מסע אישי שאפשר לעשות יחדיו

מאת: אורית לויטר

מאמר זה מופץ לקראת הביקור של ארתור זיונק בארץ באפריל 2011. פרטים על הביקור אפשר לקבל מכותבת המאמר.

המדיטציה עומדת בלִבהּ של האנתרופוסופיה. שטיינר הִרְבה לתאר את חשיבותה והציע דרכים ספציפיות לתרגל אותה, אולם התרגול עצמו מהווה אתגר ואף מקור תסכול לרבים. הדרכה מתאימה וקבוצות עבודה משותפות יכולות לשמש כלים משמעותיים למי שרוצה לעבור מהלכה למעשה המדיטציה.

"מדיטציה היא האמצעי להגיע לידי הכרת מהותם העילאית של הדברים"
(ד"ר רודולף שטיינר, "כיצד קונים דעת העולמות העליונים")

לאורך שנותיי באנתרופוסופיה חוויתי שוב ושוב תסכול שנבע מחוסר היכולת שלי להתמיד בתרגול מדיטטיבי. חשתי בושה על כך שאני, כמחנכת כיתה, איני מצליחה להביא אל תודעתי את כל ילדי כיתתי בכל ערב אלא נרדמת אחרי השורה הראשונה; על כך שאיני מצליחה לתרגל התבוננות לאחור על היום שחלף או לתרגל את ששת תרגילי היסוד שנתן רודולף שטיינר, אף שכל מוריי ומדריכיי הדגישו את חשיבותם. חוויתי בעצמי ובסביבתי הצטברות של רגשי אשמה בגלל חוסר היכולת הזאת ונוספה עליהם גם בושה לשתף אחרים במצוקתי, כמו ילד בכיתה שמרגיש שכולם הבינו חוץ ממנו.

היום, לאחר שנים רבות של חיפוש, מפגש ולימוד עם רבים בתוך האנתרופוסופיה ומחוץ לה, המדיטציה נהייתה לחלק בעל משמעות רבה בחיי. כמו חברה שתמיד נמצאת שם בשבילי. במדיטציה אני פוגשת בפעם הראשונה הרבה מהאפשרויות החדשות בחיי. השינויים היו איטיים וכמעט בלתי מורגשים, אבל יצרו בהדרגה מציאות שכיום אני יכולה לסמוך עליה ולמצוא בה משען.

רודולף שטיינר נתן שפע של תרגילי מדיטציה. את ספרו "כיצד קונים ידע העולמות העליונים"  הקדיש לדרך הפנימית באופן מלא ומובהק. אך גם בספריו האחרים ובהרצאות רבות שלו שזורות הצעות והנחיות המיועדות לחפץ לפסוע בדרך המדיטציה. שטיינר מרבה להדגיש את חשיבותו של המסע הזה וטוען שבכל אדם טמונה היכולת להגיע, באופן אישי, בעזרת תרגול נכון וסבלנות, אל הדברים שאותם גילה גם שטיינר והביא לידיעתנו. אין ספק שהתבוננות בפֵּרות ששטיינר הגיע אליהם במחקרו הרוחי מעוררת השראה לצאת למסע שכזה. שטיינר ראה את עצמו כסולל דרך בתקופת נפש התודעה וכחלוץ המוביל אל האפשרי לאדם בן זמננו. ואכן הוא היה פורץ דרך ומהפכן בדגש הרב ששם על המדיטציה ובייחוד על יכולתה לשמש כלי מחקר בעולם. את האובייקטיביות שמהמאה השמונה-עשרה שאפו מדעי הטבע להביא אל מחקר העולם הפיסי הביא שטיינר אל המחקר הרוחי. הוא הצביע אל עבר יכולות חדשות ומהפכניות שהמדיטציה יכולה לאפשר: היא יכולה לאפשר לאדם להיות שותף יודע ואקטיבי במלאכת הבריאה ולא רק מתבונן; היא יכולה לאפשר לאדם לדעת את עצמו ואת העולם באופן שלם, שבו הסובייקטיבי והאובייקטיבי מתאחדים. לכן רבים מהתרגילים שנתן שטיינר אכן עוסקים באפשרות הזאת ומפנים אותנו אל ההבנה והמחקר של העולם והתופעות סביבנו באמצעות תרגילי התבוננות, אמרות התבוננות, תמונות מדיטטיביות ועוד.

