מהו ייעוץ ביוגרפי

מאת דני אמן

מתוך:אדם עולם - גיליון 6: אפריל-מאי 2009

האדם המודרני הוא אדם פצוע, ודרכו לריפוי עוברת בהכרח בהתמודדות עם כאבו. חיינו הפנימיים מנוהלים בידי דמונים, ותפקידו של הייעוץ הביוגרפי הוא להסיר את המסך ולעזור למטופל להתמודד עִמם בתודעה. לשם-כך, הידע הביוגרפי עצמו אינו מספיק; המפגש הטיפולי שבו המטפל מוכן באמת לפגוש את המטופל יביא לידי ריפוי אם הוא יהיה הגביע שאליו מתגשמת ישות-האהבה.

הייעוץ הביוגרפי נולד במפגש בין המצוקה האישית, הכאוס חברתי והדרך הרוחנית. המפגש הזה הוא צורך חיוני בזמננו, זמן אשר בו הפסיכותרפיה עושה את דרכה לרוח, והתלמידים של מדע-הרוח עושים את צעדיהם הראשונים להפרות את התחום של הריפוי הנפשי. אב-התופעה של המצוקה הנפשית נעוץ בחוויית-הילדוּת. הילד האופייני של המאה ה-20 והמאה ה-21 רווי בחוויות של התגשמויות קודמות רבות והוא ישות ייחודית בעלת קווי-מתאר אישיים, ישות הכמהה להבנת הגוונים העדינים של ישותה. היא פוגשת מולה הורים אשר על-אף רצונם הטוב, יכולתם לפגוש ולהבין את הרטט העדין הבא מולם מוגבלת ביותר. (1)

האדם המודרני והפצע
בתום הרבע הראשון של תקופת נפש-התודעה, אנו חיים עדיין את סממניה הראשונים: הנטייה לאנוכיות, ההסתגרות העצמית וחוסר-היכולת לפגוש את הזולת. הנטייה הזאת משאירה חותם כואב בנפשו של כל ילד וילד. לכן אפשר לומר כי האדם המודרני פצוע. (2) כל אדם מודרני הוא אַמפוֹרטָס, המלך הפצוע במיתוס "פַּרסיבָל," (3) הנאנק בשל הכאב שנגרם מחודו המורעל של הרומח, מחפש מרפא שוב ושוב אך לשווא. הפסיכותרפיה המודרנית (4) חוֹוה את הפצע בעָצמה גוברת והולכת ודובריה העיקריים השתחררו מן ההטיה הפרוידיאנית המקשרת את הטראומה למיניות הילדותית אשר הילד מפנה כביכול להוריו. קוהוט, בספרו כיצד מרפאת האנליזה, מתייחס למבנים ההגנתיים שהאדם בונה כדי לחזק את הסטטוס-קווֹ ולמנוע היחשפות לכאב. זאת התמונה המוצגת אצל ווֹלפְרַם פוֹן אֶשֶׁנבָּך כאשר הוא מתאר את אַמפוֹרטָס: כדי להקל את כאביו, מביאים המשרתים את הרומח, המשוח עדיין ברעל המקורי שגרם לפציעה, מניחים אותו בתוך הפצע, ואז הקור הנורא של הפצע מתקשה לקרח על הרומח ומביא הקלה זמנית לסובל. (5)

