חינוך ולדורף במדינה טוטליטרית: רעידת-אדמה בסין
מאת נועם שרון ומיכל זיו קרמר
מתוך: כתב העת אדם עולם - גיליון ספט'-אוק' 2008סין, המדינה הגדולה ביותר בעולם ואחד מן המקומות השנויים ביותר במחלוקת, נמצאת כיום בלב ההתעניינות הציבורית בעקבות אסון רעידת-האדמה והמשחקים האולימפיים שהיו בה זה לא כבר.
שני האירועים הדרמתיים יצרו סדק שדרכו אפשר להתבונן במדינה היוצאת-דופן, המשלבת שלטון טוטליטרי עם כלכלה קפיטליסטית ומאתגרת את המערב בהתייחסותה לזכויות-האדם ולסביבה. לאחר רעידת-האדמה, יצאה לסין משלחת של ארגון "ידידי אמנות החינוך," להציע תרפיות הבאות מתוך האנתרופוסופיה ולתמוך בבית-הספר ולדורף היחידי שפועל שם. סטפני אלון, אשת חינוך ותיקה, התלוותה למשלחת.
12 במאי 2008, חבל סִיצ'וּאָן בדרום-מערב סין. רעש אדמה בעָצמה של 7.9 בסולם ריכטר הורג כמעט 70,000 בני-אדם ומותיר אחריו כ-20,000 נעדרים. בין ההרוגים כ-9,000 ילדים שנקברו תחת הריסות בתי-הספר, מבנים שבריריים שהתמוטטו בשניות הראשונות של רעידת-האדמה.
8 באוגוסט 2008. טקס הפתיחה לאולימפיאדה בסין מרתק אל מרקעי הטלוויזיה מיליוני צופים נרגשים. האולימפיאדה בבֵּייגִ'ינְג, אשר הפגינה את עָצמתו המדינית והכלכלית של הענק מהמזרח, הייתה האירוע היקר ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים, וטקס הפתיחה היה לדעת רבים המרשים ביותר שנערך אי-פעם.
כיצד מתיישב קיום הטקס המפואר עם העובדה כי מדובר באומה אשר שבועות ספורים קודם לכן פקד אותה אסון כה גדול? האומנם יש קשר בין שני האירועים הדרמתיים? מה שברור הוא שההכנות לאולימפיאדה לא פסקו גם בתקופה שבה אירע הרעש שהיה לרעידת-האדמה החזקה ביותר בסין בשלושים השנים האחרונות ואחת הגדולות והקטלניות בהיסטוריה.
האדמה הטובה
בתאריך 21 ביוני השנה יצאה משלחת גרמנית מטעם ארגון החברים של אמנות חינוך ולדורף1 למסע בחבל סִיצ'וּאָן (sichuan), האזור שנפגע בצורה הקשה ביותר מרעידת-האדמה. בנוסעים היו גם מחנכי ולדורף ותרפיסטים מגרמניה, מתרגם וסינולוגית (מומחית לתרבות סין.) מישראל הצטרפה סטפני אלון, גננת ומורת ולדורף ותיקה.
בערב מיוחד שהיה בחנות "קרון הספרים" שבקריית-טבעון, סיפרה סטפני על המסע במחוזות-סין, מסע שהחל בטיסה מפרנקפורט לבֵּייגִ'ינְג ומשם לצֵ'נְגְדוּ (chengdu), עיר הבירה של חבל סִיצ'וּאָן. אוכלוסיית חבל סִיצ'וּאָן מונה 87 מיליון תושבים, ובצֵ'נְגְדוּ הבירה מתגוררים כעשרה מיליוני תושבים. לחבל סיצ'ואן מקום מיוחד בהיסטוריה של סין ובתרבותה, והוא ידוע במערכות ההשקיה העתיקות שבו, שעשו אותו לפורה במיוחד. רוב שטחו של החבל הוא מישור שופע המלא בשדות-אורז וגובל בצדו הצפון-מערבי ברכס הַרִי ההימליה, העולים לכיוון טיבט. מרכז רעידת-האדמה היה במפגש שבין המישור להרים, מצפון-מערב לצֵ'נְגְדוּ. רעש-האדמה המזעזע הותיר אחריו חמישה מיליוני תושבים בלא קורת גג וכחמישה מיליוני מבנים הרוסים, בהם 7,000 כיתות לימוד שהתמוטטו על תלמידיהן. בהקשר הזה מעניין לציין כי המבנים ששרדו את רעידת-האדמה בצורה הטובה ביותר היו מבני-השלטון והמפלגה, עובדה המעוררת זעם בקרב האזרחים הסיניים. התמונה שנגלתה לחברי המשלחת הייתה של מפולות סלעים המכסות את הכפרים, הכבישים ומסילות-הרכבת. הדרכים החסומות הקשו על צוותי ההצלה להגיע אל נפגעי האסון. למרבה המזל, המבנה המאכלס את בית-הספר והגנים האנתרופוסופיים בצֵ'נְגְדוּ אמנם נפגע ברעידת-האדמה, אך תלמידיו נותרו בלא פגע.
