פיסול | קרל סטוקמייר

קרל סטוקמייר, חוקר תכניות לימודים בשיטת וולדורף, מסכם מאד בקצרה את אמירותיו של שטיינר בנושא הפיסול.

ישנם מעט מאד רמזים ואינדיקציות לגבי פיסול. על הילדים להתחיל בפיסול בגיל תשע או עשר. יש לכוון אותם להכנת צורות פלסטיות בעזרת חלל כפות הידיים ומתוך התוצאות האלה יכולות להיווצר צורות כשלעצמן הן צורות. רק לאחר שהצורה הזאת מושלמת אפשר לגלות דמיון בינה לבין אובייקטים חיצוניים. נאמר לנו שידיעה אמיתית של האיברים האנושיים מעוררת את החשק של הילד לפסל אך התוצאה לא תהיה העתקה של צורות חיצוניות. בכל אופן סטוקמייר אינו אוסף בצורה שיטתית את כל האמירות והמקורות על פיסול במקום אחד כפי שהוא עושה בנושאים אחרים. חלק מפוזרים בפרק שלו על "ציור, מידול ורישום" אבל עוד תובנות נמצאות בתוך הרצאות בסיסיות של שטיינר כדוגמת "שלוש הרצאות על תכניות לימודים". 
לפניכם ניסיון לסכם ולהביא יחדיו את עיקרי הרעיונות של שטיינר הקשורים לפיסול ולאמנויות. מאד מומלץ לקרוא וללמוד את ההרצאות והטקסטים במלואם ובהקשר המלא שלהם. 
אפשרו לילדים לעשות דברים בשתי ידיהם על מנת ללמוד על העולם. לפסל צורות מתוך חלל כפות הידיים. לפסל צורות למען הצורות עצמן. לחפש דמיון לאובייקטים חיצוניים רק כשהצורה גמורה. לפתח פיסול צורני. להתחיל לפסל צורות בסיסיות כגון כדורים עם ילדים צעירים. ערכו החינוכי העצום של הפיסול שווה בהחלט את הליכלוך ואי הנוחות. אפשר להשתמש בכל חומר אשר תמצאו, אפילו בוץ מהרחוב, זה לא משנה. דרך הפיסול יש לפתח את יכולת הראייה, התחושה והרגש. יש לעקוב אחרי הצורה דרך הידיים ולגלות את כוחות הרצון דרך העיניים. לעורר את הילדים להרגיש את צורה כצורה לפני שמתעורר אצלם הרצון לחקות אובייקטים חיצוניים. לצמוח יחדיו ולהיות אחד עם הצורות. יש לאפשר לילדים לגלות לבדם ולהיאבק בחופשיות עם החומר. להפוך באופן חופשי את החומר לצורה ולא להעתיק אותה. לאפשר לפיסול להחיות את ראייה, את ההבחנה ואת הדמיון. לחנך את האצבעות הזריזות להעלות חשיבה גמישה וחדורה ובנוסף שיפוט בריא. הפיקו את אותיות הא"ב מתוך הצורות. 
למדו את גוף האדם והאיברים דרך פיסול. דרך פיסול אפשר לחזק את ההבנה בתהליכים אורגניים, כגון גדילת הצמח. מורים בעצמם צריכים לפסל צורות כדי להבין מהי גדילה והתפתחות. תנו לפיסול לפתח את כוחות הרצון. "פיסול פלסטי" כבר ב"קורס המזורז" ששטיינר העביר לשניים עשר המורים של בי"ס וולדורף הראשון ב- 1919 הוא שם דגש על חשיבות הפיסול בחינוך. הוא המליץ באותו זמן שהפיסול יתחיל עם הארכיטיפים הבסיסיים של הצורה. "פיסול צורני צריך להתחיל לפני גיל תשע, קודם כל כדורים ואחר כך צורות אחרות. ובנוסף יש לעבוד תמיד עם השלם של הצורה." בהרצאות מאוחרות יותר הוא מדבר על האמנויות וביניהם הפיסול שיהפכו להיות כלים חינוכיים עוצמתיים שיעזרו לילדים לעשות את המעבר בין משחק לעבודה. האמנויות הללו יסייעו לילדים להתחבר דרך החוויה וגם באופן מעשי אל העולם ויכין אותם לחיים ולעבודה כבוגרים. 
