המידול כביטוי לישות הפנימית של הילד | ד"ר אליזבט קליין

לאחר התחלפות השיניים, הכוחות המעצבים ששהו עד עכשיו בגוף הילד, משתחררים וממשיכים לפעילויות נוספות. להבין את התמרת הכוחות המעצבים הללו כפי ששטיינר מסביר ומפרט, הוא הכרחי בשביל עבודה פדגוגית. הכוחות האלו הם שמאפשרים לילד ללמוד כתיבה, ציור, רישום ובנוסף עוזרים לו לבנות מושגים חדשים ולשמר התרשמויות בזכרון שלו. הכוחות המעצבים מחפשים דרך לפורקן בעבודה ולכן טוב לתת לילדים בכיתות הנמוכות לפסל מפעם לפעם. התשוקה ללוש דבר מה לכדי צורה זורם ישר מתוך קצות אצבעותיהם וכאן ניתנת לנו הזדמנות טובה ללמוד כיצד הכוחות המעצבים עובדים בתוך הילד. 
כשהתחלנו לפסל בכתה א' הנושא היה דמות של ילד קטן. קודם כל, כל ילד לקח כדור שעוות דבורים, בצבע שהוא בחר לבדו והחזיק את הכדור בידיו. באותו רגע נקראתי לצאת מן השיעור והייתי מוכרחה להשאיר את הילדים לבדם. להפתעתי הרבה כשחזרתי לכתה ילד אחד פיסל דמות משעווה אדומה בעלת שתי ידיים ענקיות פרוסות באוויר ושתי רגליים ארוכות. 
"סיימת? לא חסר לך משהו בדמות שלך? פשוט הסתכל על עצמך ותראה" 
אבל הילד לא שם לב שלדמות שלו אין ראש. הוא היה ילד משונה. אתאר אותו בקצרה. מהיום הראשון הוא היה מפריע בכיתה. היה לו לב טוב אבל היה יכול לבעוט פתאום במישהו מבלי להיות מודע לזה. המעשים שלו היו ללא מודעות כאילו הרצון שלו עבד ללא הכוונה או הגיון. הוא באמת היה "חסר ראש", כמו הדמות שהוא פיסל, שלמעשה הציגה תמונה של הכוחות ששלטו בו. הוא היה כולר בטמפרמנט שלו וכוח הרצון הבלתי נשלט שלו גרם להרבה הפרעות בסביבתו. אף על פי כן, במחווה של הדמות שהוא יצר היתה פעילות מדהימה. בהצעתי הילד קיבל אישור להכות את השטיחים בבית. אצל ילד אחר בדיוק ההפך נראה מדמותו. הראש של הדמות שלו היה גדול מדי, הידיים והרגליים מעין גדמים. הילד הזה חי בתוך עולם פנימי משלו, הוא היה חולמני. הוא נע כמו שבלול אך נשמתו היתה מלאה בתמונות יפיפיות. הוא היה נופל לעיתים תכופות בשל כפות רגליים צרות ושטוחות אבל כשנשאל מה הוא רוצה להיות כשיגדל היה קורן ועונה: "אסטרונום" (חוקר גרמי שמיים ומבנה היקום). 
המקרה הבא מאד אופייני לילד הזה: פעם כשהכתה שלו הציגה את האגדה "הרועה הקטן" חיפשנו מישהו שיתאים לתפקיד המלך. בסוף השיעור הוא ניגש אלי ואמר בקול נמוך "את מוכרחה לתת לי להיות המלך, כי קודם כל אני יודע איך מלך מדבר ושנית, אני יודע איך מלך הולך". ולמרות הקשיים שהיו לו בעבר בדיבור, הוא שיחק את תפקיד המלך בהצלחה רבה דרך האיכות מלאת החיים של דמיונו. כשמסרו לו את כתר הזהב הוא חווה ריגוש אדיר. 
הילד הזה חי מאד חזק בדמיון שלו, בכוחות של הראש. היה לו ראש מאד גדול כך שגם כאן הדמות שילד פסל היה שיקוף אמיתי של כוחות הנמצאים בו. 
