האהבה ומשמעותה בעולם

רודולף שטיינר

הרצאה שניתנה בציריך ב- 17/12/1912
תרגום: יוחנן מרגלית – 2002

תקציר
ככל שאני מתבגרים, כך אנו מתחילים לאהוב את החוכמה המתגלה בחיים. בחוכמה זו, יוצר האדם את הזרע של חייו הבאים כגרעין רוחי של ישותו הבשלה. אך מעשי האהבה אינם מעשים המבקשים פיצוי בחיים הבאים. בכל דבר שאנו עושים מתוך אהבה, אנו משלמים חובות. הפעולות היחידות שאין להן דבר עם העתיד הן אלה שאנו מבצעים מתוך אהבה כנה ואמיתית. ומשום שהאדם מודע לכך בתת-ההכרה, יש כה מעט אהבה בעולם. הנפש צריכה להיות מאד מתקדמת בטרם תבצע מעשים שלא תשיג מהם דבר לעצמה; אך אז העולם מרוויח הרבה מאד. האהבה היא השמש "המוסרית" של העולם. עניין באבולוציית האדמה חייב לבוא לפני האהבה. מדע רוחי שאין בו אהבה עלול להיות סכנה לאנושות. ללא אהבה שנולדה מהחושים, לא בא דבר חומרי לעולם, וללא אהבה רוחית, לא בא דבר רוחי לעולם. כוחות יוצרים מתגלים מתוך אהבה. אנו חייבים את קיומנו למעשים של אהבה שהתרחשו בעבר. לשלם חובות בעזרת מעשים של אהבה – זוהי חוכמה.

מלבד האהבה ישנם שני כוחות נוספים: עוצמה וחוכמה. בשני אלה אפשר ליישם את המושגים של גודל ושיפור, אך לא באהבה. התכונה חובקת-כל של האלוהות אינה, אם כן, הכוח הכל-יכול ואינה ידיעת-הכל, אלא האהבה. האל הוא אהבה עליונה; לא כוח עליון, לא חוכמה עליונה. האלוהות חילקה את החוכמה והעוצמה לשניים אלה: אהרימן ולוציפר. חוכמה ועוצמה מתגלות בעולם, אך האהבה היא אימפולס אלוהי יחיד במינו. המיסטריה של גולגותה נתגשמה כמשקל נגד לאימפולסים של עוצמה וחוכמה. לכן, כל מי שיודע את המסתורין של האהבה יכול להיות נוצרי. מדע הרוח חייב לכלול אהבה זו – אחרת יוליך לאנוכיות.

המיסטריה של גולגותה היא מעשה של האלים ועניינם של האלים. מעשה זה אינו יכול להיות מובן מתוך חוכמה אלא רק מתוך אהבה. הרוע בא לעולם יחד עם האנוכיות. כך צריך הדבר להיות, כי ללא הרשע, האדם אינו יכול לאחוז בטוב. אך על-ידי כך שהאדם כובש את עצמו, יכולה להתגלות אהבה. החושך מאפשר לאור לבוא לידיעתנו.

כאשר אנו אומרים שבנקודת הזמן הנוכחית באבולוציה שלו, האדם צריך ללמוד להבין את אימפולס הכריסטוס, עלולה לעלות המחשבה: מהו, אם כן מצבו של מי שמעולם לא שמע על אימפולס הכריסטוס ואולי לא שמע מעולם את שמו של כריסטוס? האם ימנע אימפולס הכריסטוס מאדם כזה משום שמעולם לא שמע את שמו? האם נחוץ לאדם ידע תיאורטי כל שהוא אודות אימפולס הכריסטוס כדי שכוחו של כריסטוס יוכל לזרום לתוך נפשו? נבהיר שאלות אלו באמצעות המחשבות הבאות, העוסקות בחיי אדם מלידה ועד מוות.

