מוסיקה ומאגיה שחורה במאה העשרים
חלק שלישי מאת אלישע אבשלום
התפרסם בחיים האנתרופוסופיים
החל משנות השבעים של המאה העשרים, מקבלים זרמים מסוימים במוסיקה גוון בולט של תכני מאגיה שחורה. מגמה זו מתחזקת בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, כאשר זרמי הפאנק, הרוק הכבד, ובייחוד הראפ, הופכים למזוהים כמעט לחלוטין עם תכנים וסמלים של מאגיה שחורה. כיוון זה בא לביטוי לא רק במוסיקה עצמה, אלא גם באורח החיים של הלהקות המבצעות אותה; חברי להקות רוק מסוימות נהגו לבצע בגלוי טקסי מאגיה שחורה ופולחן השטן. על הבמה באו הדברים לביטוי בצורות לבוש וסמלים מאגיים, וכן בהופעה אלימה שהתבטאה בין היתר בניפוץ גיטרות על הבמה בשיאה של ההופעה.
התכנים המילוליים של המוסיקה החל משנות השבעים הכילו לעתים קרובות מסרים מוסווים של מאגיה שחורה, מסרים שהובלעו תחילה בין מלות השירים ולאחר מכן נרמזו במלים עצמן. עם תחילת שנות השמונים הפכו מסרי המאגיה השחורה במוסיקה לגלויים ובוטים ולא נעשה אף ניסיון להסוותם. אם בתחילת הדרך הועברו המסרים במסווה של "הומור" או מתוך כוונה, כביכול, להציג את השלילי שבמסרים אלה, הרי שברבע האחרון של המאה העשרים הפכו המסרים הללו להטפה גלויה למאגיה שחורה. עם הופעת זרם הראפ, התאפשרה כניסת המסרים הללו יחד עם תכנים של מיניות גסה, על סף מיניות מאגית, קללות ומלים גסות החוזרות על עצמן כמעט בכל משפט.
כדי להבין את הופעתה של המאגיה השחורה במוסיקה עלינו לחזור, כפי שעשינו בפרקים הקודמים, להיסטוריה של המוסיקה והפעם מאספקטים נוספים.
המוסיקה כחוויה רליגיוזית
כפי שראינו בפרקים הקודמים, ימיה של החוויה המוסיקלית כימי התגשמות האנושות בעולם הפיסי ותחילתה מצויה בתקופה שבה החל האדם את ירידתו לעולם זה - בתקופה הלמורית. בנקודת זמן מסוימת בתקופה זו אנו מוצאים את האנושות על האדמה כשהיא מתחילה לחוש את הניתוק מעולם הרוח - כמובן שבדרגה נמוכה הרבה יותר מהניתוק שהתרחש בתקופות מאוחרות יותר. האנושות החלה לחוש את הצורך ביצירת קשר עם עולם הרוח, כאשר הקשר הקודם, הישיר, אינו עוד בר־ביצוע.
כאן נוצרה המנהיגות הרליגיוזית הראשונה של האנושות - אותן כוהנות שהיוו בעבור האנושות את החוט המקשר עם עולם הרוח. אולם הן יכלו לעשות זאת רק בשפה הישירה ביותר שניתנה עדיין לתרגום של עולם הרוח על פני האדמה, דהיינו, בשפה שביטאה את הצליל הקוסמי. כך איפוא נוצרת בתקופה זו מה שאנו מכנים כיום "מוסיקה". ראשיתה של החוויה המוסיקלית היא ב"תרגום" הצליל הקוסמי, או מרכיבים מסוימים שלו, בידי הכוהנות שיכלו לבצע העברה זו. השפה המוסיקלית היתה השפה היחידה שהאנושות יכלה עדיין להבין באותה עת מעולם הרוח. (על רקע זה יש גם להבין את דבריו של ר. שטיינר, כי השפה האנושית החלה כמוסיקה ולא כביטוי פרוזאי מילולי).
מקורה של המוסיקה הוא איפוא רליגיוזי ותפקידה המקורי הוא העברת מסרים
רליגיוזיים. המוסיקה היא השפה שבה דיבר עולם הרוח לאנושות בתקופה הטרום־אינדיבידואלית שלה.
תכונה זו של המוסיקה נשמרה בכל התקופה הלמורית, נמשכה בתקופה האטלנטית ואף בעידן הפוסט אטלנטי. אפשר לומר במידה רבה של דיוק, כי מכל היסודות האומנותיים והאחרים על האדמה, המוסיקה נשארה לזמן הארוך ביותר כנושאת החותם של עולם הרוח הדובר לאנושות. עד לתקופה מאוחרת מאד יחסית, היתה החוויה המוסיקלית מזוהה עם חוויה רליגיוזית, עם חוויה של קשר לכוחות הרוחיים המנחים את האנושות.
