אנתרופוסופיה ופוליטיקה
הערה לחברים על: "האם עשיתי מדיטציה כשאחרים סבלו?"
שמעון לוי
מתוך החיים האנתרופוסופייםבין האנתרופוסופים שחיו ופעלו בגרמניה בשנים 1933-1945 היו, כמו בקרב קהילות אחרות, אמיצים ופחדנים, שפנים ונמרים, מסתירי יהודים ומפקירי דם. ידוע שהרבה מפעילויות התנועה האנתרופוסופית נאסרו באותן שנים, אך רבים היו שהמשיכו, ולו בחשאי (כשלא היה מסוכן מדי) להיפגש ולקרוא בהרצאותיו ובספריו של שטיינר, לעשות מדיטציות ולרכוש דעת העולמות העליונים, תוך התקדמות נאה מבחינה רוחנית, כשבה בעת אחרים נאסרו במחנות, עונו והומתו. מה עושים אנתרופוסופים לעת חירום, אמנם שונה לחלוטין מזו שבגרמניה הנאצית, כשמסביב יהום הסער המוסרי, הסבל האנושי והמצוקה הקשה בשטחים הכבושים, בקצת מאלה עוסקים הדברים הבאים.
בישראל בעיקר מאז האינתיפאדה השנייה, חלה התדרדרות מחרידה במצבם החומרי, הבריאותי, בזכויות האדם ובחייהם בכלל של הפלסטינים הכבושים. חיי פלסטינים מזולזלים מבחינת צה"ל וכוחות הביטחון. בשטחים יש עוני נורא וסכנה גוברת והולכת לתת-תזונה בקרב ילדים, חולים וחלשים. די לקרוא כתבות דיווח של עמירה הס וגדעון לוי ב"הארץ", או להקשיב מדי פעם בפעם לחדשות ברדיו ובטלוויזיה, כדי לדעת מה קורה. כְּשֶנִקָרֵא לתת את הדין בעתיד כלשהו, לא יוכל שום ישראלי שפוי לטעון "לא ידעתי על הסבל הפלסטיני". חלה התדרדרות חמורה באופן שישראלים יהודים התיימנו ואכן גם התחרדו בעמדותיהם, כן, בגלל הפחד, החרון והרצון לנקום על מעשי הטרור. יותר ויותר ישראלים, גם כאלה שפעם היו "שמאל", מקשים לבם ומתקרנפים לנוכח סבלו של הזולת הפלסטיני. "אחר", קובע עמנואל לוינס, קשור ב"אחר-יות".
בקרב הקהילה האנתרופוסופית בארץ, קהילה שרמתה הסוציו-אקונומית מעל לממוצע ורמת השכלתה הממוצעת תיכונית, לפחות, אין (כמעט?) פעילים בוגרים שאינם מתמצאים היטב ב"מצב". "לא ידעתי" הוא תירוץ שלחברי הקהילה האנתרופוסופית, כולם בעלי יומרה לתודעה מפותחת היטב, אסור מבחינה מוסרית להשתמש בו. בין השאיפה להשתלמות רוחנית, בדרך כלל אישית ורק לעתים גם חברתית, לבין הכרה בצורך לפעול לתיקון מצב חברתי ופוליטי גם ללא אסמכתות אזוטריות, אמיתיות או מדומות, משתרעים לעתים שממות של עמימות-חשיבה, טשטוש-רגש ורפיסות רצון, והנה אומר מפורשות: כל אנתרופוסוף שאינו נרתם - איש ואישה כמיטב הכרתם ויכולתם - לתיקון ולו מזערי במצבו של האח, השכן, האדם הפלסטיני, אינו ראוי להיקרא אנתרופוסוף. קל לצטט את שטיינר עצמו, שלדבריו חובה לעשות שלושה צעדים בתחום המוסר קודם שנעשה צעד אחד בתחום ההתקדמות האזוטרית.
הטענה הנשמעת לפרקים במחוזות האנתרופוסופיה הישראלית היא בנוסח איך נדע מי צודק, מה נכון ובשם מה נציע תיקונים חברתיים, אולי אפילו (רחמנא ליצלן) שינויים פוליטיים? אולי גידול באגו הוא המדבר מעמקי גרוננו בעודנו מנסים להציע גיוס יומי לפעולה של תעיוש, לדוגמה, בניית בית שנהרס בזדון, סיוע לגני-ילדים בשטחים, עזרה כספית למשפחה בעזה, השתתפות בהפגנה נגד הריסת בתים (שלהם), נגד הריגת ילדים, בעד העברת תרופות לבתי חולים (שלהם)? האם אני כשר מבחינה רוחנית לקבל על עצמי אחריות לומר לאחרים מה לעשות? האם באמת עלי להגיע לשלמות רוחנית פנימית קודם שאושיט יד למי שצועק לידי וטובע?