הנפש הטובה מסיצ'ואן
יָזמת חינוך ולדורף בצֵ'נְגְדוּ היא הראשונה בסין והיחידה עד כה. מלבדה פזורים ברחבי סין והונג-קונג כשמונה גני-ולדורף. מייסד חינוך ולדורף בסין הוא הַרִי וַונג, איש מרשים כבן ארבעים ואב לשלושה ילדים, "זכות" שנתאפשרה לו ולזוגתו לי זַנג (לילי) בשל שהייה ממושכת בחו"ל ללימודים (כידוע, זוג סיני "רגיל" אינו רשאי להוליד יותר מילד אחד.) המפגש הראשון של הַרי ולילי עם האנתרופוסופיה וחינוך ולדורף היה בבית-תה בצֵ'נְגְדוּ. באחד-הימים, בעת שישבו לרגע של מנוחה, הבחינו בזוג תיירים מאוסטרליה בשולחן שלידם. בשיחה התברר כי התיירים הם מורי ולדורף ובסיומה הבינו הַרי ולי כי שליחותם היא בחינוך. הם יצאו אפוא ללימודים באנגליה ובארצות-הברית. בסופו של דבר הביא המפגש הגורלי הזה את חינוך ולדורף לסין.
בית-הספר בצֵ'נְגְדוּ נאלץ להתמודד עם מציאות חברתית ופוליטית מורכבת. קיומו כזרם עצמאי בחינוך, השואף לחבר את תלמידיו אל שורשיהם הרוחניים ולאפשר להם להתפתח ולהיות בוגרים חופשיים, אינו מתיישב עם האידיאולוגיה השלטת במדינה הקומוניסטית והטוטליטרית. אחת ממטרותיה של המשלחת, מספרת סטפני, הייתה לתמוך ביָזמה החשובה הזאת ולתרום לשמה הטוב והחיובי בעיני התושבים והממשל.
אחד הראשונים שביקרו בבית-הספר כדי לתמוך בו, עוד לפני רעידת-האדמה, היה האמן החברתי הגרמני יוהנס מת'יסן. מת'יסן הקים פַּרק בדרך המובילה לבית-הספר ובו כתובים פסוקי טאו של לאו-צ'ה. "רציתי שבדרך לבית-הספר ייזכרו הילדים והמורים במורשת התרבותית המפוארת שלהם, שיש לה כמובן ממד אוניברסלי," מספר מת'יסן, ובדבריו מביא לידי ביטוי את רוחו של חינוך ולדורף ברחבי העולם: לחבר את האדם לרוח העולם מתוך התבססות על שורשי תרבותו המקומית ומתוך כבוד לה. מערכת-החינוך הסינית מתאפיינת בחינוך נוקשה, שכלתני וריכוזי, ואינה מעודדת לימוד של מלאכות ואמנויות. ילד קטן בבית-הספר הלומד קריאה צריך להתמודד עם למידת כ-3,000 סימנים מ-50,000 הקיימים בשפה.
