התפרסם בחיים האנתרופוופיים

"החירות היא כמעט כמו צאצא של החשיבה, של מחשבות שנבעו לא מתוך לחץ ממקור חיצוני אלא מתוך תפיסה רוחית על-חושית, כמו שהיא הצאצא של אהבה אמיתית ונאמנה, אהבה לנושא הפעולה של הזולת." - רודולף שטיינר -

הפרק הראשון בפילוסופיה של החירות פותח בשאלה שכל אינדיבידואל בימינו, בעידן נפש התודעה, צריך לשאול את עצמו – שאלת החירות האנושית – "האם האדם, בחשיבתו ובמעשיו, הינו ישות רוחנית חופשית, או שהוא כפוף לכורח הברזל של חוקיות טבעית טהורה?" אך על-מנת לעסוק בשאלה זו, עלינו לעמוד תחילה על טיבו של הרצון האנושי, של המניע אותנו לפעולה – "מהו ההבדל בין מניע מודע לפעולה לבין דחף לא-מודע?" – שאלת הרצון האנושי. ואם נרצה לעמוד על טיבו של רצון אנושי זה או על מקורם של המניעים לפעולה, יהיה עלינו לתפוס את מהותה של החשיבה האנושית ואת יחסה לחשיבה הקוסמית – "מהו המקור ומהי המשמעות של החשיבה?" – שאלת החשיבה האנושית. 

אכן, הירידה הזו, משאלת החירות האנושית, דרך שאלת הרצון האנושי, אל שאלת החשיבה האנושית, כפי שהיא מוצגת בפרק הראשון של הספר, מובילה אותנו לנקודת המוצא (החשיבה) שממנה נוכל להתחיל לחקור ולהתנסות בשלושת היסודות: חשיבה, רצון וחירות. אך שטיינר, לפני שהוא "פונה מיד לעסוק בשאלה זו" (שאלת החשיבה), ובכך חותם את הפרק הראשון, הוא מוצא לנכון להכניס פסקה, שנתפסת כעומדת בפני עצמה, ובאותה עת, גם תומכת בשלוש השאלות הקודמות ובתורת ההכרה שעוד תוצג בהמשך הספר ("הוא יצר לעצמו דימוי"). היסוד המרכזי בפסקה זו הוא יסוד האהבה, יסוד שחיוני כל כך על מנת לעלות במעלה ההר שמוביל אל חשיבה-רצון-חירות מסוג שונה – חשיבה-רצון-חירות שעברו טרנספורמציה. ובד בבד עם העלייה בנתיב הזה, גם האהבה עוברת טרנספורמציה.

האהבה בפסקה זו מוצגת באור שונה, אחר. זו אינה ה"אהבה שמעוורת את עיני האוהב מלראות את חולשות האהוב", אלא זוהי "אהבה שפוקחת את עיני האוהב ליתרונותיו של האהוב". וזה בהחלט מזכיר את התרגיל הרביעי בסדרת ששת תרגילי ההכנה – פיתוח החיוביות. ההתבוננות, ההסתכלות וההתייחסות לחיובי ולא רק לשלילי, למה שיש ולא רק למה שאין, מזינות את הנפש ומעניקות לה כוחות בונים, כוחות ממריצים. וההקבלה מעניינת וראויה לתשומת-לב, שהרי הוזכר לא אחת שהספר הפילוסופיה של החירות מהווה נתיב חניכה. כבר בפרק הראשון של הספר ניתן להבחין בכך בקווים כלליים:

מתוך תרגילי ההכנה	פרק 1 בפילוסופיה של החירות
1.  שליטה על מחשבות	שאלת החשיבה
2.  שליטה על פעולות	שאלת הרצון
3.  שליטה על רגשות	שאלת החירות
4.  ח י ו ב י ו ת	א ה ב ה

ראוי גם לציין שלגבי יסוד האהבה לא נשאלה אף לא שאלה אחת. מדוע? מדוע בפרק שבו כל שאלה מובילה לשאלה אחרת, כל מחשבה הופכת לחקירה, דווקא יסוד האהבה לא זוכה לאותה התייחסות? הסיבה היא שהאהבה היא יסוד כה חיוני, כמו האוויר לנשימה, כמו האור לעין, כמו הצליל לאוזן, הן במישור הפיסי והן במישור הרוחי – "ללא אהבה שנולדה מהחושים, לא בא דבר חומרי לעולם, וללא אהבה רוחית, לא בא דבר רוחי לעולם. מדע רוחי שאין בו אהבה עלול להיות סכנה לאנושות." (מתוך הרצאתו של רודולף שטיינר, האהבה ומשמעותה בעולם, ציריך, 17 בדצמבר 1912). 