רבים מן המנסים לתרגל על פי הכתוב בספרים ובהרצאות של שטיינר נתקלים במכשולים שגורמים פעמים רבות לתסכול ולוויתור. נראה לי שהדבר נובע קודם כול מקושי למצוא דרך בתוך השפע הרב שנתן שטיינר. כדי לעשות את התרגילים המתקדמים המפתחים את יכולתנו לדעת את העולם ולחקור אותו, יש צורך בהכנה מקדימה ומתאימה. אמנם שטיינר נתן תרגילי הכנה רבים ב"כיצד קונים דעת העולמות העליונים" אך גם שם נדרשת העמקה, הבנה, התאמה לנו ולתקופתנו ואולי אף עזרה מניסיונם של מי שכבר צועדים בדרך.

אני יכולה להעיד שלאחר שנים רבות של רצון עז ויכולת מוגבלת למצוא את דרכי בין התרגילים הרבים ששטיינר נתן, וברגע של משבר בחיי, הבנתי כי ראשית עליי לעשות את הצעדים הנדרשים כדי ליצור מרחב אישי ופנימי נכון למדיטציה. המפגש שלי עם אוטה גבאי, מורה למדיטציה, אפשר לי את מה שהייתי זקוקה לו. בקורס המדיטציה השבועי שלמדתי אצלה, בסביבה קבוצתית תומכת ומודרכת, יכולתי לצעוד את צעדיי הראשונים בבטחה ולמצוא את האמון הנדרש כדי לתרגל. פֵּרות העבודה הזאת תמכו בחיפוש האישי שלי ועזרו לי להבין את הנדרש במעגלים שאני שייכת אליהם. מלבדה זכיתי לפגוש בדרכי מורים אחרים שאני מלאת הערכה לדרך שבה עשו את המפגש שלהם עם האנתרופוסופיה למפגש אישי וחוקר. כל אחד מהם, איש איש בדרכו הייחודית והמיוחדת לו, מוביל אחרים בחיפוש הפנימי ובתרגול המדיטטבי. דניס קלוצ'ק ((Dennis Klocek חשף אותי לעבודה מדיטטיבית עקבית שהייתה הציר המרכזי אשר סביבו נע קוּרס ההתבוננות הגתאנית שלימד (ועדיין מלמד) בקולג' האנתרופוסופי בקליפורניה (Rudolf Steiner College, Fair Oaks). דוריאן שמידט ((Dorian Schmidt פיתח דרך ל"ראיית" הכוחות האתרים בצמחים. הדרך שפיתח משמשת כיום בגרמניה שיטה מרכזית לבדיקת איכות התוצרים הביו-דינמיים (החקלאות הביו-דינמית מבוססת על האנתרופוסופיה). בסדנות שלו למדתי להעז ולהקשיב לתחושות ולהבנות שעלו בי כשטעמתי והשוויתי בין איכויותיהם של שני גזרים...
מרקו פוגצ'ניק (Marko Pogacnik)עורר בי השראה רבה במסירותו למציאת הדרך להביא מרפא אל האדמה באמצעות תרגול פנימי ועבודה עם הטבע.
אל ארתור זיונק (Arthur Zajonc) מארצות-הברית התוודעתי בשנים האחרונות. הוא מביא באופן מסודר, מדעי ומלא אהבה את הצעדים שיש לפי תפיסתו לפסוע בדרך הפנימית. מה שלמדתי ממנו חיזק ועודד אותי למצוא את הדרך שלי ולהביא לתוכה, באופן מודע, סדר ומתודה. מאמר זה נשען במידה רבה על ספרו האחרון .

