כנס אדם עולם לחינוך אלטרנטיבי ושינוי חברתי
10.10.2010, הכפר הירוק
מתוך: אדם עולם - גיליון 14: חורף 2011כנסאדם עולם הראשון התמקד בחינוך האלטרנטיבי בישראל, ושאל באיזו מידה הוא מקיים קשרים עם העולם החינוכי והחברתי שסביבו. הכנס הפגיש לראשונה נציגים של חינוך ולדורף, החינוך הדמוקרטי, התנועה להעצמת הרוח בחינוך ומשרד החינוך לדיון משותף בדרכו של החינוך בישראל.
המושב הראשון התמקד בחינוך ולדורף ובמפגש שלו עם העולם, והציג חמישה אנשי חינוך אנתרופוסופיים, שהמשותף להם הוא ניסיון לשלב את החינוך האנתרופוסופי בתוך מוסדות חינוך ממלכתיים. הנחה את המושב אלון ירושלמי, מנהל ומחנך בבית הספר "שקד" בקריית טבעון.
לאחר הפסקה וקבוצות דיון עם משתתפי המושב הראשון התכנסו שוב משתתפי הכנס לדיון המסכם. בדיון זה השתתפו גלעד גולדשמידט, מחנך ולדורף הראשון בישראל; יעקב הכט, מייסד החינוך הדמוקרטי בעולם; גנית ויינשטיין, ראש אגף חינוך ניסויי ויזמות במשרד החינוך; ופרופ' שייקה תדמור, יו"ר התנועה להעצמת הרוח בחינוך.
הקריאה הברורה שיצאה מן הכנס היא שעכשיו הזמן ליצור יותר שיתופי פעולה בין הזרמים השונים של החינוך האלטרנטיבי ובין החינוך האלטרנטיבי לחינוך הממלכתי ולממסד.
"האם יישמע קולכם גם בחברה הישראלית?"
גנית ויינשטיין: "אתם עושים עבודה נפלאה בתוך הקהילות שלכם, אך כמעט ואינכם יוצרים אינטראקציה עם הקהילות שמסביבכם. עלינו מוטלת החובה לשאול את עצמנו: האם קהילות השבעות רצון מסגנון החינוך שלהן הופכות להיות חברות תורמות יותר, חברות המקדמות את החברה? האם נעשה המקסימום האפשרי בנושא המנהיגות, בנושא המנהיגים? האם הבוגרים שלכם ינהיגו את המדינה לכיוונים אחרים?""הממסד ואני משחקים ב"מחבואים ובתופסת" זה שנים. פה אני נציגת הממסד ובה בעת אדם פרטי. בתחילת דרכי הקמתי בבת ים את בית הספר "גולדה מאיר", אחד מבתי הספר הפתוחים הראשונים בארץ, עם שני מורים בכיתה ועם בחירה להורים ולתלמידים. בית הספר פעל בתוך הממסד. היום אני מנסה ליצור אלטרנטיבות בתוך המסגרת הממסדית, כמו שגלעד גולדשמידט ויעקב הכט ישבו שנים רבות בתוך המערכת הממסדית ופיתחו את תורות החינוך שלהם.
בתוך הממסד, המדבר על חדשנות אך משמר את השמרנות, אנו מאפשרים למוסדות אלטרנטיביים רבים לקום ולהתקיים. אנו מעודדים פיתוח קהילות אידאולוגיות שונות ומגוונות, ולעתים אף סותרות, מטפחים אותן ומפיצים אותן בתוך הממסד, דבר מסובך ומורכב אך אפשרי. היום, כל הרוצה להקים בית ספר עם אמירה חינוכית, עם מחויבות לקהילה, יכול לעשות זאת בצמוד לתקנות ולנהלים קיימים. בחינוך הציבורי, עם 40 תלמידים בכיתה, יש מקומות שבהם יוצרים יש מאין ועושים דברים מדהימים.
אני מאמינה בכם ותומכת בכם, ועם זאת נראה לי שאתם פועלים בקהילות סגורות. אתם עושים עבודה נפלאה בתוך הקהילות שלכם, אך כמעט ואינכם יוצרים אינטראקציה עם הקהילות שמסביבכם. לכם ולילדיכם טוב במצב הקיים, וזה ברור ומבורך. עלינו מוטלת החובה לשאול את עצמנו: האם נעשה המקסימום האפשרי בנושא המנהיגות, בנושא המנהיגים? בנושא גלעד שליט, או כשעוולות אחרות מתקיימות מסביבכם? האם קהילות השבעות רצון מסגנון החינוך שלהן הופכות להיות חברות תורמות יותר, שמקדמות את החברה? האם הבוגרים שלכם ינהיגו את המדינה לכיוונים אחרים? האם יישמע קולכם גם בחברה הישראלית הכללית, מעבר לקהילות האלטרנטיביות?
פה, מעל במה זו, אני קוראת לכם לחשוב מחדש על המנדט שלכם כקבוצה בעלת פריבילגיה ליצור חינוך אחר. ראוי לתכנן יום שבו תבנו תוכנית משימתית שיוצרת חשיבה, שתהיה בה השפעה על המערכת הממלכתית. אני מזמינה אתכם לקחת את הדברים כחומר למחשבה; לעורר חשיבה משותפת בשאלה איך לעזור לחברה הישראלית ולקדמה".
גנית ויינשטיין היא ראש אגף חינוך ניסויי ויזמות במשרד החינוך.
