ראיון עם חוה לוי
אלונה בר-יונה
מתוך החיים האנתרופוסופייםחיפשנו אחר בית מספר שש, התלבטנו בין הכניסות השונות, של מבוכי הארכיטקטורה הרחבייתית הידועה, עטופה בצמחיית הגינות המטופחות. הגענו לדלת עליה רשום היה "מ. לוי". התלבטנו רגע ודפקנו בדלת. מולנו ניצבה אישה תמירה, לבנת שער, אוחזת סגריה בידה. לחצנו ידיים והלכנו בעקבותיה לסלון הדירה.
מהקירות ניבטו אלינו תמונות רבות, חלקן ציורי מים אנתרופוסופים אופייניים; אחד מהם של המלאך מיכאל, אותו ציירה חוה בעצמה. ציפי הצלמת מאתרת על הקיר את התמונה של אנה ריכטר מאי (עליה קראנו טרם הגענו, בהיסטוריה קצרה המתארת את תולדות האנתרופוסופיה בארץ, שניתנה על ידיי חוה לפני מספר שנים); התמונה האקוורלית הקטנה בעלת צבעים בהירים – מוצפת אור; שיירה קטנה של אנשים, חמורים וגמלים, חולפת בנתיב מעוקל כשברקע קבר רחל; צנוע, מינימלי, בנוף הצחיח. כיפת הקבר מעוגלת, המבנה רך והתמונה מקרינה שקט מזמין.
חוה מגיעה, מגש קפה בידיה והיא מאשרת בהפתעה – "כן, זו תמונתה של אנה ריכטר מאי". היא מצביעה על צילום נוף פנורמי שתלוי מתחת – "וזה, לפני שכפר רפאל הוקם כשרק הגענו לשם, כך זה היה נראה" היא אומרת בהתרגשות, בצילום מרחבי הנוף הערומים המדבריים של באר שבע.
בראש מייסדיו של כפר רפאל שהוקם ב-1979 ומהווה קהילה שיקומית הפועלת בהשראת הגותו של ד"ר רודולף שטיינר, עומדים בני הזוג חוה לוי ומיכאל לוי ז"ל. (על כפר רפאל ראה בגליון הקודם של העיתון). מפעל זה של כפר רפאל, מהווה המשך למפעל קודם שייסדו עם חברים נוספים בשנת 1969- בית אליהו.
האם תוכלי לספר מה היה בית אליהו?
בית אליהו היה מוסד לילדים מפגרים שהיה ממוקם בבית קטן בתוך העיר העתיקה של באר שבע. הוא פעל בהשראת שיטת "החינוך המרפא" של שטיינר. רות מוזימן, שויצרית נוצריה שעבדה במוסד לילדים יהודים באנגליה הוזמנה להגיע ארצה על מנת לנהל את המוסד. כעשרים שנה נוהל המוסד על ידה; משסיימה את תפקידה עבר המוסד לידיים אחרות; הוא פעל שלוש שנים נוספות ולבסוף התפרק. כפר רפאל הוקם על מנת לספק לילדים שחונכו בבית אליהו ושבגרו, מסגרת חדשה והמשך הרמוני הולם לקו התראפויטי על פיו גדלו. החוסים שחיים כיום בכפר רפאל הם ילדי המחזור הראשון של בית אליהו, (מלבדם נוסף לאחרונה מחזור נוסף של חוסים).
כיצד נרקם הרעיון להקים את בית אליהו?
היינו שלוש נשים ובעלי שייסדנו את המוסד; אחת היא רעיה קרן ז"ל, השניה – חנה ארונשטם , כיום בת 88 ומתגוררת בירושלים. לרעיה ניגשה אישה מת"א שהייתה לה בת מפגרת והיא שמעה על המוסדות האנתרופוסופיים שיש בחו"ל; היא לא ידעה בדיוק במה מדובר, אך היא ידעה שהם מאד טובים. היא אמרה לרעיה- " למה שלא תייסדי פה מוסד כזה גם כן?". כך בעצם הגיע הרעיון, ההתחוורות שגם בארץ זקוקים לזה.
