יסודות הפרדיגמה החדשה במדעי הטבע כביטוי להתפתחות התודעה בחצי השני של המאה ה–20
מבוא להתפתחות התודעה בהסטוריה

ד"ר ישעיהו בן-אהרן (2001)

(בנואי מנדלברוט – הגאומטריה הפרקטלית של הטבע)
"העובדה שאנו יכולים לשלב את האמת של המדענים והמשוררים, מהווה, במובן מסויים, כבר הוכחה לכך שביכולתנו לגשר על הפער בין 'שתי התרבויות' , וכי השגנו אפשרות לדיאלוג חדש... אנו מתקרבים לאחדות חדשה, למדע לא טוטליטרי, בו אנו לא מנסים לצמצם מישור אחד לאחר".
(איליה פריגוז'ין)

"משמעותו ההומנית של המדע אינה מתמצה בזיקתו למוסר, היא אוניברסלית יותר. אין בליבי ספק, כי למדע יש גם משמעות אסתטית, אפילו משמעות דתית ... במעמקי הויתו של האדם קיים כנראה מקור משותף ... לאמונה הדתית, להתבוננות הקוסמית, לאבחנה המדעית ולהשגה האסתטית. במסגרת משותפת זו קיימת זיקה עמוקה בין המדע לאמנות ולדת ... ובמסגרת זו מגיע לכלל-ביטוי כוחו היוצר של האדם."
(אהרן קציר, "מדע והומניזם", בספר: בכור המהפכה המדעית, תל אביב: עם עובד, 1972, עמ' 103 )

יסודות בין תחומיים של הפרדיגמה החדשה
פרדיגמה חדשה נוצרת במהלך החצי השני של המאה ה-20 כתוצאה ממפגש מחודש בין מדעי הטבע ומדעי הרוח, שעברו החל מאמצע המאה ה- 20 כל אחד בנפרד, במקביל, ולעיתים תוך יחסי גומלין, תמורות מרחיקות לכת בהבנת הטבע, מקומו של האדם בטבע ובחברה האנושית. מדעי הטבע והאדם החלו לדבר יותר ויותר בשפת החיים המממשיים. המכניקה של גלילאו, ניוטון ולפלאס פותרת את בעיות התנועה של גופים פיסיים, במרחב אידיאלי, שהורחקו ממנו הנתונים הממשיים, כמו חיכוך, זמן, אנתרופיה, התהוות. המכניקה עוסקת במערכות הניתנות לכימות מתמטי, והיא מנבאת בדיוק מרשים את התנהגות גופים במערכות כאלו. זוהי הסיבה שגרמה ללאפלאס, מתמטיקאי דגול וניוטונאי מאמין-אדוק, להאמין בדבקות כי "תבונה [מכניסטית] כזו תחבוק בנוסחה אחת את תנועותיהם של הגופים הגדולים ביותר ביקום ושל הקלים באטומים; שום דבר לא יהיה חסר ודאות בעיניה, והעתיד יהיה גלוי לפניה כמו העבר"[1]. כלומר, במערכות מכניות, מכיוון שהן סגורות ומנותקות מזרם הזמן החי, דטרמיניזם מטפיזי אמור לשלוט, ביקום מת מנצח ועד נצח. בתפיסה כזו, קל להיווכח, אין מקום לשום התפתחות: הקוסמולוגיה, האבולוציה, וההסטוריה, שלושת התפיסות ההתפתחותיות הגדולות של זמננו, אינן ניתנות להסבר, ביסוס, והוכחה בפיסיקה הזו.

המדעים החדשים מדגישים כי האדמה, הטבע, היקום, מצויים בהתהות יצירתית בלתי פוסקת. התהוות זו מתרחשת במערכות אקולוגיות מורכבות להפליא, בהן משתתפים ריבואות מינים וזנים במירקמים סינרגטיים וסימביוטים, ומשולבים אהדדית זה בהתהוותו והתפתחותו של זה. האבולוציה אינה נראית היום רק כתחרות פרועה, הנשלטת על ידי מקרה עיוור וכוחם הברוטלי של "החזקים השורדים". האבולוציה נראית יותר ויותר כתהליך של השתתפות והתהוות יוצרת, כנול שעליו נירקם מירקם החיים במשך מיליוני שנים, רווי מידע, סדר, ויצירתיות ספונטנית. מסיבה זו, גם מקומו של האדם בטבע וביקום, מתחיל להראות פחות כתוצר של מיקרה עיוור וחסר פשר, ויותר כחידה רבת משמעות. היקום החומרי, ממלכות הטבע, האדם, והזיקות ביניהם, נראים היום יותר כיצירת אומנות כבירה, עתירת אינטליגנציה, דמיון, ועשירה בפוטנציאלים יצירתיים לא משוערים, מאשר כמכניזם קוסמי ענק, או כאקראיות חסרת משמעות. אנו מדברים היום על היווצרות סנתזה אינטלקטואלית, פילוסופית, אומנותית וחברתית מרתקת, בה מתנהלים מפגשים בין-תחומיים מפתיעים וחדשניים, החושפים מערכת קוארדינטות רעיונית לא מוכרת, אשר קווי המתאר הראשוניים שלה הולכים ומתגלים. תחושה חדשה של מסתורין, חיפוש, והתהוות יצירתית, החלה לחלחל גם לתוך מעוזי המדע הקשה והאנליטי ביותר. ההרפתקה הרוחנית של זמננו הפכה לנושא הבין-תחומי המובהק, והכלל אנושי ביותר, המביא ביחד מדענים, פילוסופים, אומנים, הוגים, ופעילים חברתיים, "תחת אוהל אחד". יחסי הגומלין במפגש בין המדען, האמן, המיסטיקאי, מתחדשים, ומביאים עימם חידוש ערכם של החיים האנושיים. בכל התרבויות הגדולות, בכל הזמנים והמקומות, מפגש זה יצר את ההרפתקה הרוחנית האמיתית: את הכוח המניע ומחייה התהוות וצמיחה אישית, חברתית ורוחנית. יתכן שכבר בעשורים הראשונים של המאה ה-21 ניווכח כיצד מפגש זה הופך ליסוד מוסד של תרבות וחברה בעלי איכויות שונות מאוד מאלו שהכרנו במאה ה-20.