האהבה, אם כן, חייבת להיות הכוח המניע לפעולה, היא חייבת להפוך לנטיית אופי; היא היא נקודת המוצא הראשונית והראשונה בכול. כי לחקור ולפעול בממלכת החשיבה או בממלכת הרצון, ללא יסוד האהבה, דומה ליציאה למסע ארוך בלי להצטייד במזון ושתייה. יש מי שעשוי לטעון שהאמירה 'היא חייבת...' לא עולה בקנה אחד עם טבעה של חירות. מי שיטען זאת, טרם חווה בפנימיותו שהיחס בין האהבה לבין החשיבה-הרצון-החירות, הוא כמו היחס שבין האדמה על כל מרכיביה לבין זרע שעומד להתפתח. היא, האדמה, נמצאת שם תמיד, גם כשאותו זרע כבר התפתח, יצא לאור העולם כצמח וניזון מאורה היקר של השמש. גם אז, האדמה עדיין מהווה את התשתית הבסיסית והאיתנה להמשך ההתפתחות.

אך איזו צורה לובשת אהבה זו? איך נוכל לאפיינה? זו אהבה שכבר לא קשורה לגוף הפיסי, אהבה שעברה תהליך של טיהור, זיקוק: "... כשהוא משנה את החשיבה הרגילה למה שמכונה בפילוסופיה של החירות חשיבה טהורה, חשיבה שמתעלה לעולם הרוח ואשר מולידה מתוך איחוד עמו את האימפולסים לפעולה מוסרית. זה נעשה על-ידי טיהור אימפולס האהבה שאחרת נשאר כבול לגוף הפיסי של האדם." (מתוך הרצאתו של רודולף שטיינר בקובץ ההרצאות שחרור החשיבה, עיונים בפילוסופיה של תומס אקווינס, הרצאה 3, משמעות התומיזם בתקופתנו, דורנאך, 24 במאי 1920).

ובאותה שנה הוא מוסיף בהרצאתו הנתיב לחירות ואהבה ומשמעותן באירועי העולם (דורנאך, 19 בדצמבר 1920): "אך מהו היסוד המעדן שפועל על הפעולות שלנו? מה נחשב להישג שלנו כדי לשכלל את רמת ההתנהגות שלנו? אנו משכללים אותן במידה הולכת וגוברת על-ידי טיפוח אותו כושר שלנו שניתן לתארו כהתמסרות לעולם הסובב אותנו. ככל שההתמסרות שלנו גדולה יותר, כך העולם הסובב אותנו מעורר אותנו לפעולה. אך זה רק על-ידי מציאת הדרך להתמסרותנו לעולם החיצוני שאנו רוכשים את היכולת להחדיר מחשבות למעשים שלנו. שכן, מהי התמסרות לעולם הסובב אותנו? התמסרות זו שממלאת אותנו ומחדירה מחשבות למעשים שלנו היא פשוט אהבה."

עצם הבחינה שלנו את מידת התמסרותנו לעולם החיצוני ואת יחסינו עם בני אדם אחרים, בין אם אלה מכרים, חברים או בני משפחה מהווה שכלול, עידון וטיהור של אהבתנו. נוכל לשאול את עצמנו: האם באהבתנו לזולת אנו מתערבים בטבעו שלו? האם אנו רוצים לבצע בו שינויים? האם אהבתנו את הזולת מתבטאת בטובתו שלו או בטובתנו שלנו? שטיינר ביטא זאת בהרצאתו, האדם העל-חושי ושאלת חירות הרצון והאלמוות, 1 במאי 1918: " כשאנו אוהבים אותו באופן טהור עבור טובתו שלו במקום זו שלנו, אז רגש זה שאליו אנו יכולים להתעלות הוא באמת האידיאל של האהבה ... אדם שבוחן את האידיאה של חירות יבין במהרה שרק פעולות כאלה שנולדות במובן זה מתוך אימפולס האהבה יכולות להיות חופשיות." 

כך, חירות ואהבה קשורות זו בזו, חודרות זו את זו.

או, כפי ששטיינר מציין בפרק 9 של הפילוסופיה של החירות: "לחיות באהבה לפעולה שלנו ולתת לחיות, מתוך הבנה, לרצונו של הזולת, הוא הערך היסודי של בני האדם החופשיים."

וראוי לסיים בפרק 48 מתוך לוח השנה לנפש (תרגומו של בן-ציון וולקוביץ), אחד הפרקים הבודדים שבו מוזכרת המילה 'אהבה':