עשיית המדיטציה כמוה כיציאה למסע. וכמו בכל מסע, אפשר לאפיין את שלביו: ההכנה, הכניסה בשער, לב המדיטציה והסיום. ואולם חשוב להדגיש כי מסע המדיטציה אינו מכוּון לקראת יעד סופי. לכל שלב ושלב בה יש ערך עצום. בכל שלב ושלב בה יש פוטנציאל להיות גורם רב-משמעות ומחזק בחיינו. על-אף החשיבות שבהליכה בדרך הזאת צעד אחר צעד, מה שמתגלה לנו בדרך אינו בהכרח ליניארי. חוויות שיא עמוקות וחשובות עשויות להתרחש בחיינו בכל רגע ורגע, בייחוד כשאנו יוצרים מרחב בשבילם באופן מודע ואקטיבי.
במאמר הזה אפרוש את הדרך שמשמשת אותי כיום, בתקווה לתת השראה ולסייע לאחרים בחיפושם. אצביע להלן על השלבים בתרגול המדיטטיבי ועל התמיכה שהליכה בדרך צעד אחר צעד יכולה להביא אל מסענו.

הכנה

שלב ההכנה מאפשר לנו להתחיל את המדיטציה ובו אנו יוצרים את היסודות הפיזיים הנדרשים למסע. הוא מכיל בראש ובראשונה את המאמץ המכריע למצוא מרחב וזמן לתרגול. תחילתו של יום וסופו הם רגעים שבהם ה"כאן" וה"מעֵבר" קרובים יותר זה לזה. לכן, רבים מעדיפים לתרגל בזמנים אלו. בחירת המרחב גם היא חשובה וכדאי להקדיש תשומת לב למציאת מקום בבית או מחוץ לו שאפשר לחזור אליו
ולתרגל בו. בעזרת חפץ או שניים אפשר לסייע ביצירת אווירה מזמינה ותומכת לתרגול. מניסיוני למדתי כי זמן ומרחב קבועים תומכים מאוד בתרגול.
לאחר שיצרנו את המרחב התומך והתיישבנו בו, נקדיש כמה רגעים כדי "להגיע" - זה יכול לכלול יצירת חיבור בטוח אל קיומנו הפיזי ואל הסביבה, וגם חוויה ראשונית של שלושת היבטי ישותנו הגוף, הרוח והמרכז שנוצר ביניהם בחיי הנפש. אני פותחת בכמה רגעים של התכנסות ו"עוברת" על הגוף שלי באמצעות התודעה, כדי להרפותו. לאחר מכן אני מתחברת אל איכות האדמה שמתחתיי ואל איכותו השמיימית של המרחב שמעליי כדי להרחיב את חוויית קיומי. את המפגש בין שתי האיכויות האלה, שמתרחש במרחב הנפשי, אני חווה סביב הלב.