הפרדיגמה החדשה נוצרה במהלך המאה ה-20 משילוב שלוש תמורות מרכזיות בהתפתחות התודעה האנושית:

* המהפכה המדעית השניה במדעי הטבע, האדם, והטכנולוגיה,
* המפנה הפוסט-מודרני במדעי הרוח והחברה,
* התפתחות התודעה: דרכים חדשות במחקר ופיתוח מתודות הכרה, מצבי תודעה, ואופני הוויה, המשלימים ומרחיבים את התודעה הרגילה

הסנתזה של שלוש התמורות הללו יוצרת יסודות פיזיקליים, ביולוגים, פסיכולוגיים, פילוסופיים ומטפיזיים חדשים להשקפת עולם בראשית המאה ה-21.
 
תרומת המהפכה המדעית השניה לפרדיגמה החדשה
את תרומת המהפכה השניה במדעי הטבע לפרדיגמה החדשה ניתן לסכם, בשלב הנוכחי, באופן הבא:

התהוות יוצרת (Creative Emergence): הפיזיקה והאסטרופיזיקה החדשים מתארים את היקום כמכלול שלמותי, שכל חלקיו קשורים זה בזה. יקום זה חדור במידע, ומכיל את הכוח היצירתי המאפשר היווצרות הולכת ומתגברת של סדר, מורכבות, ויצירתיות. העולם החומרי מובן היום כקרקע של התהוות יוצרת ובלתי קבועה מראש, המאפשרת את הופעת החיים והתודעה בעולם החומרי. ביקום זה, החיים, התודעה, והתודעה העצמית, אינם תופעות מיקריות, אלא ביטוי לכוחות התהוות יוצרת הגנוזים בו. מדעי הטבע אינם רואים יותר בהופעת האנושות ביקום מקרה לא מוסבר, המנוגד לחוקי הטבע, אלא להפך: חוקי הטבע הבסיסיים מתוארים היום באופן הדומה יותר ויותר לתהליכים המוכרים בחיינו שלנו. אנו מתחילים להרגיש מחדש בבית ביקום.
מירקם החיים (The Web of Life): הביולוגיה, האקולוגיה, ומדעי כדור הארץ מתארים את כדור הארץ בשלמותו כישות חיה. הליתוספרה, הביוספרה, והאטמוספרה, משולבים אהדדית במחזורי חיים דינמיים, עתירי חכמה, יופי, ויצירתיות. מירקם החיים הפלנטרי מתואר היום כ"מחזור הדם והנשימה" של "גאיה", האדמה החיה. מחזור זה כולל בתוכו את תהליכי חילוף החומרים של כדור הארץ, עיצוב היבשות, ימים, אקלים, וממלכות הטבע, כשלמות אורגנית. מירקם החיים הוא הכוח הנושא של התפתחות התודעה בעולם החומרי.
האנושות היא האבולוציה ההופכת מודעת לעצמה (Humanity is the becoming Self-Conscious of Evolution) האנושות בכללותה, וכל פרט בתוכה, מייצגים ביקום את המקום בו האבולוציה הופכת בזמננו לראשונה מודעת לעצמה. האנושי הוא מרכז התפתחות האדמה, מכיוון שהתפתחות זו הופכת להיות מודעת לעצמה דרכו ובאמצעותו. האנושי מבטא היום, באופן אנושי, כלומר, בחשיבה ודיבור, יצירה, המצאה, חיברות ועשיה, את הכוח האוניברסלי שיצר את מגוון החיים שהוא רואה מסביב לו על פני האדמה. כשהוא חוקר את הטבע מסביבו הוא לומד להכיר את עצמו: את השלבים השונים שהאנושיות עברה, את עקבות הביוגרפיה הפיסית שלה. האנושות היא המקום הראשון ביקום המוכר לנו, בו הופכים כוחות ההתהות היוצרת, האין-סופית, שיצרו את היקום מראשיתו, מודעים לעצמם.
האדם הוא "הקצה הצומח" של התפתחות היקום (The Human is the Growing Edge of Cosmic Evolution): יצירותיו של האדם, בתרבות, בחברה, במדעים ובטכנולוגיה, מהווים המשך להתפתחות היקום. בפיתוח הפוטנציאל ההכרתי והמוסרי הגנוז בו, האדם ממשיך את האבולוציה אל אופקים עתידיים, חדשים ובלתי משוערים. היצירתיות האנושית, המשנה את האדמה בקצב כה מדהים, צומחת מהאדמה עצמה; היא מהווה את פרי התפתחות האדמה, את התמצית המרוכזת והאפקטיבית ביותר, של ההתפתחות הקוסמית והפלנטרית שיצרה את כל מה שאנו מוצאים בתוכנו ומסביבנו במהלך ארבעה מיליארדי השנים האחרונות. במדעי האדם אין חולקים על כך כי האינדיבידואציה של יכולת היצירה היא המפתח לשינוי התודעה המתחולל בעת החדשה, החל מהמאה ה-15. לתפיסה זו יש להוסיף את ההנחה האבולוציונית וההיסטורית, הטוענת כי התפתחות התודעה האנושית מוליכה בהדרגה ל"האנשה" של הכוח היוצר של היקום. מנקודת ראות זו, לכן, התפתחות האנושות על פני האדמה היא ארוע לא רק לאדם ולאנושות, אלא גם לטבע, לאדמה וליקום. הסיבה לכך כי האדם מסוגל להכיר את שלמות החיים מבוססת על כך כי הוא מהווה את תמצית החיים, סיכום חי ומודע לעצמו של האבולוציה מראשיתה. זהו המובן האקולוגי העמוק המהווה בסיס לפרדיגמה החדשה מקומו היחודי של האדם בטבע מאפשר לו להכיר את השלם ולשרת את השלם, יותר מכל יצור אחר. הוא יכול, מצד שני, לבחור להיות שליט אנוכי ונצלני של הטבע ושל הטבע האנושי. הבחירה בידו: לנצל ולהרוס, או להתפתח בצוותא וביחסי גומלין עם ממלכות הטבע, האדמה החיה, והיקום.