"..בכל נושא אשר ילמדו, אפשר לכוון את הדחף המהותי למשחק הטבוע בילדים דרך פעילויות אמנותיות. כשילדים מגיעים לכיתות א' וב' הם יכולים לעשות את המעבר באופן חלק ומושלם". 
גם אם ילדים עלולים להיות מגושמים בגיל שש או שבע כשהם מפסלים, מציירים או מתחילים למצוא את מקומם בשירה ובמוסיקה, אם מוריהם יודעים כיצד להחדיר אמנויות לתוך השיעורים, אפילו ילדים רכים, יכולים להתחיל לחוות שטבע האדם אינו נגמר בקצות האצבעות אלא זורם אל תוך העולם. ישותם הבוגרת של הילדים הללו צומחת בכל פעם שהם חודרים עם ישותם את החימר, העץ או הצבעים. באינטראקציות האלה ממש ילדים צומחים ולומדים להבין עד כמה האדם הוא שזור יחד עם המבנה של העולם. הערוצים האמנותיים האלה מאפשרים פעילות פנימית ובמקביל מאלצים את הילדים להתמודד עם חומרים חיצוניים כפי שאנו מחוייבים בעבודה כבני אדם בוגרים. באירוע אחר כששטיינר מציג את תחילת הכתיבה אצל ילדים הוא שוב ממליץ על פיסול בגיל מוקדם, שננסה כמה שאפשר להביא את הילד אל תוך האלמנט האמנותי. לתת לילד לפסל עבודות פלסטיות קטנות בלי לרצות דבר מעבר למה שהילד רוצה באופן טבעי מתוך היצירתיות הפנימית שלו. על אף החשיבות הקריטית, שטיינר הכיר וציפה את האתגרים אשר יחוו מורי הכיתה במפגש שלהם עם המדיום החיוני אך המלכלך הזה. 
"על אף חוסר הנוחיות של המורה הוא או היא חייבים תמיד לעודד את התלמידים הצעירים לפסל צורות מכל הסוגים ומכל חומר שהוא יכול להשיג. נכון שכדאי להמנע מלכלוך מוגזם שלא יהפך למטרד אך מה שהילדים מרווחים מהעבודה האמנותית הזאת שווה הרבה יותר מאשר שישארו נקיים ומסודרים. 
אם העבודה האמנותית נעשית כפי שצוין, הלמידה של מקצועות אחרים יעשה קל יותר. למשל שפות זרות ילמדו בקלות רבה יותר אם לפני כן התלמידים עסקו בפעילות אמנותית". פיסול צורה "טהורה" - לחוש את הצורה לפני ההעתקה בדיוק כפי שיש ללמד בכיתות א' עד ד' את הבסיס של דינמיקת הצבעים הטהורים )שמתוכם צורות יכולות להופיע באופן משני( ואת תרגילי הציור של צורות גיאומטריות ליניאריות טהורות, כך שטיינר רצה שהילדים הצעירים יתאמנו על השפה האוניברסלית של צורות תלת מימדיות בחומר פיסולי. 