מושב ראשון – חינוך ולדורף והחברה הישראלית
"חינוך ולדורף צריך לשנות את שמו"
אלון ירושלמי: חינוך ולדורף ניתן לעולם ולא לאנתרופוסופים. הוא אינו "שיטת" חינוך, אלא מקפל בתוכו אמת קוסמית כלל אנושית. יש לו תפקיד משמעותי ביותר, והוא להביא לשינוי חברתי אמיתי, אך לצערי הוא הולך ומתרחק מתפקידו מכיוון שעדיין לא מצא את הדרך לפרוץ את המעגל של עצמו ולפגוש תפיסות עולם חינוכיות אחרות "בגובה העיניים". שטיינר בעצמו דיבר על הסכנה שבהתקבעות על השם במקום על המהות. בשלב הבא בתפיסת העולם ה"ולדורפית", אם כך, צריך להיות שינוי השם, מ"חינוך ולדורף" ל"חינוך אנושי", חינוך שמעניק משמעות חדשה לרוח האנושית ולתפקיד האנושות בזמננו."בשנת 1918, מייד לאחר מלחמת העולם הראשונה, הגיש רודולף שטיינר לקיסר אוסטריה דאז, קרל הראשון, תוכנית לעיצוב מחודש של המבנה הפוליטי של אירופה. התוכנית הייתה רדיקלית באופן החשיבה שלה, והתבססה על מדע הרוח האנתרופוסופי. היא הציעה לחלק את הממשל המדיני לשלוש ספֵרות אוטונומיות הפועלות בחֵירות ובשיתוף פעולה הדדי. הספרה הראשונה היא התרבות, ובה כלולים כל המוסדות והפעילויות שחייבים לפעול מתוך חירות אוטונומית, כגון הדת, האמנות ומערכת החינוך. הספרה השנייה היא הספרה המדינית, המקיפה את החוק, המשפט וזכויות האזרח. הספרה השלישית הינה הספרה הכלכלית, ואליה שייך המגזר העסקי, שאחראי על חיי הכלכלה. המודל של שטיינר, שנקרא "המבנה החברתי התלת-איברי", נדחה, ובמקומו נתקבלה "תוכנית 14 הנקודות" של הנשיא האמריקאי וילסון לחלוקת אירופה. שטיינר טען שהתוכנית של וילסון תוביל לקטסטרופה עולמית שנייה, והדבר אכן התרחש כ-20 שנה מאוחר יותר.
באותה תקופה שבה ניסה שטיינר לקדם את רעיון התלת-מגזריות, פנה אליו תעשיין עשיר ואנתרופוסוף בשם אמיל מולט, וביקש ממנו שיקים בית ספר לילדי העובדים שבמפעל. שטיינר הבין שהשינוי החברתי יתחיל מלמטה, דרך חינוך נכון של הילדים, והקים את בית הספר לילדי העובדים במפעל הסיגריות ולדורף-אסטוריה, שנמצא בשטוטגרט שבגרמניה. על שם בית ספר זה נקראים עד היום כל בתי הספר הפועלים בגישה האנתרופוסופית לחינוך בתי ספר "ולדורף".
עולה מכאן, שחינוך ולדורף ניתן לעולם ולא לאנתרופוסופים. הוא אינו "שיטת" חינוך, אלא מקפל בתוכו אמת קוסמית כלל אנושית. כפי שאני מבין אותו, יש לו תפקיד משמעותי ביותר – להביא לשינוי חברתי אמיתי. אבל לצערי הוא הולך ומתרחק מתפקידו, מכיוון שעדיין לא מצא את הדרך לפרוץ את המעגל של עצמו ולפגוש תפיסות עולם חינוכיות אחרות "בגובה העיניים". שטיינר בעצמו דיבר על הסכנה ש"בהתקבעות" על השם במקום על המהות:
בתחילה קם בי"ס ולדורף כבית-ספר לאנושות ככלל שעוצב, ניתן לומר, מתוך מעמד הפועלים. הוא היה אנתרופוסופי רק במובן שהאדם שהגה תחילה את הרעיון של בעת הספר היה במקרה אנתרופוסוף. יש לנו כאן, אם כן, מוסד חינוכי שקם על בסיס חברתי, השואף לבסס את הרוח ושיטת ההוראה על האנתרופוסופיה. מעולם לא עמדה על הפרק השאלה של הקמת בית ספר "אנתרופוסופי". ההפך: אנו טוענים שמאחר והאנתרופוסופיה יכולה לפעמים להצניע את עצמה, היא מסוגלת לייסד בית ספר על עקרונות אנושיים אוניברסאליים ולא על הבסיס של מעמד חברתי, תפיסות פילוסופיות או כל התמחות אחרת (מתוך "חינוך וחיים רוחיים מודרניים").
אם כך, השלב הבא בתפיסת העולם ה"ולדורפית" צריך להיות שינוי השם: מ"חינוך ולדורף" ל"חינוך אנושי", חינוך שמעניק משמעות חדשה לרוח האנושית ולתפקיד האנושות בזמננו. זה יוכל לקרות רק אם יתחילו לצוץ עוד ועוד נקודות אור זוהרות שימצאו את הדרך ואת הדיאלוג המפרה בין "ולדורף" לקונבנציה; או יותר נכון, כשתיפסק הדיכוטומיה, ונבין שכולנו יחד באותה סירה, ואז נוכל להתיישב יחדיו ולשאול: מה נכון לחינוך הילדים בישראל של המאה ה-21".