הדמונים שמנהלים את חיינו
רודולף שטיינר, בהרצאה על האדם המודרני כאדם פצוע, קושר בין הפציעה להתנהגות המינית של האדם. (6) בעודו מגנה התנהגות מינית בלתי-נשלטת גינוי חד-משמעי, הוא מסייע לנו להבין את מקורותיה. האדם הפצוע, המבקש להקל את מכאוביו, מנסה להטביע אותם בשכחה זמנית המושגת באמצעות ההתרגשות המינית, באשליה של חום, קרבה ושכחה עצמית. שני היצרים שעליהם דיבר פרויד, יצר-המין ויצר-המוות, מתאחדים, לא כמאפיינים של האדם כאדם אלא כביטויים של החלק הנפול והפצוע, הסובל וחסר-האונים. החלק הרוחני של האדם אשר איבד את המגע עם עולם-הרוח נהפך לאִיים של מוות בתוך הישות האנושית. האיים האלה של מוות וסבל הם משטחי-הנחיתה לכוחות דמוניים: לוציפריים, אהרימניים ואסוראיים, (7) אשר מנהלים את האדם בהבטיחם לו פעם אחר פעם תעתועים של אושר זמני אשר יקלו עליו את סבלו.
זאת תמונת האדם המודרני: מוּנע בידי כוחות דמוניים לא-מודעים, רבי-עָצמה, אשר בעזרתם הוא בונה תבניות-התנהגות שנעשות למעין אוטומט המנהל את האדם בבלי-דעת. כאשר יתחיל אדם את דרך הידיעה העצמית, יפגוש בתוכו את אותן התבניות המובילות פעם אחר פעם להימנעות או לפעולה מתוך שקר מתמשך: שקר בתפיסת-העולם ושקר בתפיסת-העצמי.

דרך-הכאב אל הריפוי
למרבה-הצער, הכלים שפותחו באנתרופוסופיה מיום מותו של שטיינר אינם שופכים אור מספיק על העקשנות שבה הדמונים קונים אחיזה בתוך כל הרכיבים של ישותנו, והאנתרופוסופים, לא פחות מאחרים, נתונים לשליטתם של המבנים המגוננים בלי לדעת את מקורם. אנו יודעים כי עלינו להיות כילדים כדי לשוב אל מלכות-השמים. אך להיות כילדים פירושו גם לחזור ולחוֹות את הכאב העצום של הילדוּת. כולנו נוטים ליפּוֹת ולהסתיר את המקומות הקשים של ילדותנו. כילדים אנו מביאים אתנו אהבה בלא תנאי להורינו, אהבה המתנפצת אל מול אטימות נפש-התודעה המודרנית. כדי לחזור ולהיות הילד שלפני הנפילה, שלפני הפציעה, עלינו לחזור ולעבור דרך הפציעה עצמה ולקרוא לעזרתנו את הכוחות המרפאים תוך-כדי ההתרחשות; לחיות מחדש את הסיוטים של הילדוּת, הפעם בלא התגוננות, בלא הימנעות, כאשר אנו מביאים לידי ביטוי גם את אותם החלקים של ישותנו שמאבק-ההישרדות לא אפשר לנו לבטא. הפריחה של עבודת ה"גוף-נפש" בעשורים האחרונים מביאה אִתה אמת מסוימת. הקשר שבין נפש-התודעה ובין הגוף הפיסי מבקש גאולה של אותם הפצעים אשר הוטבעו בגוף הפיסי בשנים המעצבות שלו בשִבְעון הראשון. (8)
החדירה של מסך-השקרים שמאחוריו מסתתרים הדמונים כרוכה לעתים קרובות בכאב בלתי-נסבל, בזעזוע של התפכחות שבו אמונות של שנים נסחפות לתהום ואנו ניצבים מול עצמנו עֵירום ועֶריָה, מבועתים מן הסיוט של חוויית הקור והאכזבה של ילדותנו. ואז אנו רואים את תמונת חיינו הבוגרים שבה אנו מנסים שנה אחר שנה, מפגש אחר מפגש, להתחמק ממכאובינו באמצעות הטלתם על האחר; (9) אנו רואים כיצד בבלי-דעת אנו פוגעים שוב ושוב בבני-האדם הקרובים והיקרים לנו ביותר וכאב נורא של אכזבה והחמצה יכול להציף את ישותנו, ובזה הרגע אנו יודעים כי המרדף אחר ההקלה הזמנית והשׂמיכה הנוחה שבה אנו מנסים לכסות את כאבינו לא יביאו לעולם לידי ריפוי. זה המקום שבו הדרך הרוחנית נהפכת לשבועה, לנדר חדש אשר אנו נודרים לעצמנו שלא לכסות עוד, לא להסתתר ולא להשתמש עוד באחר כבמזור זמני לתהום האינסופית של כאבנו שלנו.