האדם בא לעולם וחי דרך הילדות המוקדמת, במצב של שינה למחצה. עליו ללמוד בהדרגה לחוש עצמו כ"אני", למצוא את מקומו כ"אני"; וחיי הנפש שלו מתעשרים בהתמדה על-ידי מה שהוא מקבל דרך ה"אני". כשהמוות מתקרב, חיי נפש אלו נמצאים בשיא עושרם ובשלותם. וכאן עולה השאלה: ומה עם חיי הנפש שלנו כאשר הגוף נושר ונעזב? מה שמייחד את חיינו הפיסיים ואת חיי הנפש שלנו הנו בכך שהעושר של חוויותינו וניסיוננו וכן גם הידע שלנו, גדל בחשיבותו, ככל שאנו מתקרבים אל המוות; אך בו בזמן אובדות תכונות מסוימות ומקומן מתמלא על-ידי תכונות אחרות, בעלות אופי שונה לחלוטין. בנעורינו אנו צוברים ידע, עוברים דרך חוויות וניסיונות, מטפחים תקוות שבדרך-כלל מתגשמות רק מאוחר יותר. ככל שאנו מתבגרים, אנו מתחילים לאהוב יותר את החוכמה המתגלה בחיים. אהבת החוכמה אינה אנוכית, כי אהבה זו צומחת במידה שאנו מתקרבים למוות; היא צומחת במידה שציפיותינו להשיג משהו מחוכמה זו, הולכות וקטנות. אהבתנו לתכולה זו של נפשנו גדלה בהתמדה. במובן זה, מדע הרוח עלול, למעשה, להיות למקור של פיתוי, בה במדה שהאדם מתחיל להאמין שחייו הבאים יהיו תלויים ברכישת חוכמה בחיים הנוכחיים. האפקט של מדע הרוח יכול להיות הרחבה של האנוכיות מעבר לגבולות של החיים הנוכחיים, וכאן טמונה הסכנה. אם דבר זה אינו מובן נכונה, מדע הרוח עלול לפעול כמפתה – דבר זה מונח בעצם טבעו.

את אהבת החוכמה הנרכשת בחיים, ניתן להשוות לפריחת הצמח, משהגיע לשלב הכרחי של בשלות. האהבה צומחת עבור משהו שמוכל בתוך עצמנו. בני האדם ניסו, לעתים קרובות, לעדן את אימפולס האהבה למה שמצוי בתוכם. אצל המיסטיקנים, לדוגמה, אנו מוצאים ראיה, כיצד התאמצו להפוך את הצורך באהבה עצמית לאהבת חוכמה, ולתת לאהבה זו לקרון החוצה ביופי. בשקעם בהתבוננות לתוך מעמקי חיי-הנפש שלהם, התאמצו להיות מודעים לניצוץ האלוהי בתוכם. אך האמת היא שהחוכמה שהאדם רוכש בחייו, הנה רק אמצעי, דרכו מתגלה הזרע של חייו הבאים. כאשר הצמח משלים את גידולו לאורך השנה, הזרע נשאר. כך הדבר עם החוכמה הנרכשת בחיים. האדם עובר דרך שער המוות והגרעין הרוחי של הוויתו, בתהליך הבשלתה, הנו הזרע של חייו הבאים. אדם החש כך יכול להפוך מיסטיקן ולראות בטעות, במה שהוא רק זרע של חיים שיבואו, את הניצוץ האלוהי, המוחלט. זוהי הפרשנות שלו לכך, משום שדבר זה מנוגד לטבעו של אדם, להודות שזרע רוחי זה אינו אלא העצמי שלו. מייסטר אקהרט, ג'והן טאולר ואחרים, דיברו על כך כעל "האל שבפנים", כי לא ידעו דבר על התגשמות חוזרת. אם אנו תופסים את משמעות החוק של ההתגשמות החוזרת, אזי מכירים אנו בחשיבותה של האהבה בעולם, במובן פרטי ובמובן כללי גם יחד. כאשר מדברים על קארמה, אנו מתכוונים לגורם בחיים אלה, אשר משפיע בחיים הבאים. במונחים של גורם ותוצאה, איננו יכולים לדבר באמת על אהבה; איננו יכולים לדבר על מעשה אהבה ועל הפיצוי עבורו, בסופו של דבר. נכון, אם ישנו מעשה, יבוא גם פיצוי, אך אין לכך דבר עם אהבה. מעשים של אהבה אינם מבקשים פיצוי בחיים הבאים.