באתר האינטרנט של יָזמת ולדורף בסין מספר הַרי על כמה מן הקשיים שהיָזמה חווה: "הממשלה אינה מתקצבת בתי-ספר פרטיים, להפך, היא גובה מהם מס כמו מעסק לכל דבר. כדי להימנע מכך, נרשמנו כארגון בלא מטרות-רווח, אך איננו מוּכּרים כבית-ספר רשמי. לפיכך, יש הורים שאינם בוטחים באיכות בית-הספר. אנו פועלים להשגת ההכרה, שאם-לא-כן, לא נוכל להוסיף ולהתקיים... המשטרה המקומית שמה-לב כי אין עוד בית-ספר קטן המושך אליו כל-כך הרבה אזרחים זרים. אנו צריכים לרשום אותם במשרדיה. יש שאלות בעניין מקורות המימון שלנו. בני-אדם שוכחים בקלות שאנחנו עדיין תחת הצל הקומוניסטי. אנחנו מנסים לעשות את עבודתנו בשקט, אך יודעים בדיוק היכן הגבול..."
כמו-כן חוֹוה היָזמה מחסור במורים בעלי הכשרה מתאימה, ומפעילה תכנית להכשרת-מורים שאליה באים תלמידים מכל סין וכן תכנית בין-לאומית לחילופי מורים. אחד האתגרים הגדולים ביותר הוא מציאת השילוב הנכון בין ערכי חינוך ולדורף, האנתרופוסופיה והתרבות המקומית. כותב הַרי: "ההורים מפגינים אומץ עצום כשהם שולחים את ילדיהם אלינו. מערכת-החינוך הסינית, הנוטה להשתמש בבחינות באופן קיצוני, גורמת להם להיות מודאגים שמא ילדיהם אינם זוכים אצלנו להשכלה מספקת." הַרי כותב דברים מעניינים בנוגע לנושא האמון: "כל עבודה אנתרופוסופית מתבססת על אמון. בסין, מאז המהפכה התרבותית שהייתה לפני ארבעים שנה, אבד האמון. אנו עובדים בהדרגה על השבתו. מקצת ההורים מתקשרים למורים מדי יום ביומו. הם רוצים לדעת מה עשה ילדם בכל חלק וחלק של היום. מה אכל, אם שטף ידיים, איך ישן... הם אף חיברו שאלון שהמורים צריכים למלא מדי יום ביום. הדרישות של כמה מההורים והסבים לא יאמנו ממש. אנו צריכים לבוא לקראת ההורים האלה, אך מאידך-גיסא איננו יכולים להתרחק מדי מעקרונות חינוך ולדורף. אנו עובדים כמו שאנו עושים טאי-צ'י, עם עקרונות היִין-יַנג, ושומרים על איזון בין השניים. כיוון שאנו בית-ספר ולדורף הראשון בסין, אנו יודעים כי מה שנעשה ישמש דוגמה לכל סין. איך אנו מראים כי הצורך בחינוך ולדורף הוא דחוף בימינו?"
לאחר המפגש עם הַרִי וַונְג, יצאו חברי המשלחת למקומות מחוץ לעיר צֵ'נְגְדוּ, והשאלה המרכזית שליוותה אותם הייתה אם וכיצד אפשר להציע תרפיות מתוך חינוך ולדורף גם ברגעי חירום הדורשים עזרה מידית. האומנם חינוך ולדורף יכול להוכיח עצמו גם במצבי משבר וקושי? כיצד תהיה העבודה במקום כה רחוק ושונה מבחינה תרבותית?
הַרִי וַונְג, בתפקיד החכם הסיני, שלח אותם לדרכם מצוידים בשלוש עצות: היו גמישים, היכונו להפתעות ואל תדבקו יתר על המידה בתכניותיכם.
הרפואה הסינית
"נסענו לעיר צִ'יפֵּנג – שעתיים נסיעה מצפוֹן לצֵ'נְגְדוּ," מספרת סטפני. "תוך-כדי נסיעה והתרחקות איטית מצֵ'נְגְדוּ התחלנו להבחין בהרבה מאוד בתים הרוסים ובאוהלים מיושבים בצדי הדרך. במקום אחד הוקם אוהל גדול לצורך תחזוקה ותפעול של בית-חולים שהקים הצלב האדום הגרמני. רבים מן התושבים חוֹוים מצוקה פוסט-טראומתית קשה ביותר ומפחדים לחזור אל תוך בית בנוי."