"האנתרופוסופיה נותנת כלי אדיר לריפוי. השאלה היא אם משתמשים בה בצורה נכונה"
איל בלוך: האנתרופוסופיה וחינוך ולדורף הם פוטנציאל לריפוי חברתי, אם האנשים שפועלים לאורה משכילים לצאת מדל"ת אמותיה. הבה נצא למסע עולמי שיראה לנו כמה דוגמאות, ונפגוש כמה אנשים שזיהו את הבעיות, ומתוך האנתרופוסופיה מביאים את הפתרונות.
הודו. המלחמה הגדולה ביותר והכי בלתי ידועה היא על האוכל. בהודו לבדה מתאבדים בין 10 ל-20 אלף איכרים מדי שנה. פיטר פרוקטור, חקלאי ניו-זילנדי בן 80, מביא לחקלאים ההודים את החקלאות האנתרופוסופית הביו-דינמית, ומחזיר להם את היכולת לגדל ולספק לעצמם את כל הצרכים. הוא התחיל לפני עשור, והיום יש מעל 40 מיליון הקטר מעובדים בהודו.
קוסובו. בית ספר קטן בכפר פסטורלי, ובצמוד אליו בית קברות. בבית הספר לומדים הילדים, ובבית הקברות נחים ההורים. הילדים אוהבים את זה, כי בדרך לבית הספר הם יכולים לבקר את הוריהם.
המדינות המסייעות באזורי אסון נוטות להיעלם אחרי כמה חודשים של עזרה, כשהטיפול האמיתי מתחיל. ביאטריס רוטיסהויזר, מחנכת ולדורף שווייצרית, הגיעה לקוסובו ואמרה: פה אני נשארת. ומה שהיא בנתה שם זה מערכת חינוך ממלכתית ברוח ולדורף. מאז היא מתמחה בחינוך ולדורף באזורי אסון. היא עובדת גם בצ'צניה ועם ילדים שגדלים בבתי כלא.
גרמניה. יוהנס מתיסן, מורה לאמנות בתיכון, ותלמיד של האמן יוזף בויס. נמאס לו לצייר בכיתה, והוא התחיל לנסוע עם תלמידיו למקומות בעולם שיש צורך לשקמם. הוא מגיע למקום, מתחבר לתושבים המקומיים, מבין מה הצרכים ומתחיל לעבוד. הוא התחיל באירופה, והיום הוא עובד בכל העולם. בקהילה האבוריג'ינית באוסטרליה הוא פיסל את סיפור הבריאה, והילדים הולכים עליו בדרך לבית הספר. בדטרויט הוא משתתף בשיקום העיר כעיר חקלאית, אחרי קריסתה כ"עיר המכוניות". גם לישראל הוא מגיע לעתים.
ירושלים. שנת 1996, שיאו של גל טרור בערי ישראל, ואני חוזר לארץ אחרי לימודי חינוך ולדורף בארצות הברית. בחרתי לחזור לירושלים, כי עבורי כל בעיה היא האפשרות, וירושלים הייתה אז עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות.
שאלתי את עצמי מה אני עושה כמחנך, שהרי לא מספיק לשיר שירים ולצייר מחברות יפות. הבנתי שהאנתרופוסופיה נותנת לי כלי אדיר של ריפוי, והשאלה היא איך אני משתמש בו בצורה נכונה.
תוכנית הלימודים של כיתה ג' כוללת חקלאות, אז עיבדנו חלקה בסטף במשותף עם ילדי בית ספר פלסטיני בעין חאדר. על הפרויקט הזה הופק הסרט "פרחים של תקווה", שעליו כתב דוד גרוסמן: "בפשטות ועדינות מוליך אותנו הסרט אל שורשי הדברים שכמעט נשתכחו מאתנו אחרי עשרות שנות חיים באזור האסון; אל המגע הטבעי, החם, שבין ילד לילד ואדם לאדם – גם אם הם ישראלים ופלסטינים, כלומר אויבים-לפי-שעה – ואל האדמה המארחת את זה ואת זה, אל עונות השנה העוטפות אותם ואל היבול שהיא מצמיחה להם, וגם אל השפה העשירה ומלאת החיים, שיכולה להתרקם בין אלה שאין להם, לכאורה, שפה משותפת. וכשצופים בסרט נחמץ הלב מההרגשה כמה קרוב אלינו ובהישג יד נמצא הגרעין הנדיב, הסלחן, שכאילו נגזר עלינו להתכחש לו כדי שנוכל למלא בהצלחה את תפקידנו בסכסוך".
"מה שבאמת חשוב הוא המפגש ומה שהכי משפיע הם הדברים הכי קטנים"
דליה לפיד: החלק המשמעותי ביותר היה המפגש עם חגית שמחי, הגננת שעובדת עמי. בחורה צעירה, ששיתוף הפעולה בינינו "נפל עליה". זה היה הגן שלה, ופתאום צירפו לה אותי. לשמחתי, היא הסכימה. כשישבנו להכיר אחת את השנייה ואת הגישות החינוכיות שלנו, היה לנו ברור שרב השונה על המשותף, ולכן החלטנו להתחיל מהמשותף. הסכמנו על הערכים החשובים לנו בחינוך – יראת כבוד, ריתמוס, דוגמה אישית."אחד הגנים שליוויתי נמצא בשכונה שגרות בה המון משפחות אתיופיות. צמוד לגן ולדורף שליוויתי היה גן שכל ילדיו אתיופים, אבל בגן ולדורף לא היה אפילו ילד אתיופי אחד. לי זה מאוד צרם, ואז התעורר בי קול פנימי ברור, שהוביל אותי לעיריית ירושלים. היה בי אז משהו נאיבי. לפני כן מעולם לא דרכה כף רגלי בעירייה. הגעתי אל סגנית המנהל של מחלקת החינוך בעירייה, האחראית על הגנים בעיר, ואמרתי לה שאני גננת ולדורף שמעוניינת להקים גן ולדורף לאתיופים. לתדהמתי, תשובתה הייתה: "זה החלום שלי". וליתר דיוק, החלום שלה היה שאחת מהגישות האלטרנטיביות שקיימות בירושלים יגיעו גם למקומות שאליהם הן לא מגיעות מעולם.