דרכו של הלוחם החדש
כל אדם ואדם נולד ובלבו עץ קרמתי – רשת עדינה של קורים אשר נטוותה במהלך התגשמויות רבות עם בני-האדם הקרובים אליו. במהלך-החיים, העץ נפגע ונחבל: אי-הבנות, בגידות, פירודים וריבים. אנו מנסים תכופות להימנע מלהביט בעץ הפגוע והחבול הזה, אך כאשר נֵישיר אליו את מבטנו, נחווה את הכאב הפועם בלב בכל מקום ומקום שבו העץ קטוע ומדמם. זה הפצע האישי של כל אדם מאִתנו, ואם נישא אותו בגאווה ובלא-פחד כבעלי-חוב וכנושאים חובות של אחרים, הוא ילווה אותנו בכל מקום ככאב מתמיד, והכאב ייעשה בשבילנו לעיניים ואוזניים. (10) הכאוס החברתי נוצר מתוך האטימות שלנו לקולו של הגורל. אנו באים לעולם נחושים לתקן את פצעי-העבר, את העוולות שגרמנו לאחרים בחיים הקודמים, והנחישות מתנפצת עד מהרה אל הסלעים של העולם הקשה והחומרני שבו אנו מתחנכים לאטום את אוזנינו לקולו העמוק של המצפון; אנו מסתובבים שוב ושוב בתוך המסילות החוזרות של העיוורון והטעות, ואיננו מצליחים ליצור גשרים של אמת, הבנה, תיקון ואהבה עם בני-האדם אשר הגורל הביאנו עִמם. שוב ושוב אנו מחמיצים את ההזדמנות רק כדי לשוב ולהגיע לקו-הסיום, להביט לאחור ולראות כיצד שִחְזרנו את טעויות-העבר גם בהתגשמות הנוכחית.
זאת דרכו של הלוחם החדש, שממנו נדרשים אומץ-לב ותעוזה כמו מן הלוחמים הגדולים של ההיסטוריה. אך מלחמתו היא בִּפְנים, לא בחוץ. הלוחם חוזר שוב ושוב למקומות המאיימים, הכואבים והמפחידים ביותר מבחינתו. נלחם בטבעו המנסה להרחיק אותו משם, מביט שוב ושוב בכאבי-חייו ובעוולות שעשה לבני-אדם אחרים והופך את הסֵבֶל לבן-לווייתו התמידי. אירועי-החיים שבהם הוא נפגע, נעלב וכועס, נהפכים כולם למורי-דרך המובילים שוב ושוב לפצע, לידידים אשר עוזרים בעוד בקיעה של הקרום שעל הלב, להיפתחות לכאב, לעיצובה של ספֵירת-הלב בדרך לשלמות שאליה יוכלו הישויות המיטיבות להביא את דברן יותר ויותר.

