תרגום מאנגלית – מוריס איטח, פורסם בחיים האנתרופוסופיים

לפני שאדבר על Whitsun, ברצוני להזכיר חלק מתוכנו של מסמך של רודולף שטיינר שניתן למוצאו בספר על לימודים אזוטריים (GA265). שם המסמך הוא: "הצלב והמשולש בקוסמוס ובישות האנושית". בקוסמוס ישנו צלב המורכב מארבעה כוחות אב-טיפוס שמשתקפים בכוחות הנפש שלנו; כוחות אלה קשורים גם לאבולוציה האנושית. בצפון נמצאת ישותו של אוריאל, שקשורה לכוח הנפש של הרצייה שלנו. במערב נמצאת ישותו של רפאל, שקשורה לכוח הנפש של החשיבה שלנו. בדרום נמצאת ישותו של גבריאל, שקשורה לכוח הנפש של הרגישה שלנו. במזרח נמצאת ישותו של מיכאל, שקשורה לכוח האני שלנו. זהו תפקידו של האני לקשור בין שלושת כוחות הנפש הללו ולהביאם לידי הרמוניה. פרספקטיבה נוספת היא שאוריאל קשור לסטורן הקדום, שלב התפתחות שבו התחיל הגוף הפיסי שלנו להתקיים. רפאל קשור לשמש הקדומה, שלב התפתחות שבו התחיל הגוף האתרי שלנו להתקיים. גבריאל קשור לירח הקדום, שלב התפתחות שבו התחיל הגוף האסטרלי שלנו להתקיים. ומיכאל קשור לאדמה, שלב התפתחות שבו התחיל האני שלנו להתקיים. ארבעת הכוחות האב-טיפוס האלה או הישויות קשורות זו לזו במהלך השנה: אוריאל פועל במהלך הקיץ, רפאל – במהלך האביב, גבריאל – במהלך החורף, ומיכאל – במהלך הסתיו. אנו יכולים לעבוד על התכנים של הפסטיבלים במהלך השנה כשברקע נמצא צלב קוסמי זה.

כשאנו מתחילים ב- Whitsun או Pentecost אנו יכולים לקרוא בפרק השני של מעשיהם של השליחים, שהשליחים התמלאו ברוח הקודש והחלו לדבר בשפות שונות. כל אחד מהם דיבר מתוך הרוח, בהשראת הרוח. כל אחד מהשליחים דיבר מתוך האינדיבידואליות שלו, מתוך הקשר האינדיבידואלי שלו עם הרוח. ניתן לחוש שמשהו מן-העתיד התגלה כאן. בני-אדם מתחילים להבין אחד את השני, כי הם מדברים מתוך האינדיבידואליות שלהם, מתוך הישות הפנימית ביותר שלהם. כיצד יכולים לחוות את פסטיבל Whitsun, Pentecost בימינו? 

על-מנת לענות על שאלה זו, עלינו להזכיר לעצמנו את המאפיינים של התקופה שבה אנו חיים. רודולף שטיינר מאפיין תקופה זו כתקופה של נפש התודעה. התקופה שבה אלמנט זה של הנפש צריך להתפתח באנושות כולה. זהו אלמנט הנפש שמאפשר לנו להיות מודעים לעצמנו, לפתח תודעה כאינדיבידואליות וכן לאפשר לעצמנו להגיע לקשר ישיר עם האלוהי, עם הרוח, בדרך חופשית ומודעת. תקופה זו החלה בשנת 1413 והיא תימשך כ- 2,160 שנה.

מה משמעות החיים בתקופת נפש התודעה? צריכים להיות יותר ויותר מודעים לעצמנו. זה ניתן לנו על-ידי הטבע. זה נותן לנו אפשרות להתרחק מהסביבה שבה אנו חיים. זה מאפשר לנו לפתח יחסים חדשים עם העולם שממנו התרחקנו ולפתח מודעות חדשה לעצמנו: מי אני? (שאלה קיומית). וכדי לענות על שאלה זו, עלינו לגלות בתוכנו איזשהו כושר שבאמצעותו נפש התודעה תוכל להתקשר ישירות לעולם הרוח. וזאת כדי לגלות בהדרגה מי אני.