"הגענו לצִ'יפֵּנג ומיד ניגשנו למבנה העירייה. סיפרנו כיצד אנחנו יכולים לתרום במעט ולעזור. אמרו לנו: 'טוב, ניתן לכם אפשרות להתנסוֹת. נלווה אתכם לכפר בהרים. יש שם בית-ספר-אוהלים, תעבדו שם עם הילדים ואז נחליט אם נתמוך בכם כבקבוצת סיוע.' העמידו לרשותנו מכוניות גדולות ונסענו לעמק בהרים שמזכיר את הנוף השווייצרי. בזמן שנסענו על הכביש עדיין נפלו אבנים מן ההר. ליוו אותנו איש מהעירייה ובחורה עם מצלמה. כאשר הגענו לבית-הספר שבנוי כולו מאוהלים, אספנו את כל הילדים – בין שישים לשמונים במספר – והתחלנו לעשות פעילות בתנועה ובמעגל. הרבה משחקים וריקודים. אחר-כך חילקנו את הילדים לקבוצות. הגדולים סיפרו סיפורים מן האירוע הקשה שחוו, הבינוניים עשו מלאכת-יד תרפויטית והקטנים - תנועה באוריתמייה. לשמחתנו, בתום היום הזה קיבלנו הזמנות מאין-ספור מקומות ובתי-ספר-אוהלים אחרים. בעקבות ההצלחה הוזמנו גם לבית-חרושת שרבים מעובדיו שכלו את קרוביהם. דיברנו אתם, הקשבנו לכאבם, שמענו את הסיפורים הקשים שלהם ולבסוף גם עשינו אתם אוריתמייה והם שיתפו פעולה ברצון. עוד הזמנה הגיעה אלינו מסמינר למורים, ובו שוחחנו על שיטות חדשות להוראה הפוגשות את הצרכים הפסיכולוגיים שהתעוררו בילדים בעקבות האסון.”
הקהל ב"קרון הספרים" לא נותר אדיש לסיפוריה של סטפני ושאל: כיצד השפיע האסון על התושבים? האם ביקור המשלחת הותיר את רישומו שם?
סטפני מהססת בתשובתה אך לבסוף אומרת בזהירות: "רעידת-אדמה היא אסון גדול, אך תמיד בקטסטרופות בסדרי גודל שכאלה יש גם הזדמנות לדבר-מה חדש להיפתח. הידע הקודם, הבטוח, בעל הערך, שוב אינו נשאר כשהיה. המחנכים חשים מצוקה גדולה. רבים מפחדים מאוד לחזור לפעילות החינוכית הרגילה, שהרי 7,000 כיתות-לימוד נהרסו ואלפי ילדים נהרגו בהן. בכיתות רבות מאוד חסרים ילדים, וכעת, עם פתיחת שנת-הלימודים, על המורים לפגוש את הכיתות עם התהומות והחסרים הללו. ייתכן שדרך האירוע הקשה של חוויית החיים והמוות ישתנה משהו.
"נראה שבפעם הראשונה יש תחושה בסין שבאמת אכפת מהיחיד ושקיים רצון כן לעזור לו ולהצילו. זאת הפעם הראשונה זה זמן רב שבני-אדם שם באמת רוצים לעזור זה לזה. הרבה ארגוני התנדבות החלו להגיע למחוז מכל רחבי סין. תושבים החלו לתרום למען האחר. גם מצד השלטון אולי מתעוררת מגמה חדשה של עזרה לתושבים השכולים, שרבים מהם איבדו את ילדיהם היחידים. השלטון מבין שיש הרבה כעס ומרירות כלפיו, כי כיצד ייתכן שמבנים ציבוריים רבים עומדים על כנם ובתי-הספר קרסו?
"בתוך השבר הגדול הזה אולי יחלחל דבר-מה מהפעילוּת שבאנו לעשות. זאת אמנם טיפה בים אבל אי-אפשר לדעת מה זה יעשה ומה יצמח מהזרעים שטמנו. כששאלנו את המחנכים שנפגשנו עמם: מה תעשו בשיעור הראשון עם פתיחת שנת הלימודים? כיצד תפגשו את הילדים? - הם אמרו שברור להם כי עליהם לעשות דבר-מה שונה, לעבוד בצורה חברתית יותר. הם העידו כי חוו בצורה טובה, חיובית ומרגיעה את העבודה באמנות, מלאכה, שירה ותנועה. אני מקווה שזה ייתן להם השראה לעבודה מסוג אחר. זה מפגש ראשון עם נקודה קטנה בסין, אך בלי-ספק מפגש מרגש מאוד, אנושי ובעל-משמעות."