"אנו ממשיכים את העבודה הבסיסית בכיתות א'-ד' של פיסול בתלת מימד, שימוש בפלסטלינה אם יש ואם לא אז בוץ מהרחוב, זה לא משנה. הנקודה היא לפתח את היכולת לראות ולחוש צורות". פיסול צורות הוא דרך מצויינת לעודד אינטלגנציה גבוהה יותר בילדים צעירים במדיום התואם את גילם, כלומר לא בדרך אינטלקטואלית מדי עבורם. פיסול צורות יכול לעורר באופן נמרץ את כוחות החיים של הילד ואת בריאותו, כפי ששטיינר מייחס לרישום צורות מאוחר יותר. "בזמן השינה גוף החיים שלנו ממשיך לחשב (בתת מודע) ולהשלים את כל מה שנלמד בחשבון (גיאומטריה) וכדומה...אם אנו מודעים לעובדה הזאת ומתכננים את הלמידה לפיה, נחולל חיוניות עצומה בילד." בהכשרת המורים הראשונה שטיינר מתאר איך המורה יכול להוביל את הילד לחוש צורות פיסוליות תוך כדי שימוש בחלל כף היד כאיבר ייחודי של כוחות הרצון ואיך לחוות בדרך אינטואטיבית את הצורה בכל ישותו: "דרך מוסיקה, ציור או פיסול אנו מעלים את התחושות אל הספירה של האינטלקט. זה חייב לקרות מיד. היום הכל מעורבב ועמום, במיוחד כשהאמנות מעובדת. אנו מציירים עם הידיים ואנו גם מפסלים עם הידיים ובכל זאת שתי הפעולות הללו הן שונות לחלוטין. כשאנו מנחים ילדים אל תוך הפיסול אנו צריכים לראות עד כמה שאפשר שהם עוקבים עם הידיים אחרי הצורה. כשילד מרגיש איך הוא יוצר את הצורות בתנועות הידיים או כשהוא מצייר ציור, הוא עוקב אחר הצורה עם עיניו אך גם עוקב דרך כוח הרצון המתגלה דרך עיניו. אין כאן חילול תמימותו של הילד בכך שנלמד אותו לעקוב אחר צורות הגוף דרך החללים של כף היד". באופן מיוחד, לתלמידי בי"ס יסודי (גילאי 7-19) יש פוטנציאל ויכולת אופטימלית לפתח את "ראיית הצורה" או "תחושת הצורה". לאחר הגיל הזה וחלון ההזדמנות הזה, אם לא נלמדו היכולות הללו, האפשרויות מתעמעמות ככל שהאורגניזם האנושי מתבגר, מתקשה ונעשה מקובע יותר. 
בתהליכי האמנות בגילאים המוקדמים שטיינר ממליץ למורים: "העירו בילדים את ה"תחושה לצורה" לפני שמתעורר בהם הדחף להעתיק אובייקטים חיצוניים. מאוחר יותר, לאחר שלמדו והתאמנו על רישום צורות אפשר לתת להם ליישם זאת בהעתקת אובייקטים אמיתיים. קודם כל למדו אותם לצייר זויות כדי שיבינו מהי זוית של צורה...ולא לאפשר להם להעתיק עד שהם לא עיבדו את התחושה לצורות בלתי תלויות. דבקו בעקרון זה גם בהמשך כשאתם מתקדמים לציור, פיסול ורישום יותר עצמאי וקריאטיבי". 
ככל שהתלמידים התבגרו, שטיינר רצה שילמדו להפוך וליצור מחדש צורות מתוך תהליך פנימי ודינמי ולא על ידי העתקה או שיחזור קפדני אינטלקטואלי של דמויות: "זה לגמרי לא רלוונטי לשפוט אם משהו מועתק בצורה טובה. הדמיון למשהו חיצוני הוא בחשיבות משנית. מה שצריך לחיות באדם היא הקירבה שלו הפנימית אל הצורות עצמן. "לגדול ביחד ולהפוך לאחד עם הצורות". כשנשאל ע"י אחד המורים לתרגיל פיסול בכיתות הגבוהות שטיינר הדגים את העיקרון הזה: "אפשר להשתמש בעמוד ארכיטקטוני הנראה מזווית מסוימת כדוגמה אך לא לתת לילדים להעתיק אותו בצייתנות אלא לגרום להם להתבונן בעמוד ולהרשות להם לשנות את העבודה שלהם." שטיינר התעקש על צורות מסויימות כצורות משמעותיות ביותר לחווית האדם. למשל הוא אמר ש"לחוש כדור בחלל זה לחוש את העצמיות, לחוש את האגו...כשאדם רואה חלק קטן מקימורו של הכדור ומרגיש שהחלק הזה מצביע על הכרת עצמו כאדם עצמאי, הוא לומד לחיות בתוך צורות." חינוך לקראת חופש תורת החינוך בוולדורף מבקש מעל הכל לחנך אנשים לכוון את חייהם באופן אחראי. מה שהכרחי כדי לפתח את הזהות העצמית היא החופש היצירתי לגלות רעיונות חדשים ולא להיתקע בהעתקת צורות מקובעות ומושגים אינטלקטואלים מן העבר. פיסול מאפשר לילדים ולמבוגרים דרך לפתח חשיבה גמישה ויצירתית וגם לגלות בחופשיות את מגוון הרעיונות האינסופי המשתנות בתוך הצורה המוחשית. "לכוון בהדרגה את המשחק החופשי אל יצירת צורות אמנותיות ולאחר מכן לעבודה מעשית - כך נפעל בהרמוניה מוחלטת עם טבעו של האדם. זה מרתק לגלות שהעבודה הפלסטית האמנותית שהילדים עושים משתנה באופן טבעי, ביוזמתם היצירתית של הילדים ובעזרת ליווי ותמיכה נכונה של המורה, לכך שהילדים בונים משחקים וצעצועים...לילדים שלנו מתאפשר חופש עצום אפילו בעבודה המעשית וחופש לעקוב אחרי התגליות שלהם.