לקראת "תרבות שלישית"?
בסידרת הרצאות שנשא הפיסיקאי והסופר צ'רלס פ. סנו (Snow) בשנת 1959 תחת הכותרת: "שתי התרבויות והמהפכה המדעית",[2] טען סנו, כי תרבותנו מפוצלת לשתי תרבויות נפרדות. מצד אחד, ניצבים האינטלקטואלים, בעיקר אנשי הספרות והביקורת, אשר שלטו ברוב הבטאונים ומדורי התרבות בעיתונות הפופולרית, ולכן קבעו את מושג התרבות עבור הציבור המשכיל הרחב. מצד שני, במגדלי שן אקדמיים פועלים אנשי המדע, המשנים את אושיות תרבותנו מיסודן, אך מתבטאים בז'ארגונים אזוטריים, ורחוקים מהבלי העולם הזה. האינטלקטואלים, טען סנו, אשמים בניכור החברה מהמדעים מכיוון שאינם משקיעים מאמץ בנסיון להבין, לפרש, לבקר וליצור בצוותא עם יוצרי המהפכה המדעית הנמשכת. מהפכה זו, במיוחד בפיסיקה החדשה, החל משנות השלושים, יצרה יסודות חדשים להשקפת עולם, למעשה, בסיס למהפכה שניה במדעי הטבע. סנו מזכיר, בין השאר, את האסטרונום אדווין הבל, המתמטיקאי ג'ון פון ניומן, הקיברנטיקאי נורברט וינר, והפיסיקאים נילס בוהר, אלברט איינשטיין וורנר הייזנברג, אשר יצרו, כל אחד בתחומו, יצירות בעלות ערך אנושי כללי שאינו נופל מערכן המדעי.

אבל גם אנשי המדע שותפים לפיצול התרבות, וזאת, בשל הפיצול הפנימי בין המדעים עצמם. בעוד הפיסיקאים תרמו בחצי הראשון של המאה ה-20 את התרומה הגדולה ביותר ליצירת תמונת עולם חדשה, בתר-מכניסטית, הם לא זכו לסיוע נרחב מעמיתיהם בתחומי המחקר האחרים. בשנת 1959 עדיין לא חזה סנו כי מצב זה צפוי להשתנות במהירות רבה תוך שנים ספורות. בעודו דובר, החלו כבר הקיברנטיקה, תורת המערכות הכללית, הפיסיקה של מערכות פתוחות, אקולוגיה, וזרמים הומניסטיים בפסיכולוגיה, סוציולוגיה והיסטוריה, ליצור בסיס בין-תחומי נרחב למהפכה המדעית השניה שהתחילה בפיסיקה הקוונטית ובתורת היחסות.
בשנת 1963, במהדורה השניה של הספר "שתי התרבויות", הוסיף סנו מאמר חדש: "שתי התרבויות: מבט שני", בו הוא קובע כי תרבות חדשה, "התרבות השלישית", תיווצר בעשורים הקרובים, כתוצאה מסגירת הפער בין האינטלקטואלים והמדענים. אנשי הרוח יתחילו להבין את שפת המדענים, ולהפך. הצורך בדיאלוג בין שתי התרבויות יהפוך למוחשי, מכיוון שנציגי הספרות, הפילוסופיה, והאומנות, יגלו שהשינוי המתחולל במדעים מקרב אותם למקורות היצירה הרוחנית של האדם.
למעשה, התגשמה נבואתו של סנו במידה רבה ביותר. ככל שהמאה ה-20 קרבה לסופה, הפכו נושאים מדעיים לספרות יפה, והשפעתם על הציבור הרחב לא נופלת יותר מהשפעתם של אנשי הרוח.