קיבלתי אפוא את תמיכתה של האחראית על הגנים, אבל אז הגיע משרד החינוך ואמר: "לא יהיה. אם את בגן של משרד החינוך, את חייבת לעבוד במשותף עם גננת 'רגילה' ולפי התוכנית של משרד החינוך!" הסכמתי ללא היסוס. ומהרגע הזה הרגשתי שאני מקבלת המון תמיכה, מכל מי שרק אפשר: משרד החינוך, העירייה, העמותה לגנים אנתרופוסופים בירושלים… הרגשתי שאני נישאת על כפיים, ודברים פשוט קרו מאליהם. הסתפקתי מאוד במועט. אפילו הסכמתי שהגן ייראה כגן עירייה רגיל. לתדהמתי, קיבלנו מהעירייה תקציבים מיוחדים שיאפשרו לנו לתת לגן מראה של גן אנתרופוסופי, בנימוק ש"אם יש שם אנתרופוסופים, אז בואו ניתן להם את החומרים שבהם משתמשים בגנים אנתרופוסופיים".
החלק המשמעותי ביותר היה המפגש עם חגית שמחי, הגננת שעובדת עמי. בחורה צעירה, ששיתוף הפעולה בינינו "נפל עליה". זה היה הגן שלה, ופתאום צירפו לה אותי. לשמחתי, היא הסכימה. כשישבנו להכיר אחת את השנייה ואת הגישות החינוכיות שלנו, היה ברור לנו שרב השונה על המשותף, ולכן החלטנו להתחיל מהמשותף. הסכמנו על הערכים החשובים לנו בחינוך – יראת כבוד, ריתמוס, דוגמה אישית. דיברנו גם על החששות שלנו. סיכמנו שננהל דיאלוג ושכל הזמן נשאל שאלות. עשינו ביחד ביקורי בית, וזה מאוד קירב בינינו. למדנו על המשפחות, שחלקן מהשכונה וחלקם מחוצה לה – כאלה שבחרו בגן כי הוא ולדורף חברתי.
עוד שבמפגש עם הגננת והסייעת היה דיאלוג, והצלחנו להתמודד עם הקשיים היומיומיים, היה לי קשה מאוד לקבל את הרעש שהמערכת מייצרת. למשל, בעלי תפקידים שמרשים לעצמם להיכנס לגן בכל עת ולדבר בקולי קולות. אבל עיקר ההתמודדות הייתה עם עצמי, מול כל מה שעלה בתוכי: כעס, ביקורת, חרדות. שני הייתה פתוחה לדברים החדשים שהבאתי לגן, אך היא שיקפה לי את חוסר הסובלנות שלי לדברים שהיא מאמינה בהם, כמו למשל פיתוח הכשרים הקוגניטיביים לצד הדמיון והעשייה, או שימוש בצבעי עפרון ולורדים. באחת הפעמים היא ציינה שאני מאוד ביקורתית ומדברת בחוסר פתיחות, כמו אדם דתי.
השינוי בגישה שלי התרחש בחנוכה. תכננתי מסיבה כמיטב המסורת בחינוך ולדורף, ולפני שהיא התחילה היה לי התקף חרדה. הבנתי שלא כל מה שאני מביאה הוא נכון לגן הזה, ושאני צריכה לשחרר ולהביא משהו חדש. לא היה לי ברור מהו הדבר החדש הזה, אבל הוא היה צריך לבוא. עם כל הניסיון שלי, הרגשתי שאני לא יודעת.
בישיבת הסיכום של סוף השנה אמרתי לצוות שעוד רבה הדרך. להפתעתי, הקולגות שלי אמרו שהייתה להן שנה טובה ורגועה ברמה שמעולם לא הייתה להן.
היום אני מבינה שמה שבאמת חשוב הוא המפגש ומה שהכי משפיע אלה הם הדברים הכי קטנים שאנחנו עושים, כמו לאסוף את הניירות שיש בבוקר בכניסה לגן, או את בדלי הסיגריות של הגננות מהגן השכן. אם אני מוציאה את הילדים לעמק המצלבה, מקום שחלק מהילדים גרים מרחק הליכה ממנו אבל מעולם לא ביקרו בו; ואם ההורים – שבהתחלה היו בפאניקה מזה שהילדים מטפסים על עצים – מתחילים לקבל ולהעריך את זה, אז מבחינתי עשיתי דבר משמעותי מאוד".