"עם הבנה אמנותית כנה של הטבע, הם לומדים להבחין בדברים מסויימים אצל בני האדם והחיות. הנשמות שלהם יוצרות צורות מדהימות. בבי"ס וולדורף לילדים אין סתם "רעיון" בראש, הם חשים את הרעיון מפני שהוא זורם בתוך חיי הרגש שלהם. הנשמה חיה את הרעיון שהוא לא רק מושג. הרעיון הוא צורה פלסטית. בסופו של דבר כל הרעיונות המורכבים הופכים לכדי צורה אנושית וכל אלה עוברים אל כוח הרצון. הילד לומד להמיר את מה שהוא חושב לכדי מעשה ממשי. כוחות הדמיון והבחנה 
ב-1919, שנה לפני ששטיינר הקים את בי"ס וולדורף הראשון לילדי מפעל וולדורף אסטוריה, הוא המליץ להביא לילדים צעצועים ופעילויות אשר יחזקו את היצירתיות ואת כוחות הרצון שלהם: "אם לפני גיל שבע ילדים רואים רק פעולות טיפשיות בסביבה הקרובה שלהם, המוח שלהם יסתגל לצורות המותאמות לטיפשות בגיל מאוחר יותר...כפי שהשרירים בידיים גדלים להיות חזקים ויציבים מעבודת כפיים, כך גם המוח ואיברים אחרים בגוף הפיזי מכוונים למסלול התפתחותי נכון אם הם מקבלים את ההטבעה ההולמת מהסביבה שלהם...אם יש לילד בובה עשויה ממפית פשוטה, דרך הדמיון שלו הוא צריך להשלים את החסר בכדי להפוך את הבובה לאנושית. עבודה מסוג זה של צורות הדמיון בונה את צורות המוח. המוח נפתח בדיוק כפי ששרירי היד נפתחים כשהם עושים את העבודה המתאימה להם. כשאנו נותנים לילד בובה לכאורה יפה ואמיתית, אין למוח מה לעשות יותר. במקום שיפתח הוא נעשה מעוכב ומיובש." בובות רכות העשויות ממפיות הם דוגמה למה שנקרא פיסול בבד. אפשר ליישם את דבריו של שטיינר גם עם חומרים כמו שעווה וחימר שלהם יותר אפשרות לגמישות ושינויים, ומחזקים את כוחות הדמיון של הילד. שטיינר רצה שאנשים יעריכו איך פיסול מערב את הילד השלם. הוא הצביע על חשיבות הקשר בין יד לעין שעובדים יחד בהרמוניה, מחיה את הראייה וההבחנה, ומאפשר לעולם לזרום לתוך הלב והנפש: הפיסול מקבל תשומת לב מירבית ככל שניתן אם כי רק מגיל תשע או עשר ובדרך פשוטה וראשונית. אם ילד מתחיל בגיל הנכון למדל צורות פלסטיות, יש לכך השפעה מחייה ומופלאה על הראייה הפיזית שלו וגם על האיכות הפנימית של נפש ראייתו. כל כך הרבה אנשים עוברים את כל חייהם מבלי לשים לב לדברים המשמעותיים ביותר באובייקטים ובאירועים שבסביבתם. למעשה, אנו צריכים ללמוד איך לעשות זאת לפני שנצליח להתבונן ולראות את המיקום האמיתי שלנו בעולם. אם הילד אמור ללמוד התבוננות מהי, טוב יהיה שיתחיל כמה שיותר מוקדם לעסוק בפיסול, כדי לכוון את שהוא רואה בראש ובעיניים אל תנועות האצבעות והידיים. בדרך הזו לא רק שנעורר אצל הילד נטייה לאמנות הסובבת אותו, בסידור חדר אולי, ושאט נפש למה שאינו אמנותי, בעיקר הוא יתחיל להבחין בדברים בעולם הסובב אותו אשר זורמים אל תוך הלב והנפש של האדם. 