מה התרחש, איפה, מאז שנות ה - 50 וה- 60, ואשר גרם לגישור על הפער בין שתי התרבויות?

ניתן היה להראות, ללא כל קושי, באמצעות דוגמאות רבות ממדעי הטבע והרוח, הפילוסופיה והאומנויות, כיצד החל מאמצע שנות ה - 50 של המאה הקודמת, ובמיוחד משנות ה - 60 התרחשו שינויים גדולים בכל תחומי ההגות, המחקר המדעי, היצירה האומנותית, וההתנסות הרוחנית. דומה כי התודעה האנושית בכללותה החלה עוברת תמורות מרחיקות לכת המתבטאות בכל תחומי החיים. בעשורים שיבואו, אנתרופולוגים, סוציולוגים והיסטוריונים ידברו על השנים הללו כשנים שסימנו את תחילתה של "תקופה חדשה".
ברצוני לבחור בדוגמה מרכזית אחת מתחום הפיסיקה המאששת הנחה זו.

זמן, התהוות, התפתחות- "הברית החדשה" בין האדם ליקום
בשנת 1955 פירסם חוקר בלגי, ממוצא יהודי-רוסי, איליה פריגוז'ין (Prigogine) עבודת מחקר בתחום התרמודינמיקה של מערכות הרחוקות משווי משקל, בספר "תרמודינמיקה של תהליכים לא הפיכים". עבודה זו זיכתה אותו בפרס נובל לכימיה בשנת 1977. בספר "סדר מתוך כאוס" (Chaos out of Order, 1984) שכתב בצוותא עם ההיסטוריונית איזבל סטנגר (Stengers), הציג פריגוז'ין את השקפתו כי הכנסת מושגי הזמן, ההתהוות היוצרת וההתפתחות לתוך הפיסיקה של מערכות פתוחות בהן מתרחשים תהליכים לא הפיכים, תיצור את הגשר בין שתי התרבויות, ובין מדעי הטבע למדעי הרוח.
במקור הצרפתי, קרוי הספר "הברית החדשה" [3]. כותרת המשנה שלו היא: "הדיאלוג החדש של האדם עם הטבע". דיאלוג חדש זה נוצר לאחר תקופה של כ - 300 שנות ניתוק וניכור בין האדם לטבע, ולכן גם בין האדם לעצמו, מכיוון שמושגי הפיסיקה הקלסית, מניוטון ועד תחילת המאה ה- 20 , לא מצאו עדיין את הדרך לתאר את משמעותם של תהליכים פיסיקלים, אורגניים ולא אורגניים, המתנהלים באופן בלתי הפיך. החיים נחשבו כתופעה שולית, מקרית, והטבע "האמיתי" נחשב כמכני, שואף בהתמדה להשיג שווי-משקל אינרטי וחסר חיים. רבים מאנשי מדעי החיים האמינו בכך, לא פחות ממרבית הפיסיקאים.

פריגוז'ין ועמיתיו הצליחו לפתוח אמונות אלו, אשר הפכו לדוגמה מדעית נוקשה, לדיון מחודש. לדבריו, הספר "סדר מתוך כאוס" נועד לתאר את "הניגוד בין השקפתנו לזו של הביולוג ז'אק מונו (Monod), שאמר כי הברית הישנה בין האדם לטבע נשברה, ולכן אנחנו בודדים ביקום. דבר זה נובע מכך כי הפיסיקה הקלסית היא הפיכה בזמן, בעוד שתופעות החיים ותופעות אנושיות הן לא הפיכות. אני סבור שמה שמבדיל בין שתי התרבויות הוא מושג הזמן: יש מאורעות בהסטוריה, אבל לא בפיסיקה בסיסית. לפיכך, מושג של זמן לא הפיך במדעי החומר מאפשר לגשר על הפער הזה בין שתי התרבויות. מושג הזמן של הפיסיקה יוביל למושג הזמן של הביולוגיה, ומכאן נקבל גם את מושג הזמן במדעי האדם, במילים אחרות, כאשר מכניסים את מושג הזמן לתיאור היקום, הדבר מאפשר לראות שוב את האדם כחלק בלתי נפרד של היקום".[4]