בתקופה הפרסית הקדומה ואף בתקופה המצרית, ההפרדה בין החוויה המוסיקלית לחוויה הדתית כמעט שלא הורגשה עדיין. המצב החל להשתנות בצורה מהירה יותר רק בתקופה היוונית. תקופת יוון היא התקופה שבה נכנס ה"אני" האינדיבידואלי אל האדם במידה המתאימה ביותר לקיומו הארצי ושם מתחילה התבוננותו על המתרחש ביקום מתוך האדמה ומתוך הראיה הארצית. ביטוי לכך אפשר למצוא בתקופה זו בהולדתם של כלי הנגינה; עד אז הפקת המוסיקה היתה בקול האנושי בלבד. משמעות ייצור כלי הנגינה היא כי המוסיקה החלה להיווצר באמצעות כלים חיצוניים ולא בשירה בלבד. תופעה זו יכלה להתרחש רק משום שגם השמיעה המוסיקלית הפכה להיות חיצונית יותר. היא החלה להיות קשורה הרבה יותר לעולם החומר. בתקופה היוונית מדובר על האלים המנגנים בקתרוס, אנו שומעים על האל פאן עם חלילו. כאן מצויה נקודת מפנה חשובה בהתפתחות המוסיקלית שמשמעותה, בין היתר, כי המוסיקה יורדת מגבהי השמים אל הממד הארצי יותר. האלים היווניים כבר משתמשים במוסיקה להנאתם ולא רק לשם פולחן ויצירת הקשר הדתי עם האנושות ובמקביל מתחיל האדם לחפש בחוויה המוסיקלית יסודות אחרים, ארציים, נוסף על היותה מוסיקה "דתית".
יש להדגיש כי מגמה זו, בחלקה המאוחר יותר של התקופה היוונית, אינה הופכת עדיין את המוסיקה לחילונית; היסוד הרליגיוזי במוסיקה נותר עדיין בחזקת מובן מאליו. הזרמים ה"חילוניים" במוסיקה עדיין שוליים וקשורים בטבורם למהות הדתית של החוויה המוסיקלית.
"התנצרותה" של המוסיקה ותחילת המוסיקה החילונית
בתקופה שלאחר ייסוד הנצרות נכנסת המוסיקה, כדבר מובן מאליו, אל הפולחן של הכנסיה. יש לציין כי באלף הראשון לספירה עדיין לא ניתן כלל לדבר על מוסיקה "חילונית" במובן של ימינו. עד לסוף ימי הביניים כל מוסיקה קשורה בדרך זו או אחרת לפולחן הדתי, הגם שהיא נעשית כבר בצורה חיצונית הרבה יותר מבתקופות קדומות והקשר שלה עם עולם הרוח נעשה פחות ישיר משהיה.
נקודת המפנה המהותית מתרחשת במאה השלוש־עשרה, עם לידתה של נפש התודעה באנושות. זוהי תחילתה של התקופה הנקראת "רנסאנס", בה חלה תפנית בכל האמנויות. האנושות מתחילה את הישורת האחרונה בדרך לאינדיבידואציה של האדם היחיד והמוסיקה מתחילה בשלב זה לאבד מהר יחסית את הזהות שלה עם חוויה דתית שהיא חוויה קוסמופוליטית והופכת לחוויה אישית. למעשה הקשר נותר עדיין רליגיוזי בבסיסו, אלא שאין זה מחויב המציאות עוד שהחוויה
המוסיקלית תהיה חוויה רליגיוזית בלבד.
הגילוי של המוסיקה כחוויה חילונית היה אז בגדר חוויה יוצאת דופן של בני האדם. למי שמתעמק במוסיקת הרנסאנס מתגלות בהקשר זה תופעות מעניינות ואף קוריוזים מאלפים. ז'אנר נכבד של שירי רנסאנס, למשל, הם מזמורים שאף במונחים המתירניים של ימינו היו נחשבים לשירי זימה. בשירים הללו ניתן לשמוע הרמוניות מופלאות ביופיין, הנשמעות ממש כמזמורים דתיים, אשר תכנן המילולי הוא עילוסי עגבים של נערים ובתולות, עם הקשרים מיניים שאי אפשר לטעות בהם. אפשר לחוש ממש את הנאתם של מחברי המוסיקה מהאפשרות החדשה שגילו - כתיבת מוסיקה המשוחררת מהאספקטים הדתיים - ואת המשחקים והניסויים שעשו בה, ממש כילד המקבל לידיו צעצוע חדש. תופעה זו מתרחשת בד בבד עם תחילתה של החוויה ההרמונית - היסוד המוסיקלי של נפש התודעה - וגילוי האפשרויות הגלומות בה. כאן נעשה האדם לשליט על המוסיקה: הוא מחבר המנגינה, מחבר המלים, המבצע והמאזין למוסיקה. החוויה המוסיקלית כולה מתרחשת כעת לא בתחום העל־אנושי אלא בתחום האנושי.
