מיכאל והדרקון
רודולף שטיינר
בתמונה של המלחמה של מיכאל עם הדרקון, מוצג דבר אחד בבהירות ובעוצמה: המודעות לכך שהאדם עצמו חייב לתת לחיי נפשו הפנימיים את הכיוון וההדרכה שהטבע לא יכול לתת לו. החשיבה של ימינו נוטה שלא להאמין ברעיון כזה. אנחנו מפחדים להפוך מנוכרים לטבע. אנו רוצים להנות ממנו בכל יופיו,לשמוח בשפע החיים שבו ואנחנו שונאים את האפשרות שהנאתנו תגזל מאתנו אם נודה בכך שהטבע נפל מהרוחי. בבקשתנו אחר ידע, אנו מבקשים שהטבע ידבר. אנו מפחדים לאבד את עצמנו בכל מיני פנטזיות; מפחדים לאפשר לרוח שמשנה את צורתו החיצונית של הטבע, לדבר בקולה היודע את הדברים לאמיתם.פחד כזה לא היה קיים בגיתה. הוא לא מצא בשום מקום בטבע שהוא של ניכור מהרוח. הוא פתח את לבו ליופיו, לכוחות הפנימיים של כל מה שהטבע מגלה. בחיים של האדם הוא הרגיש את נוכחותם של אלמנטים לא הרמוניים, הוא הרגיש את המרגיז ואת המזעזע, או את מה שאפשר לספק ולבלבול לעלות. והוא חש דחף פנימי לחיות בשיתוף עם הטבע, היכן שהחוקים הנצחיים של מחזוריות וגמול קיימים. אחדים משיריו היפים ביותר צמחו מתוך חיים כאלה עם הטבע.
גיתה, מכל מקום, היה באותו זמן ער לחלוטין לכך, כיצד עבודתו של האדם צריכה למלא ולהשלים את העבודה של הטבע. הוא הרגיש את כל היופי של הצמחים. אבל הוא חש גם בדבר מה בלתי שלם בחיים שהצמח הציג לפני האדם. בתוך מה שארג ופעל בלתי נראה בתוך הצמח, נמצא בשבילו הרבה יותר מאשר מה שהתגלה לפני העין בתוך הגבולות של הצורה הנראית. בשביל גיתה מה שהטבע מראה איננו השלם. הוא חש גם באותו דבר שאנו יכולים לקרוא לו המטרה של הטבע. הוא לא נתן לעצמו להיות נשלט ע"י הפחד של אינוש הטבע. הוא ידע היטב שהוא לא חלם מטרות כאלה בתוך החיים של הצמחים מתוך פנטזיה סוביקטיבית שלו. הוא ראה אותן שם בצורה אוביקטיבית, באופן אמיתי, כשם שהוא יכול היה לראות את צבע הפרחים.
זוהי הסיבה לכך שהוא כעס כל כך, כאשר שילר הסביר כ"רעיון" ולא כ"חוויה", את התמונה שגיתה רשם בכמה תנועות בשביל שירו של ידידו, המבטאת את הבקשה של הצמח לחיים ולגדילה. תשובתו של גיתה היתה שאם זהו רעיון, אז הוא יכול לראות רעיונות בעיניו, בדיוק כשם שהוא יכול לקלוט צבעים וצורות.
גיתה היה ער לכך שקיימים בטבע לא רק חיים מתפתחים, כי אם גם חיים גוועים. הוא חש את הצמיחה מן הזרע אל העלה ואל הניצן ואל הפריחה והפירות; אבל הוא חש גם איך הכל בזמנו גווע, מתנוון, מתיבש ומת. הוא הרגיש את האביב, אך הוא הרגיש גם את הסתיו. בקיץ הוא היה יכול להשתתף עם כל אהדתו הפנימית בהתגלותו של הטבע, אבל בחורף הוא היה יכול להשתתף במותו, עם אותה פתיחות של לב.
אפשר שלא נמצא בעבודותיו של גיתה ביטוי בהיר במילים של החוויה הכפולה הזו של הטבע, אבל אנו לא יכולים שלא להרגיש בכך בכל דרך מחשבתו. זה היה מעין הד של החוויה של מיכאל הנלחם עם הדרקון, אלא שהחוויה הורמה ע"י גיתה לתודעה של זמן מאוחר יותר.