אם נזכור כי הזמן הממשי, ההתהוות היוצרת, וההתפתחות, מהווים, לכל הפחות את הבסיס לשלושת הנראטיבים ההתפתחותיים המרכזיים של המדע החדש: קוסמולוגיה, תורת האבולוציה, והיסטוריה, נוכל להתחיל לשער את עוצמת המהפכה הטמונה באפשרות לבססם על יסודות פיסיקליים חדשים, התומכים בחיים ולא מתנגדים להם. עד כה ניסינו לגשר על הפער הקיים בין הפיסיקה לביולוגיה, לאבולוציה, להיסטוריה ולקוסמולוגיה, באמצעות צימצום (רדוקציה) של הזמן, החיים, וההתפתחות לחוקי התרמודינמיקה והמכניקה הקלסיים, התקפים רק במערכות סגורות ואינרטיות. כעת לראשונה ביכולתנו לבצע מהלך של היפוך הרדוקציוניזם: הרחבת הפיסיקה "כלפי מעלה" אל תהליכי ההתהוות היוצרת, במקום צמצומם "כלפי מטה" כדי שיתאימו למידות מיטת הסדום של הפיסיקה הקלסית. בצורה זו, אנו מתחילים לגלות כיצד משתנים חוקי הפיסיקה, התרמודינמיקה והכימיה, כאשר הם נפתחים להשפעת הזמן, החיים, וההתפתחות.

המבנה של מהפכות מדעיות
התפתחות זו בפיסיקה, עליה מעיד פריגוז'ין, מתאימה במיוחד לאיפיון מושג "המהפכה המדעית" המתרחשת כתוצאה משינוי פרדיגמה שלטת, והחלפתה באחרת, כפי שתאר זאת תומאס קון בספרו הקלסי, "המבנה של מהפכות מדעיות".[5] קון מבחין כי כל פעילות מדעית מתנהלת לאורכם של שני צירים, האופקי והאנכי. הציר האנכי מסמן את תנועת החיפוש והיצירה, הוא שפורץ את הדרך ופותח אופקים חדשים בהתפתחות, בעדו שהציר האופקי מכוון להתבססות ולכיסוי הקרקע החדשה שנכבשה. "הקפיצות האבולוציוניות" במדע מתנהלות באופן אנכי: כך נוצרות פרדיגמות חדשות. הסתגלות הפרדיגמה החדשה, משנוצרה, לאקלים התרבותי, החברתי, והפוליטי, הקיים, מתרחשת לאורך הציר האופקי. בציר זה עוסק המדע הנורמלי (התיקני), אשר תפקידו לבסס את תקפותה של הפרדיגמה המקובלת בזמנו, על ידי פתרון בעיותיה הנקודתיות. מטרתו של המחקר התיקני היא לטוות אריג לינארי צפוף ככל האפשר, רציף, וחפשי מסתירות. דבר זה מתרחש, לעיתים קרובות, על ידי התכחשות לפרדוכסים, סתירות, וחורים שחורים בתאוריה ובנסיון. לאורך הציר האנכי, מנגד, מתנהל חיפוש המכוון להבלטת סתירות וחורים שחורים, בפרדיגמה השלטת, מתוך ההנחה כי דווקא במקומות אלו מצוי החדש הבלתי ניתן לחיזוי. הפעילות המתנהלת לאורך ציר זה, דורשת פתיחות לבלתי מוסבר, ספקנות כלפי המקובל והנורש, ומידה של העזה ויצר הרפתקנות רוחני. מהפכה פרדיגמטית מתרחשת, כאשר מצטברת מסה קריטית של שאלות ותשובות חדשות, או תשובות חדשות לשאלות ישנות, והיא נקלטת בתודעה פתוחה יחסית של דור חוקרים חדש.
המהפכה השניה במדעי הטבע, עמוד תווך מרכזי במבנה הפרדיגמה החדשה בכלל, מתחילה בפיסיקה, ומקרינה ממנה אל מדעי החיים, הרוח והחברה.

הקשר הישראלי: פרופ' אהרן קציר חלוץ הגישור בין מדעי הטבע למדעי האדם
בהקדמת המחברים לתרגום האנגלי של "הברית החדשה" הם מציינים את חובם לחוקרים הרבים, אשר עבודתם המשותפת יצרה את היסודות למחקרם. את הספר הם מבקשים להקדיש לזכרם של החוקרים שנפטרו בינתיים. בין שמות החוקרים המוזכרים, לצד אריך יאנטש (Jantsch) , פייר רסיבו (Resibois)ולאון רוזנפלד (Rosenfeld), מופיע שמו של אהרן קצ'לסקי (Katchalsky), הידוע בשמו העברי: פרופסור אהרן קציר.
נמצא, איפה, כי בין התורמים החשובים ליצירת הגשר בין התרבויות, עלינו למנות גם את מפעלו של איש מדע וחוקר מקורי, הוגה, אשר חייו היו מוקדשים לביסוסה של מדינת ישראל בתחומים מרכזיים. הוא שילב חיים של מחקר מדעי מקורי, עם הנחת היסודות למחקר המדעי בארץ, תוך כדי נשיאה באחריות להתהוות החברתית והתרבותית הכללית בישראל, עוד מלפני קום המדינה.

במאי 1972 כינס פרופסור קציר כנס מומחים עולמי מיוחד במינו ב- MIT, אשר כפי שהסתבר מאוחר יותר, היה כנס חלוצי ופורץ דרך לא רק ברב-תחומיותו, אלא בגישתו החדשה לחיבור בין פיסיקה, כימיה, ביולוגיה, ונוירולוגיה, למחקר ההכרה וזיקותיה למוח.