הגברת הראייה וההתבוננות דרך פיסול ודרך סוגים אחרים של מידול כגון גילוף עץ יכולים לשחק תפקיד חשוב ביותר כשילדים מגיעים לגילאי 9 ו-19 והם יותר מודעים לקשרי 'סיבה ותוצאה' בעולם. פעילות אמנותית שכזאת ופיתוח תובנה אסטטית עוזרים לייצב אינטלקטואליות מתפתחת. ידיים וחשיבה שטיינר הגה את חינוך וולדורף כתורה אשר: "מיומנות הידיים...היא שעומדת בראש ובראשונה בלמידה שלנו." הוא המליץ בתכנית הלימודים של כיתות י"ב שבשיעור הראשון מורה של כיתה א' תסב את תשומת ליבם של התלמידים לעובדה שלכל ילד שתי ידיים ושהוא עומד לעשות איתם משהו וכך ללמוד דברים חדשים. חינוך וולדורף אם כך, נוצר כדי להגביר את התפקיד החיוני והיכולת האינטואטיבית של הידיים האנושיות וכוחות הרצון שלו, למקום שווה ומאוזן עם הלב והראש, ביחד עם אינטלגנציה ריגשית וקוגניציה אינטלקטואלית. זהו חינוך אשר שואף לערב את כל הילד, ילד שלא רק חושב בראש אלא גם חש ויש לו כוחות רצון לפעול מתוך מחשבותיו ורגשותיו. 
עבודה עם הידיים או "מלאכת יד", היא חלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים, לא רק בכדי לרכוש מיומנויות בידיים וקשר בטוח בין הלב לעולם, אלא גם לפתח יכולת חשיבה בהירה ובריאה. הרבה לפני הגילויים של מחקרי המוח של סוף המאה העשרים, שטיינר כבר בתחילת המאה הצביע על הקשר בין זריזות אצבעות וחשיבה זריזה. במילותיו שלו: "אדם המשתמש בצורה מגושמת באצבעותיו גם סובל ממגושמות אינטלקטואלית. לאדם שיודע להזיז את אצבעותיו בצורה נכונה יש רעיונות ומחשבות גמישות ויש לו יכולת טובה יותר לחדור אל מהותם של הדברים בחשיבתו". משטיינר: - האצבעות בתנועה הן במידה רבה מורות על גמישות מחשבתית. - הידיים הן חשובות גם בהתפתחות הדיבור ואפילו בשיפוט. - ילד בעל רגישות בקצות אצבעותיו...יפתח...ויסות נכון של השפה. - מרכז הדיבור נמצא בצד השמאלי של המוח אצל בני אדם ימניים בגלל שהג'סטות המתבצעות על ידי כוחות הרצון ביד ימין באופן מיסתורי ממשיכות אל המוח וגורמות לאדם לדבר. - יכולת השיפוט שלנו מוגברת דרך פעילות הידיים. הפעילות והאינטראקציה שלנו עם העולם, בחלקן דרך הידיים הרגישות שלנו, עובדות איתנו ומעוררות את היצירתיות, החשיבה והדיבור ולבסוף התוצאה היא הדבר ששטיינר מדבר עליו כגיבוש פיסולי של המוח שלנו. רענון נושאים בתכנית הלימודים בתכנית הלימודים בחינוך וולדורף השימוש בפיסול הוא גם כדי לחקור את השפה האוניברסלית של צורות ושל כל מיני נושאים. למשל, שטיינר ממליץ להשתמש בפיסול ללמידת אותיות הא"ב: "זהו דחף פנימי של גוף החיים לעבוד בפיסול או ציור. בקלות רבה אפשר להפוך את הדחף וכמיהה ולהפיק מתוך הצורות שהילד מצייר או מפסל את אותיות הא"ב. כי אז אתם תהיו מורים שמעצבים את הדרך החינוכית שלכם מתוך ידע האדם". שטיינר ראה גם בפעילות הזאת כלי בלתי רגיל בשביל שילדים יחוו את הגיאומטריה של גוף האדם. קודם כל דרך הדמיון (בכיתה ד') ובכיתות גבוהות יותר לימודי אנטומיה מדעית. "יהיה זה טוב להכין כדור עגול משעווה או בצק ואז לחתוך...חלקים כדי לקבל את הצורה של הטורסו האנושי כחתיכה מהכדור." שטיינר תיאר למורים בטורקיי, אנגליה, כמה חשוב שהתלמיד יחד עם המורה יפסלו איברים מן הגוף (כגון הריאות) להשיג ידע אמיתי על אנטומיה ופיסיולוגיה דרך תהליכים אמנותיים. המחקרים שלו מראים שכוחות החיים המעצבים של האדם פועלים בגוף החיים. 