סמכות מוסרית לפעולת עזרה לסובל אינה נובעת ממקור חיצון, אלא מהכרה אוטונומית בסבל ובסובל. אם ישוע הנוצרי היה או לא היה פוליטיקאי, קשה כיום לדעת. להבדיל מתורת הצדק, החמלה והאהבה שהטיף לה ועליה גם מסר נפשו, ובנפרד ממה שעשו מדבריו במהלך שנותיה של כנסייה מושחתת, ברור לחלוטין שישוע פעל במסגרת שהיו לה אז ויש לה עד היום השלכות ומשמעויות "פוליטיות", כלומר חברתיות, מוסריות ואידיאולוגיות, וגם הברית החדשה איננה מתעלמת מהן. בהנחה שהם איכשהו ידועים לציבור ואינם באמת ל"ו צדיקים נסתרים, פועלים אפילו המיסטיקאים האזוטריים והאלמוניים ביותר בהקשר אנושי, שלמעט מקרהו המעניין של רובינזון קרוזו על האי הבודד (ורק עד שהגיע ששת), הוא בדרך כלל חברתי.
זוהי אפוא קריאה לפעילות אנושית, חברתית ובהחלט גם פוליטית של אנתרופוסופים ישראלים, קודם כל למען שמירת זכויות האדם והאזרח של הפלסטינים, ולמען בריאותם, תזונתם וזכותם לחינוך, לחירות, לתנועה חופשית. כל אחד מאתנו, בתחום המקצועי יכול לעזור במשהו. בחינוך, ברפואה, בחקלאות, באמנויות, בתעשייה ובמלאכה כלשהי.
אביא דוגמה לתגובה, כפעילות אפשרית מתחום קרוב לי, התאטרון. גם בו אפשר וצריך להגיב, כי שתיקה משמעה שיתוף-פעולה עם כוחות-הדיכוי. במבט בימתי נשפך בארץ הקודש יותר מדי זמן על פחות מדי מקום, ואולי (גם) לכן השתבשה התפיסה על מה שהציבור, התקשורת והאמנות תפסו כ"עלילות הגבורה" הישראליות. במהלך האינתיפאדה השנייה, במיוחד, השתבשו גם הנכונות, היושרה ואומץ-הלב של התיאטרון הרפרטוארי העברי המסובסד להציג מחזות מחאה מפורשים מבחינה פוליטית ואומנותית, בגישה הומניסטית, בלי מורא, בלי משוא פנים. במציאות לא נבון ולא אנושי לבוז לפלסטינים. בתיאטרון, כמדיום המקיים דיאלוג לא רק על הבמה, אלא גם עם הקהל, אין להימנע מדו-שיח אמיתי. על בימת התיאטרון, לפחות, מתקיימת ההכרה באחר, לפחות בבדיון ובאמנות יש יומרה לשוויון. התיאטרון הישראלי נהג להציג דמויות פלסטינים על בימותיו החל במחזהו של א"א אריאלי-אורלוף אללה כארים (1912) ועד רצח מאת חנוך לוין. לאחרונה, מסיבות מובנות אך לחלוטין בלתי מוצדקות, הקהל היהודי אינו חווה את עמדתו, את ייסוריו ואת טענותיו של הפלסטיני. גם לא על הבימה. האמנם כיוון שההשוואה אינה נוחה מבחינה מוסרית? כי גרמנו יותר ייסורים מכפי שספגנו? (ולקוראים היהודים יש להוסיף מיד דיאלוג מדומה: - "איך אתה מעז להשוות?" – "הנה, השוויתי".)