שנים רבות לפני שנודעה ברבים עבודתם החלוצית של איליה פריגוז'ין ועמיתיו בתחום מערכות פיסיקליות במצב הרחוק משווי משקל אנרגטי, ואשר בזכותה זכה בפרס נובל בכימיה בשנת 1977, ולפני הפופולריזציה של משמעויותיה הבין-תחומיות של תאוריית הכאוס, הבין קציר את ההשלכות המהפכניות הגלומות בהם. קציר תאר לפני באי הכנס את העדויות שנאספו במחקריו, את ה"רשתות התרמודינמיות" (network thermodynamics) וישומם להבנה של מערכות מורכבות בטבע הדומם והחי. מחקריהם של קציר ושותפיו במכון ווייצמן (פרופ' אורה קדם ואחרים), אישרו את מימצאיו של פריגוז'ין, בספקם ראיות לתפקיד שממלאים שינויים זעירים ופתאומיים (חיתחותיםfluctuations ) ביצירת לכידות (קוהרנטיות) במערכות פיסיקליות וביולוגיות מורכבות. אך קציר לא הסתפק בכך. הוא טען כי יתכן בהחלט כי התאוריה של פריגוז'ין בדבר מערכות כימיות, המקיימות רמת סדר כאוטית במצבים רחוקים משווי-משקל, יכולה לתרום תרומה חשובה להבנת תפקוד המוח וההכרה. בעשותו זאת, קישר קציר לראשונה את מחקריו החלוציים, ואת מחקריו של פריגוז'ין עם מדעי העצב, המוח וההכרה, ופרץ דרך שתשפיע על מחקר הפיסיקה, הביולוגיה, הנוירולוגיה, וההכרה במשך 30 השנים הבאות.

במהלך הכנס ב- MIT במאי 1972 תאר קציר בפני מאזיניו את השקפתו, כי יהיה צורך בסנתזה, בסינרגטיקה, ובשילוב לא רק של כל המדעים, אלא של כל תחומי ההגות, האומנות, וההתנסות הרוחנית של האדם, כדי להתקדם במחקר האתגר הגדול ביותר שניצב אי-פעם בפני ההכרה האנושית: הבנת האדם בשלמותו, כישות משולבת של זיקות גומלין המקשרות את הבסיס הגופני- הפיסיקלי, ביולוגי, נוירולוגי- לתהליכים הנפשיים, וליצירתיות הרוחנית. אם נסתמך על הישגי המחקר בעשורים האחרונים- (כך טוען קציר כבר ב-1972) , אנו ניצבים בעמדה שלא היינו יכולים להיות בה קודם לכן, כדי, לכל הפחות, להתחיל ולהתמודד עם "שאלת השאלות": מה חייבים להיות המאפיינים הפיסיקליים והביולוגים של המוח, כדי שיוכל לשמש בסיס ליצירה מדעית, אומנותית ודתית, אשר מאפייניה הבסיסיים מחייבים אותה להיות פתוחה לתהליכי התהוות יצירתית וספונטנית, לאקראיות ולטעות? כיצד והיכן מתרחש המעבר במוח מהמכני לביולוגי, מהביולוגי לפסיכולוגי-קוגניטיבי, ומהקוגניטיבי, ליצירתי-רוחני?

כדי שמעברים כאלו יהיו ישימים, יש הכרח, אמר קציר, שהמוח יהיה מאורגן באופן שיאפשר "מעברי פאזות", ו"קפיצות איכותיות" ממצב למצב, מרמת אירגון ופעילות אחת, למשנהה. אך כיצד מתרחשים מעברים כאלו? מהו בדיוק המנגנון הפיסיקלי, כימי, נוירולוגי ופסיולוגי, המסוגל לבצע מעברים אלו, מהמישור המכני האדיש לחץ הזמן, השואף בהתמדה לרמת מידע ואנרגיה נמוכים ככל האפשר, למצבים רחוקים משווי-משקל, פתוחים לסביבה, המחליפים חומרים ואנרגיה באופן אקטיבי עימה, ומתפתחים על ידי ארגון-עצמי לרמות מורכבות יותר של סדר, וכל זאת בניגוד לכיוון האנתרופיה? – הלא רק על בסיס תהליכים מוחיים כאלו יכולה בכלל ההכרה האנושית להשיג את הסגולי-ייחודי, האקטיבי, אינטגרטיבי, והיצירתי, המאפשר לה ליצור את החדש, שטרם היה ונברא, הבלתי ניתן לחיזוי, לטוב ולרע.