עד גיל שבע גוף החיים הזה חי בתוך הילד, הוא ממדל ומפסל. גוף החיים יוצא לחופשי עם התחלפות השיניים בגיל שבע. מכאן ואילך גוף החיים יעבוד כפעילות של הנפש. זאת הסיבה שיש לילדים דחף למדל צורות ולצייר אותם. בשבע שנים הראשונות גוף החיים מפסל ומצייר דרך הגוף הפיזי. עכשיו כשהגוף הפיזי פחות מחובר מאשר קודם, גוף החיים רוצה לפעול בחוץ. לכן, אם אתם המורים יודעים מהן הצורות של האורגניזם האנושי ויודעים מהן הצורות שילדים אוהבים לפסל או לצייר בצבע, תוכלו לתת להם הכוונה נכונה. גם לכם המורים צריכה להיות התפיסה של האורגניזם האנושי. יש חשיבות אמיתית שהמורה יועיל ללמוד ולהתנסות בפיסול כי כיום אתם אינכם לומדים דברים מסוג זה. אתם תגלו שכמה שלא למדתם על הריאה או הכבד, או הסתעפות מערכת כלי הדם, לא תדעו יותר מאשר אם תפסלו את האיברים בפלסטלינה או שעווה. לפתע אתה מקבל ידע שונה לגמרי של האיברים, למשל שהריאות אינן סימטריות. שחצי אחד מחולק לשני חלקים ברורים והחצי השני מחולק לשלושה. לפני שאתה לומד דרך פיסול אתה שוכח באופן קבוע איזו ריאה נמצאת בצד שמאל ואיזו בימין.. כשאתה עובד על הצורות האסימטריות האלה בשעווה או פלסטלינה אתה תבין שאי אפשר להפוך בין ימין ושמאל כפי שאתה לא יכול לשנות את מיקומו של הלב מצד שמאל לימין. בנוסף אתה תרגיש שהמיקום של הריאה הוא מדוייק בתוך הגוף ושהריאה חייבת להזדקף כשהאדם נעמד והולך. אם תפסל ריאות של חיה תראה שהריאות שלה שוכבות. וכך גם עם איברים נוספים. לכן עליכם ללמוד ממש את האנטומיה דרך פיסול איברים כדי לגרום לילדים לפסל או לצייר משהו שהוא לא העתקה אלא ביטוי של צורות מסויימות. אפשר יהיה להבחין שלילד יש דחף לפסל צורות הקשורות לאיברי גוף פנימיים. ייתכן ויהיו לכם חוויות יוצאות דופן בשיעורים שלכם. 