בתחילתה של תקופה זו, במאה ה- 18, אנו כאנושות, ובמיוחד באירופה, חווינו משהו מאוד מהותי – תקופת ההארה . על-מנת להבין מהי הארה במשמעותה הרוחית, עלינו לחזור אחורה בהיסטוריה עד לפני מיסטריית גולגותא. בעולם הרוחי, ישותו של מיכאל הייתה אז רוח הזמן. משימתו של מיכאל הייתה לשלוט בתבונה הקוסמית. מהי תבונה קוסמית זו? רודולף שטיינר נותן תשובה לא צפויה: זו הדרך שבה ישויות הרוח מתיחסות אלה לאלה. יחסים בין ישויות הם ביטוי של תבונה קוסמית זו! חשוב מאוד לשים לב למימד החברתי של התבונה הקוסמית.

ואז ארעה מיסטריית גולגותא: ישות הכריסטוס, מתוך רצון חופשי ואהבה, מתאחד עם גורל האנושות. הוא מבצע מעשה של אהבה. הייתה לזה השפעה על מיכאל ומשימתו. למעשה, מיכאל איבד את תפקידו, כי התבונה הקוסמית היתה צריכה להפוך זמינה לאנושות. התבונה הקוסמית יכלה להפוך בהדרגה זמינה ולהיחוות כתבונה של הישות האנושית עצמה כאן על האדמה.

כשמיכאל שוחרר מתפקידו, משהו קרה בעולם הרוח, משהו שרודולף שטיינר מכנה ההתנגדות למיכאל שהמוביל שלה היה אוריפיאל (הארכאנג'לוי שהיה רוח זמן בתקופתה של מיסטריית גולגותא). תחת הנהגתו של אוריפיאל, התבונה של הכוכבים התנגדה לתבונת השמש של מיכאל. התוצאה הייתה שבספירה של המלאכים – שכיוונו את עצמם אל ספירת הארכאנג'לוי – נוצר תוהו ובוהו. המלאכים איבדו את הכיוון שלהם. כפי שאנו יודעים, תפקידם של המלאכים הוא ללוות את בני-האדם בגורל שלהם; להשגיח על הקארמה שלהם. ולכן, הקארמה של בני-האדם, שבהשגחת המלאכים, נכנסה לאי-סדר. וזהו המצב בימינו אנו. הקארמה שלנו איננה מסודרת מטבעה. אין זה מובן מאליו שנוכל למצוא את הגורל שלנו. זו הסיבה שרודולף שטיינר מאתגר אותנו באומרו שחשוב להפוך אדם בעל יוזמה. אנו יכולים לעשות משהו בקשר לזה!

מה הקשר בין כל זה ונושא הפסטיבלים שלנו ובמיוחד עם Whitsun, Pentecost? ניתן לראות את ההארה1 במאה ה- 18 כהתגלות התבונה הקוסמית על האדמה. אפילו אם רק אספקט אחד מאותה תבונה התגלתה: האספקט האינטלקטואלי. כאנושות גילינו את הכשרים האינטלקטואליים שלנו. כתוצאה מכך, הופיעו המדעים, במיוחד מדעי הטבע. התוצאה של פיתוח המדעים הייתה שיכולנו להתרחק מהעולם שמסביבנו. יכולנו לשחרר את עצמנו מהעולם שמסביבנו באמצעות המדעים. הכשרים האינטלקטואליים שלנו אפשרו לנו להתרחק מעולם הרוח, מעולם הטבע וכן מהסביבה החברתית שלנו, הסדר הסוציאלי שלנו. לפני אירוע זה, נתפסנו פחות או יותר כחלק מן העולם שבו חיינו. כעת, ע"י הכשרים האינטלקטואליים שלנו, שחררנו את עצמנו מן העולם הסובב אותנו.