חיפשנו מקום וזה היה מאד קשה, כיוון שאז בארץ לא רצו כלל לשמוע על מפגרים; לקח זמן עד שמצאנו מקום. מלבד זאת היה עלינו להשיג מימון. בעלי שעבד בבונד(מלוה עצמאות ופיתוח), היה קשור עם אמריקאים עשירים; הוא סיפר להם על הרעיון והם תרמו חלק מהכסף. מימון נוסף גויס על ידי אביו של אחד החוסים שחי כיום בכפר רפאל, מאישה יהודיה בהולנד בשם הנרייטה פולק, שאיבדה את כל משפחתה בשואה והורישה את כספה למפעל.
תוכלי לספר על החיים באותם שנים במוסד?
היו שנים שנסעתי בכל שבוע ליומיים שלושה. הייתי שם ועזרתי בכל מה שיכלתי, אבל מי שהייתה ביננוהמקצועית הייתה רות. היא ניהלה את המוסד בצורה נפלאה: עשתה עם הילדים הצגות, אוריתמיה וכדומה. אנשים לא יכלו להאמין מה שאפשר לעשות עם הילדים הללו. היו אפילו ילדים שלמדו לכתוב ולקרוא. הפרסומת שהאנתרופוסופיה קיבלה הייתה בעצם באמצעות בית אליהו. אני זוכרת שהיו באים מכל המקומות בארץ אנשים שעסקו בחינוך ובחינוך מיוחד והם פשוט לא ידעו מה להגיד.
רות עבדה לפני כן במוסד "שער מנשה" ליד חדרה, שם היה מנהל דתי ממנו למדה על החיים היהודיים. בבית אליהו עשתה את כל החגים עם הילדים. היא נתנה לזה עיצוב כל כך יפה שזה היה מאד נוגע עבור הילדים. גם אני, את העומק של החיים היהודיים למדתי ממנה.
הייתה לנו ילדה חרשת אילמת שהגיעה ממש כמו חיה פראית. בבית בו גדלה נהגו לקשור אותה בשרשראות. הילדה הזאת פשוט הפכה להיות אדם שונה לחלוטין. היום יש לה יכולת הבנה ותקשורת. כשאני באה, היא מחבקת אותי. היא נמצאת במקרה בקבוצה של בני ועובדת עם כלתי ביצירה של צעיפי ותכשיטי משי.
האם בבגרותם החוסים נחשפים ולומדים בצורה ישירה את הרעיונות של שטיינר באיזה שהיא דרך?
אי אפשר לדרוש את זה בכלל, דבר זה עובד עליהם בעשייה עצמה. למשל הדרישה לשבת ליד השולחן כשלא מתחילים לאכול עד אחרי שאומרים תפילה שקשורה לאוויר, לאדמה ולשמש. או למשל לאכול בסכין ומזלג. זה לא רק דבר חיצוני, הדברים הפיסיים שמלמדים אותם פועלים גם על ההתפתחות הכללית והשכלית שלהם. הם מציירים, עובדים אתם הרבה עם מוסיקה – העבודה אתם מתבצעת באמצעות האומנות וכן חיי העבודה והתרבות עצמם מעניקים את מרבית הצרכים התראפוייטים להם הם זקוקים.הייתה בינך לבין רעיה קרן וחנה ארונשטם הכרות שקדמה לפעילות היסודית של בית אליהו, לא כן?