שער הכניסה

בשלב זה נטפח מחווֹת נפש אשר יוליכו אותנו דרך שער ויאפשרו את הכניסה למרחב חדש. מחווֹת אלה גם ישמרו עלינו משימוש בלתי ראוי בכלים החדשים שאנו רוכשים במדיטציה. המחוות הראשונות ששטיינר מתאר הן ענווה ויראת כבוד. שטיינר קורא לענווה "השער" או "הפתח" שבו המתרגל חייב לעבור, כפי שהוא כותב ב"כיצד קונים": "לא נוכל לטפס אל מרומי הרוח בלי לעבור קודם דרך דלתות הענווה..."
דרך השער הזה נפסע אל "שביל יראת הכבוד;" עליו הוא כותב: "הכוונת הלב לעומקי יראת הכבוד נתנה למתקדש את הכוח להרים את ראשו אל מרומי הרוח ולהגיע לידי הכרת מהותם העילאית של הדברים."
ארתור זיונק כותב : "כיצד נוכל אנו לטפח את המחוות האלה בתחילת התרגול? כאן, כמו תמיד בתקופתנו, יש להביא בחשבון את האינדיבידואל. מה שיועיל לאחד יהיה מכשול לאחר. למיסטיקנים בימי הביניים, שימשה התפילה כניסה בטוחה. הם, כמו רבים היום, השתמשו במילות כתבי הקודש לפתח ענווה ודבקות. לאחרים קל למצוא את דרכם ליראה ולענווה באמצעות הפליאה נוכח הוד הטבע והדרו. אפשר להביא לתודעה את כחול השמים או את אין-ספור הכוכבים, או להיזכר במקום אהוב בטבע כמו סלע מיוחד, עץ או גדת נחל. כל אלה יכולים לעזור לנו למצוא את דרכנו אל שער הענווה ואל שביל יראת הכבוד."

זאת הצהרת ההתכוונות עם היציאה לדרך: יצירת מחווה פנימית שמשחררת את העמדה המוכרת ומזמינה אפשרות לדיאלוג מסוג חדש עם מה שאפגוש במסעי.

על הרגעים האלה כותב שטיינר כי "[בהם] מתעוררים באדם כוחות אשר אחרת נותרים רדומים. על ידי כך נפקחות עיניו הרוחיות והוא מתחיל לראות סביבו דברים אשר לא היה מסוגל לראותם קודם לכן."
מניסיוני, שני שלבי הפתיחה מאפשרים בראש ובראשונה טיפוח של השקט והמרחב הפנימי, שהם עצמם בעלי ערך עצום. תרגול שכזה לאורך זמן באופן עדין ועקבי בונה מרחב חדש שלתוכו אנחנו יכולים להכניס את התוכן שנבחר.

מפגש עם עצמי

בשלב הזה של התרגול נשים את ההתבוננות והטיפול בעצמנו במרכז המרחב החדש שיצרנו. המפגש עם עצמי הוא הבסיס ההכרחי להתקדמות בדרך הפנימית וליכולת לפגוש כל דבר שהוא מחוץ לי. המפגש עם עצמי הוא מפגש עם חוויית האני שלנו כפי שהיא באה לידי ביטוי בחיינו הארציים; כלומר, זה המפגש עם המרחב הנפשי ועם חיי הרגש שבמרכזו.
רובנו חוֹוים את הצורך הזה באופן ישיר מאוד ופשוט, כיוון שחיי הנפש שלנו מציפים אותנו ברגע שאנחנו מתיישבים ומנסים ליצור מרחב שקט.
"בתחילה המחשבה שהתודעה יכולה להיות שקטה, צלולה ותחת שליטתי נראית בעלת סבירות נמוכה מאוד עד בלתי אפשרית. מופיעים רגשות שנשכחו מזמן או הודחקו, ונדמה שלמחשבות יש חיים עצמאיים בלתי ניתנים לריסון ובעלי יכולת להתרבות דרך אסוציאציות בעלות לוגיקה משל עצמן. כאשר ה'מיינד' שרוי במצב זה, לא נוכל לצפות להרבה מהמדיטציה. לכן המשימה הראשונית הוא טיפוח של איזון מנטלי ורגשי או בריאות פנימית. אפשר לתאר זאת גם כהיגיינה פנימית. זה חלק הכרחי החוזר בכל תרגול" 

את הצורך הזה אפשר לראות גם כברכה- תזכורת לא נעימה אך חשובה לכך שכל עוד לא נטפל בחלק הזה של ישותנו, הוא יוסיף לצוץ ולהזכיר לנו את קיומו. המפגש עם עצמנו קשור גם למה שנדרש מאתנו בשלבים הבאים. כפי ששטיינר מתאר, המדיטציה מביאה אותנו אל עולמות על-חושיים שבהם עלינו לדעת מה אמיתי, אף שאיננו יכולים להשתמש בחושים המאפשרים לנו להבחין בין מציאות לאשליה בחיים הארציים. לשם כך, עלינו לשאוף להכיר את עצמנו ואת חיי המחשבה והרגש שלנו. עלינו לפתח את היכולת לשפוט מתי עולה בנו תמונה אמיתית ומתי היא עולה ממאוויינו, תקוותינו ודעותינו הקדומות.