התחלנו להעביר שיעורי פיסיולוגיה בסיסיים בכיתות ד'-ז', כי זהו ללא ספק חלק אינטגרלי מלימודי וולדורף. ילדנו מציירים מן ההתחלה ומגיל מסוים מגלפים בעץ. אם תתנו לילדים לעבוד באופן חופשי לאחר שהסברתם להם על גוף האדם, על הריאות למשל, תראו שהם מתוך עצמם יפסלו צורות של ריאה או משהו דומה. זה מרתק לראות איך ילד מפסל צורה מתוך הישות שלו. לכן זה הכרחי לאמץ את שיטת העבודה בחומר, לפסל צורות של איברי הגוף במדוייק, בשעווה ובפלסטלינה, או אפילו בבוץ, כפי שהילדים לעיתים עושים, אם אין חומר אחר לעבוד איתו. שטיינר המליץ להשתמש בפיסול בכיתות ד' וה' ללמידה על העצמות: בגיל יחסית מוקדם, גילאי עשר ואחת עשרה, ישנו בתכנית הלימודים את נושא "האדם". בגיל הזה הילדים לומדים איך העצמות נוצרות ונבנות, איך הן תומכות אחת את השנייה וכו'. הם לומדים זאת בדרך אמנותית ולא אינטלקטואלית. לאחר כמה שיעורים שהילד מתחיל להבין את הדינמיקה ותלות הגומלין בין העצמות אנו ניגשים לחדר מלאכה, שם הילדים מפסלים צורות. אנו מתבוננים במה שהם מייצרים ואנו רואים שהם הפנימו משהו מתוך השיעורים שהם למדו על העצמות. לא מזה שהילד מעתיק את הצורה של העצם אלא הדרך שבה הוא מפסל את הצורות שלו מתוך תנועה פנימית של הנפש שלו. לפניכן הילד מצליח לבדו לפסל כלי קיבול למיניהם אבל אם הם חווים את שיעורי פיסיולוגיה בצורה הנכונה, הם מפסלים אחרת. כדי שזה יקרה, כל שיעור "ידע האדם" צריך להיות מועבר כך שהתוכן יחדור ישר אל תוך האדם השלם.
עלינו לפסל את הצורות השונות, (השריר והעצם של הירך) ונמצא שבצורה אחת מסויימת כוחות קוסמיים פועלות ליצור אורך...צורה אחרת היא יותר מעוגלת...כמו פסלים אנו חייבים לפתח רגש כלפי העולם... על אף ששטיינר הדגיש את ההגבלות בפיסול ומידול צורות של צמחים, הוא ציין את הערך המיוחד והיחסים בין התהליך האמנותי, צמיחת הצמח ומטמורפוזה: "כל מיומנות פלסטית שהילד ירכוש יעזרו לו להבין את התהוות הצמח". מעל הכל, פיסול של חלקים שלמים המראים שלב אחרי שלב של תהליך הצמיחה עוזר מאד להבין אותו. בהרצאה "פעולות, רגשות ומחשבות" שטיינר מדגיש כי כל מה שנבנה ממרכיבים מחולקים חסר בו כוחות חיים מעצבים, לעומת כל מה שצומח באופן אורגני, שם יש כוחות חיים. הכשרת מורים שטיינר ראה בפיסול ובידע בסיסי של תורת הצורות דרך הכרחית להבנת התפתחות הילד וכוחות הצמיחה של האדם והטבע באופן כללי. בהכשרת המורים יש לשים על כך דגש. 
"אנו מבינים את הכוחות המעצבים כשאנו מבינים איך נוצרת זוית או קימור בחומר ע"י כוחות פנימיים. אפשר להבין את כוחות החיים דרך חווית הידיים שהרוח חודרת אותם. לכן כל הכשרת מורים חייבת לכלול עבודה פיסולית או מידול, מפני שזו פעילות המעירה את הישות הפנימית של האדם". 
"מורה אשר לא למד פיסול לא יכול להבין דבר על התפתחות הילד. כמורים עלינו לעבוד בחימר כפי שעובד פסל, ליצור צורות מבפנים החוצה, ליצור צורות עם כוחות פנימיים משלהם ולגלות את הטבע האנושי שלנו כבני אדם. הצורה של עצם או שריר לעולם לא תובן בשיטות לימוד עכשוויות, רק דרך ההבנה עמוקה של "תחושת הצורה" מתגלות את הצורות האמיתיות של הגוף". 