אכן, רעיה קרן היתה אנתרופוסופית כבר בגרמניה והגיעה בשנת 1933 לת"א. ב-1958 עברה לירושלים וכמו בת"א אספה סביבה מספר אנשים. ובניהם גם אני, אתם התחילה לקרוא ולהיפגש כל שבוע. אצלה קראנו ספרים של שטיינר באינטנסיביות רבה.ב-1961 רעיה באה עם הרעיון לייסד ענף, לו הציעה לקרוא "ענף אליהו". היא כתבה להנהלת החברה בדורנך שאישרה את קיומו של הענף. מאז ועד היום קיים קשר ער עם דורנך; באים מדיי פעם מההנהלה לבקר אותנו, נתנו פה הרצאות וכן אנשים מכאן נסעו לדורנך ללמוד בגיתאנום.
מהי דרך העבודה שלך כיום?
ראשית כל המפגשים עם הקבוצה שלי בענף. אנחנו נפגשים ללימוד משותף בדירה קטנה ששכרנו בקטמון. זו קבוצה אינטימית של שמונה אנשים שלומדים כבר הרבה שנים. המגע עם אנשים נוספים הנו מאד חשוב. מלבד זה אני גם קוראת הרבה מאד בעצמי ובכל פעם מגלה דברים חדשים. אנחנו גם חוגגים ביחד את החגים.האם מדיטציה אינה כלולה גם כן בדרך העבודה?
אנחנו עושים מדיטציה, אבל כל אחד לבד. איך כל אחד עושה זאת, לא דיברנו, זה עניין פרטי מאד ואישי. בזמן האחרון מתחילים לכתוב על זה בעיתון השבועי שיוצא בגיתאנום, אבל פעם זה לא עניין אף אחד, כל אחד היה עושה זאת לפי דרכו הוא. היום הכל יותר פתוח. זה מפריע, מפני שאזוטריקה זה לא דבר שמונח ברחוב. מדיטציה הינה דבר שהטבע שלו חייב להישאר מופנם כמה שיותר. אדם צריך להפנים את הדברים הקשורים לכך באופן מאד רציני, אחרת לא יוכל לעשות מדיטציה אמיתית; החצנה של הדבר אינה תורמת.מלבד זה כל אדם בנוי אחרת; למשל לפי שטיינר האדם כולל שלושה תפקודים – רגש, רצון וחשיבה. אצל כל אדם, אחד משלושת החלקים האלה יותר מפותח מאשר האחרים. אין שטאנץ זהה של אדם, הן מהבחינה שצויינה והן מבחינות נוספות, לכן שטיינר כיוון לכך שכל אדם יגיע מתוך עצמו אל המטאפיסי.
אם לא דיברתם על הפרקטיקה מה בכל זאת היה הדבר אשר הנחה ומנחה אתכם כתלמידים?
מי שקורא "כיצד קונים דעת העולמות העליונים", יכול לקבל הוראות מדוייקות איך לעשות ואיך לא לעשות. הספר בעצמו הוא למעשה המורה. יחד עם זה, שטיינר מותיר לאדם חופש גדול. הוא לא מכתיב מה לעשות. למשל, אדם צריך לפתח יכולת עצמאית להבדיל בין נכון ולא נכון; אני לדוגמה, לא אוותר על דבר כמו רדיו, אבל טלוויזיה אין לי, מתוך עניין של חישוב עצמי. אם אני רוצה אני הולכת לסרטים שאני בוחרת. או למשל שטיינר כותב על אכילת בשר, שהגוף צריך לעבוד הרבה יותר על מנת לעבד את הבשר וכאשר הגוף לא צריך להתעסק בזה יש יכולת יותר טובה להגיע ל"הישגים" רוחניים. זה לא אומר שכל אנתרופוסוף אינו אוכל בשר. האנתרופוסופיה נותנת חופש לכל אדם וכן בני אדם מכל התחומים, הדתות והגזעים יכולים להיות חברים בחברה האנתרופוסופית.כיצד ומתי התוודעת לאנתרופוסופיה?