המפגש שלי עם עצמי במדיטציה מאפשר לי לחוות את עצמי על מגרעותיי ומתנותיי כחלק מתמונה רחבה ובעלת פרספקטיבה ומשמעות. מפגש שכזה נותן הרבה כוח ותקווה לשינוי עצמי ולהתפתחות. המדיטציה יכולה להיות ל"מעבדה" שבה אני מתרגלת אפשרויות פעולה חדשות, כמו הימנעות מלהגיב בצעקות בכל פעם שאמי שואלת אותי מתי כבר תהיה לי עבודה קבועה... ודי מדהים לגלות את ההשפעה שבסופו של דבר יש לתרגול גם ב"רגע האמת."

שטיינר ממליץ על שישה תרגילים, הנקראים תרגילי היסוד או תרגילי ההכנה, כדרך לחיזוק חיי הנפש ולאיזונם. תרגילים אלו יכולים להיות בסיס והשראה ליצירת מגוון של תרגילים בעלי דגש וכיוון אינדיבידואלי, שהרי במרכז המדיטציה בשלב הזה עומד המפגש עם עצמנו. אצל כל אחד מאתנו יקבלו התרגילים כיוון ודגש אחר.
מייקל ליפסון (Michael Lipson), בספרו   "Stairway to Surprise"העוסק בששת תרגילי היסוד, מקדיש פרק לכל אחת משש המחוות של התרגילים ונותן אפשרויות רבות לתרגול. להלן אציג תרגיל אחד שהוא מציע להתמודדות עם רגשות כעס. תרגיל זה הוא וריאציה על התרגיל השלישי מן השישה של שטיינר, שעוסק בשליטה ברגשות:
"חזור אחורה לרגע שבו חווית כעס. הבא אל תודעתך את הנסיבות באופן מדויק. דמיין את בני האדם שהיו סביבך ושנדמה לך כי יצרו את תחושת הכעס. הרגש זאת שוב בגופך. שחזר את הסיבות שגרמו לכעס, כלומר, הרגש מחדש את אותו הכעס ואפשר לעצמך לחוות אותו באופן מלא ואותנטי.
עכשיו, לאחר שהצלחת לחוות את הכעס, שחרר את כל ה'סיבות' שהעלית כדי לייצרו מחדש. במקום להוסיף ו'לנפח' את הכעס, נסה לחקור אותו בתשומת לב פנימית. מצא מהו. אולי תבחין בתחושות גופניות, כמו כיווץ בגרון או בבטן התחתונה. אבל התחושות האלה אינן הכעס עצמו, כמו שהסיבות גם הן אינן הכעס עצמו אלא רק רכיבים של חוויית הכעס. נסה למצוא את היסוד השלישי, את הרגש עצמו, והנח לו להתקיים."
המדיטציה מאפשרת לנו לתרגל ולפתח את היכולת להיות הדבר שאנו חווים וחוקרים ואז לנוע מחוץ לו ולהיות "עד" או מתבונן ומקשיב. בתרגיל הזה, כמו בתרגילים אחרים, אפשר להיעזר בתנועת מטוטלת בין היותנו "הדבר" (כלומר שהייה בתודעה מרוכזת וממוקדת) לבין יצירת מרחב פתוח ומזמין. בתרגיל הכעס של מייקל ליפסון אפשר לנוע הלוך ושוב בין חוויית הכעס ובין ההתבוננות בו מבחוץ, וליצור מחווה של הקשבה ללימוד שתנועה זו מאפשרת.