"הילדים של אורט מביאים התלהבות מחודשת לגבי מה שהחינוך האנתרופוסופי נותן"
יונתן לוי: כצוות אנתרופוסופי אנחנו צריכים להיזהר מכמה דברים – בעיקר ממיסיונריות ומהרגשה שאנחנו בנו להביא את האור לילידים שחסרים את הידע שיש לנו. מצד שני, עלינו לשמור על זהות עצמית וקווים ברורים של מה נכון ומה לא. האיזון בין אלה נותן לנו ביטחון עצמי לעשות משהו שונה בלב הממסד."היוזמה שלנו עומדת בקריטריונים של מפגש ייחודי, אולי ראשון בעולם, של כיתת תיכון ולדורף שפועלת כחלק אינטרגרלי מתיכון "רגיל". תהליך הלידה של התיכון בטבעון היה מאוד מורכב. הוא החל כיוזמה של הורים בבבית ספר "שקד" שרצו תיכון, ובמשך כמה שנים גלגלו ביניהם את הרעיון. בין חברי הצוות המקים היו שמשכו לכיוון של בית ספר עצמאי ונבדל, והיו שבחרו בשיתוף פעולה עם בית ספר אורט, התיכון של היישוב. לא נאריך בכל חבלי הלידה הקשים שעברנו, אבל לבסוף נבחרה האופציה השנייה. ראינו בדרך הזאת פוטנציאל אדיר, והיא הדהדה עם הרגשות שליוו אותנו – לצאת החוצה ולראות עד כמה האנתרופוסופיה רלוונטית לעולם.
ברגע האמת נשאו את רגליהם וברחו רוב הורי שקד, ולכן התחלנו את השנה עם שמונה תלמידים בלבד. אבל היוזמה נולדה מחדש כשהצטרפו ילדים מאורט. כך קמה יוזמה אנתרופוסופית שרוב תלמידיה הם מאורט הממלכתי, המביאה חינוך אנתרופוסופי לילדים ולהורים שאין להם נגיעה או היכרות עם האנתרופוסופיה. הילדים של אורט מביאים התלהבות מחודשת כלפי מה שהחינוך האנתרופוסופי נותן. הם יוצאים מ"חשכת החינוך הפורמלי", ונענים בהתמסרות למה שאנחנו המחנכים מביאים.
מפגש פורה עם הצוות של אורט לא היה דבר מובן מאליו, והוא התחיל בחשדנות גדולה מאוד. אנחנו חשדנו שהם רוצים את התלמידים של בית ספר שקד למגמות שלהם, והם חשדו שאנו חברי כת מסתורית שרוצה את מבנה בית הספר ותלמידיו לצרכיה הפרטיים. אני מקווה ששני הצדדים התבדו. נוצר בינינו שיתוף פעולה עדין ומאוד פורה. שני הצדדים נדרשים לגמישות. אנחנו כצוות אנתרופוסופי צריכים להיזהר מכמה דברים – בעיקר ממיסיונריות ומהרגשה שאנחנו באנו כדי להביא את האור לילידים שחסרים את הידע שיש לנו. מצד שני, עלינו לשמור על זהות עצמית ועל קווים ברורים של מה נכון ומה לא. האיזון בין אלה נותן לנו ביטחון עצמי לעשות משהו שונה בלב הממסד, תוך שמירה על פתיחות וצניעות. הוא שומר עלינו מנפילה, אך עלינו למוצאו בכל יום מחדש.
מבחינה חברתית השילוב הוא הצלחה – לא ניתן להבדיל בין ילדי שקד לילדי אורט. מבחינה לימודית, לילדים משקד המעבר לא היה פשוט, כי באורט מלמדים בצורה אחרת. אנחנו לומדים עם השכבה אנגלית ומתמטיקה, וזה קשה בעיקר למתקשים. אנחנו משתתפים בטקסים ובחגים, שזה דבר מאוד משמעותי בחינוך אנתרופוסופי, ולכן אנו מקיימים גם מערכת מקבילה של חגים וטקסים בסגנון וברוח שלנו.
מקובל לומר, שבבתי ספר ולדורף היסודיים תוכנית הלימודים דומה בכל העולם, ובתיכונים יש הבדל ממקום למקום, כיוון ששטיינר השאיר "מפרט טכני" דל בנושא. אפשר להבין זאת גם מהתמונה שבגיל הזה צריך להיפתח לעולם יותר מאשר ביסודי, וברור שבתי הספר יהיו שונים, כי העולם משתנה והמורים גם הם שונים. לנו זה מתאים, כי הרוח שלנו היא לנסות להביא מתוך תפיסת העולם האנתרופוסופית משהו חדש ואחר, שמוצא פתרונות בני זמננו לחינוך. יש לנו עוד מה להוכיח כיוזמה, ולתחושתי – אם נצליח – יש לנו מודל שיכול להיות מאוד משמעותי לעולם. כי הרי אם בתי ספר ולדורף ימשיכו להיות נפרדים מהמערכת, אכן אפשר לחשוב על חלחול מתמיד של רעיונות מוולדורף לממסד החינוכי, אבל זהו; אבל אם בתי הספר שלנו ישתלבו בממסד, הפוטנציאל עצום".