לאנתרופוסופיה התוודעתי עוד כילדה קטנה באמצעות אימי. כשהייתי ילדה קטנה בוינה, עברה משפחתי לדירה חדשה. אימי חיפשה גן עבור אחי שהיה אז בן חמש. ליד הבית שלנו היה גן שהגננת שלו הייתה אנתרופוסופית. עד אז אמי לא ידעה ולא שמעה על כך דבר. זה מעניין, היא חשה מיד שזה אחרת מכל הגנים האחרים...כאמור, באמצעות הגננת הזאת היא התוודעה לאנתרופוסופיה, כך שכבר בבית שמעתי כל מני דברים בנושא זה. אני הייתי בתנועת הנוער ומה שעניין אותי אז היה רק לעלות לארץ ובכל זאת, אימי היתה זו שעשתה לי את ההכרות הראשונה עם גתה; אחרי שאבי ואחי עזבו את וינה ובנוסף על כך לקחו מאתנו את הדירה , נאלצנו אמא ואני, להתגורר למשך חודשיים בחדרון אצל משפחה יהודית, אליו הכניסו בדוחק שתי מיטות. באותו זמן היה גם עוצר ליהודים, משעה ארבע אחר הצהרים. זה היה בסתיו, חשוך וקר; מה עושים מארבע אחר הצהרים על המיטה? ואז אימי אמרה – "את יודעת מה, נתחיל לקרוא את הפאוסט"!
בתקופה בה הגעת ארצה; כנערה, היית חדורה ברעיון העלייה , מתי החלו לראות אור הזרעים שאמך זרעה?
כשהגעתי לארץ המציאות הייתה מרה מאד עבורי; קודם כל הפרידה מהבית, הסביבה וכל מה שהייתי רגילה אליו. משפחתי הייתה כאמור מפוזרת; אבי היה במחנה ריכוז באיטליה, אחי נשלח לאנגליה ואמי הוגלתה על ידיי האנגלים לאי מאוריציוס. הורי ניסו לעלות במסגרת עליה ב' אבל זה היה מסובך מאד.נוסף על כך, הקיבוצניקים בקרית ענבים לא היו בדיוק מלאכים והתנהגו לקבוצה שלנו בזרות רבה. לא ידענו עברית, אבל אחרי כמה חודשים כולנו כבר דיברנו עברית.
שאלתי את עצמי – בשביל מה בעצם הכל? מה עומד מאחורי הדברים בחיים? התשובות שקיבלנו
היו צבועות בסטריאוטיפיות של הציונות של אז. היה זה בשנת 1939 והמלחמה הייתה כבר בעיצומה. לא היה מבוגר אחד שיכול היה לתת לנו תשובות מספיקות לגבי החיים החדשים ולגביי החיים בכלל. אז התחלתי לקרוא; ספר אחד היה לי –"השקפת העולם של גיתה". היה זה הספר הראשון שלי; אחרי זה קראתי המון, אבל יותר פילוסופיה וספרות כללית. רק כשעזבתי את הקיבוץ ובאתי העירה, פגשתי מכר מחו"ל שסיפר לי על גברת ריכטר (כתבה על אנה ריכטר מאי אפשר למצוא בגיליון הקודם של העיתון), שהתגוררה גם היא בירושלים. הייתי הולכת אליה מדיי פעם עם בני אודי שהיה אז תינוק לשאול ספרים של שטיינר.
באותה עת כבר היית נשואה, האם עניין הלימוד היה משותף בינך ובין בעלך?
בתחילה לא; מיכאל נכנס לעניין רק בתקופה שייסדנו את בית אליהו ואז הוא נכנס לזה בכל המרץ. ברגע הראשון שהתחברנו, סיפרתי לו, עד כמה שיכלתי אז בכלל לדבר על זה, כי אז בעצמי ידעתי עדיין מעט מאד. הוא אמר לי: "את לא צריכה להתאמץ בכלל, אני כבר יודע מה זה", מסתבר שהוא כבר שמע על כך עוד בהיותו בגרמניה.כשאת מתבוננת בהשתלשלות של האירועים בחייך, האם התחושה של הגורליות מהווה חלק מהותי?