מכאן ואילך הולכת ומתחלקת המוסיקה לשני זרמים - הדתי והחילוני. במלחינים של תקופת הבארוק אפשר לראות מגמה זו בבהירות. המוסיקה הדתית אצל מלחינים אלה חיה בשקט ובשלוה לצד המוסיקה החילונית שלהם. מגמה זו אינה, כמובן, לרוחה של הכנסייה, השליטה הפוליטית באירופה באותם זמנים. כך איפוא תקופה "שירי הזימה" של הרנסאנס אינה נמשכת זמן רב, לפני שהיא מדוכאת בידי הכנסייה הקתולית.
במהלך המאות, בד בבד עם התמעטות השפעתה של הכנסייה הקתולית ועליית מדעי הטבע, הולך וגובר תהליך חילונה של המוסיקה. עם המהפכה המדעית, הופעתו של צ'ארלס דארווין וייסודה של תורת האבולוציה חסרת־האל, הולכות ומתמעטות היצירות המוסיקליות הדתיות ומגיע עידן המוסיקה החילונית לגמרי.
הופעתה של המאגיה השחורה במוסיקה
עם תחילת המאה העשרים נוצרים - במוסיקה הקלה כמו גם במוסיקה הקלאסית זרמי מוסיקה חילוניים לגמרי. היחידים שיצרו עדיין בתחילת המאה העשרים מוסיקה דתית בעולם המערבי, היו השחורים בארצות הברית שבאו מזרם תרבותי שונה אשר לא אופיין בהתפתחות המוסיקלית שעברה התרבות האירופית והמערבית. מקורה של המוסיקה השחורה בארצות הברית הוא בשירי ה"גוספל", המבוססים על התנ"ך והברית החדשה. אולם גם המוסיקה השחורה מתפצלת עד מהרה לשני הזרמים - הדתי והחילוני - כאשר לשירת הגוספל נוספת מוסיקת הבלוז והג'אז, ובסופו של דבר, במחצית השניה של המאה העשרים הופכת גם המוסיקה השחורה לחילונית לגמרי.
אולם - וכאן אנו מגיעים לנקודה המרכזית - המוסיקה אינה יכולה בשום פנים להיות לאורך זמן בגדר חוויה חילונית. מקורה של המוסיקה בעולם הרוח ובתור שכזו אין היא יכולה, במובן ההתפתחותי הרחב, להכיל אלא תכנים הקשורים בדרך זו או אחרת לעולם הרוח. עד כמה שיישמע מוזר, זהות המונחים "חוויה מוסיקלית"
ו"חוויה דתית" שהזכרנו כמתאימה לתקופה הלמורית, תקֵפה באותה מידה לכל תקופה אחרת, כולל זו שלנו. הקשר עם עולם הרוח הוא חלק מובנה במוסיקה ולפיכך חייב להיות חלק מובנה בחוויה המוסיקלית. המוסיקה מכילה בתוכה יסוד רליגיוזי תת־מודע ומשום כך לא ניתן לאורך זמן ליצור מוסיקה שתוכנה המודע אינו רליגיוזי או רוחני בצורה זו או אחרת. במוסיקה שאינה מכילה תוכן רוחני נוצר מעין ואקום; הרִיק הזה, הואקום במוסיקה, נוצר עם חילונה המוחלט של המוסיקה במאה העשרים, כאשר התכנים הרליגיוזיים הוצאו ממנה לגמרי וכדרכו של כל ואקום הוא החל לשאוב אליו תכנים אחרים, השאובים אף הם מעולם הרוח. אלה הם בהכרח תכנים רוחניים "הפוכים", תכנים המבטאים מאגיה שחורה ופולחנים שטניים.