הבה נתבונן יותר לעומק אל תוך שחרור זה מהסדר הסוציאלי. בתקופות קדומות, האדם היה חלק מקולקטיב. רודולף שטיינר מציין שבשל תהליך זה של שחרור נחקק חוק סוציולוגי בסיסי. זהו החוק של אינדיבידואציה או אינדיבידואליזציה. המשמעות היא שאנו למעשה כבר לא חלק מקולקטיב או כפופים לו. אנו חשים באישיות שלנו או באינדיבידואליות שלנו, מרגישים צורך להיות עצמאיים. אנו חווים את עולמנו הפנימי. ובתוך עולם פנימי זה, אנו חשים משהו חדש. אנו חשים באנושיות שלנו. אנו חשים כישות אנושית אינדיבידואלית, חלק מהאנושות כולה, ללא תלות בגזע, מין או לאום. תחושה זו של היות שייך לאנושות התחילה להתפתח במאה ה- 20. בין האנושות והאינדיבידואל, כמו בספירה החברתית במקרו ובמיקרו, קיימת ספירה חברתית שלישית שיש לגלותה. זוהי הספירה של הקהילה. זוהי ספירה שבה בני-אדם יכולים להתחיל לעבוד ולחיות יחד בדרך חדשה. אין לראות בקהילה צורה של קולקטיב, אלא קבוצה של בני-אדם עם גורל משותף מסוים. בכל אופן, גורל משותף זה יכול לבוא לידי ביטוי רק כשהוא קשור לגורל התקופה שלנו ולגורל של החברים האינדיבידואליים שפועלים בתוך הקהילה. גילוי הגורל המשותף החי הזה לא יכול לקרות עם כשרים אינטלקטואליים שנרכשו בתקופת ההארה1. נדרש אספקט מעמיק יותר של תבונה כדי להתייחס לשאלות גורל.

כאן אנו מגיעים להבנה מודרנית של Whitsun. עם תחילת התקופה הנוכחית של מיכאל בשנת 1879, אספקט עמוק יותר של התבונה הקוסמית יכול להפוך זמין לאנושות. אספקט עמוק זה של תבונה קוסמית הוא האנתרופוסופיה. האנתרופוסופיה כמדע רוחי תואמת במלואה את שיטות החקירה המדעיות המודרניות ועם זאת מאפשרת לנו להגיע למשמעות האירועים. האנתרופוסופיה איננה רק ביטוי של תבונה קוסמית, אלא גם ביטוי של רוח הקודש בעידן המודרני שלנו. רודולף שטיינר מציין שאירוע העלייה [לשמיים] התרחש על-ידי ישות הכריסטוס עבור כל בני-האדם. בני-האדם לא היו צריכים להיות מודעים לכך. זה היה אימפולס מרפא עבור האנושות כולה. בכל אופן, אירוע ה- Whitsun מכבד את החירות של כל אינדיבידואל. אירוע ה- Whitsun, בהיותו התגלות רוח הקודש, יכול להתרחש רק כשהישות האנושית פותחת את עצמה אליו באופן פעיל. האנתרופוסופיה, כביטוי לרוח הקודש בפעולה, תלויה גם הפעילות הפנימית של הישות האנושית. רק אז, יכולה להופיע ראָייה פנימית לקיומה של הרוח. ואז, אנו גם יכולים לגלות שאירוע ה- Whitsun הוא גם אירוע שבו ניתן לתקשר עם בני-אדם דוברי שפה שונה ובכל זאת להבינם. Whitsun, במיוחד בתקופה זו של בידוד, הנו פסטיבל מאוד חשוב בתוך שלוש הספירות של התחום החברתי: הוא מאפשר לנו לגלות את האינדיבידואליות שלנו, הוא מאפשר לנו לגלות את האנושיות שלנו, את האוניברסליות שלנו, והוא מאפשר לנו לבנות ולהיות חלק מקהילה בצורה בריאה.

הפסטיבל של Whitsun, של Pentecost, הנו פסטיבל שבו אנו יכולים לחגוג חציית סף, תהום. התהום שבין אנו עצמנו והעולם שמסביבנו, וכן בינינו וישויות אנוש אחרות.הוא מאפשר לנו לאחד את עצמנו עם העולם בדרך בריאה ומרפאה. אנו יכולים למצוא זאת במשפט שרודולף שטיינר נתן לאליזבת ורידה, כשהוא כתב אותו בלוח השנה לנפש שלה. זה מופיע כך:

"אם ישות אנושית מצליחה לדעת את עצמה, העצמי הופך לביטוי של העולם; אם ישות אנושית מצליחה לדעת את העולם, העולם הופך לביטוי של העצמי".

