמונתה האימגינטיבית".

לדוגמא – "כעת אני חש בנפש מוכרת בסביבתי אך היא חסרה עדיין זהות רוחית- איזו נפש היא זו? – עתה מופיע בנפש רושם ראשון: זו הנפש שיש לי אליה תחושה של בן לאימו! כעת מתחילים להרגיש ואז אני יכול לחוות נפש זו ולזהות את הדמות הרוחית שלה".

המפגש בעולם הרוח הוא מפגש פנימי בלבד- אני לא פוגש בך חיצונית ומחליף אתך דברים אלא אני נכנס אליך לתוכך, מזהה אותך כפי שתואר ומעורר בך בעצמך לראות או לתאר לעצמך את הגוון של התנועה ואת הצליל הפנימי של הישות בה אתה פוגש כדי שתוכל לזהותה. עלינו להיות פעילים מבפנים ולהגיע לתמונה, לדמות הרוח של הישות שאותה אני מבקש לפגוש. זו דרך התקשורת בעולם הרוח.

צורת תקשורת זו מוכרת לנו גם מהעבר הזה של הסף מעבודתינו בחינוך וולדורף ובמרפאות האנתרופוסופיות. כאשר אנו רוצים להכיר נפש הנמצאת איתנו כאן בגוף הפיזי, אנו מתחילים בהתבוננות בפיזי, מתארים את ההרגלים שלה, את תכונותיה הנפשיות ואת המיוחד לה. בפעילות זו אנו מנסים לתרגל התחלקות ברושם הראשון שמגיע להתבוננות, להגיע לדימוי ותמונה פנימית כדי להכיר את הנפש הזו. עבודתנו זו היא ללא ספק הכנה למה שידרש מאיתנו לתקשורת מהעבר האחר של הסף.

לגבי הנפשות שנותרו בחיים בעת מותינו: המת מתבונן מטה אל קרוביו ומוקיריו לאחר עברו את הסף ואינו זקוק לבנות תחילה את התמונה – גם מהצד השני הקרובים אינם צריכים לבנות דימוי או תמונה אלא רואים את הנפטר באופן תמונתי חי – ודרך תמונה הדדית זו משני עברי הסף יכולה להתבצע התקשורת הרוחית: מצד המת - בקשת הסליחה למשל על שעזב את בני משפחתו אולי בטרם עת והבטחתו ללוות אותם גם בעתיד ונוכחותו סביבם שיכולה להיות לפעמים כמעט מוחשית. 

מצד קרובי המת - הקשר עם הנפטר נשמר על ידי כך שחושבים עליו, על ידי כך שממשיכים לאהוב אותו ולזכור אותו ולספר לו על זה אבל גם על ידי זה שמשחררים אותו לדרכו ולא כובלים אותו על ידי טקסים ואבל פתולוגי.

הקשר עם הנפש שעברה את הסף יכול להמשיך להתקיים באופן אינטימי. הזמן הטוב ביותר לתקשר עם נפש המת הוא לפני ההירדמות בלילה ולאחר היקיצה בבוקר. אלו הם הזמנים המשמעותיים ביותר לקשר עם עולם הרוח. בשינה אנו פתוחים לחלוטין לעולם הרוח ונמצאים בקשר אינטימי עם ישויות רוחיות רק שהדבר אינו עולה לתודעתנו בדרך כלל. 

 כאשר אני מתלבט במשהו וחש שטוב יהיה אם אוכל לפנות להתייעץ עם הנפש האהובה שנפטרה, אני יכול, לפני השינה ולאחר שהתמונה של הנפש אליה אני רוצה לפנות מאוד חיה אצלי, לנסח שאלה או התלבטות ולשחרר את זה לקראת ההירדמות. בבוקר, עם רגע ההתעוררות בזמן פתיחת העיניים ולפני ההשכמה ניתן הרבה פעמים לחוש את ההד של הקשר עם עולם הרוח ועם הנפשות הקרויות מתים. במידה ואני קשוב לשאלה יתכן שאחווה את התשובה או ההדרכה או הברכה אותה ביקשתי. 