שערו לדוגמה שאנו עובדים ועבודתנו נושאת רווח. יתכן גם שעבודתנו אינה מביאה לנו שמחה, משום שאנו עובדים כדי לשלם חובות, ולא לשם שכר של ממש. אפשר לדמות שבאופן זה האדם כבר בזבז את מה שהוא מרוויח עכשיו באמצעות עבודתו. הוא היה מעדיף שלא יהיו לו חובות, אך כפי שהדברים קיימים עתה, הוא חייב לעבוד כדי לשלם אותם. כעת, הבה ניישם דוגמה זו לפעולותינו באופן כללי. בכל דבר שאנו עושים מתוך אהבה, אנו משלמים חובות. מנקודת ראות אוקולטית, מה שנעשה מתוך אהבה אינו מביא רווח אלא מפצה על רווח שכבר בוזבז. הפעולות היחידות שאין להן דבר עם העתיד, הן אלה שאנו מבצעים מתוך אהבה, אהבת אמת. אמת זו עלולה להדאיג ובני-האדם הנם ברי מזל שאינם יודעים דבר על כך בתודעתם העליונה. אך, בתת-ההכרה שלהם יודעים זאת כולם וזוהי הסיבה שמעשים של אהבה נעשים באי-רצון שכזה ומדוע יש כה מעט אהבה בעולם. בני-האדם חשים באופן אינסטינקטיבי שלא יקבלו דבר עבור ה"אני" שלהם בעתיד, ממעשים של אהבה. הנפש צריכה להגיע לשלב מתקדם למדי של התפתחות, טרם תוכל לחוות שמחה והנאה, מביצוע מעשים של אהבה, מהם לא תשיג דבר עבור עצמה. האימפולס עבור מעשים אלה אינו חזק דיו באנושות, אבל אוקולטיזם יכול להוות מקור של תמריץ רב-עוצמה למעשים של אהבה.

האנוכיות שלנו אינה משיגה דבר ממעשים של אהבה – אך העולם כן וכן. האוקולטיזם אומר: האהבה עבור העולם הנה מה שהשמש עבור החיים החיצוניים. שום נפש לא יכלה לפרוח ולשגשג ולולי היתה אהבה בעולם. אהבה היא השמש "המוסרית" של העולם. האם לא יהיה זה אבסורד, אם אדם הנהנה מן הפרחים הצומחים באחו היה רוצה בהיעלמה של השמש מן העולם? אם נתרגם זאת למונחים של חיים מוסריים, משמעות הדבר הוא: עניננו העמוק צריך להיות שאימפולס עבור התפתחות בריאה ואיתנה ימצא את דרכו לתוך ענייניה של האנושות. להפיץ אהבה על-פני האדמה ככל האפשר, לטפח אהבה על האדמה – זו וזו בלבד היא חוכמה.

מה אנו לומדים ממדע הרוח? אנו לומדים עובדות הנוגעות לאבולוציה של האדמה, אנו שומעים על רוח האדמה, על פני האדמה ומצביה המשתנים, על התפתחות הגוף האנושי וכן הלאה; אנו לומדים להבין את טבע הכוחות הפועלים ואורגים בתהליך האבולוציוני. מה משמעות הדבר? מה משמעות הדבר שבני-אדם אינם רוצים לדעת דבר אודות מדע הרוח? משמעות הדבר שאין להם עניין במהותה של המציאות. אם אין לאדם תשוקה לדעת אודות טבעו של סטורן הקדום, השמש הקדומה, הירח הקדום, הרי אינו יכול לדעת דבר גם אודות האדמה. חוסר עניין בעולם הוא אנוכיות משוועת. עניין בכל הקיום הוא חובתו של האדם. הבה נשתוקק, אם כן, ונאהב את השמש עם כוחה היוצר, את אהבתה לבריאותה של האדמה ולנפשות בני-האדם! עניין זה באבולוציית האדמה צריך להיות הזרע הרוחי של האהבה עבור העולם. מדע רוח ללא אהבה יהווה סכנה למין האנושי. אך האהבה אינה צריכה להיות עניין להטפה; אהבה צריכה ובאמת תבוא לתוך העולם, דרך הפצת הידע של האמיתות הרוחיות. מעשים של אהבה ומדע הרוח צריכים להיות מאוחדים ללא הפרד.