"הרבה אנשים אומרים שבישראל יש 'ישראלים' ו'ערבים'"
אמין סוואד: איך נוכל עכשיו לעמוד ולדבר על חינוך בחברה הישראלית ולהתחיל מנקודה מוטעית, שהערבים אינם ישראלים? אם אעבור עכשיו לדבר בערבית, כמה אנשים מהקהל יבינו? לכן, כדי לעסוק בחינוך, אנחנו המבוגרים שמעזים לחנך צריכים קודם כול להתחנך בעצמנו. אם אנו מצפים מהילדים לחופש אחראי, אז גם אנחנו צריכים להיות אחראים בחופש שלנו."מַסא אלחיר. ערב טוב לכולם. אני מאוד שמח על ההזדמנות להיות כאן ולדבר, כי בנוסף לכל התארים שהזכיר המנחה, אני גם ערבי. יש פה קהל נכבד, יפה, אבל אין פה הרבה דוברי ערבית. דבר זה מטיל עלי אחריות יתר, כי עכשיו אני נציג של גזע, תרבות, לאום מסוים. ובכל זאת אני גם שותף לעשייה שכולנו מדברים עליה כל כך הרבה – החינוך. ובעצם, את מי אנחנו מחנכים? אנחנו מחנכים בן אדם שהורדנו ממנו את כל השכבות והתארים שאסף בימי חייו, וחוזרים למצב הבראשיתי שבו כולנו צלם אנוש. ובצלם זה אנו נושאים את החטא הקדמון של אדם וחווה, וכולנו נושאים את האות של קיִן; ועדיין, כולנו מעזים ללכת על האדמה הזאת ואף להחזיק במושכות ולחנך אחרים. איזו העזה! ולכן, ככל שאנחנו מודעים לאומץ שנדרש מאיתנו, האחריות שלנו נעשית יותר ויותר כבירה.
אנחנו יושבים כאן כרגע, כאנשים מבוגרים, ולכל אחד מאיתנו הכוונות לחנך את הדור הבא של החברה הישראלית, ואנחנו גם מצפים שכאשר נהיה זקנים, הם ינהיגו את החברה שלנו. אז אל לנו כמבוגרים להכתיב להם איך הם ינהיגו את החברה. במסע האישי שלי שמחתי לגלות, שהתפקיד שלנו כמבוגרים הוא לתת לילדים כלים במקום ובזמן הנכונים בהתפתחות שלהם, על מנת שבגיל החובה יבחרו במה שהם יעשו ממקום של חופש שלָבוש באחריות.
החברה הישראלית מחולקת לשני חלקים: יהודים וערבים. קצת הופתעתי מכך שיש בקרבנו הרבה אנשים, בטח בעלי כוונות טובות, שאומרים שבישראל יש "ישראלים" ו"ערבים". בעיני זאת טעות. הציבור הערבי והציבור היהודי, שניהם ישראלים. אך החברה שלנו אינה מתחלקת רק לשניים. אתם יודעים יותר טוב ממני שבחברה היהודית יש חלוקה, ואותו דבר אצל בני הדודים שלכם. יש ערבים מוסלמים, יש נוצרים ויש דרוזים. וכולם, למעט כמה יוצאים מהכלל, שואפים להיות ישראלים.
איך נוכל עכשיו לעמוד ולדבר על חינוך בחברה הישראלית ולהתחיל מנקודה מוטעית, שהערבים אינם ישראלים? זה מבלי להתכחש להבדלים. ואשאל אתכם: אם אעבור עכשיו לדבר בערבית, כמה אנשים בקהל יבינו אותי? [אף אחד לא מצביע.] לכן, כדי לעסוק בחינוך, קודם כול אנחנו, המבוגרים שמעזים לחנך, צריכים להתחנך בעצמנו. אני לא יכול לחנך ילד קטן ליראת כבוד אם אני לא נושא יראת כבוד בקרבי. אני לא יכול לצפות שילד יאהב אותי, אם אני לא מקרין אהבה כלפיו. אני לא יכול לצו?ת על נער מתבגר, אם הוא רואה שאני מתחמק מחובותַי. אם אנו מצפים מהילדים לחופש אחראי, אז גם אנחנו צריכים להיות אחראים בחופש שלנו.
מושב שלישי - חינוך אלטרנטיבי ושינוי חברתי
"השאלה היא לא אם אנחנו בשלים לכך, אלא מתי מתחילים"
גלעד גולדשמידט: אין לנו את הפריבילגיה להתמהמה. מדינת ישראל נמצאת היום בקרע עמוק מאוד בין הזרמים והפלגים בחברה, ואנחנו חייבים ללמוד להתחבר ולהביא משהו חדש. אז איך מגשרים על הפערים? החיפוש הזה הוא לא קושי, אלא אתגר מקסים. חייבים לשבת ולעשות את זה, כי אנחנו רואים לאן המדינה מידרדרת בכל יום.
"לפני קצת יותר מעשרים שנה נמניתי עם קבוצת אנשים שרצו להתחיל חינוך ולדורף בישראל. היו חשובים לי שני דברים: להתחיל חינוך שבו ערבים ויהודים מתחנכים ביחד, ושחינוך ולדורף לא יעמוד בפני עצמו ולמען עצמו, אלא ישמש מנוף לשינוי חברתי. מהחינוך המשותף עם הערבים הורידו אותי מייד; ובעניין ההשפעה, חמש שנים נלחמתי כדי שבית ספר ולדורף הרדוף יהיה בית ספר ממלכתי, ולבסוף הדבר קרה. הפכנו למוסד מוכר וממלכתי. עברו עשרים ואחת שנים, ועכשיו אנחנו נמצאים בנקודה שבה עלינו לראות איך לוקחים את חינוך ולדורף ומחברים אותו למציאות החינוכית הישראלית. במאמר מוסגר אגיד, שבכל הדוגמאות שאני מכיר בעולם זה לא קורה. לצערי, אני לא מכיר דוגמה אחת בעולם שבה יש אינטראקציה אמיתית ומשמעותית בין בית ספר ולדורף לעשייה החינוכית הכללית שסביבו, ואני חושב שבישראל התנאים המתאימים כדי שהדבר הזה יקרה.