שלב זה, שלב מפגש עם עצמי, במדיטציה עוזר לי לחוות את האני שלי כמחולל של חיי ואחראי להם. מתוך עבודה נפשית במרחב הפנימי מתחילה להיווצר גם חוויה חדשה של האני כאני שיכול לחוות את עצמו ולפעול ממקום שהוא מעבר לאישיות. כלומר אני מגלה את האני שהוא מעבר להזדהות היומיומית שלי עם עצמי, הזדהות אשר נשענת על מעשיי, תאריי, קשריי וכולי, כמילותיו של המשורר הספרדי ח'ואן רמון ח'ימנס, שנוגע במסתורין של זהותנו העמוקה, בשירו "אני איני אני":
אני איני אני
אני הוא אשר
הולך לידי ולא אראהו;
אשר, לעתים, אני מבקר
ואשר, לעתים, אני שוכח,
הוא אשר שותק, שוקט, לעת אדבר,
הוא אשר מוחל, מתוק, לעת אשנא,
הוא אשר פוסע במקום שבו איני,
הוא אשר יעמוד על רגליו לעת מותי.

(תורגם על ידי דוד לוי)

מדיטציה ככלי מחקר

לאחר כל השלבים המקדימים, יכולה המדיטציה להיעשות לכלי שבעזרתו אנו חוקרים את העולם ומבינים אותו. ארתור זיונק כותב כי הוא "רואה זאת כהתקדמות בשלבים. אחרי שפסענו דרך שער הענווה וטיפחנו היגיינה פנימית ופסענו אל עבר חוויית ה'אני השקט,' אנחנו מוכנים לפנות אל לב התרגול המדיטטיבי. במדיטציה אנחנו נעים דרך סדרה של תרגולים שמתחילים ביכולת להחזיק תרגיל ריכוז פשוט ומעמיקים את הריכוז עד מחקר מדיטטיבי רציף, שיכול להוביל לתובנות או לידיעה. הצורות והתוכן של המדיטציה בשלב הזה הן רבות. המדיטציה יכולה להתבסס על מילים, דימויים, רשמים חושיים ועוד. לכל צורה מהצורות הללו ולכל תוכן מהתכנים האלה יש דבר מיוחד להציע לנו." 
המדיטציה, אפוא, היא מחקר שפונה בו-בזמן אל העולם ואל פנימיותינו. הוא דורש מאתנו לפסוע אל מעבר לצורת הידיעה שאנו מורגלים לה, אל צורות חדשות של התבוננות ותודעה, ועם כל יכולת חדשה שכזאת אנו חודרים אל רבדים עמוקים יותר של מהות מושא מחקרנו. אפשר למצוא ולפתח מדיטציות ספציפיות למורים, לרופאים, תרפיסטים ועוד; להם יכול המחקר המדיטטיבי לשמש כלי ממשי וחשוב בעבודה המקצועית.

סיום

חשוב להקדיש זמן ותשומת לב לסיום המדיטציה. פסענו אל התרגול דרך שער הענווה, ועכשיו ניפרד דרך שער הכרת התודה. כל אדם יכול למצוא את הדרך שלו להודות ולברך על מה שהתאפשר לו בתרגול. כדאי לתת לעצמנו גם זמן מעבר חזרה אל חיי היום יום, ואחת הדרכים לעשות זאת היא שליחת ברכה מהמרחב השקט אל מה שבא לקראתנו. לי חשוב לכתוב כמה מילים בסיום המדיטציה, כהתאמנות באחיזה ובהגשמה של חוויותיי.