תפקידו של הייעוץ הביוגרפי
בניגוד למה שנתפס לעתים בחוגים אנתרופוסופיים, הדרך הכואבת של המפגש עם הדמונים אינה מסתיימת במהרה. צעד אחר צעד, שוב ושוב נקרע המסך והדמונים המופיעים מאחוריו הם רק גדולים יותר, חזקים יותר וחמושים יותר ביכולת של הטעיה ותעתוע. אין בנמצא דרך רוחנית מודרנית אשר הולכת מן האור אל האור, מן החָכמה אל החָכמה ומן ההבנה אל ההבנה. רק התנועה עמוק יותר ויותר אל האפלה מחלצת משם פֵּרות אמיתיים של הבנה, הבנה הספוגה בחום, הבנה שנקנתה בייסורים, הבנה החדורה באהבה.
תפקידו של הייעוץ הביוגרפי הוא קודם-כול להסיר את המסך ולהבין כי התבניות, הדפוסים, ההרגלים והקיבעונות הם ביטוי לעולם דמוני עשיר ומגוּון, רב-עָצמה ורב-פנים, ולהבין כי הקושי העצום הטמון בריפוי מקורו בעָצמתו של העולם הזה. רבים מתייאשים מן הריפוי הנפשי, אך הדרך לריפוי נפתחת רק כאשר אנו מוכנים לצעוד בגיא-צלמוות, מוקפים בצבא של שטנים – בעיניים פקוחות.
היום, כאשר האנושות עוברת את הסף, (11) לא יבואו מולנו כוחות-הריפוי מן העֵבֶר האחר אם לא נהיה מוכנים לראות את כוחות-האפלה של אותו העולם. עברו הזמנים שבהם יכלו חיי-הנפש של האדם להתנהל בתוך הגבולות המוגנים של קיומו הפיסי. התרבות של היום מובילה אותנו בחָזקה אל התת-חושי, אל החומרי, אל הנמוך, אל התמכרויות לסוגיהן, שכולן ביטוי של העולם אשר מתחת לפיסי-יומיומי. מול התת-חושי ניצב העל-חושי אשר יופיו, זוהרו ואהבתו אינם נופלים מעָצמתו של שליט-האופל, אבל כדי להזמינו אלינו אנו חייבים להיחלץ מן האשליה של הקיום הבורגני המוגן ולהיכנס לתוך היער אשר בו, בין המפלצות והדרקונים, נוכל לפגוש גם את הישויות המיטיבות והמרפאות. ההכרה המטלטלת של הדרך הזאת היא "שַׁאֲלוּ וְיִנָּתֵן לָכֶם דִּרְשׁוּ וְתִמְצָאוּ דִּפְקוּ וְיִפָּתַח לָכֶם." (12) ישויות של חום ואהבה מלווֹת אותנו בדרכנו ורק מחכות ליום אשר בו נסיר עוד פיסה מעָרלת-הלב והן יוכלו להביא את בשורתן המנחמת.

המפגש הטיפולי כגביע לישות-האהבה
המשימה האנושית של תקופת-התרבות הנוכחית היא התמודדות עם הרוע; (13) הרוע השוצף וגועש בתוכנו על שלוש-דמויותיו השטניות ועל ריבוא פרצופיו ותחבולותיו. לצדנו עומד במאבק הזה עמנואל (14) בביטויו המודרני, עמנואל כישות אינסופית של ריפוי (15), של נחמה, של תקווה ושל ידיעה. שטיינר מדבר על הריפוי הנפשי כנובע מן האהבה ומתרחש בספֵירה של האהבה. (16) העולם האתרי העדין אשר נוצר במפגש בין מטפל למטופל, בין יועץ לנועָץ, כאשר המטפל מוכן באמת לפגוש את המטופל, נהפך לגביע שלתוכו יכולה ישות-האהבה להתגשם. פעם אחר פעם צריך המטפל לוותר על עצמו ולעמוד נפעם מול הייחודיות של הישות האנושית שלפניו, על עולמה הייחודי ושפתה האינדיבידואלית; לעמוד שוב ושוב מול חוסר-האונים הנגזר מן המפגש עם ישות אחרת, עם עולם שונה, עם חשיבה ושפה אחרות; מול חוסר-האונים של קוצר-היד לדעת מה האחר צריך, מול חוסר-האונים של דרישת-הרגע. (17)
