דבר המערכת

מתוך אדם עולם- גיליון 5 פברואר-מרץ 2009

טקסט פוליטי
בעת שנכתבות השורות האלה, המערכת הפוליטית בישראל נמצאת במצב של תוהו ובוהו.
נשיא המדינה מר שמעון פרס הטיל על ראש מפלגת-הליכוד, בנימין נתניהו, את מלאכת הרכבת הקואליציה, לאחר שזכה להמלצתן של 6 מפלגות המונות 65 חברי כנסת. נתניהו יכול, לכאורה, להקים ממשלת ימין צרה על בסיס התמיכה הזאת, אך הוא נזהר מלעשות כן, אולי כי הוא חושב כי ממשלה שכזאת אינה יכולה להוביל את המדינה. הוא מנסה בכל מאודו להקים ממשלה על בסיס רחב, בשיתוף מפלגת קדימה ומפלגת ישראל ביתנו בראשותו של אביגדור ליברמן. במילים אחרות, נתניהו מחפש איזון לדעותיו שלו, ומוצָא מתרחיש שבו ייאלץ לממש הלכה למעשה את החזון המדיני של גוש-הימין.
לעומת זאת, מפלגת קדימה, נכון לעכשיו, מסרבת להציל את נתניהו. ציפי לִבני, מנהיגת המפלגה, טוענת שהציבור בחר בה להנהיג את העם והיא לא תשמש כינור שני בממשלת ימין-מרכז. "לא בחרו בנו כדי להכשיר את ממשלת הימין הקיצוני הזו," מסרה לבני במסרון למתפּקדי קדימה. "עלינו להוות אלטרנטיבה של תקווה וללכת לאופוזיציה." (1) האופוזיציה היא גם המקום שאליו שלחה את עצמה מפלגת-העבודה מיד עם היוודע דבר כישלונה המוחץ בבחירות האחרונות.
האופוזיציה, כך מתברר, נתפסת כבית-ההבראה של המפלגות. שהייה של קדנציה באופוזיציה מבטיחה חסות מפני ההנהגה וטעויותיה; אין זה מפתיע במיוחד: כשהדרך אינה ברורה, מי שעושה – טועה.
לכאורה אפשר לחשוב שלבני וברק מפגינים בגרות בכך שאינם מתפתים למנעמי השלטון ומגלים מנהיגות, אחריות וחשיבה לטווח ארוך כלפי מפלגתם. אולם דמויות אלה, שעד לפני שבועיים התיימרו להנהיג את המדינה, מפגינים לטעמי קִצרוּת-רואי אשר לעתידה. לפני ראשי שלוש המפלגות ניצבת האפשרות להתאחד ולהקים ממשלה המתבססת על הליכוד, קדימה והעבודה, ובלי ליברמן. חלוקת הכוח בתוכה – לרבות סוגיית ראשות-הממשלה – ניתנת לפתרון, אם יפגינו המנהיגים את הרוח הנכונה. מעבר לכך, לממשלה שכזאת תהיה היכולת להמשיך בתהליך-השלום ולהגיע עם הפלסטינים וסוריה להסכם שקווי-היסוד שלו כבר הונחו בידי הממשלה הקודמת. המפתח לאפשרות הזאת נמצא דווקא בידיים של מפלגת-העבודה.
הפתרון לתסבוכת הפוליטית מונח אפוא לנגד עינינו, אבל כרגע הוא מנוע מאִתנו מחמת אגואיזם פוליטי.

למה לי פוליטיקה עכשיו
שמעתי פעם שרודולף שטיינר אמר על האנתרופוסופים כי הם "דבורים המפחדות לעקוץ." ייתכן כי אחד התחומים שבהם יש להעז "לעקוץ" ו"להיעקץ" הוא תחום הפוליטיקה. הפוליטיקה, בצורתה הנוכחית, דוחה ממנה בני-אדם טובים שמעוניינים לשרת את החברה באמת. דוגמה לאדם מעין זה הוא אורי עמדי, איש החדור בחכמת-אדם עמוקה, הבוחר ביודעין שלא להיכנס לפוליטיקה מפני שאז, לטענתו, יאבד את יכולתו להשפיע ("הלב של ירושלים," עמוד 25).
רבים העובדים מתוך הידע האנתרופוסופי הם מעשיים, ורבים מהם פעילים בתחומי השינוי החברתי – בעיקר בחינוך, אבל גם בתחומים אחרים של החברה האזרחית. לפיכך, הימנעותם  מפוליטיקה נראית מובנת. ועדיין, אולי יש פה משום החמצה.