אהבה המוצאת בטוי באמצעות החושים היא המקור לכוח יוצר, של מה שמתהווה. ללא אהבה שנולדה בתוך החושים, לא יתקיים דבר חומרי בעולם; ללא אהבה רוחית, לא יצמח דבר רוחי באבולוציה. כאשר אנו מתרגלים אהבה, מטפחים אהבה, נמזגים כוחות יוצרים לתוך העולם. האם אפשר לצפות מהאינטלקט שיציע סיבות לכך? הכוחות היוצרים נמזגו לתוך העולם לפני שאנו עצמנו והאינטלקט שלנו באו לידי קיום. אמת הדבר, כאגואיסטים אנו יכולים לשלול את העתיד של הכוחות היוצרים; אך איננו יכולים למחוק לגמרי את מעשי האהבה ואת הכוחות היוצרים של העבר. אנו חייבים את קיומנו למעשים של אהבה שעוצבו בעבר. החוזק שהוענק לנו על-יד מעשים אלה של אהבה הוא מידת חובנו העמוק לעבר, וכל אהבה שנוכל להביא לידי בטוי בזמן כלשהו, הנה תשלום עבור חובות שאנו חייבים עבור קיומנו. לאורו של הידע הזה נוכל להבין את מעשי האדם שהגיע לשלב גבוה של התפתחות, כי עליו לשלם לעבר, עבור חובות גדולים עוד יותר. הוא משלם את חובותיו במעשים של אהבה ובזאת טמונה חכמתו. ככל שהאדם השיג שלב התפתחות גבוה יותר, באותה מדה מתחזק בתוכו האימפולס של האהבה. חוכמה לבדה אינה מספיקה.

הבה נחשוב על המשמעות ועל ההשפעה של האהבה בעולם בדרך הבאה: האהבה היא תמיד תזכורת לחובות השייכים לחיים עברו, ומשום שאיננו משיגים דבר עבור העתיד על-ידי תשלום חובות אלו, שום רווח אינו צומח עבורנו, ממעשי האהבה שלנו. עלינו להשאיר את מעשי האהבה שלנו מאחור בעולם; ואולם הם מהווים גורם רוחי בזרם ההתרחשות העולמי. לא באמצעות מעשים של אהבה אלא באמצעות מעשים בעלי אופי שונה אנו משכללים עצמנו; ובכל זאת העולם עשיר יותר בגלל מעשי האהבה שלנו. האהבה היא הכוח היוצר בעולם.

מלבד האהבה ישנם שני כוחות נוספים בעולם. איך ניתן להשוותם לאהבה? האחד הוא כוח, עוצמה; השני הוא חוכמה. ביחס לכוח או עוצמה, ניתן לדבר על דרגות: חלש יותר, חזק יותר, או עוצמה מוחלטת – "כל-יכולות". אותו דבר מתיחס לחוכמה, כי יש שלבים בדרך לידיעת-הכל. אך אי אפשר לדבר באותו אופן על דרגות של אהבה. מהי אהבה אוניברסלית, אהבה לכל הברואים? במקרה של אהבה איננו יכולים לדבר על הגברה, כפי שאנו יכולים לדבר על הרחבת הידע עד לידיעת-כל, או על הגברת העוצמה עד לרמה של "כל-יכולות", בדרך להשגת שלמות גדולה יותר של ישותנו שלנו. לאהבה עבור בודדים או עבור אנשים רבים, אין דבר עם השתכללותנו שלנו. לא ניתן להשוות אהבה לכל חי עם "כל-יכולות"; את המושגים של גודל ועוצמה או שיפור, אי אפשר ליישם באופן הולם לאהבה. האם אפשר לייחס את התכונה של "כל-יכול" לישות האלוהית החיה ואורגת בעולם? טענות הנולדות מתוך רגשות צריכות לדמום כאן: אם היה האל "כל-יכול", היה צריך להיות אחראי עבור כל דבר שקורה ולא הייתה יכולה להיות חירות אנושית. אם האדם יכול להיות חופשי, אז לבטח לא יכולה להיות אלוהות "כל-יכולה".