טקסים לאומיים, בדומה להצגות תיאטרון, לעולם אינם חוזרים על עצמם באמת. כל שנה מחדש הם תובעים דיאלוג קצת אחר בין המועד הקבוע בלוח השנה או על הבמה, לבין התודעה האנושית הפרטית והקיבוצית המשתנית. כל שנה מוזמנים יהודים ליחס את יציאת מצרים לעצמם. ובהסתייגות אופיינית יש להוסיף דווקא השנה: מי זה אנחנו, מה זה יצאנו, איפה מצרים, כאילו. חגים, כמו הצגות טובות, מנכיחים מחדש את הפער בין הדימוי לבין המציאות, מזמינים גישורים אחרים על פניו, מחייבים בה בעת את קיומו של האחר, דיאלוג עם ה-אחר. הנה למשל, ויש, לצערנו, הרבה משלים, הפיצוץ וההרג במלון פארק בנתניה העצימו בערב פסח השנה שאלות כמו האם באמת הוציא הקב"ה גם אותנו מעבדות לחירות, מה זיקתנו האמיתית לחג החירות הלאומית, האמונית או גם הרוחנית; שלנו, שלהם? מה יחסנו לשעבוד בבית עבדים, לעבודת הפרך, למחיר הדיכוי ששלמו המצרים, לא רק העברים. מיהו פרעה, מי המכביד לבו, על מי חל "שלח את עמי".
עוד לפני יום השואה התפרסמו ידיעות על מעשי זוועה, טבח, עינויים, שוד וגזל שעשו חיילי צה"ל בערים ובעיירות פלסטיניות. שבוע אחרי חג החירות מעמידה הצפירה מדינה שלמה על הרגליים, למעט חרדים וערבים המסתייגים מסיבות לאומיות או דתיות מהטקס הציבורי, כדי להרהר באופן כפוי וקולקטיבי על גישתנו לטראומת רצח-עם, שחלקה רב בהקמת המדינה ובעיצוב דיוקן התושבים. כאמור, "אי-אפשר להשוות", אך מבחינה לוגית ניתן לומר משפט כזה רק אחרי שההשוואה כבר נעשתה, בצדק או שלא בצדק.
לאסוציאציות, לדימויים ולפחדים יש הגיון משלהם. התעמולה הפלסטינית משווה את מעשי צה"ל לפשעי הנאצים, שרון מכונה היטלר. עראפאת מכונה נאצי. התעמולה היהודית טוענת לאי-אנושיותם של המתאבדים המתפוצצים. אנשי שמאל ישראלים יודעים שאין כאן מחנות ריכוז, אבל היו ביניהם שאמרו שעכשיו, עם גבור הפאשיזציה בחברה היהודית, הם מתחילים להבין "מבפנים" איך השתלטו הנאצים על גרמניה. אחד מלקחי השואה, שגם הוא חשוף למניפולציות אידיאולוגיות ופוליטיות, הוא שלשואה אין אח-ורע בהיסטוריה האנושית. ושאי-אפשר להשוות שום דבר לשואה שלנו. בדיעבד מסתבר עוד "מובן מאליו": בצירוף "נכבה\שואה שלנו" מדגיש כל צד את המילה "שלנו".
הדי צפירת יום השואה עדיין לא התפוגגו, וכבר מייללת צפירת יום הזיכרון לחללי ישראל, המעמתת אותנו עם שכול, המעלה משנה לשנה את מחיר המלחמה המתמשכת. הלפיתה ההדדית בינינו לבין הפלסטינים היא סוג (גתה כותב בפאוסט: "דם הוא מיץ" -) מיוחד במינו של בדידות כפולה ואינטימית. בשורה פולחנית ארוכה ארוכה נשאו השנה חללי העבר את חללי ההווה על שכמם. העתיד, בתחזית הנוכחית, צופן עוד הרבה יותר מתים.
