דבר המערכת
מתוך:אדם עולם - גיליון 7: יולי-אוגוסט 2009
לצפייה במאמר בגרסת PDF לָלֶכֶת מְפֻיָּס
בְּלִי פַּחַד,
בְּלִי שֶׁשְּׁמוּרָה בַּלֵּב טִינָה עַל אֱלֹהִים,
בְּלִי בּוּשָׁה נוֹקֶבֶת כְּלַפֵּי הַשֶּׁמֶשׁ,
בְּלִי מְרִירוּת פְּתָנִים כְּלַפֵּי קְרוֹבִים שֶׁבִּקְרוֹבִים.
לָלֶכֶת מְפֻיָּס בִּנְשִׁיקַת עֵינַיִם מִכָּל צוּרָה
וּבִנְשִׁיקַת נֶפֶשׁ מִכָּל רֶגֶשׁ,
לַעֲבֹר בְּנַחַת מֵהֵיכָל לְהֵיכָל,
כְּשֶׁהַיָּד הַזְּקֵנָה נוֹגַעַת בִּזְהִירוּת, בְּרֹך,
בְּקִירוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, בְּצִיּוּרָיו.
(מתוך: מהיכל להיכל מאת זלדה)
כאשר חרב ההיכל פנו הקדמונים לאלוהיהם בתחינה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם (מגילת איכה ה' יט-כא.) בעת העתיקה חיו בני האדם על פי מורשת האבות הקדומה. כשהם התבוננו אל תוך עתידם הם חווּ את העבר החי בעורקיהם. המְתַקֵּן היסודי ביותר בעת ההיא היה דווקא זה שפנה לאחור בזמן בכדי להתקרב ככל שיוכל אל המקורות הטהורים ביותר. המקורות המספרים על תקופת הבית השני בתולדות עם ישראל, מעידים על כך יותר מכל. (ראו ספר עזרא וספר נחמיה.)
כיום אנו ניצבים בעמדה שונה לנוכח שאלת הישן והחדש. מה צריך להשתנות כדי שהעתיד יביא את דברו? שאלה זו שזורה כחוט השני בין מאמרי הגִליון.
חורבן בית-המקדש, שמצוין בחודש אב, מסמל נקודת מפנה בהיסטוריה הרוחנית של האנושות. המִשכן הפיזי של האל חרב ומאותו רגע והלאה הוטל על האדם לבנות לאל משכן בתוכו. השם "עמנואל" מצביע על השינוי הזה, והוא בעל חשיבות אוניברסאלית לפי המחקר של מדע הרוח האנתרופוסופי. סיבות היסטוריות ופוליטיות הביאו לכך ששם זה מזוהה עם הדת הנוצרית וממסדה. זיהוי זה הביא לכך שגורמים מסוימים בישראל תוקפים את הפעילות האנתרופוסופית בטענה שמקורה בנצרות. מצב זה יוצר הימנעות מעיסוק פומבי בתכנים איזוטרים והוא משול לכניסה קולקטיבית לארון.
אך ארונו של אלוהים, שבעבר ניצב בלב המקדש, נמצא היום במקדש הלב של כל אדם. הנסיונות לשמרו בארון יוצרים שקר רוחני בעולם ועלולים להעמיק את הרושם שהאנתרופוסופיה היא אכן כת, כפי שטוענים מלעיזיה. הדרך היחידה להתמודד בכבוד עם מתקפות היא להתייצב מולן בזקיפות וגאווה ולומר דברים בצורה צלולה ובהירה. באופן הזה כל דבר מקבל את מקומו הנכון. דני אמן, במאמרו על כְּרִיסְטוּס או עִמָּנוּאֵל (עמוד 20), עושה צעד לכיוון הזה.
ההצגה קֹרבן שהועלתה לפני כחודשיים חשפה פצע עמוק במרקם החיים של תיכון ולדורף הרדוף ושל הקהילה האנתרופוסופית הישראלית כולה. עוצמת הכאב וטריותו אינם מאפשרים לנו לפי שעה לעסוק בכל השאלות שהעלה המופע ומן הראוי להמשיך את הדיון בהן. בגליון זה, אשר אינו מתימר להביא תמונה מאוזנת של הסוגיה, ניסינו לעסוק בזוית מסוימת שלה ולהביא לידי ביטוי את קולם של האנשים אשר העלו את המופע. בראיון מה זה תיאטרון חינוכי? (עמוד 22) משוחח הפרופ' לתיאטרון שמעון לוי עם יונתן לוי, בְּנוֹ ובימאי ההצגה, על הנסיון השנוי במחלוקת לעסוק עם תלמידים בתיאטרון אוונגרד. במאמר מה לנו יש להגיד? (עמוד 24) מספרת שירה ברוק, מתלמידות הכיתה אשר העלתה את המופע, על חוויותיה והתובנות שהתעוררו בה בעקבותיו. המאמר של פרופ' אילן פפה מלך טווס, אל או שטן? (עמוד 26), מספר על הדת היְזִידִית שמאמיניה סוגדים לאֵל מֵלְכִּיטָווס (גיבור החלק הראשון של המופע). מאמרו של פפה מביא פַן של הומור וקלילות לעיסוק הציבורי בהצגה, אשר נוטה להיות מחמיר.
הגִליון הנוכחי יוצא לפני פתיחת שנת הלימודים ומדווח על פתיחה של שלושה בתי-ספר ולדורף תיכוניים חדשים וכן על פתיחה של שלוש כיתות א' חדשות (עמוד 12). על השמחה לנוכח התרחבות חינוך ולדורף בארץ מעיבה המציאות המצערת שבה עדיין לא כל הילדים הבוחרים להתחנך בו יכולים לממש את בחירתם, אם מסיבות של כיתות מלאות או מחוסר יכולת של המערכת להתמודד עם כמות האתגרים שילדים אלה מביאים. מצב זה גורם לכאב עצום בקרב הילדים הדחויים ומשפחותיהם, ומשקף בעיה אמיתית בחינוך ולדורף בישראל. בת-ציון פידלר, תרפיסטית מנוסה בעבודה עם ילדים עם לקויות שונות, משמיעה את קולם הייחודי והבלתי נשמע בראיון שכותרתו למי מיועד חינוך ולדורף? (עמוד 30).
נושאים אלה ואחרים ממלאים את דפי גליון הקיץ שבידיכם. אנו מקווים לשאת בשותפות את התקווה לעבור בנחת מהיכל להיכל, כדבריה המרפאים של המשוררת זלדה, הפותחים את המאמר.
שלכם,
נועם שרון ומיכל זיו קרמר