על חינוך ולדורף - ראיון עם הגב' סטפני אלון

פורסם בחיים האנתרופוסופיים

זה בדמי לכתוב על עצמי מעל גבי העיתון, אבל, מאז הפכתי לאם התעוררו בי שאלות רבות, חלקן בנושאי הגבולות ואפשרות הבחירה לילד. מאז שהתוודעתי לחינוך וולדורף לפני כשנה (הילדים מתחנכים שם), עלו שאלות חדשות בנוגע לחינוך זה. הראיון בא בעקבות המחשבות והתהיות שעלו, נקודת המבט שנותנת הגב' סטפני אלון היא אמנם "על קצה המזלג"– אך בהחלט חומר למחשבה, להגות וכל אחד במידה האפשרית לו - ליישום. תודות רבות.

שאלה: כיום נפוץ בעולמנו, שהורים נותנים לילד לבחור "בין שני דברים". חינוך ולדורף טוען שהבחירה מכבידה על הילד הרך (תקני, בבקשה אם זה לא נכון), ולכן עדיף לא לתת לבחור. – 

איך מוצא איש החינוך את האיזון בין "כח הכבידה" של הבחירה המונחת על כתפי הילד, לבין כך שלא ירגיש שהרצון שלו בלתי חשוב? אם אני שואלת ילד מה אתה רוצה לשתות, מיץ תפוזים או מים? ודאי שיש לו העדפות כלשהן. יכול להיות שאתן לו מה שאני חושבת שכדאי לשתות בעוד הוא סבור אחרת – האם הוא לא ירגיש במקרה כזה, שרצונו אינו חשוב? או שיש כאן תרגול עבורו להרגיש אמון בי כמורה או הורה מבוגר?

תשובה: האינדיבידואליות של הילד בוחרת כל הזמן: הורים, משפחה. בשנים הראשונות של חייו לומד הילד ע"י חיקוי, אבל הילד הקטן אינו מחקה באופן טכני, לא אוטומטי. כבר שם יש סלקציה אישית, או בחירה אישית מתוכה בוחר הילד את דוגמאות החיקוי שלו. ילד נולד למשפחה. הוא יחקה מישהו מסוים יותר מאשר את האחר, יש כאן כבר משהו מאוד אינטואיטיבי בלתי מודע ומאוד אישי בבחירת הדוגמאות שלו. בחירות בילדות המוקדמת אלו בחירות לא מודעות של האינדיבידואליות של הילד, ואפשר לחוש בבחירות אלו הרבה חכמה.

 לעומת זאת, הבחירות המודעות של הראש הן תהליך ארוך מאוד של התעוררות, עומס יתר בגירויים; זה מעמיס על הילד ומקשה על בחירותיו. דבר זה מביא להתעוררות מוקדמת אצלו, מה שאינו בריא עבור התפתחותו ההרמונית והשלווה.

מצד המחנך/ההורה נדרשת הרגישות מתי וכמה גירויים לתת לילד לבחירה; הדבר צריך להיעשות מתוך מודעות.

יש לזכור שבחינוך שום דבר אינו שחור לבן; אלא אנחנו שואפים שחינוך ייהפך לאמנות וכאן צריך הרבה תרגול ורגישות.

מהי הדרך ליצור גבולות בדרך הנכונה ואיך להתייחס לסרובו של הילד להענות לנו?

תשובה: הורה מתעורר בוקר אחד ושוב איננו לבד, פתאום יש ילד במשפחה ומה עושים איתו? אין קורסים להיות הורה, יש קורסים לגננים או לנגרים אולם, ההורה צריך להסתמך על תחושותיו יותר מאשר על ידע ממשי.

יש הרבה בלבול לגבי הגבולות; לפני שנים הגישה הייתה להרשות הכל, לא לשים לילד גבולות בכלל; התברר בדיעבד שהגישה הייתה מוטעית ביותר. עכשיו קיימת גישה הפוכה ורבים פונים לקוטב השני של איסור וחינוך נוקשה.