המאה ה- 19 לא נתנה לנו פיתוח נוסף של קווי המחשבה האלה. התפיסה החדשה של הרוח שמוצגת כעת, צריכה לחתור להמשך ולפיתוח של הבנתו של גיתה את הטבע.
החוויה שלנו את הטבע איננה שלמה כל עוד בישותנו הפנימית אנו משתתפים בחייו הצומחים בלבד – זרע, עלה, ניצן, פריחה ופרי. אנו צריכים להרגיש גם את ההעלמות ואת המוות, ע"י כך לא נהיה מנוכרים לטבע. עלינו לא להסגר מפני האביב והקיץ שלו ובדיוק כך עלינו גם לבוא בסוד החורף והסתיו.
האביב והקיץ תובעים מהאדם שהוא יתמסר לטבע; האדם חי את חייו מחוץ לעצמו, אל תוך הטבע. הסתיו והחורף מאלצים את האדם לסגת אל תחומו ולהעמיד אל מול המוות וההתנוונות של הטבע את תחית הכוחות של רוחו ונפשו. אביב וקיץ הם הזמנים של תודעת הטבע של האדם. סתיו וחורף הינם הזמן בו הוא מוכרח לחוות את תודעתו העצמית האנושית.
כאשר הסתיו מגיע, חייו של הטבע נסוגים אל תוך מעבה האדמה; הוא לוקח עימו את כל ניצתו ופריחתו, הרחק ממרחב ראיתו של האדם. מה שהטבע משאיר בנראה, לא נושא בתוכו כל הגשמה; בתוכו חיה תקווה, תקווה לאביב חדש שיבוא. הטבע משאיר את האדם לבד עם עצמו.
אז מתחיל הזמן שבו מחוייב האדם להוכיח, ע"י כוחותיו שלו שהוא חי ופעיל ולא מת. הקיץ אומר לאדם: אני מקבל את האגו שלך, את ה,אני" שלך, אני נותן לך להנץ בתוך פריחתי עם הפרחים. הסתיו מתחיל כעת לומר לאדם: רד אל תוך מעמקי נפשך, ושם מצא את הכוחות שבעזרתם יוכל ה"אני" שלך לחיות, במהלך הזמן שבו כוחותי יהיו נסתרים במעמקי האדמה.
גיתה דחה את דברי הלר: "אף אחת מן הישויות שנבראו לא יכולה לחדור אל תוך המהות הפנימית של הטבע. יאושר האיש שלו יראה הטבע אפילו את קליפתו החיצונית".
הרגשתו של גיתה היתה: "לטבע אין קליפה חיצונית ואין פנים; הטבע הוא הכל והכל אחד".
לטבע יש צורך למות בעבור עצמו. האדם יכול לחיות את המוות הזה איתו. ע"י כך הוא נכנס עמוק יותר אל תוך המהות הפנימית של הטבע. בתוך האורגניזם שלו, הוא חווה את תהליכי הנשימה ואת מחזור הדם שלו. אלה הם בשבילו – חייו. החיים הנובטים של האביב הם באמת קרובים לאדם, כנשמתו שלו; הם מושכים אותו החוצה, אל תוך תודעת הטבע. בדיוק כך, המוות והרקבון של הסתיו, הינם במציאות קרובים לאדם, כדמו שלו. הם מעצימים את התודעה העצמית בתוכו.
הפסטיבל של התודעה העצמית מביא את האדם קרוב יותר אל אנושיותו האמיתית, האדם צריך רק להתעורר לכך בתודעה. זהו הפסטיבל של מיכאל, הפסטיבל של תחילת הסתיו. בכל מקום בו העלים נושרים – שם חוגגת אנושיותו האמיתית. התמונה של ה"נצחון של מיכאל" יכולה להיות שם; היא יכולה לחיות באדם. בקיץ האדם מתקבל באהבה אל תוך הטבע, אבל אם הוא לא רוצה להפסיד את המרכז והאיזון של ישותו, עליו להמנע מלאבד את עצמו בתוכו, ועליו להיות מסוגל להתעלות בסתיו מתוך הכוח והעוצמה של ישות הרוח אשר בו. אז תחיה בתוכו התמונה של נצחונו של מיכאל.