תקופת הניתוק של המוסיקה מעולם הרוח אורכת זמן קצר מאד בהיסטוריה האנושית, לפני שהואקום הרוחני שנוצר בה מתחיל לשאוב לתוכו תכנים של מאגיה שחורה. המאגיה השחורה נכנסה אל המוסיקה של המאה העשרים מוקדם מכפי שנדמה בדרך כלל. כבר בתחילת שנות השישים נכנסים אל המוסיקה תכנים של מאגיה שחורה ולעתים אף בצורה בוטה. שירים מסוימים של "האבנים המתגלגלות" היו בריש גלי שירי הלל למאגים שחורים ידועים בחלקם אף רוצחים אכזריים. עם זאת, ברוב המקרים היו תכני המאגיה השחורה עד לתחילת שנות השבעים מוסווים עדיין ומרומזים בלבד, אולם הדרך מהם אל המאגיה השחורה הגלויה היתה, כפי שראינו בתחילה, קצרה מאד בזמן ותהליך התמלאות המוסיקה ברוחניות השלילית החדשה היה מהיר ביותר.
מובן מאליו שתהליך כניסתה של המאגיה השחורה למוסיקה אינו ניתן להפרדה מאותות הזמן האחרים. היום מוצפים משחקי הילדים בדימויים של מאגיה שחורה וקיים ז'אנר שלם של משחקי קופסא (טליסמן ודומיו) המבוססים לחלוטין על תכני מאגיה שחורה. משחקי מחשב הבנויים על מאגיה שחורה אינם אלא מובנים מאליהם בתקופה זו ואף ספרי ילדים "תמימים" - כגון "הארי פוטר" - מצויים על גבול המאגיה השחורה. הדבר קשור כמובן עם הרוח הדומיננטית בתקופתנו - רוחו של אהרימן - ובהיבט המוסיקלי הדבר קשור גם להתפתחויות בתחום המוסיקלי עצמו ולא רק בתכנים המילוליים המלווים את המוסיקה. הצטמצמות המרווחים בחוויה המוסיקלית והשימוש בהרמוניות בצורות מסוימות מביאים את היסוד המוסיקלי עצמו לכלל חוויה מאגית. הקצב המונוטוני הוא חוויה של סוגסטיה מאגית בפני עצמה והאמצעים האלקטרוניים מאפשרים יצירת מוסיקה עם יסודות מיסטיים שלא נותר אלא להוסיף עליהם את התכנים המילוליים ובמקרים רבים הם מספקים חוויה של מאגיה שחורה אף בלא הטקסט המילולי.
ניתן לאפיין תופעה זו גם מנקודת מבטם של אלה הצורכים את המוסיקה. כאן באה לביטוי הכמיהה האנושית לרוחניות במחצית השניה של המאה העשרים, כמיהה חיובית בבסיסה שרודולף שטיינר מדבר עליה רבות, המופנית כאן לאפיקים אהרימניים או לוציפריים.
נשאלת כאן השאלה: מה ניתן איפוא לעשות? כיצד ניתן לנטרל את התופעה, לנסות להילחם בה או לצמצמה?
התשובה מצויה ביצירת מוסיקה שתהווה כלי לתכנים רוחניים אלטרנטיביים. אין מדובר כמובן בחזרה לאחור, כאשר מנסים ליצור מוסיקה "כנסייתית" כזו או
אחרת; הדבר איננו מתאים לזמננו. בעידן שבו הבשילה כבר נפש התודעה אין זה מתאים לחזור בחוויה המוסיקלית לאותם רבדים שאליהם פנתה בזמן שמהתקופה הלמורית ועד ללידתה של נפש התודעה. אולם הכנסת תכנים המבטאים רוחניותו במידה מועטה, יחד עם הלחנת מוסיקה שתצמצם מראש את האפשרות לכניסת מסרים מאגיים שחורים, תהווה נקודת איזון טובה ביותר לתוכני המאגיה השחורה המודרניים.
יש לציין כי בשנים האחרונות עולה גם במוסיקה הפופולארית זרם מוסיקלי הפונה לכיוון שונה ואף מנוגד, לזה שעליו דובר כאן. במוסיקה המערבית - גם זו הנוצרת בארצות הברית - אנו עדים כיום לחזרתן של המלודיה וההרמוניה, לירידת קרנו של התוף ההולם בחדגוניות ובמקביל לתכנים מילוליים אשר אינם, מצד אחד, תכנים "רליגיוזיים" במובן הישן, אולם מצד שני גם אינם ריקים מכל תוכן ומבטאים רק משיכה פיסית בין המינים, המקבלת את המונח "אהבה".
בתחום זה יש לאנתרופוסופיה ולזרמים המעשיים הקשורים אתה ובראשם כמובן החינוך, תפקיד מן המעלה הראשונה בריפוי האנושות המודרנית.