אז איך עם היסטוריה ואקטואליה שכאלה אפשר לעשות תיאטרון מרתק? בשבוע שבין ה- 18.04 וה- 25.04 השנה (על פי נתוני עכבר העיר, מוסף הארץ והשבוע\מעריב), כמדגם מייצג, מעלה התיאטרון הישראלי קרוב למאה הצגות, לא כולל הצגות ילדים, מופעי מחול, סטנד-אפ ואופרה. היצע עצום זה, גם בהשוואה לארצות תרבות אחרות, ודאי מעיד על אהבה בלתי נלאית לתיאטרון גם בימים קשים, כשהתקהלות ציבורית עלולה להיות סיכון בריאותי ממש. או שמא מעיד ההיצע על תאוות הבידור האסקפיסטית? ללא ספק הוא מעיד על כושר הישרדות מסחרית מעורר השתאות של הבמה המקומית. אך על השאלה, שהיא מוסרית יותר ממסחרית, "האם ישנתי כשהאחרים סבלו?" [בקט, מחכים לגודו], יאלצו רוב תיאטרוני ישראל לענות בשלילה. לתשובה זו אין קשר עם נטיותיהם האידיאולוגיות של מקבלי ההחלטות בענייני רפרטואר התיאטרון העברי, כי רובם מזדהים, לכאורה, עם מה שנחשב פעם שמאל, ובדיעבד מסתבר כתנועת "חומוס עכשיו". מאחר שמקצועי ותחביבי הם תאטרון, אומר כך: תאטרון אנתרופוסופי בארץ חייב להתמודד באופן כלשהו עם המציאות החברתית והפוליטית. וכך, כי בימים אלה רק כחמישה אחוזים מרפרטואר התיאטרון העברי מתמודדים בעונה זו עם מציאות, שהיא קשה במיוחד. בינתיים משיגות רגלי מציאות הזוועה את כנפי הבדיון המתוק, ורוב תיאטרוני ישראל מצויים בשתיקה המתעלמת הגדולה. כפי שמסתבר בהדרגה, הקהל היהודי "שמאלני" פחות מיוצרי התיאטרון הישראלי. אז למה להרגיז ולאבד גם כסף וגם קהל?
מה קורה בתיאטרון הישראלי? איש התיאטרון הצרפתי אנטונן ארטו התעניין בתיאטרון בתקופת מגפה, כי בתקופת משבר חשוב התיאטרון. ברומן הנפלא שלו הדבר, מתאר אלבר קאמי את הרופא רייה, היודע שהסיכויים לרפא את הרוע קלושים, אך מנסה "לעשות היטב את מקצועו" (de faire bien son metier), ולהילחם כיכולתו הדלה. בדימוי יפה כיצד להילחם ברוע בעקביות ובלי לותר גם כשהסיכויים קטנים, הנס מגנוס אנצנסברגר מתאר את התפרצות הר הגעש הלגפל באיסלנד, "ומתחת גשם הגופרית, איש מבוגר עם כתפיות במכנסיים, במשיכת כתף ובלי לשים לבו אל הסופה, החום, הצלמים, האפר, הצופים (ביניהם גם אני על השטיח שלי, לפני המסך הכחלחל), בצינור גומי של גינה, דק אך נראה בבירור, התקדם וכיוון אל הלבה… " [השקיעה של הטיטניק, ספרית פועלים 1986]
לתיאטרון הישראלי יש משימה, ומשימה חשובה בו לתיאטרון הישראלי האנתרופוסופי: להילחם ברוע ולו בצינור דק של גומי. המציאות הישראלית תעזור, כבימאית מעולה, ותקנה תוקף אקטואלי גם לטקסטים כביכול אדישים, תמקם אותם אצלנו. הרי לא רק המחזה חשוב. גם ביצועו. כיום ברור בתיאטרון שהדמות הבימתית כאן ועתה קשורה לא רק לזמניה, למועדיה, לחגיה ולחלליה, אלא תלויה יותר בבני אדם\דמויות שאיתה על הבמה. האדם הבימתי אינו אלא סך פעולותיו, צעקותיו. "האוויר מלא בזעקותינו… במקום הזה, ברגע זה בזמן, האנושות כולה היא אנו, בין אם זה מוצא חן בעינינו ובין אם לאו." [מחכים לגודו] העלילה נבנית עם הזולת. עם האחר. עם בן השיח. מבחינה לוגית, פסיכולוגית, תיאטרונית ופוליטית, לא תיתכן כלל מודעות עצמית ללא הנחה – וקבלה – של מודעותו העצמית של האחר. הכישלון העיקרי של התיאטרון הישראלי, אינו אי ההכרה בבן השיח, באחר, על הבמה ומחוצה לה. כישלונו טמון בכך שהוא יודע על קיומו של האחר, אבל לא כדאי לו להציג זאת: כאילו ההכרה באחר משמעה, בימים אלה, ויתור על ה"אנחנו". האמת היא הפוכה. רק אם נכיר באחר הפלסטיני באמת, אולי נשוב למי שכיהודים קווינו פעם שנהיה. כאנשי תיאטרון זו חובתנו. כאנתרופוסופים, כל עמדה אחרת היא שחיתות.