בשבילי זה דבר מאד ברור וחי. למשל, העובדה שאת בעלי הכרתי בקריית ענבים. אני רואה את זה כדבר קארמתי שהייתי חייבת להיפגש אתו דווקא במקום הזה. האופי האוסטרי והאופי הגרמני מאד שונים; אילו היינו נפגשים במקום אחר, הדבר היה יכול להפריע. בקיבוץ שמוגדר מבחינה טריטוריאלית, לא הייתה לנו ברירה אלא להיפגש. דבר זה מכוון, ואיננו מקרי. בנוסף לכך, מה שמוזר בתקופתנו, שהייתי נשואה חמישים ושבע שנה נישואים מאושרים. פשוט אהבנו אחד את השני. היינו מאד שונים, אולי בגלל זה. כמו כן, עצם הדבר שדווקא בגיל הזה לא ראיתי את הוריי למשך שש שנים ובתקופה זו התחתנתי וילדתי ילד מהווה אף הוא אירוע קארמתי.האם את זוכרת רגעים של התלבטויות ופרשות דרכים בחייך?
לא הייתה לי שום התלבטות. אחרי שנתיים ב"עליית הנוער" החלטתי לעזוב את הקיבוץ. הבנתי שכדי לחיות בקיבוץ, צריך להיות או מנהיג או כבש; אני לא הרגשתי לא זה ולא זה, אני אינדיבידואל, רציתי ללכת בדרך שלי ולא כפי שמישהו אחר מחליט עבורי. בתום השנתיים ב"עליית הנוער" התחתנתי עם בעלי שחבר קיבוץ, נשארנו עוד שלוש שנים ואז עברנו לירושלים.כמי שחיה שנים רבות ברוח האנתרופוסופיה, איך את מרגישה לגביי התמורות שהלימוד חולל בך?
אני עוסקת בזה באופן אינטנסיבי כבר שישים שנה. אחד הדברים שהפתיעו אותי הוא לראות צעירים שאינם יכולים להתרכז אפילו למשך שעה. למשל לשבת לשמוע הרצאה, אני מסוגלת לשבת בהרצאה , מחשבותיי אינן עפות למקום אחר ואני לא מפספסת מילה. זו יכולת שנרכשה הודות לחיים האנתרופוסופים, הלימוד בהחלט נותן חדות מחשבתית. כמובן שישנם תחומים נוספים בהם אפשר להרגיש את ההשפעה של החיים האנתרופוסופים עליהם.מה משמעות הרעיון של הקארמה?
עצם הדבר שאדם לא מתגשם בעולם הזה פעם אחת , מפה הכל מתחיל. כל מי שחי היום היה חי בכל תקופות התרבות, מהתקופה האטלנטית ואילך. מה שקורא היום וזו הסכנה הגדולה בעידן שלנו, הן ההשפעות המטריאליסטיות בכל תחומי החיים; אלו ההשפעות של לוציפר ואהרימן. אנו חיים תחת ההשפעות האלה; אנחנו צריכים רק להבדיל בניהן; זוהי סכנה איומה. על מנת שלא לדבר בספירות הגבוהות קחו לדוגמה את עניין הטלוויזיה והמחשב; כשההורים רוצים שקט הם מושיבים את הילדים מול הטלוויזיה, או קונים להם משחקי מחשב. בגנים מתחילים לעבוד עם הילדים באמצעות המחשב כבר בגיל שלוש, זה הורס! האינפורמציה שטוחה והילד מקבל את הרשמים בצורה שאינה חווייתית. דבר זה יוצר נזק גדול מאד. מלבד זה, הדבר מבודד אותו והופך אותו לאנטי חברתי.גם המלחמתיות שמתעוררת מחדש בארץ ובעולם כולו היא ביטוי של השפעות אלה לא כן?