שטיינר ציין גם שדרך הפיסול מורים יכירו טוב יותר את תלמידיהם כי כאשר ילד מתבקש לפסל משהו, העבודה שלו תחשוף את תכונותיו האישיות. חיזוק כוחות הרצון והאיזון שטיינר מדגיש את חשיבות הפיסול ואמנויות אחרות כי יש להם תפקיד מכריע לא רק בפיתוח החושים דרך החוויה אלא גם עובדים באופן עוצמתי ביותר על כוחות הרצון של האדם. דרך העבודה האמנותית של הילדים בשיעורים, הם תופסים את הנעשה לא רק במחשבה ובראש אלא דרך כוח הרצון שלהם. אפשר לראות את זה דרך עבודת הידיים שלהם, כשהם מרוכזים בעבודה עצמה. הצורות שהם מפסלים משתנות לפי נושאי השיעור. אנו רואים דרך הצורות את החוויות שעברו הילדים בשיעור ראשי כי שיעור זה אמור לחדור את הילד בשלמותו. דרך כוחות הרצון אנו מתחברים אל העולם ובפעילות אמנותית יכולים לשנות אותו. האלמנט האמנותי עוזר לילדים לפתח את היכולת לפעול בעולם ו"ללמוד איך ללמוד". בנוסף שטיינר הבין את האמנויות כדרך אידיאלית לחינוך בריא של כל החושים ובהתאמה לצרכים אינדיבידואליים של כל סוגי הטמפרמנטים. 
שטיינר זיהה תבנית רוחית וטבעית בהתפתחות האדם שיש לכבד אותה. השיטה שלו מבוססת על ההתקדמות הטבעית מכוחות רצון של התת מודע דרך הכרת ריגשית עד להתעוררות האינטלקט. עשייה - חוויה - שיקוף. ההתעוררות ההדרגתית של המחשבה מתבטאת בידיים ובצורך לתנועה. מה שהיד תופסת ונוגעת בו נספג ריגשית בלב, והראש מתעורר בעצמו מבלי דירבון חיצוני: "ככל שניקח בחשבון שהאינטלקט מתפתח דרך תנועת הגפיים, ממיומנויות ומומחיויות...כך יהיה טוב יותר..." גישה זו היא הכרחית לילד עד לגיל 19 כאשר בגיל זה החשיבה מגיעה לשלב חדש ונעשה יותר אינטלקטואלי (השלבים של פייג'ה - מאופרציות קונקרטיות לאופרציות פורמאליות). ההפך מהמתודה האמנותית של שטיינר הוא להגיש לראש ומערכת העצבים לילד שעדיין לא בשל לכך המון מידע ועובדות ללמוד בע"פ. העשייה היא בעבודות בחוברות למידה ובמבחנים. יש כאן התעלמות מוחלטת מהצורך האנושי לאיזון בחינוך. חינוך וולדורף מעל הכל שואף להביא לאיזון הרמוני של יכולות החשיבה, הרגש והרצון דרך האמנויות: אנו יוצרים בתוך הילדים הרמוניה פנימית בכך שאנו מביאים אותם במגע עם החומר, עם השירה והמוסיקה, ומעירים אותם דרך תנועות האוריתמיה בגופם. לדבר מתוך הנסיון המעשי שטיינר סבר שהאמנויות הן חלק חיוני בפעילות האדם ושכל אדם עם הרצון יכול לעסוק באמנות. הוא במיוחד רצה שהמורים יהפכו לאמנים עצמם ויהיו מודלים יצירתיים לילדים. בנוסף להיותו מחנך ופילוסוף, שטיינר תרם רבות בעוד הרבה מישורים. הוא עצמו היה אמן, ארכיטקט ופסל. הוא הכין מספר רב של עבודות בחומר רך, עבודות המשמשות כאב טיפוס לעבודות גדולות של פיסול וארכיטקטורה. את יצירת המופת שלו, "נציג האנושות", הוא גילף מעץ בעזרת האסיסטנטית שלו, אדית מריון. לכבוד היצירה הזו הוא פיסל מספר רב של דמויות מפלסטלינה. הוא דיבר רבות על פיסול צורות אורגניות והשתלבותם בארכיטקטורה חדשנית. הוא דיבר על הדרך שבה מבוגר נכנס לעומק תהליכי העבודה בפיסול: "לפתע הראש מתרוקן. המחשבות עוזבות אותך ומשהו אחר מתחיל לנוע באיזורים השונים של ישותך. כלומר, הידיים והאצבעות הופכות לכלים של חשיבה, אבל כעת המחשבות חיות בתוך הצורות. ואז אתה נעשה פסל." "לילדים יש את היכולת להיות מרוכזים לגמרי בפיסול. אנו יכולים ללמוד הרבה מן ההתלהבות הטבעית שלהם".