שתי הדוגמאות הנ"ל הן קוטביות. כשנזכרים בתיאור של שטיינר של הסידור של האירגון האנושי, הוא מתאר את 'האירגון של הראש' יחד עם מערכת העיצבית-חושית ככר למחשבה. 'האירגון של החזה' כפעילות ריתמית כבסיס פיזי לרגשות, ומערכת הגפיים והעיכול כנושאים את הרצון. הוא הראה שעליונות של אחד הקטבים עלול ליצור טיפוסים חד צדדיים. כך ששתי היצירות של הילדים היו עדות לקוטביות בתוך האירגון האנושי. 
דוגמה שלישית נמצאת בין שתי הדוגמאות הנ"ל. מדובר בעבודה של ילד עירני ונמרץ ביותר, אך לילד פלגמטיות שזורה בתוך הטמפרמנט הכולרי שלו. ההתפרצויות שלו לא היו כמו של הילד הראשון, פחות כאוטי, ועל אף שהוא היה תוקפני, הוא היה יותר מתחשב. בדמות שלו ניתן היה לראות שעל הגוף הענק התחבר ראש בצורת קונוס והתארך כמידת ההתחשבות שבו. ילדה שמנמונת ורגועה עם טמפרמנט פלגמטי הגישה לי את עבודתה במבט קורן. היא הכינה דמות קטנה ומשעשעת עם בטן קטנטנה בצורת כדור מודגשת ע"י כפתורים קטנטנים. הדמיון בין הילדה לדמות הפלסטית שלה במקרה הזה כ"כ גדול שאין צורך להמשיך... הדמות החמישית כפופה ומכונסת בתוך עצמה היתה עבודתו של ילד מלנכול. 
גם כאן אפשר היה לראות את קשר הממשי בין הטמפרמנט של הילד ועבודתו. הטמפרמנט מחובר לכוחות הפנימיים ואלה פועלים על הילד. לכן שהוא עובד הם עובדים יחד איתו ויוצרים דמות בדמותו שיכולה לגלות לנו הרבה אודותיו ולעזור מאד למורה. בשיעורים הראשונים בגילאי שבע, הקשר בין האופי הפנימי וההבעה החיצונית נראה בברור. לא רק הדמויות הגמורות שונות באיפיונם, גם בשיטות העבודה מגלים הבדלים אופיינים. 
פעם כשהאגדה על הנחש הלבן סופרה, הילדים היו אמורים להכין צורה של צדף ובו טבעת, ששלושת הדגים הביאו אל החוף. הילדים חולקו לקבוצות של טמפרמנטים וכך אפשר היה להבחין ביתר קלות במאפיינים שלהם. קבוצה אחת שלמה ישבה לקשט בשקדנות את שולי הצדף בקצות אצבעותיהם. אלה היו ילדים סינגוונים, ילדים המזיזים את ראשם במהירות של ציפור, המגלים הכל בבת אחת, אך אינם מתמידים. רובם בעלי גוף רזה, גפיים עדינות ועירנות. ילדים כאלה חיים לרוב במערכת העיצבית-חושית שלהם. חוויותיהם נוגעות רק על פני השטח בפריפריה של גופם. היה מאד בולט בשיעור כמה חוש המישוש חי אצלם במודע, עד קצות האצבעות. ממולם ישבו קבוצה של ילדים אשר חפרו לתוך השעווה בעזרת האגודלים ואפילו באגרופים. הם עבדו קשה, פניהם אדומים ורציניים. הם נהנו לחורר לעומק את החומר, צורות חיצוניות עם שוליים עבים ומגושמים. מרוב התלהבות ילד אחד אפילו ניקב את השעווה עד התחתית. עבודת החירור והחילול היו עיקר העניין לקבוצה הזאת. לילדים הסנגווינים זה היה קשה מדי… כפי שהרוח יוצרת את אדוות הגלים, כך ילדים סינגווינים אוהבים לעבוד על פני השטח. הקבוצה השניה היא ילדים כולרים. הם חיים יותר בתוך הגוף שלהם. הם פחות מחוברים לחושים ויותר לדם. אלה ילדים שאוהבים בתחילת השיעור לחמם את השעווה בידיהם. הם אוהבים לעזור לילד המתלונן ש"השעווה שלי אינה רכה מספיק" בעזרת ידיהם החמימות... מזוית פדגוגית אפשר להשיג הרבה משיעורים כאלה. למשל, ילדה סינגווינית אמרה שסיימה לעבוד. השוליים היו יפיפיים אבל האמצע היה עבה וחסר צורה, הצדף היה שטוח. הילדה הזאת היתה צריכה להרגיל את עצמה לפסל בנמרצות לעומק השעווה. הראתי לילד אחד שהכין צורה כבדה ועמוקה דוגמא לעבודה יפיפיה של ילד אחר ואמרתי לו "אתה צריך לקשט את שלך יפה כמו זה" וכך הילד המגושם היה צריך לנסות להפוך את אצבעותיו לעדינות וניידות. רוב הילדים הכינו סירת צדף פתוחה. ילדה מלנכולית נתנה לי את עבודתה, עשויה שעווה לבנה, כשהצדף שלה סגור. היא השאירה פתח דק שדרכו ניתן היה לראות את הטבעת. נאמר לה: "כשהצדף סגור הטבעת לא יכולה לנצוץ אל המים." הילדה הבינה ופתחה את הצדף שלה. 