אציין כעת כמה דברים שבהם לדעתי חינוך ולדורף יכול לתרום למערכת החינוך הכללית. הדבר הראשון הוא נושא ההישגיות. חינוך ולדורף הוכיח, שניתן להצליח בכל הקריטריונים שבהם נמדד חינוך בלי בחינות ובלי תחרותיות. ילדים יכולים להיות 12 שנה בבית ספר בלי בחינות ובלי הישגיות, ובסוף להצליח בבגרות. אין צורך לאמלל את הילדים בבחינות החל מכיתה ב'. את זה מוכיח חינוך ולדורף בכל העולם, ובטח שבארץ.
אמנות וחינוך: לחינוך ולדורף יש בהחלט מה לתרום בנושא של שילוב אמנות בתהליך ההתחנכות של הילד, ולפי דעתי זה דבר לא פחות חשוב מחשבון. מי קבע שחשבון יותר חשוב מאמנות? כשהאדם יהיה בן 60, מה יהיה חשוב לו יותר, שהוא פתר תרגיל בחשבון או שהוא יודע לצייר ציור?
תהליכי עבודה: חינוך משמעותי אומר שילדים מנקים עכשיו את הכיתה שלהם, או שהם עובדים בעץ או בגן ירק. זה לא פחות חשוב מללמוד היסטוריה. לעתים קרובות זה יותר חשוב מללמוד היסטוריה.
ניהול משותף: אני לא יודע אם מודל החינוך המשותף, שלפיו אין מנהל, אלא בית הספר הוא "רפובליקה של מורים", ישים או נכון בכל מקום, אבל יש פה משהו שעובד כבר הרבה שנים. בחינוך ולדורף כל מורה הוא ריבון, וזה קשור לנושא של החופש.
ולסיום אגיד דבר נוסף: חינוך ולדורף התחיל כתנועה חברתית. אפשר לומר ששטיינר התייאש מהמבוגרים, והתחיל לעבוד עם הילדים. יש משהו במהות של חינוך ולדורף שיכול להוביל לשינוי חברתי, משהו שיוצא הרבה מעבר לגבולות בית הספר, וזה קשור למושג של חופש. המערכת צריכה להיות חופשית, אחרת זה לא יכול להיות חינוך משמעותי.
אשר לשאלה של שיתוף פעולה שלנו עם משרד החינוך וזרמים אלטרנטיביים נוספים, אני חושב שהשאלה היא לא אם אנחנו בשלים לכך, אלא מתי מתחילים. אין לנו את הפריבילגיה להתמהמה. מדינת ישראל נמצאת היום בקרע עמוק מאוד בין הזרמים והפלגים בחברה, ואנחנו חייבים ללמוד להתחבר ולהביא משהו חדש. אז איך מגשרים על הפערים? החיפוש הזה הוא לא קושי, אלא אתגר מקסים. חייבים לשבת ולעשות את זה, כי אנחנו רואים לאן המדינה מידרדרת בכל יום. אנחנו חייבים ליצור מנהיגות חדשה, שתיצור שינוי במדינה.
ולסיכום אחזור על דברי בפתיחה: חינוך ולדורף התחיל בארץ לפני 21 שנה, וכעת אנו עומדם בפתחו של שלב חדש. את הכוחות שלנו צריך להפנות לכיוון הזה".
"היכן שיש נתק בין הממסד לחינוך הדמוקרטי נוצרת התנוונות, שנובעת מהצטדקות"
יעקב הכט: בשנת 2000 כמעט ועצרנו הקמה של בתי ספר חדשים, והורים שרצו להקים בית ספר מתבדל לא קיבלו ממני עזרה. באותם ימים כבר הייתי בבת-ים. עשיתי שם שינוי בשיתוף עם מערכת החינוך העירונית, ויצרנו חיבור בין הפורמלי ללא-פורמלי. ההמשך של הפרויקט הזה היה, כשבמסגרת יוזמת "אופק חדש" של משרד החינוך, כל חטיבות הביניים אימצו מודלים מתוך החינוך הדמוקרטי.
"על רגל אחת, חינוך דמוקרטי הוא חינוך שבו אין תשובה ברורה לשאלה מה קורה איתנו לפני שהגענו לכדור הארץ, ומה קורה לנו אחרי שאנו מתים. מי שיש לו תשובה כזאת, הוא מחוץ לחינוך הדמוקרטי. כל שאנחנו יכולים לומר הוא, שאנחנו לא יודעים. יש לנו המון אמונות לגבי השאלה מניין באנו ולאן נלך, אבל אין לנו כל ידיעה. ולכן, אם איני יודע מאין באתי ולאן אני הולך, יש לי חופש בחירה, כי אין אמת אחת. קיבלתי חופש בחירה ענק, ואני צריך להתמודד איתו. לכן בחינוך הדמוקרטי יש לילדים הרבה חופש, ואנו חיים כקהילה שמקבלת החלטות ביחד בצורה דמוקרטית.
לאורך ההיסטוריה היו בעולם שלושה גלים מרכזיים של חינך דמוקרטי. בשנות העשרים של המאה העשרים היה זרם של "חינוך פרוגרסיבי", עם ג'ון דיואי ויאנוש קורצ'אק. בשנות השישים והשבעים היה גל של "חינוך חופשי". הגל השלישי הוא החינוך הדמוקרטי, והוא החל להופיע בארץ בשנות השמונים. בחדרה קם בית הספר הדמוקרטי, ואחר כך נוסדו שלושים בתי ספר נוספים. אבל היום אנו כבר לא עושים את החינוך הדמוקרטי באופן מבודל. בראשית העשור הקודם כמעט ועצרנו הקמה של בתי ספר חדשים, והורים שרצו להקים בית ספר מתבדל לא קיבלו ממני עזרה. באותם ימים כבר הייתי בבת-ים. עשיתי שם שינוי עם מערכת החינוך הערונית ["מודל בת ים"], ויצרנו חיבור בין הפורמלי ללא-פורמלי. ההמשך של הפרויקט הזה היה כשביוזמת "אופק חדש" של משרד החינוך, כל חטיבות הביניים אימצו מודלים מתוך החינוך הדמוקרטי.