האם האלוהות היא "כל-יודעת"? אם מטרתו הנעלה ביותר של האדם היא הידמות לאל, צריכים מאמצינו לפנות לכיוון של "ידיעת-כל". האם "ידיעת-הכל" היא האוצר הנעלה ביותר? אם כן הוא, פעורה תהום רחבה לנצח, בין האדם לאל. בכל רגע צריך האדם להיות מודע לתהום זו, אם האל מחזיק באוצר הנעלה של ידיעת הכל לעצמו ומונע אותו מהאדם. התכונה חובקת-כל של האלוהות אינה "כל-יכולות" ואינה "ידיעת-כל", אלא אהבה – התכונה שביחס אליה לא יתכנו שיפור והרחבה. אלוהים הוא האהבה הגדולה ביותר, אהבה צרופה ועילאית, הוא נולד מתוך אהבה, הוא עצם המהות והתמצית של האהבה. אלוהים הוא אהבה טהורה, לא חוכמה עילאית, לא עוצמה עילאית. אלוהים שמר את האהבה לעצמו אך חלק חוכמה ועוצמה ללוציפר ואהרימן. הוא חילק את החוכמה עם לוציפר ואת העוצמה עם אהרימן, כדי שהאדם יוכל להיות חופשי, כדי שתחת ההשפעה של החוכמה יוכל להתקדם.

אם אנו מנסים לגלות את המקור של כל אשר הנו יצירתי, אנו מגיעים לאהבה; האהבה היא הקרקע, הבסיס לכל דבר חי. באמצעות אימפולס שונה באבולוציה, מודרכות הישויות להיות חכמות יותר וחזקות יותר. התקדמות מושגת דרך חוכמה וחוזק. לימוד של מהלך האבולוציה של האנושות מראה לנו, כיצד ההתפתחות של החוכמה והכוח, הינם נושא לשינוי: ישנה אבולוציה פרוגרסיבית וכן קיים אימפולס הכריסטוס שפעם נמזג לתוך המין האנושי, דרך המיסטריה של גולגותה. האהבה, אם כן, אינה באה לעולם בשלבים; האהבה זרמה לתוך המין האנושי כמתנת האלוהות, כל כולה, בשלמות. אך האדם יכול לקבל את האימפולס לתוכו רק בהדרגה. האימפולס האלוהי של האהבה כפי שאנו זקוקים לו בחיים הארציים, הנו אימפולס שבא בעבר פעם אחת ולתמיד.

אהבת אמת אינה ניתנת להחלשה או להגברה. טבעה שונה למדי מזה של החוכמה או העוצמה. האהבה אינה מעוררת שום ציפיות עבור העתיד; היא תשלום על חובות העבר. וכזו הייתה המיסטריה של גולגותה, באבולוציית העולם. האם האלוהות, חייבת אם כן, חוב כלשהו לאנושות?
 
ההשפעה של לוציפר הביאה לתוך האנושות אלמנט מסוים וכתוצאה מכך נלקח ממנה משהו שהיה שייך לאדם עוד קודם לכן. יסוד חדש זה הוביל לירידה, ירידה שקיבלה משקל נגד במיסטריה של גולגותה שאפשרה את תשלום החובות כולם. האימפולס של גולגותה לא ניתן כדי שהחטאים שחטאנו במהלך האבולוציה יורחקו מאתנו, אלא כדי שמה שנזדחל לתוך האנושות דרך לוציפר יקבל משקל שכנגד.