בעולם האטומי אנו מדברים על כך כי כל החלקים (האטומים) הם זהים ושווי ערך לחלוטין, ללא יחוד פרטי, בעוד שבמערכות מורכבות, בעלות סדר, ומעל לכל, באורגניזמים חיים, אנו מדברים על יישים אינדיבידואלים. אם נבין את סוד המעבר מרמת החלקיקים חסרי הזהות לרמת הזהות העצמית, יתכן ונוכל, לפחות בקרוב ראשוני, להבין כיצד נוצר תא חי, אורגניזם רב-תאי, ואולי אף כיצד המוח- היש המורכב ביותר בטבע- הופך לנושא של זהות אנושית יחודית. "מתי מתחיל להיווצר היחוד?" שואל קציר ב"בכור המהפכה המדעית", והוא עונה: "באורגניזם החי, ראשית הסגוליות היא בסידור המולקולות למערכות גבוהות יותר, כגון התאים, ואילו הפרט, האינדיבידואום, הוא צירוף של תאים למערכת אורגניזמית בה מגיעה הסגוליות לרמתה הגבוהה ביותר".[6] אם ההבדל אינו נמצא ברמה האטומית, יש לחפשו ברמה הבאה הגבוהה יותר: ברמה המולקולרית, הנוצרת כאשר האטומים מצטרפים למולקולות. וכאן מביא קציר מדבריו של הרמב"ם: "כל החלקים ההם דומים שווים, אין חילוק בהם בשום פנים.... וההויה אצלם היא הקיבוץ" [7]. כלומר, בהתקבצם יחדיו, החלקים מאפשרים התהוות יוצרת (creative emergence) של אחדות אורגנית בעלת ארגון עצמי וזהות ביולוגית יחודית. הפרט היחודי מתהווה באופן ספונטני, כאשר החלקיקים הנפרדים מבצעים בצוותא "קפיצה קוונטית" קיבוצית, משותפת, ובכך עוברים לפאזה גבוהה יותר של לכידות וארגון.
קציר הציב את השאלה הבאה בפני המאזינים, אשר הפתעתם הראשונית בשל ההקשר הבלתי מקובל של הצגת הנושא המדעי התחלפה מהר בהקשבה דרוכה: האם יתכן, שאל קציר, כי זוהי הדרך באמצעותה מערכות מורכבות, כאוטיות, משיגות באופן ספונטני, לכאורה, בניגוד גמור לחוקי היסוד של הפיסיקה הניוטונית וחוקי התרמודינמיקה, מצב שבו חלקיקיהן הופכים לאחדות אחת? האם יתכן, כדברי הרמב"ם, כי במצב זה – (ללא הזדקקות מיוחדת לשינון כתבי מרקס ואנגלס) "ההוויה אצלם היא קיבוץ" -שלמות אחת, אשר ממנה יכולה לצמוח זהות עצמית מלוכדת, פרטית, אם ביולוגית, פסיכולוגית, או רוחנית?האם ניתן לצפות, בעקבות המחקרים החדשים, כי גישה זו למוח תוכל להבהיר את המסתורין העתיק: כיצד מתהווה ההבדל ההופך את השלם לגדול יותר מסכום חלקיו?
מחקרים רבים אשר נערכו מאז שנות ה - 70 מראים בברור כי תהליכים מסוג כזה מתרחשים תדיר במערכת העצבים, וכי יתכן בהחלט שהם שותפים חשובים ליצירת הבסיס לזיקות בין ההכרה למוח. למשל, המעקב אחרי גלי המוח באמצעות EEG מגלה קורלציות מובהקות בין פעילות נפשית שרירותית (וולנטרית), לשינויים זעירים (חיתחותים) העשויים להסתכם בשינויים מאקרוסקופיים פתאומיים של מצבי ארגון ואנרגיה במוח. מצבים של ריכוז, ערנות, מיקוד תשומת לב, וגם מדיטציה, התרגעות, הנאה אומנותית, מגבירים את גלי המוח האיטיים והגדולים יותר: אלפא ותיטא. כלומר, הם יוצרים חיתחות גדול יותר במוח. האם יתכן, כפי שסבר גם קציר, שמצבים נפשיים מיוחדים, מסוגלים לעיתים לגרום להרחבה, או העמקה, של מצבי התודעה, על ידי שינוי הפיסיולוגיה והתפקוד של המוח?
בהמשך דבריו באותו כנס ב-MIT, ציין קציר כי כי תאוריית הגשטאלט הבחינה כבר מזמן בשינויים וקפיצות פתאומיים בתפיסה. או, כדבריו, "העיצוב מחדש של האישיות האינדיבידואלית יכול ללבוש צורה פתאומית, כהבזקים של הבנה, לימוד של כישור חדש, התאהבות, או התנסות ההארה של פאולוס בדרך לדמשק".
דבריו של קציר עוררו עניין רב בקרב המשתתפים בכנס MIT. וולטר פרימן (Freeman) מהמחלקה לביולוגיה מולקולרית ותאית באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה, מחשובי חוקרי המוח היום, הציג סרט קצר שהמחיש את רעיונותיו של קציר, בהראותו כי צורות גלי מוח הנוצרות בפקעת הריח של ארנבים הן בעלות מבנים דיסיפאטיביים, כלומר, כי גם חלק זה של המוח מאורגן באופן עצמאי כמערכת משולבת והיררכית של רמות תפקוד סמי-אוטונומיות, המסוגלות להתפתח לרמות ארגון גבוהות כתוצאה מתהליכים תחושתיים וקוגניטיביים. "קצ'לסקי היה נלהב כילד במסיבת יום הולדתו", הוא מספר. פרימן אומר כי קציר מילא "תפקיד קצר אך חיוני (crucial) כקטליזטור" בהתפתחות הפרדיגמה החדשה בהבנת המוח ותפקודו. "היום אנחנו אומרים כי המוח הוא בעל ארגון עצמי; הוא איננו אוטומט או מכונה דטרמיניסטית. אני מאמין כי תובנה יחודית זו לא נבעה רק מהכרתו הרחבה של קצ'לסקי את המדע, אלא באופן משמעותי יותר מהבנתו הפילוסופית, ההומניסטית והאופטימית את האדם ומוחו." [8]