צורות-המחשבה הקבועות, הסכֵימות המחשבתיות, העולם הנתון מראש של ידע, אנתרופוסופי או אחר, הם האויבים של כל ריפוי. הניסיון לגשת לכל שאלה מתוך חָכמת-הגילאים האנתרופוסופית הוא עקר כמו כל ניסיון מוּבנה אחר. הריפוי יכול להתרחש רק כיצירה מן האין, (18) כהתגלות של הרגע היוצר, מתוך חוסר-האונים המשותף של המפגש, המופנה כתפילה בלא-מילים אל ישויות-הריפוי של האֶתר. יותר ויותר נדרש המטפל להתייחס לאנתרופוסופיה – כמו לכל ידע אחר – כאל שפה. (19) ככל שהשפה עשירה יותר, רבת-גוונים ועמוקה יותר, כך יעמדו לרשות ישויות-הריפוי דקויות גדולות יותר בבואן להביא את בשורתן. ככל שיתאמן המטפל יותר בחשיבה אקטיבית, רבת-פנים, שאינה נצמדת לדעות, (20) כך יקל עליו לתפוס את המכלול של הרגע. אך אין לִטְעות ולראות בשפה ריפוי ובחָכמה הנרכשת את בשורת-הרוח עצמה.
הפסיכואנליזה, מראשיתה, ידעה כי במפגש הטיפולי משתחזרות התבניות העמוקות והלא-פתורות של המטופל. דמויות כמו קוהוט הם מורי-דרך בנכונות של המטפל לוותר על עצמו, על כבודו, על דעותיו ועל ידיעותיו כדי להיעשות למשרת מוחלט של תהליך-הריפוי. באספקט הזה נהפכת הפסיכואנליזה למשרתת של הזרם הכריסטיאני בבלי-דעת. (21) השיח עסק באמפתיה, ביכולת לחוות את הזולת מבפנים, אך בעת האחרונה מותר לדבר על המהות עצמה, על האהבה. (22) כל מכשולי-תבניותיו של המטפל עומדים למבחן ברגעים שבהם המטופל כועס עליו, משתלח בו ואף משפיל אותו. זה ההיפוך האולטימטיבי של דמות המורה הרוחני מן העבר, היודע, המדריך, החזק והצודק.
על המטפל ללמוד לעמוד במתקפת-הדמונים המופנית אליו, להכיל אותם באהבה; לעמוד מתוך הקשר העמוק שבינו ובין המטופל בזרם התת-קרקעי של אחריות ואהבה אשר אינו מאפשר לו להשאיר את המטופל לבדו – גם כאשר לפי כל ההתרחשות החיצונית נדמה שהמטופל מוביל לפרידה או לקונפליקט. הרגעים של הריפוי, של התובנה, של האהבה, הולכים ומתגברים כטיפות המגלפות את הסלע. פֵּרות-הריפוי נבחנים במקומה של האהבה בחיי-המטופל, ביכולתו לחווֹת את קשרי-האהבה של חייו בתוך לִבו, בשמחה ובשחרור של הנתינה מתוך הלב האוהב.
הייעוץ הביוגרפי נוטע את עצמו בתוך הכאוס החברתי, בתוך המצוקה הנפשית, ומנסה להתחיל, עם קולות אחרים, (23) למלא את החלל של הפסיכותרפיה הרוחנית אשר נדרשת כל-כך לריפוי האנושות של זמננו.