שערו בנפשכם שקיים אדם שמעולם לא שמע את שמו של ישוע כריסטוס, דבר ממה שנמסר בבשורות, אך מבין את ההבדל התהומי בין טבע החוכמה והעוצמה, לבין טבע האהבה. אדם כזה, גם אם אינו יודע דבר על המיסטריה של גולגותה, הנו נוצרי במובן האמיתי ביותר. אדם היודע שהאהבה קיימת כדי לשלם חובות ואינה מביאה כל רווח עבור העתיד, הוא נוצרי אמיתי! להיות נוצרי פרושו – להבין את טבע האהבה! התיאוסופיה[1] לבדה, מדע הרוח לבדו, עם תורת הקארמה וההתגשמות מחדש, יכולים להפוך אותנו לאגואיסטים גדולים אם אימפולס האהבה, אימפולס הכריסטוס אינו מתווסף לכך. רק כך יכולים אנו לרכוש את הכוח להתגבר על האגואיזם שנוצר על-ידי מדע הרוח. שיווי המשקל מושג על-ידי הבנת אימפולס הכריסטוס. מדע הרוח ניתן כיום לעולם משום שהוא נחוץ לאנושות; אך חבויה בו סכנה גדולה בכך – שאם יטופח ללא אימפולס הכריסטוס, ללא אימפולס האהבה – בני-האדם אך יגבירו את האנוכיות שלהם, רק יולידו אנוכיות שתימשך אפילו מעבר למוות. מכאן אין להסיק שלא צריך לטפח את מדע הרוח; אלא צריך ללמוד ולהכיר בכך שהבנת הטבע המהותי של האהבה הינה חלק בלתי נפרד ממנו.

מה למעשה קרה במיסטריה של גולגותה? ישוע מנצרת נולד, חי כפי שנמסר בבשורות וכאשר היה בן שלושים התרחשה הטבילה בירדן. מכאן שהכריסטוס שכן שלוש שנים בגופו של ישוע מנצרת והגשים את המיסטריה של גולגותה. אנשים רבים סבורים שצריך להתייחס אל המיסטריה של גולגותה במונחים אנושיים בלבד, בהאמינם שהיה זה מעשה ארצי, מעשה המשתייך לתחום הארצי. אבל אין זה כך. אך ורק מנקודת המבט של העולמות העליונים ניתן לראות את מיסטרית גולגותה באורה הנכון וכיצד באה לאדמה.

הבה נחשוב שוב על התחלת האבולוציה של האדמה ושל האדם. לאדם הוענקו כוחות רוחיים מסוימים – ואז פגש בו לוציפר. בנקודה זו אפשר לומר: האלים שקידמו את האבולוציה וויתרו על ה"כל-יכולות" שלהם לטובת לוציפר, כדי שהאדם יוכל להיות חופשי. אך האדם שקע לתוך החומר, עמוק יותר ממה שיועד לו. הוא נשמט מאלי הקדמה, נפל עמוק יותר ממה שתוכנן עבורו. כיצד, אם כן, יכלו אלי הקדמה למשוך את האדם לעצמם שוב? כדי להבין זאת עלינו לחשוב, לא על האדמה, אלא על האלים המתייעצים יחדיו. לא עבור האלים ביצע הכריסטוס את המעשה שמשך את האדם חזרה לאלים. מעשהו של לוציפר בוצע בעולם העל-חושי; מעשהו של כריסטוס בוצע אמנם בעולם העל-חושי, אך גם בעולם הפיסי. היה זה הישג שמעבר לכוחו של אדם כל שהוא. מעשהו של לוציפר היה מעשה אשר שייך לעולם העל-חושי. אך הכריסטוס בא למטה, לאדמה, לבצע את מעשהו כאן, כאשר בני-האדם הנם אלה שצופים במעשה. המיסטריה של גולגותה הנה מעשה האלים, עסק של האלים אשר בני-האדם צופים בו. שערי שמיים נפתחו ומעשה האלים זרח דרכם. זהו המעשה האחד והיחיד על האדמה שהנו על-חושי כולו. אין פלא, אם כן, שהללו שאינם מאמינים בעל-חושי אינם מאמינים במעשה הכריסטוס. המעשה של הכריסטוס הוא מעשה האלים, מעשה שהם עצמם ביצעו.

כאן מונחת התפארת והחשיבות המיוחדת של המיסטריה של גולגותה, ובני-האדם הוזמנו להיות עדים. לא נמצאו לכן כל ראיות היסטוריות. בני-האדם ראו את המאורע רק בהיבט החיצוני שלו; אבל הבשורות נכתבו מתוך חזיון על-חושי ולכן אלו שאין להם תחושה של מציאות על-חושית כה בקלות מתכחשים להן.