התפיסה שלנו ביחס לילדות המוקדמת, מהמקום בו אנו נמצאים, מבינה שהילד בא לעולם עם אמון גדול שנעזור לו להכיר את העולם והוא בא מעולם שאין בו זמן ומרחב. הכניסה של הילד לתוך העולם שלנו היא קשה מאוד וההבדל בין העולמות גדול. אנו יכולים לעזור לילד להבין את העולם ולהרגיש בטוח בתוכו, ובתוך הבטחון הזה לנוע חופשי ולהרגיש טוב בתוך הגוף שלו והסביבה שלו. אנו מייצרים סדר ברור בחוויה של זמן ומרחב, כי בלי חוויה עוטפת של המרחב וללא האלמנט העוטף שקיים בריתמוס הזמן, הילד יכול לחוות איבוד ולפתח תלות ופחדים. קביעות בזמן ובמרחב חשובה. דברים מסויימים מתרחשים בזמן מסויים או דברים נמצאים במקום מוגדר, דרך זה הוא לומד להכיר את העולם. אם הכול משתנה כל הזמן, אין מקום קבוע לדברים, אין קביעות בעשיית דברים – אין לילד אחיזה בטוחה. הסידור הברור במרחב ובזמן יכול לתת לו את הבטחון שהוא זקוק לו. אלה הם הגבולות שהדברים ברורים ויש סדר בעולם, סדר נעים. 

גבולות בחיי הילד זה לא אומר שזה חינוך של "לא". גבולות זה לא משהו שבהכרח מכביד, אלא הוא בא לשמור. לא סתם יש לנו בית, כי בית נותן לנו בטחון. בגיל הרך אנו הרבה פעמים יכולים להימנע מלהגיד לא, על ידי כך שמעבירים את תשומת ליבו של הילד למשהו אחר. הילד סקרן ורוצה להכיר ולהרחיב את ההתנהגויות שלו. כמובן זה איננו אומר שמול סכנות לא נבלום את הילד מלגרום לעצמו נזק; ילד רוצה להגיע למקום מסוכן וכדי לשמור עליו צריך לעצור אותו, אפשר בסיטואציה הזו, בלי להשתמש במילה "לא", להציע לו אלטרנטיבה אחרת. לא לקחת ממנו בלי להציע לו משהו אחר; נוכל להציע לו פעילות אחרת בכל סיטואציה בה אנו רוצים לעצור אותו מלבצע משהו מסוכן: תמיד כשלוקחים ממנו פעילות אחת נציע לו את האופציה האחרת. 

חינוך מיוחד בגנים  

במסגרת של ביה"ס ישנן כיתות של חינוך מיוחד, אך במסגרת של גן בארץ ראיתי שאין מסגרת כזו (אולי בחו"ל יש, ותקני אותי בבקשה אם יש כאן טעות).

ולכן נשאלת השאלה, האם ילדים בעלי צרכים מיוחדים משולבים בתוך מסגרת של גן ולדורף רגיל? ואם כן, מה מקומם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים במסגרת כזאת של גן כשמסביבם יש ילדים שאינם כאלו? מהי דרך הטיפול בהם? האם המסגרת יכולה להכיל אותם וכיצד היא עושה זאת?

תשובה: רואים היום במוסדות חינוך ולדורף בארץ תהליך מתמשך של התפתחות; דברים שלא היו אתמול, קיימים היום ודברים שעדיין אינם היום, יהיו מחר... בחו"ל קיימים גנים עבור ילדים בעלי צרכים מיוחדים.

באופן כללי המגמה היא של אינטגרציה של ילדים עם צרכים מיוחדים בתוך גני הילדים הרגילים. באופן כללי שואלים היום גננים וגננות את עצמם האם אין היום יותר ילדים בעלי צרכים מיוחדים מאשר היו בעבר. כל גן מוצא את עצמו כגן מרפא: הגן כמקום תרפויטי, באופן כללי. 