תרגול המדיטציה כחלק משגרת החיים

גם כשהצעדים נעשים ברורים והדרך כבר מוכרת לנו, אין המדיטציה נעשית לתרגול קל ופשוט. מניסיוני ומניסיונם של אחרים עולה כי קשה לקבוע זמן ומרחב קבועים ולתרגל מדיטציה מדי יום ביומו. בדרך כלל גוברים התסכולים והאילוצים שמפריעים לנו להשיג את אשר ייחלנו לו, והתסכול משתלט. לעיתים, החוויות שאנחנו חווים במרחב המדיטטיבי עדינות ובלתי נתפסות, ובאות אלינו בשפה חדשה שאנחנו לומדים לדבר בה. נדרש מאתנו מאמץ לאחוז בהן, לסמוך על אמיתותן ולמצוא את הדרכים להביאן אל תוך חיינו.

תרגול מדיטטיבי בקבוצה יכול להיות לעזר רב ולממש את המדיטציה מהלכה למעשה. היא עוזרת ליצור מסגרת קבועה לתרגול וכן יכולה לתמוך בהתמודדות עם התכנים והחוויות שהמדיטציה מעלה. לשמחתי, זכיתי לצבור חוויות רבות של תרגול מדיטטיבי בקבוצה, תחילה כתלמידה ובעת האחרונה גם כמנחה. חוויתי את האיכות של השיתוף והתמיכה שנוצרים בקבוצה וכיצד הם יכולים לאפשר לכל אדם בקבוצה לפסוע ביתר בטחה אל התרגול האישי והקבוצתי. בעבר, המורה - הגורו הגדול – הוא שהדריך את תלמידיו בפיתולי המסע. הוא האדם שבזכות יכולותיו וכוחותיו יכלה הקבוצה שסביבו לפסוע בבטחה אל הלא נודע. הוא כיוון את דרכם של תלמידיו והגן עליהם מן הסכנות שבדרך. הזמן הזה אכן חלף מהעולם. כיום מוטלת על כל אחד מאתנו המשימה להוביל את דרכו מתוך האינדיבידואליות שלו. לאור ההבנה הזאת, בחוגים אנתרופוסופיים רבים מוסכם כי עבודה פנימית היא עניינו הפרטי של האדם, תחום שלאחרים אסור להיכנס אליו. המוסכמה הזאת יצרה דינמיקה שבה איש איש לעצמו, ולאור הקשיים המובנים במדיטציה, נעשתה הדרך הפנימית לנחלתם של מתי מעט. על פי הבנתי, העבודה הקבוצתית התומכת יכולה להחליף את הגורו של העבר. כיום ניצבת לפנינו המשימה לבנות את קבוצות העתיד; הן לא יהיו קבוצות שאישיות אחת עומדת במרכזן וכל האחרים נהנים מזיווה ואולי אף מתבטלים לאורה אלא קבוצות שבהן כל אינדבדואל מביא את ייחודו למפגש ומתוך כך נוצר מרחב משותף. אני מאמינה שתרגול מדיטטיבי ותמיכה בדרך הפנימית בתוך הקבוצה יכולים לעזור לנו בדרכנו אל קבוצות עתיד אלה.

אסיים בתקווה ובתפילה שמילים אלו יוכלו לתמוך בשותפיי ולעורר בהם השראה בחיפוש הדרך הפנימית האישית והצעידה בה.
 
הערות והארות בעקבות המאמר יתקבלו בשמחה ב oloyter@gmail.com

תודתי העמוקה לאוטה גבאי - השיחות עמה עזרו לי לגבש ולנסח את הבנותיי - ולקובי טוך, שותפי לדרך שעזר לי להביא סדר ובהירות אל המאמר. תודה לנועם שרון על עזרתו.

אורית לויטר - מחנכת לשעבר בבית הספר "אדם" בירושלים; כיום עוסקת בהוראת המתמטיקה והמדעים בבית ספר שקד בטבעון, בהוראת מבוגרים ובהנחיית קבוצות מדיטציה.