המיסטריה של גולגותה כעובדה מוגמרת, היא אחת החוויות הנשגבות ביותר בעולם הרוח. המעשה של לוציפר שייך לזמן בו היה האדם עדיין מודע לכך שהוא עצמו משתתף בעולם העל-חושי; מעשה הכריסטוס בוצע בקיום החומרי עצמו – הוא מעשה פיסי ורוחי גם יחד. אנו יכולים להבין את מעשהו של לוציפר באמצעות החוכמה; הבנת המיסטריה של גולגותה היא מעבר להשגתה של החוכמה לבדה. גם אם כל החוכמה של העולם הזה תהיה שלנו, עדיין עשוי מעשהו של כריסטוס להיות מעבר לתפיסתנו. האהבה הכרחית עבור הבנה כלשהי של המיסטריה של גולגותה. רק כאשר האהבה זורמת לתוך החוכמה ואז שוב זורמת החוכמה לתוך האהבה, ניתן לתפוס את טבעה ומשמעותה של המיסטריה של גולגותה – רק כאשר חייו של האדם מתקרבים לקצם, מגלה האדם את אהבת החוכמה. אהבה מאוחדת עם חוכמה – זהו הדבר שאנו צריכים, בעוברנו דרך שער המוות, כי ללא חוכמה, מאוחדת עם אהבה, אנו מתים בכל אמת ואמת. פילו – סופיה, פילוסופיה, היא אהבת החוכמה. החוכמה העתיקה לא הייתה פילוסופיה, כי לא נולדה באמצעותה אהבה אלא באמצעות התגלות. אין דבר כזה – "פילוסופיה מזרחית" – אלא "חוכמה מזרחית". פילוסופיה, כאהבת החוכמה, באה לעולם עם כריסטוס: כאן נכנסת חוכמה הנובעת מאימפולס האהבה שבא לעולם כאימפולס הכריסטוס. אימפולס האהבה צריך לבוא לפעולה כעת בתוך החוכמה עצמה.
החוכמה העתיקה, שנרכשה על-ידי הרואה הרוחי באמצעות התגלות, באה לידי ביטוי במלים הנשגבות מתוך התפילה המקורית של המין האנושי: Ex Deo Nascimur – אנו נולדים מהאל. זוהי חוכמה עתיקה. כריסטוס, שבא מממלכת הרוח, איחד חוכמה עם אהבה ואהבה זו תתגבר על האנוכיות. זוהי מטרתו. אבל דבר זה צריך להיות מוצע באופן עצמאי וחופשי מישות אחת לאחרת. ולכן - תחילת תקופת האהבה מתלכדת עם תחילת תקופת האנוכיות. מקורו של היקום ומוצאו באהבה. האנוכיות הייתה נצר טבעי ובלתי נמנע של האהבה. אך בבוא הזמן אימפולס הכריסטוס, אימפולס האהבה, יגבר על יסוד הפירוד שחדר לתוך העולם ובני-האדם יוכלו להיות, בהדרגה, שותפים בכוח זה של אהבה. במלים המונומנטליות של כריסטוס אנו חשים אהבה הנמזגת ללבבות אנוש:

"כי בכל מקום אשר שנים או שלושה נאספו בשמי, שם אני בתוכם" (מתי, יח' 20)

באופן דומה, מהדהדת האמרה הרוזיקרויצרית העתיקה לתוך אהבה הצמודה לחוכמה: In Christo Morimur – בכריסטוס אנו מתים.

באמצעות יהוה, נועד האדם מראש לקיום בנפש-קבוצתית; האהבה חדרה לתוכו בהדרגה, דרך קשר-הדם; באמצעות לוציפר הנו חי כאישיות. במקור, אם כן, האדם חי במצב של איחוד ואחר-כך במצב של פירוד, כתוצאה של העיקרון הלוציפרי המטפח אנוכיות, עצמאות. יחד עם האנוכיות בא הרוע לעולם. כך זה היה צריך להיות, כי ללא רוע, האדם אינו יכול לאחוז בטוב. כאשר האדם משיג ניצחון על עצמו, מתאפשר גילוי האהבה. לבני-האדם הלכודים באגואיזם הגובר, הביא הכריסטוס אימפולס, עבור ניצחון זה על עצמם וגם כוח לגבור על הרוע. המעשים של כריסטוס מביאים שוב יחדיו, את אותם האנשים שהיו נפרדים עקב האגואיזם והאנוכיות. אמת הדבר, המלים הבאות של כריסטוס עוסקות במעשים של אהבה אמיתית במובן העמוק ביותר של המלה:
"וכל אשר יקבל ילד אחד כזה בשמי אותי הוא מקבל" (מתי, יח' 5)