מנהיגות ורוחניות
הגיליון הנוכחי של אדם עולם עוסק בשאלת המנהיגוּת. מה המנהיגות המתאימה לזמננו? במאמר "פוליטיקה, אזוטריה, והאנושות המודרנית שביניהם" שואל גבע ששון מה התכונות הנדרשות למנהיג פוליטי בימינו (עמוד 20). גבע מצביע על ההכרח שהמנהיג יהיה גם איש-רוח, כלומר אדם שחייו מופְרים בתוכן רוחני. עוד כותב גבע על "מנהיגות מאפשרת," ומצביע עליה כעל מנהיגות שמתאימה לאנושות המודרנית. ממאמרו של גבע אנו ממשיכים לשתי דוּגמוֹת חיות למנהיגים מאפשרים; האחד  – אורי עמדי – הוא מנהיג מקומי, והאחר – ברק אובמה – מנהיג עולמי. על חכמת המנהיגוּת של ברק אובמה תוכלו לקרוא במאמרו של איל בלוך "מארגון קהילה לארגון אומה – דרכו של אובמה לנשיאות ארצות-הברית" (עמוד 30). אובמה, כותב איל, השכיל לקחת את עקרון השיתוף, שהוא כלל-יסוד בעבודה קהילתית, ולהחיל אותו על הקמפיין הארצי לנשיאות. התוצאות היו מצוינות, ועכשיו נשאלת השאלה אם הוא יצליח לתפקד כנשיא בה ברמה שתפקד כמתמודד לנשיאות.

מורשת גנדהי
דמותו של מ"ק (מהטמה) גנדהי (1869–1948) מלווה את הגיליון הזה. בחרנו בגנדהי כי הוא הדוגמה הבולטת ביותר בעת החדשה למנהיגות שהיא בה-בעת פוליטית ורוחנית. "אלה הגורסים כי אין כל קשר בין רוח לפוליטיקה – אינם יודעים מה פירושה של רוח," (2) כותב גנדהי באוטוביוגרפיה שלו, כשהוא מסביר על חשיבות זיכוך עולמו הפנימי של הפוליטיקאי (עמוד 24). בעולמו הפנימי של גנדהי התמזגו שורשים הודיים עמוקים וליברליזם מערבי שספג בעת לימודיו  בלונדון. את ספרו הראשון, שלטון עצמי, כתב גנדהי בגיל 40, לפני 100 שנה בדיוק, ובו הציג את תפיסת השחרור שלו: הודו תשתחרר כשכל בן מבּניה ישתחרר, כלומר, ילמד למשול בעצמו. (3) תמונת-השער של הגיליון הזה צולמה בשנת 1930, ב"מצעד המלח," אחד המאבקים המוצלחים ביותר של גנדהי למיטוט הלגיטימיות של השלטון הבריטי בהודו. משנתו של גנדהי, שאפשר לתמצת אותה ל"אמת" ו"אי-אלימות," שחררה את הודו באופן שאִפְשר לה להיעשות לדמוקרטיה הגדולה בעולם, חרף כל המורכבויות הדתיות והאתניות שבארץ הענקית הזאת. את מורשתו של גנדהי חשוב לרומם במיוחד בימים שבהם נוכחנו שוב באזלת-ידה של האלימות כדרך לפתרון קונפליקטים. הדיה של מלחמת-עזה מהדהדים מעל דפי הגיליון הזה, במאמרים קצרים ואישיים שנכתבו במהלך המלחמה ואחריה ("לעזאזל, עוד מלחמה," עמוד 14). המאמרים מלוּוים במכתבים שכתבו ילדי כיתה ד' בבית-ספר ולדורף "נטע ארז" שבבאר-שבע לילדי עזה, במהלך המלחמה. עוד מאמרים בגיליון הזה מציגים אפשרויות למפגש ופיוס בין שני העמים החיים פה: ב"אינסיג'ם" (עמוד 48) מגוללת רונית פן סיפור אנושי ומלא אהבה על עבודה משותפת עם קולעות-סלים ערביות; ובגן הדו-לשוני "עין בוסתן" אשר בחילף, מנסים הורים ערבים ויהודים ליצור חברה רב-תרבותית, מתוך התבססות על גישת ולדורף לחינוך (עמוד 42).

אנו מקווים כי הגיליון הזה יעניק השראה לעשייה ברוכה
ומאחלים לכם קריאה מהנה.

נועם שרון

(1) הארץ, 20 בפברואר 2009
(2) אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת, עמוד 454; תרגום: ינץ לוי; הוצאת אסיה, 2005
(3) ספרו של גנדהי שלטון עצמי תורגם לעברית ויראה אור בהוצאת אדם עולם.

חזור | לראש המסך