המת מתקשר איתנו דרך מחשבותינו. הוא "מסתכל" עליהם. המת אינו קורא שפה ארצית טכנולוגית או מדעית מטריאליסטית. הוא קולט מחשבות רוחיות בלבד. אם נציע למת מחשבות הקשורות לעולם הרוח – תפילה לעילוי נשמתו, הקראה מכתבי הקודש או ממדע הרוח או לספר לו משהוא שאנו יודעים על עולמות הרוח – אז מתאחד המת עם המחשבות שאנו מכוונים אליו. בצורה זו אנו יכולים לשלוח כוח חי העשוי להעניק מזון רוחני למת הנמצא איתנו ולעזור לו לרפא את פצעי הקרמא שלו.

יש מספר דוגמאות ספרותיות לקשר זה:

דורה דורל בספרה "אור מעבר לאפלה" מתארת תהליך של הקראת ספרות אנתרופוסופית לבנה שהתאבד. היא מתארת כיצד היא מצליחה ליצור קשר איתו ועוזרת לו לשוב ולמצוא את עצמו. מצב המתאבד בעולם הרוח הוא קשה – המתאבד מגיע לעולם הרוח שאותו הכחיש, עולם שהוא חשוך עבורו והוא אינו יכול להתמצא בו.

המחברת מתארת את הטקס הפשוט שהיתה עושה ערב ערב – מדליקה נר ליד תמונת בנה ופונה למלאך השומר שלו בתפילה במילים אלו:

רוח ערה תמיד

השומרת את נשמתך

תשאנה כנפייך

את בקשת האהבה של נפשי

לאדם המסור להשגחתך.

מאוחדת עם רוחך

תביא תפילתי מרפא

לנפש אהובה

ואז פנתה אליו באופן חופשי דברה את אשר על ליבה והחלה להקריא לו ספרות רוחנית. והוא הגיב.

 

גם הכיוון האחר אפשרי – המת עצמו יכול לתקשר במחשבות עם אהוביו. בספר "גשר מעל הנהר" מתוארים מסרים מחיים לאחר המוות של מוזיקאי צעיר שנהרג במלחמת העולם הראשונה. לאחר מותו הוא פונה בעקביות לאחת מאחיותיו. הדבר גורם לה אי שקט עד שהיא מבינה שזהו אחיה זיגפריד המנסה לתקשר איתה. המסרים הנפלאים שהוא מביא לעולם דרכה על עולם הרוח וכיצד הוא מדריך את בני משפחתו להתפתחות רוחנית, שולח להם מנטרות ושירים ותיאורים מעולם הרוח הם באמת יוצאי דופן.

הוא מציין את הסבל שהיה מנת חלקו בזמן שניסה לתקשר עם משפחתו אך הם לא היו יכולים לשמעו. הוא חוזר על הרעיון שהוא מת גם למען בני משפחתו כדי להורות להם את הדרכים המובילות אל הרוח! בדרך כלל המת עוזר לנשארים מאחור ומנחם אותם ולכן מעוכב בהתפתחותו. אבל הוא שלח להם את העזרה רק בהתחלה כי בהמשך הוא קיבל את התמיכה וההכרה מהם ולכן יכול היה להמשיך ולהתפתח בעולם הרוח באופן חופשי. הוא שלח להם דרך אחותו תפילה שניתן לקרוא ליד קיברו שיהפוך לפי בקשתו לאתר של קשר חי עם עולם הרוח, אתר קדושה ולא מקום של צער:

"אדיר הוא אדון כל העולמות שיצר אותך והשיבך אליו.

כאן אני ניצב במקום המקודש ומתפלל אליך:

כל החומרי חולף הוא, רק השמימי נשאר

ואתה פורש כנפיך לקבל את בנך...

תן ואביט בך שהנך אבי

הכל רצונך, קחיני למעלה אליך ופתח את שמיך

הנה מלאו ימי ואתה קרוב אילי

מה ינעם לי מותי כשאתה לצידי"

זיגפריד מציין שהקשר בינו לבין משפחתו משני עברי הסף, יכול להתקיים בכל מחשבה נעלה , ולא רק בהקראת ספרות רוחנית – בכל מחשבה אמנותית, במוזיקה, בתפילה, או מהתפעלות מיופיו של הטבע. הוא יכול לשמור על הקשר מכל ספירה בעולם הרוח שכן מה שמאחד אותם היא רק האהבה הטהורה מכל והנעלה מכל, שהוכיחה את עצמה בתקשורת ביניהם לאחר מותו, ואהבה זו מתקיימת לנצח!

סיום נאות מזה למאמר על הקשר בין שני עברי הסף לא יכולתי למצוא.

שלכם, אביה נוימן.