ובאשר לילד מסוים, זה כמובן עניין אישי וגם נשאלת השאלה אם הגננת יכולה להכיל את הבעיה המסוימת של הילד עם הצרכים המיוחדים.

שאלה: במסגרת של גן ולדורף שהמגמה בו היא לשמור על שקט (תקני אותי, בבקשה, אם יש כאן טעות) על מנת לאפשר לכל ילד ליצור ולהמשיך בעבודתו, כיצד מתייחסים אל ילד שהוא היפראקטיבי, ו/או עם בעיות של קשב וריכוז, בשעה שהצורך של הילד הוא בפעילות פיסית: ריצה, קפיצה וכדומה?

כמו כן ילד שאינו מוגדר קלינית ככזה, מהי דרך הטיפול בו?

תשובה: השקט בגן אינו שקט טכני, אלא אמורה להיות רגיעה שנוצרת מתוך השקט הנפשי שקיים אצל המחנכים, שמתוכו אפשר למצוא את האיזון והמרפא לילד התנועתי. מרחב של שקט שנובע מתוך כך שיש למחנך זמן – שפותח את הנפש לצרכים של הילדים, זה מוביל גם לשקט ולאווירה יותר רגועה, זה כמובן אינו נובע מהמשמעת של השקט. כאשר יש ילד עם חוסר שקט צריך לשאול בעצם – מאין בא חוסר השקט הזה? האם הילד פתוח יותר מדי והרשמים הם חזקים או רבים מדי, ומתוך זה הם מעוררים בו פחד ואי-שקט, עודף של רשמים שהילד אינו מסוגל לעכל נענה על ידו עם חוסר שקט, או, לעומת זאת, ילד שעבר בגיל רך מאוד חוויה קשה מדי בשבילו, הוא סוגר את עצמו בעולם התנועה של עצמו, ואז הוא אינו פתוח להקשבה; הוא תפוס בתוך הדפוסים התנועתיים שלו ואינו פנוי לעולם סביבו.

שאלה: הביטוי העצמי של ילד אינו צריך לבוא לידי ביטוי, ועדיין לא האינדיבידואליות שלו, ובכל זאת כל ילד הוא עולם בפני עצמו, עם רצונות וצרכים שונים.

 כיצד אפשר בחינוך ולדורף למצוא איזון בין העולם הפנימי של הילד לבין הפעילות השוטפת של הגן. לדוגמא, ילד שהוא כריזמטי ובעל חוש מנהיגות, איך ניתן לו להיות הוא עצמו בגן מבלי שידחיק את היכולת הזו?

תשובה: מתח זה רק גדל כל הזמן ונמצא גם בין מבוגרים בקבוצה, זהו גם מה שמרתק כל כך בשאלה החינוכית. אפשר להוסיף עוד, איך אומר את זה, אני רוצה לענות, אבל התשובה איננה כמו מתכון, בסך הכל האינדיבידואל יכול להעשיר את הקבוצה והקבוצה עוזרת לפתח ולגלות את המיומנויות שלו. אולי אפשר לומר, שהקיום החברתי בעצם מאפשר לנו להתפתח כבני אדם רק בתוך קבוצה, משפחה, גן – זה לא משנה, אבל המסגרות האלה הן אלו שתומכות בנו בהתפתחותנו. לבד – לא היינו יכולים, בעצם, להתפתח. לקבוצה יש את היכולת להיות פוטנציאל לטיפוח האינדיבידואליות. מנגד, ניתן לפעמים לראות בחברה קבוצות מסוימות שבולמות את התפתחותו של היחיד. חינוך ולדורף רואה תפקיד מרכזי ב"אינדיבידואליזציה, לא על חשבון הזולת, אלא תודות לזולת וגם להתפתחות כאינדיבידואל עבור הזולת"! זהו התפקיד המרכזי – זהו המסר, וכמובן יש לזכור שבכל גיל יש לכך ביטוי שונה.