כן ובכל זאת אני עדיין מאמינה שיכול להיות שלום. היה לי קשר הדוק מאד עם ערבים. ניסיתי לספר להם אודות האנתרופוסופיה, דבר זה לא כל כך הלך, אולם לבית אליהו שקם בשנת 1969 הייתה בכל זאת השפעה מסוימת עליהם.כיצד נוצר הקשר עם אותם ערבים?
זה סיפור בפני עצמו שקשור לישוב נווה שלום:יום אחד הגיע בעלי הביתה ואמר: "תשמעי, היום הכרתי נזיר שהוא משהו מיוחד ושאת חייבת להכירו".
אותו אדם היה הנזיר ברונו שהקים את נווה שלום. הוא היה נזיר דומיניקני גרמני שחי בירושלים; יהודי שנולד במצרים לאם צרפתייה ואב הונגרי. תחילה למד בתיכון באיטליה ואחר כך למד הנדסת גשרים בצרפת, באותה תקופה הוא לא ידע הרבה על דתות. בתחילת שנות העשרים של חייו, הייתה לו חוויה מאד חזקה שהביאה אותו להכרה שעליו להקדיש לכך את חייו. זוהי חוויה ששטיינר מכנה "החוויה של קרייסט האתרי"; זו חוויה רוחנית שמרגישים אותה באופן מאד מוחשי; תחושה של אור גדול, חום וטוב. זה מה שהוא קרן כאדם. כשבעלי הכירו לראשונה, לא ידע על כך, ואמר שמעולם לא פגש תופעה כזו – אדם שקרן חום ואהבה.
אחרי מלחמת שישים ושבע, בשנת 1969, ייסדנו את נווה שלום שנמצאת מול לטרון; ישוב של נוצרים, ערבים ויהודים. נפגשנו כל שבועיים עם קבוצת ערבים; תחילה במקום בעיר העתיקה. היו אורחים נוצרים מחו"ל אבל בעיקר ערבים; זו הייתה ההכנה ליישוב.
ברונו היה אנטי מסיונר ורצה שכל אדם יחיה על פי הדת שלו ושכולנו נחיה יחדיו. נווה שלום הוקם מתוך אימפולס מאד רוחני. עבור ברונו הייתה זו הגשמה של חזון יוחנן, בו מדובר על ירושלים של מעלה שצריכה להתגשם עלי אדמות. הוא היה קשור לארגון של יהודים (שהיו בניהם גם רבנים) ונוצרים, שנקרא "קומני" (בלטינית), כמו "הטנטור" בדרך לבית לחם שהיה מקום גדול של נוצרים אשר ניסו לדבר אל כל שלושים הקבוצות הנוצריות המפולגות, שאף נלחמות זו בזו. ה"קומני" כלל את כל הספקטרום של הדתות; קראו לזה גם "ריינבו". שאיפתם הייתה ליצור הרמוניה בין כל הדתות.
לאור הדברים האלה, מה לדעתך צריך להיות בגורלה של ירושלים?
לדעתי ירושלים בהחלט צריכה להיות עיר בין לאומית. היא צריכה להיות עיר קוסמופוליטית ששייכת לכל הדתות, אבל כמובן שזה עניין שמצריך בשלות אנושית של כל הצדדים.אנחנו עוצרות, חוה שולפת סגריה נוספת מחבילת האירופה שעל שולחן הנחושת העגול, עליו מונחת גם קערה גדושה קריסטלים ואבנים מנצנצות. קריסטל נוסף תלוי בחוט שקוף מקרניז הוילון. "מדוע את תולה את הקריסטל הזה?" אני שואלת. חוה עונה בחיוך – "כשהשמש באה מכיוון זה, הקרניים עוברות דרכו ועל הקיר משתקפים האורות בכל הצבעים". אמן.