הילד אשר פיסול דמות ללא ראש היה המום כאשר הוא בסופו של דבר גילה זאת. את האחרים זה שעשע והם צחקו "הוא שכח את הראש!" אך לילד עצמו היה זה הלם מועיל. עזרה הניתנת בצורה כזו נכנסת יותר עמוק לישות הילד מאשר מילים. זה אפשרי בשיעורי הפיסול להבהיר משהו דרך עיצוב צורות, דרך הפעולה עצמה. זה חודר אל הילד אולי אפילו אל תוך הגוף הפיזי שלו. לא רק שילדים העובדים בפיסול מגלים את הכוחות המעצבים בתוכם, אלא שגם אפשר דרך עבודת הפיסול לעבוד עם הכוחות הללו בדרך מרפאת ומתמירה ולבנות במהלך השיעורים תמונה של האדם החי בהרמוניה. חשיבה דרך מידול (פיסול) החשיבה היא במהותה ביטוי של תנועה זורמת. כאשר החשיבה מתעכבת על תוכן מסויים או צורה מסויימת, היא מייצרת רעיון. רעיון, כמו כל צורה בסיסית, עולה בתהליך של זרימה עד שהיא מתגבשת לצורה. עיצוב דגמים כפי שמתואר בספר זה היא דרך אמנותית המשלבת חשיבה, רגישות ופעולה לחקור באופן חופשי וללמוד על העולם ועל עצמנו. קודם לכן השתמשתי במטאפורה של שטיח קיר ארוג כדי לתאר את המורכבות המלבלבת של הרשת (networking) של המוח שלנו. ה"אריג" הזה עטוף כולו בקפלים ושכבות מרובות, כמו גוש רטוב וסדוק בתוך נוזל מוח- שדרתי. זה נראה יותר כמו גוש חימר לבן אפרפר מאשר כל דבר אחר. כוחות עיצוב האיברים בגופנו ביצעו את עבודתם המיוחדת בפיסול שני החלקים הסימטרים של המוח, את הקורפוס קולוסום ואת גזע המוח. בנוסף, המוח שומר על "פלסטיות" או גמישות ללמידה בשיטות שונות לאורך כל החיים. במקרים מסויימים הוכח כי אחרי תאונה ופציעה המוח יכול לפצות ולהסתגל לתנאים החדשים. לאור אופיו הפלסטי אפשר לנסות למדל את המיבנים של מערכת העצבים שלנו כמו אריגה. בדומה אפשר להתיחס ליצירת צורות של מחשבה ואריגה או סריגת חוטים של מחשבות יחד. אריגה, סריגה, עיצוב צורה הם מאפיינים את עבודות היד. אני טוען שמדובר ביותר מאשר מקריות או מטאפורה. עבודת פיסול בידיים מחצינה את תהליך החשיבה באופן חוויתי ועוצמתי. כשאנו מפסלים חימר אנו בעצם עוברים איתו תהליך של חשיבה בשלבים. המוח שלנו פועל רבות ובעצמו משתנה ומתהווה מבפנים. כמו מנתחת בעלת ידע מיוחד שמחזיקה את האיברים בידה, גם לנו יש חוויה מוחשית של צורות מורכבות שלא ייתכן שיש לנו רק מהסתכלות. 