תגלית זו של העצמי בעולם והעולם בעצמי יכולה להתרחש רק מתוך פעולת התבונה הקוסמית באספקט העמוק שלה, בנפש האנושית. זהו ביטוי של האנתרופוסופיה, בהיותה התגלות של רוח הקודש.

כשאנו עוברים לקיץ, אנו מגיעים לפסטיבל יוחנן. זהו פסטיבל שבו נשימת האדמה מתפשטת אל מרחבי הקוסמוס, אל עולם הפלנטות. אנו מרחיבים את האופקים שלנו. ניתן למצוא את התכונה של הרחבת האופקים שלנו באמרתו של יוחנן המטביל: "הוא יגדל הלוך וגדל, ואני אחסר הלוך וחסר."

באוקטובר 1923, רודולף שטיינר תיאר את האימגינציה של יוחנן. הוא תיאר את ישותו של אוריאל. תחילה, תיאר רודולף שטיינר את האדמה כהתגלות הרצון הקוסמי ואז את הקוסמוס עם התבונה הקוסמית שלו. אוריאל נמצא בתוך תבונה קוסמית זו. זהו אותו חלק של התבונה הקוסמית שנשאר בקוסמוס. אוריאל מתבונן בנו כישויות אנוש בכל הרצינות, מתבונן בשגיאות ובמידות הטובות שלנו, ואנו יכולים לחוש שהוא מביע תכונה מוסרית, תכונת המצפון, המצפון ההיסטורי. זה מעורר בנו תחושה של אחריות. אנו חשים אחריות כלפי העולם שבו אנו חיים. אנו שותפים לאחריות. אנחנו לא רק יצורים באבולוציה, אלא, בשל תחושת האחריות, אנו גם נדרשים לקחת על עצמנו את המשימה של להיות שותפים לבריאה באבולוציה האנושית. אנו הופכים שותפים לאחריות ולבריאה באבולוציה של המין האנושי על האדמה.

כאן אנו יכולים להיזכר במה שרודולף שטיינר אמר לנו בהרצאה על הקארמה (8 אוגוסט 1924) אודות אוריפיאל (זהו שם נוסף לאוריאל) שמתנגד למיכאל, כשמיכאל שוחרר ממשימתו לשלוט בתבונה הקוסמית. התוצאה הייתה שהקארמה שלנו נכנסה לאי-סדר. בפסטיבל של יוחנן, אנו יכולים להתייחס לאוריאל בדרך חדשה על-ידי הרחבת האופקים שלנו. אנו יכולים להביא את הקארמה שלנו לסדר (שוב) באמצעות ההבנה שהגורל שלנו איננו רק הגורל האישי שלנו, אלא גם ביטוי של גורל התקופה שלנו.

וכאן אנו מגיעים לאירוע, שבאוקטובר 1911 תואר על-ידי רודולף שטיינר כהיותו של הכריסטוס לאדון הקארמה. כל הגורלות האינדיבידואליים שלנו נתפסים על-ידי ישות הכריסטוס כחלק מגורל האנושות כולה. ישות הכריסטוס רואה את התרומה האפשרית של כל ישות אנושית לגורל התקופה שלנו. כל אחד יכול לתרום את תרומתו שלו. על-ידי כך, אנו גם תורמים להתגברות על ההתנגדות שקמה בעולם הרוח בין אוריפיאל ומיכאל, בין התבונה של הפלנטות לבין תבונת השמש. זה מציב במה לכוח חברתי וקארמתי חדש. זהו הכוח שנדרש לביצוע דברים ברצינות הראויה בחברה כולה. כוח זה יכול אז להתעורר ולהתחזק בפסטיבל מיכאל בסתיו. זהו הפסטיבל של חידוש החיים החברתיים.