דני אמן הוא מייסד בית-הספר לייעוץ ביוגרפי בישראל.

הערות ומראי-מקומות

1. לחוסר האפשרות להבנה בין הורים וילדים בזמננו - עיינו בהרצאה מ-10 באוקטובר 1916 (GA 168), "איך אפשר להתגבר על המצוקה הנפשית של זמננו" (תדפיס)
2. תיאור האדם המודרני כאדם פצוע מופיע אצל שטיינר בהרצאה מ-7 בפברואר 1913 (GA144)
   1913 "The Mysteries of the East and of Christianity,".
3. המיתוס של פַּרסיבָל המופיע בספרו של ווֹלפְרַם פון אֶשֶׁנבָּך מן המאה ה-13 מתאר את מסע-החניכה של פַּרסיבָל האביר. בדרכו בא פַּרסיבָל לטירה אשר בה הוא רואה את אַמפוֹרטָס מלך-הטירה הפצוע. בשל חינוכו, אין הוא שואל דבר ולכן מחמיץ את ההזדמנות לרפא את המלך באמצעות שאלתו. אחר-כך הוא נאלץ לחווֹת מסע-ייסורים ארוך ורק בסופו מתאפשר לו להגיע שוב לטירה של הגביע הקדוש, לשאול את המלך מה כואב לו וכך לגאול אותו ולהיעשות בעצמו למלך החדש של הגביע הקדוש.
4. על הפצע בפסיכותרפיה עיינו לדוגמה: מיטשל א' סטיבן ובלאק ג' מרגרט, פרויד ומעבר לו, תולעת ספרים, תל-אביב, 2006.
5. Von Eschenbach Wolfram, PARZIVAL, vintage books, London. p.262
6. 1913 "The Mysteries of the East and of Christianity,"
7. שטיינר מדבר במקומות רבים על כוחות לוציפריים ואהרימניים (עיינו לדוגמה: Lucifer and Ahriman, Steiner Book Centre 1976 או לוציפר והרימן, הוצאת שוני תובל). הכוחות הלוציפריים מהווים פיתוי לנפש-התחושה של האדם ומביאים אל האדם את התשוקות, התאוות והגאוות. הכוחות האהרימניים פונים לנפש-השכל ומנסים לטעת באדם תפיסות מטריאליסטיות מטְעות אשר מרחיקות אותו מן הרוח. על הכוחות האסוראיים הפונים לנפש-התודעה מדבר שטיינר פחות (עיינו לדוגמה בהרצאה ראשונה בכרך א' של עיונים אזוטריים, הוצאת תלתן, 1999). מטרתן של הישויות האלה היא לקרוע פיסות מן האני של האדם.
8. תיאור טוב של עבודת גוף-נפש אפשר למצוא אצל הנדריקס גיי וקתלין, במרוצת החיים, אחיאסף, 1996.
9. עיינו אצל וייל סימון, הכובד והחסד, הוצאת כרמל, ירושלים, 1994, עמ' 43.
10. על הכאב והקשר שלו לידיעה עיינו בהרצאה מ1- ביוני 1922
     ((GA 83," The Tension Between East and West".
11. בעבר, הסף שבין העולם הפיסי לעולם-הרוח ניתן רק לחצייה מודעת של תלמידים הצועדים בדרך הרוחנית. היום האנושות כולה עוברת בצורה לא-מודעת את הסף של עולם-הרוח, ולכן תופעות אופייניות לדרך הרוחנית מופיעות אצל מספר גדל והולך של בני-אדם. על מעבר האנושות את הסף אצל שטיינר עיינו בהרצאה מ-1 בינואר 1924, ("(GA 233 ,"World History in the light of Anthroposophy.
12. הבשורה על-פי מתי, ז', 7.
13. הרצאה מ-26 באוקטובר 1918
     (GA 185, "From Symptom to Reality in Modern History").
14. עמנואל הוא האל שבתוך האדם, ואנו מתוודעים אליו כתוצאה מפעילותנו הפנימית.
15. הרצאה מ-7 בדצמבר 1918,
    ((GA 186 ",The Challenge of the Times".
16. הרצאה מ-27 במאי 1910 (GA 120) נמצאת בספר התגלויות הקארמה באדם ובעולם, תרגם אלישע אבשלום, הוצאת תלתן, ירושלים 1998.
17. על הקשר של חוסר-האונים לכריסטוס עיינו בהרצאה מ-16 באוקטובר 1918 (GA 182), עיונים אזוטריים א', הוצאת תלתן, 1999.
18. על היצירה מן האין עיינו בהרצאה מ-11 באוקטובר 1905
    ("GA 93a "Foundations of Esotericism)
19. על האנתרופוסופיה כשפה שבה אפשר לשוחח עם עמנואל עיינו בהרצאה מ-6 בפברואר 1917 GA175, Cosmic and Human Metamorphoses, Spiritual Research Editions, 1989.
20. על הקשר שבין היפרדות מדעוֹת ובין היכולת להבין מצבי-חיים מורכבים עיינו בהרצאה מ-3 בפברואר 1913 (GA 144 ",Mysteries of the East and of Christianity").
21. עיינו לדוגמה אצל קוהוט, כיצד מרפאת האנליזה עם עובד, מהדורה שלישית, 2005.
22. על האהבה בטיפול עיינו לדוגמה אצל רות נצר, מסע אל העצמי, מודן 2004, עמ' 469-466; אצל דה-קסטייחו איירין קלרמונט, אישה הפסיכולוגיה של הנשי, מודן, פרק 8, 2000, וכן אצל רענן קולקא בהקדמה לספרו של קוהוט, כיצד מרפאת האנליזה, עם עובד, מהדורה שלישית, 2005.
23. על ניסיונות לקידום פסיכותרפיה אנתרופוסופית עיינו:Dekkers-Appel & all (Editors), Psychotherapy and Humanity's Struggle to Endure, Verlag am Goetheanum, 2001.