חוויית המישוש הראשונית קשורה לדרך שבה אנו בונים את היסודות הראשוניים של הקוגניציה שלנו. וילסון מתאר למידה מוקדמת כך: האינטראקציה בין היד לבין חפצים בעולם האמיתי היא מעוררת את מה שאנו קוראים "רעיונות." התהליך הזה מתחיל בגיל מוקדם ובד"כ מתואר כשלב הכרחי בהתפתחות הסנסורי מוטורי או קשר עין יד. אנשים רבים לא מתארים לעצמם שלתינוק שעדיין אינו מדבר יהיו רעיונות, מפני שהם חושבים שרעיונות צריכים להיות מחוייבים לשפה פורמלית. הרעיונות למעשה קשורים להתפתחות יחסי הגומלין של הגוף עם העולם. (וילסון) מידול צורות גיאומטריות או טופולוגיות מכניס אותנו ללמידת שפה עמוקה, שקטה, של תנועה וכוחות רצון אינטואטיביות. אפשר להשוות את זה לחוויות עוצמתיות ללא דיבור במוסיקה. (מידול הוא סוג של מוסיקה מתקדמת שהצורות שלה נעשות קפואות בסוף). פעילות ארכיטיפית כזו מתגברת ומהדהדת במעמקי האינטלגנציה שלנו. אנו מרגישים רעננים כי יצרנו קשר עם העולם בדרך ישירה ומיידית. העולם בידיים שלנו. אנו נכנסים אל מקורות הידע והלמידה שהכרנו כשהיינו מאד צעירים. היופי בידיים הוא שהן מדברות שפה אוניברסאלית בסיסית. זאת השפה של הילודים, השפה שלפני הדיבור. לכל אחד מאיתנו היתה את השפה הזו אחרת היינו מתים. (וילסון) אין כמו לעבוד עם חומר קדמוני כחימר ולחדור אותו בתנועות של צורות אוניברסליות. אנו בהתרגשות גדולה מהחופש שיש לנו לגלות ולמצוא מחשבות ולהשתמש באינטואיציות העמוקות ביותר של ידינו האנטלגנטיות. וריאציות אינסופיות אפשריות כשאנו לומדים לאלתר בחופשיות. אנו בתוך תהליך של התמרת החומר בזמן ובמקום, מעוצב על ידי האנרגיה והתנועה של ידנו. אנרגיה, מסה, חלל וזמן = כל מה שנחוץ כדי להשלים את עקרונות איינשטיין שהיקום הוא האור, או ההארה... את זה ניתן להשיג אם נעסוק באופן ישיר ומכוון בצורות ותבניות חיות ומשתנות, מפני שבתהליך הזה אנו בונים ומתרגלים את התבניות, הגיאומטריה והטופולוגיה ואת העקרונות האירגוניים ועיבוד של התפקודים הגבוהים במוח. צורות פלסטיות הן רעיונות ורעיונות הם צורות פלסטיות. מידול הוא דרך חשיבה וחשיבה היא מידול. בסופו של דבר המידול משנה את המוח שלנו ואת התודעה, ומלמד אותנו להבין מערכות ואורגניזמים חיים שלמים ומשתנים. היכולת הזו חסרה כיום מול האתגרים האקולוגיים העולמיים. אני מאמין שאינטלגנציה מידולית וידנית, תעזור לפתח הסתכלות חדשה על תבניות חשיבה שאותם נצטרך במאה הבאה, שהיא מאה רבת חשיבות. דרך צורות חשיבה ותודעה גמישות ומורפולוגיות נוכל באמת לחיות בדו קיום על כדור הארץ היקר שלנו, שגורלו נמצא בידינו. 
"אני רוצה להראות שהרוח הנחוצה בבתי הספר יכולה להיווצר באופן קסום דרך אמנות. אם נעשה נכון, האמנות מלאת האור יכולה ליצור בילדים זוהר שמאפשר לנשמה להתמזג לגוף הפיזי וכך בעצם לחדור אל העולם, למשך כל חייו העתידיים". ר.שטיינר