נוכחים בכנס יתארו מאוחר יותר תחושה משותפת לרבים מתוכם, כי הם עדים לאחד מאותם רגעים יחודיים- סגוליים- בהם מתרחש משהו היכול לקרות רק בצומת יחודי בזמן, כאשר כיוונים שונים במדע ובהגות נפגשים בצומת בין-תחומי, ובהפריה ההדית המתהווה, יוצרים סנתזה חדשה, ותורמים תרומה ליצירת בסיס לפרדיגמה והשקפת עולם חדשים. האם יתכן כי במערכות כאוטיות מצוי מפתח להתקדמות נוספת במחקר המוח?- היה ברור כי הנושא ראוי למחקר ולימוד נוספים ונמרצים. קציר נתבקש לרכז ולנהל את המשך המחקר בכיוון זה. האישי-פרטי (חיו ומפעלו של קציר) והכללי (התפתחות המדע בזמננו), נפגשו בצומת רוחני משמעותי, וקציר היה שם מכיוון שהיה מהראשונים שזיהו את משמעותה וחשיבותו של אותו צומת.
בשובו ארצה מהכנס ב-MIT קציר היה דרוך וערוך לקראת פרק חדש ומרתק במחקריו המדעיים ובחייו היצירתיים. ב - 30 למאי, 1972, נפל קרבן לפיגוע הרצחני של קוזו אוקמוטו בשדה התעופה לוד. שנתיים לאחר מותו, התפרסם סיכום הכנס, במאמר הנושא את הכותרת: "תבניות דינמיות בקיבוצים של תאי מוח" [9] המסמן מאז כיוון מרכזי במהפכה המדעית השניה במדעי הטבע, ובהתפתחות הפרדיגמה המדעית החדשה בכלל.
 ביצירת הזיקה בין מחקר ההכרה והמוח למושגים החדשים בפיסיקה, ביולוגיה ונוירולוגיה, קציר בנה נדבך בעלי יסודות עמוקים, הנושא את אחד העמודים המרכזיים, עליהם מוקם הגשר בין שתי התרבויות.הקמת גשר זה, האמור להשתרע בין עולמות הרוח לעולמות הטבע והחומר, הוא המלאכה הגדולה הממתינה לרוח היוצרת של האנושות במאה- ובאלף- הנוכחים. [10]
-------------------------------------------------------------------------------

[1] "כאוס-מדע חדש נוצר", מאת ג'יימס גליק, ת"א: הוצאת מעריב, עמ' 20

[2] Snow C.P. (1993) The Two Cultures (Cambridge: Cambridge University Press)

"La nouvelle alliance", Gallimard, Paris, 1979 [3]

 [4]"זמן, יקום, אדם", ראיון עם איליה פריגוז'ין, "גלילאו", ספטמבר-אוקטובר, 1995

[5] Thomas Kuhn, The Structure of Scientific Revolutions, 1964 ; יש לשים לב לעיתוי הופעת הספר: אמצע שנות ה- 60. במילים אחרות, הבנת המבנה של מהפכות מדעיות היא בעצמה מרכיב במהפכה אותה היא מתארת, שהלא בשנות ה - 60 והלאה מתהווה הפרדיגמה החדשה המתוארת כאן

[6] שם, עמ' 111

[7] שם, עמ' 111 ע”פ מורה נבוכים, חלק א', פרק ע"ג

[8] Freeman, W. J. (1983) “Dynamics of Self-Organizing Neural Systems in Attention and Perception of Rabbits: A Reflection of Katchalsky’s Contribution ‘ in: Biological Structures and Coupled Flow, Oplatka A. and Balaban M. (ed.) New York: Academic Press, p. 439-497

[9] Katchalsky, A.K., Rowland V. & Blumenthal R. : (1974) 'Dynamic patterns of brain cell assemblies', NRP Bulletin 12(1)

[10] הקטע על פרופ' קציר הוא חלק ממחקר תרומתו של קציר לפרידגמה החדשה הנערך לקראת שנת ה-30 להרצחו. ברצוני להכיר תודה לאנשים שסייעו במחקרי: לנשיא המדינת לשעבר, פרופ' אפרים קציר, פרופ' מיכאל סלע, ופרופ' הייני רוזנברג, במכון ווייצמן, על הזמן שהקדישו לי, ועל נכונותם לספר על קציר כאדם ומדען, כפי שהכירוהו; וליעוץ המדעי מצידם של הפרופסורים וולטר פרידמן, ברקלי, גרהרד ורנר, אוסטין, טקסס, דון מיקולקי, וירג'יניה, רוברט בלומנטל, מרילנד.