המעשה האלוהי של האהבה זורם חזרה אל העולם הארצי; וככל שעובר הזמן, במקום כוחות של ניוון פיסי ומוות, תוחדר ותתמלא האבולוציה של המין האנושי בחיים רוחיים חדשים, בעזרת מעשה זה – מעשה שבוצע, לא מתוך אגואיזם אלא רק מתוך רוח האהבה. Per Spiritum Sanctum Reviviscimus – ברוח הקודש נתחיה שוב.

ובכל זאת יתבסס עתיד האנושות על משהו, נוסף על האהבה. שכלול רוחי יהא עבור האדם הארצי המטרה הראויה ביותר לשאוף אליה – (דבר זה מתואר בתחילת מחזה המסתורין השני שלי, מבחן הנפש) – אך כל מי שמבין מהם באמת מעשים של אהבה, לא יאמר שחתירתו שלו לשלמות הנה חסרת אנוכיות. חתירה לשלמות מקנה כוח לישותנו ולאישיות שלנו. אך הערך שלנו עבור העולם צריך להיות מבוסס כולו על מעשים של אהבה, לא על מעשים הנעשים למען שכלול-עצמי. בל נשלה את עצמנו בעניין זה. כאשר אדם שואף ללכת בעקבות הכריסטוס בדרך אהבת החוכמה, החוכמה שהוא מקדיש לשירות העולם תשפיע באמת, במידה והיא מלאה באהבה. חוכמה ספוגה באהבה, המקדמת את העולם ומוליכה את העולם אל הכריסטוס – אהבת חוכמה זו מרחיקה גם את השקר. כי השקר הנו ההפך הגמור של העובדות הממשיות ואלו המתמסרים באהבה לעובדות אינם יכולים לשקר. לשקר יש שורשים באגואיזם – תמיד וללא יוצאים מהכלל. כאשר, באמצעות האהבה, אנו מוצאים דרכנו לחוכמה, מגיעים לחוכמה באמצעות הכוח הגובר של כיבוש עצמי, דרך אהבה חסרת אנוכיות. כך נהיה האדם לאישיות עצמאית. הרשע היה אדמת התשתית שלתוכה יכול היה לזרוח אור האהבה; אך זוהי האהבה אשר מאפשרת לנו לתפוס את משמעותו ומקומו של הרוע בעולם. החשכה מאפשרת לאור לבוא לידיעתנו. רק אדם חופשי באמת יכול להיות לנוצרי באמת.

[1] בקשר לשימוש במלה "תיאוסופיה", מצוטטת כאן הפיסקה הבאה מן המבוא של רודולף שטיינר לספרו תיאוסופיה: "האדם קורא 'אלוהי' למקום הגבוה ביותר שאליו הוא יכול לשאת את עיניו. ובאותה דרך או אחרת, הוא צריך לחשוב על גורלו הנעלה ביותר כקשור עם אלוהות זו. מכאן, חוכמה זו המגיעה מעבר לחושי ומגלה לו את ישותו שלו, ועמה את מטרתו הסופית, צריכה להיקרא 'חוכמה אלוהית' או 'תיאוסופיה'. ללימוד התהליכים הרוחיים בחיי האדם וביקום, אפשר להשתמש במונח מדע הרוח. כאשר, כמו בספר זה, אנו ממצים ממדע הרוח תוצאות מסוימות אלו שמתייחסות לגרעין החי של ישות האדם, אפשר להשתמש בביטוי 'תיאוסופיה' לציון תחום זה, משום שכך השתמשו בו מאות בשנים".