המפגש בין בתי הספר הדמוקרטיים לבין מערכת החינוך הוא הדבר המשמעותי ביותר שקרה לנו. המפגש הזה מייחד את החינוך הדמוקרטי בישראל בהשוואה לדומיו בעולם. כשהחלטנו להכשיר מורים כדי לענות על הדרישה לחינוך הדמוקרטי, פתחנו מגמה מתאימה בסמינר הקיבוצים, ובהמשך בנינו תוכנית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב. היה זה מפגש בין שני עולמות נפרדים, אבל אותי הוא הצמיח. העומק של כל העוסקים בחינוך הדמוקרטי התגבר בזכותו, כיוון שנאלצנו לנמק את העמדות שלנו בפני אלה שאינם משוכנעים מראש. זה הועיל לנו מאוד כתנועה. לעומת זאת, התנועה הבינלאומית רואה בממסד שטן. אבל ראיתי שהיכן שיש נתק בין הממסד לחינוך הדמוקרטי, נוצרת התנוונות, שנובעת מהצטדקות. אם תראו מאמרים על חינוך דמוקרטי בעולם, הם יתעסקו בלהצדיק את עצמם. אם תראו מאמרים בישראל, תמצאו הרבה ביקורת עצמית. בלעדיה אנחנו לא חינוך דמוקרטי".
"בקואליציה של זרמים אלטרנטיביים הדבר המשותף הוא ההתכוונות להגבהת האדם"
פרופ' ישעיהו תדמור: ביקרתי במאות בתי ספר בארץ, ופגשתי מעט מאוד כאלה שיש בהם סיטואציות ומצבים שכולם חשים שיש בהם הגבהה, התרוממות רוח, חוויית שיא אינטלקטואלית, חברתית, דיאלוגית או פנימית. התנועות האלטרנטיביות עוסקות באדם ובהגבהתו, ולכן אני מאמין שהגיע הזמן ליצור שיח ביניהן."אני עוסק בחינוך עשרות שנים – מחנך, מנהל, חוקר – ואני רואה בדאגה רבה מאוד ואף בפסימיות את מצב החינוך בישראל. אני רואה שבאקדמיה ובמכללות להכשרת מורים "חינוך" הוא בעיקר עיסוק בתחומי הדעת בצורה מדעית ומעמיקה, בדידקטיקה, בניהול הכיתה ובמנהיגות. מנקודת מבט אקדמית וקיומית אני שואל: האם זהו כל החינוך – צירוף של היסודות הללו? האם אין דבר נוסף, גלעין, לוז, שנמצא מתחת ליסודות האלה? מהו המעיין שנמצא מתחת לחינוך? בשאלה הזאת אני עוסק בשנים האחרונות. ואם לסכם את התשובה למחשבה אחת, אז בסופו של דבר החינוך הוא עיסוק באדם, או בשאלות קיומיות של האדם. מי אני, מה אני, לאן מועדות פני... עיסוק בשאלות האדם הוא גם שאיפה להגבהת האדם, להתרוממות הנפש שלו. אני חושב שראוי שהחינוך יכוון לשם, לציר האנכי, הציר השואף אל המוחלט, הנשגב, האלוהי, הטרנסנדנטי. זהו החינוך – חינוך ל"מותר האדם", לחיזוק האנושיות שבאדם.
לאסכולות שונות יש תשובות שונות לשאלה מהו המוחלט, אבל את זה אני שם בסוגריים. בובר אמר: "אני לא יכול לדבר על האלוהים, אבל אני יכול לדבר אל האלוהים". מה שמעניין אותי הוא לא אם אלוהים קיים או לא; מה שמעניין לגבי היא אותה התכוונות אנושית הומנית שקיימת באדם ומתכווננת אל האלוהים. ההתכוונות אליו היא בעצם וקטור, כוח עם כיוון. איזה כיוון? כלפי פנים, או כלפי חוץ… זה מה שמאפיין את התנועה להעצמת הרוח בחינוך. במקום הרוח אפשר לומר החינוך, החוויה, המשמעות, האדם.
ביקרתי במאות בתי ספר בארץ, ואני מכיר את המערכת. פגשתי מעט מאוד בתי ספר המהווים איזשהו מקדש מעט, שיש בו סיטואציות ומצבים שכולם חשים שיש בהם הגבהה, התרוממות רוח, חוויית שיא אינטלקטואלית או חברתית או דיאלוגית או פנימית. ואני מודיע כאן, מול הקהל הזה, שרוב בתי הספר הם רדודים, שטוחים, בלא שום אלמנט של הגבהה. לפי הבנתי, כשאנו מדברים על קואליציה של זרמים אלטרנטיביים, הדבר המשותף הוא ההתכוונות הזאת. התנועות הללו, בסופו של דבר, עוסקות באדם ובהגבהתו. ולכן אני מאמין שהגיע הזמן ליצור שיח בין אלה שמתכווננים לציר הזה. ההתכווננות הזאת היא גם אחריות גלובלית. אני רוצה לומר שהמפתח למימוש השאיפות החברתיות הוא תיקון האדם".