לחשוב אחרת את תרבות זמננו

"קול" – כתב עת לשירה, אמנות וחשיבה | עורכים יפתח בן אהרון ואבנר המאירי | הוצאת עמותת סופיה לתרבות אדם חדשה | 98 עמודים | 45 ₪ (סטודנטים 35 ₪) | מתפרסם פעמיים בשנה

מתוך: אדם עולם - גיליון 18: חורף 2012

יונתן לוי

בשעה טובה מתפרסם גיליונו הראשון של כתב-עת ספרותי אנתרופוסופי, בעריכת יפתח בן-אהרון ואבנר המאירי. שמו היפה הוא "קול", ובכך הוא גם מצהיר על עצמו בשלושה כיוונים לפחות. קודם כל, שהוא ניסיון להגדיר בשדה התרבותי הישראלי זווית ראייה ייחודית ומסוימת; ושנית, הוא מרמז על מהותה של זווית ראייה זו: במקרא מופיעה המילה "קול" הן בהקשרים מוסריים ("קול דמי אחיך") והן בהקשרים דתיים (למשל –"קול דממה דקה") ועל-כן השם הולם את כתב-העת, המעמיד מחדש בלב עשייתו התרבותית שאלות אתיות ואופקים מטאפיזיים. הופעתה של במה מסוג זה, צנועה וראשונית ככל שתהיה, ראויה לכל שבח. יצוין לטובה גם האני מאמין של כתב העת בעמוד הראשון, המזמין, כך יש לקוות, אפיקי מחשבה ויצירה החורגים מתחומי האורתודוכסיה האנתרופוסופית הישראלית ובלבד שהתכוונותם הבסיסית היא אתית-דתית, כלומר, התכוונות הרואה בפעולה האמנותית תנועה אישית, הנובעת מעומקי הרוח ומגלה אותם למען הכלל. אולי זהו גם פשר העובדה המרעננת שהמילה "אנתרופוסופיה" על הטיותיה לא מופיעה כלל בכל הגיליון.
את המובן השלישי של השם "קול" אפשר אולי למצוא במקום הנרחב המוקדש בכתב העת למילה המבוצעת, ובניגוד לזו הנקראת; קול ולא רק אותיות, ועל כן המילה שבמהותה חיה, נוכחת, נאמרת מפי אדם ואל אדם. על כן המקום הנרחב המוקדש לתיאטרון: לא פחות משני מחזות יש בחוברת הלא-גדולה, האחד "יצחק" של איתן קלמנוביץ', השני "נאומו של חתן פרס הנובל לספרות" של צבי שיר, וכן מעין מניפסט – "על תיאטרון האחריות", גם הוא של צבי שיר, אמן ישראלי תושב באזל, שהחל בשנים האחרונות לכתוב מחזות ל"תיאטרון המילה".

גם אם לעולם לא תמצא הגדרה מספקת לאנתרופוסופיה כדרך רוחנית, הרי שניים ממאפייניה החיוניים יהיו הדגש על המוסר ועל היותה דרך של מחשבה-והכרה. "תיאטרון האחריות" של שיר, כך נדמה, מבקש לכונן על שני דגשים אלה תפיסת-עולם תיאטרלית – המתבססת על חילופי רעיונות, בחינה של אופני המחשבה ועיסוק באתיקה. שיר מצהיר אמנם שהטקסט שלו נובע מהתבוננות בדיעבד על אודות יצירותיו שלו עד כה, אך אין הוא מהסס לחרוג מטווח ההרהור האישי ולהכריז אמירות נחרצות וכלליות על ההיסטוריה של עולם הבמה, וכך נרמז שסגנונו האישי מצוי בקצהו הקדמי של קו-ההתפתחות של התיאטרון לתולדותיו. לטיב ההצגות והמחזות המבוססות על תיאוריה זו, על יתרונותיהם וחסרונותיהם, ראוי להקדיש רשימה נפרדת; ובכל אופן משמח ומאתגר פרסומה של עמדה מנומקת המבקשת לחדש ולעדכן את התיאטרון בזמננו.

ניסיון נוסף לחשוב אחרת את התרבות בת זמננו הוא מאמרו היפה אך הטכנופובי מעט של אבנר המאירי, המבקר באמצעות מושגיו של וולטר בנימין (ההילה, האותנטיות והשכפול) את הסרט פורץ הדרך אוואטאר, על חוויית התלת-מימד הבולענית שהוא מספק לצופים. המאירי מצביע על סתירות חשובות ומעניינות בין תוכן הסרט לבין המדיום התלת-מימדי, או בין ה"מה" שלו לבין ה"איך" שלו (כגון המסר האקולוגי, הרואה באדם ובטבע ישות אחת, בעוד הסרט למעשה פולש אל תודעת הצופה באמצעות הטכנולוגיה ומטמיע אותו לחלוטין בחלל וירטואלי). המאירי טוען, באופן פחות משכנע לטעמי, שהסרט מחזיק בתפיסה אמנותית מיושנת מכיוון שהקולנוע התלת-מימדי נעזר במניפולציות של פרספקטיבה.
  
יפתח בן-אהרון הוא מחברם של רוב העמודים המוקדשים לשירה – ואלה, סבים רובם סביב פאול צלאן. במרכז הגיליון מאמר-מסע מאיר-עיניים המתווה כמה מהדרכים שבהם מבקש צלאן לחדור מבעד לאין המיסטי שבשפה אל האין-המיסטי שבהוויה (המאמר מתפרסם בגיליון זה, בעמוד 43). עוד הוסיף בן-אהרון מחזור משלו, מעמיק ומדויק – "בית לחם" –  אולי היצירה המשמעותית ביותר בגיליון – המתכתבת במישרין עם שירתו של צלאן, וכן תרגום ל"מקהלות אחר חצות" של נלי זק"ש, חברת הנפש של צלאן. עוד בחוברת שירים של הדר לוטן, מיכל שי לי, דנה מרגלית ונועה ברקת, שירים יפים בעלי אופי אימגניטיבי שהמשותף להם, אולי, הוא שהם פורטים על נימים עדינים של כמיהה.  

לאור נוכחותו החזקה של המשורר הגרמני מעניין יהיה לראות לאן, ובעצם אם, ינוע המוקד השירי בגיליונות הבאים. אך השאלה המרכזית היא אם יוצרי "קול" ינסו בעתיד להתמקם לא רק על הציר אירופה-הרדוף אלא גם במפת התרבות והשירה העברית, שאליהן אין כל התייחסות בגיליון הנוכחי; הרי לא ניתן לפתח דיון רציני באיכויות האתיות-מטפיזיות של השפה רק על סמך יצירה מתורגמת, טובה ככל שתהיה, ויש לקוות שהמחקר והגילוי המחודש של היצירה העברית מתוך נקודת מבט אנתרופוסופית יהיה אחת מהמשימות העתידיות של "קול".

יונתן לוי הוא איש תיאטרון, משורר ומחנך. yonatanlevy@gmail.com

גילוי נאות: הוצאת אדם עולם משווקת את כתב העת "קול".