חיי האהבה של הדבורים

מאת נועם שרון

מתוך: כתב העת אדם עולם - גיליון יולי-אוגוסט 2008

נסו להיזכר בהרגשת ההתאהבות. העלו בנפשכם את הרגש שממלא את כל ישותכם ומעניק לה כוח בלתי-נדלה, עד כי נדמה שדבר לא יוכל לעצור אתכם. שום מטלה אינה קשה מדי, כי אתם חדורים בכוח-האהבה המשמש לכם מקור אנרגיה שופע. חווּ בעָצמה את הרגש הזה – ותוכלו להתחיל להבין מה מרגישות הדבורים הפועלות, שבכל מהלך חייהן אינן פוסקות מעשיית המלאכה המוטלת עליהן, משימה קדושה; כפי שנראה בהמשך הדברים – קיומם של האדם והעולם תלוי בה במידה רבה.

במגוון הישויות שמרכיבות את חיי העולם הזה, שמוּר לדבורים מקום מיוחד. רודולף שטיינר מצא כי הדבורים חשובות מספיק להקדיש להן שמונה הרצאות, בחודשים נובמבר ודצמבר 1923, כחלק מן השיחות עם העובדים בגתאַנום. הרצאות אלו מאוגדות בספר "דבורים," אחת מפנינֵי הספרות האנתרופוסופית, שעדיין לא תורגם לעברית. הידע המובא במאמר הזה לקוח מסדרת-ההרצאות הזאת, בנוסף על מקורות קריאה אחרים ושיחות עם דבוראים (=מגדלי דבורים.)

כהקדמה למפגש שלנו עם הדבורים, נחשוב לרגע על הקשרים המופלאים של הדבורים עם העולם הסובב אותן. שוו בנפשכם את הדבורה מחוללת במעופה אל הפרח וניגשת אליו בעדינות רבה. המפגש בין הדבורה לפרח יוצר תחלופה מעניקת-חיים: הפרח מעניק לדבורה את הנֶקְטָר (כלומר את הצוף,) והדבורה מחזירה לפרח "חומצת נמלים" המאפשרת לו להוסיף ולצמוח ולהפוך את הפרח לפרי. בצאתה, לוקחת עמה הדבורה אבקנים – חלק-הפרח השרוי כולו באהבה – וגורמת להאבקה שמאפשרת לצמח את המשך קיומו.
הדבורה ממשיכה בדרכה וחוזרת אל הכוורת. אם מצאה מקור חדש של צוף, תודיע עליו לאחיותיה הפועלות באמצעות ריקוד שתרקוד לכבודן: אם המזון נמצא במרחק של פחות מ-100 מטר, תרקוד הדבורה במעגלים. אם מקור הצוף החדש מרוחק יותר, תחולל ריקוד בצורת הספרה 8. הזווית שבין האנך החוצה את צורת ה-8 ובין הקו שהיא חוצה בו את האנך היא הזווית שבין השמש, הכוורת ומקור-הצוף. מהירות הריקוד מסמנת את מרחק המזון מן הכוורת, ומשך הריקוד מלמד על עושרו. הדבורים שיקלטו את המסר יצאו מיד ללקט את הצוף.
הצוף שתקבל הדבורה מן הפרח ייעשה בקיבתה לדבש ולשעוות-דבורים – דונג. הדבש הוא מזונהּ העיקרי של הדבורה; הדונג הוא החומר שהיא בונה בו את ביתה – חלת-הדבש.
כל מה שהדבורה מייצרת מועיל וטוב לאדם. את הדבש אין צורך להציג, ונקדיש לו פרק נפרד במאמר הזה. הדונג – שעוות הדבורים – הוא החומר שממנו הכין האדם את אחד מתשמישי הקדושה הראשונים, הנר. גם ארס הדבורה, שרבים מאתנו יגדירו כצד לא נעים של הדבורה, משמש מימי-קדם תרופה לאדם ונמצא יעיל לטיפול טבעי במחלות-עצבים ובמחלות ריאומטיות. ענף ברפואה הנקרא אפיתרפיה משתמש בתוצרי-הדבורה לריפוי; הפרופוליס, חומר שמייצרות הדבורים לשם ציפוי הכוורת והגנתה (והוא למעשה מערכת-החיסון של הדבורה,) משמש גם הוא תחליף טבעי לאנטיביוטיקה ונודעת לו חשיבות גם בתעשיית-הקוסמטיקה; אבקת-הפרחים – הפּוֹלֶן – שמשמשת להאכלת זחלי-הדבורים נחשבת למזון טוב ובריא במיוחד לאדם (אפשר להעשיר בו את המוּזְלִי ואת הסלט...) את מזון-המלכות נזכיר, אך לא נמליץ עליו, על-אף מעלותיו הבריאותיות, משום שהפקתו כרוכה בהתאכזרות לנחיל-הדבורים.

חִשבו לרגע איזה יצור נפלא היא הדבורה, העמלה בלא לאות כשהיא מוּנעת בכוח האהבה, בונה את ביתה ומייצרת את מזונהּ מתוך גופהּ שלה, ובתוך כך מעניקה חיים לעולם-הצומח ומתנות יקרות מפז לממלכת-האדם. כעת תוכלו להבין את דבריה של ידידה חובבת דבורים: כשאני רואה דבורה, אני חשה שאני פוגשת מלאך.

הכירו את הדבורית
ואולם אין זה נכון להלל את הדבורה לבדה. דבורה יחידה אינה יכולה להתקיים בלי הדבורים האחרות שבכוורת. בכוורת יש שלושה סוגי דבורים: הדבורים הפועלות, המונות בין עשרות למאות אלפי פריטים בכוורת; הדבורים הזכרים, שאינם אוספים צוף ותפקידם העיקרי הוא להפרות את המלכה; ומלכת-הדבורים, הממונה על הולדת הצאצאים. שלושת סוגי הדבורים בנחיל מרכיבים ישות אחת, סוּפֶּר-אורגניזם במינוח הביולוגי של התופעה, שקיבל בעברית את השם "דבורית."
עוד במאה ה-19 טען החוקר הגרמני יוהנֶס מֵהרינג (Johannes Mehring, 1815–1878) כי נחיל-הדבורים הוא ישות אחת השווה באיכויותיה ליצור ממשפחת בעלי-החוליות; הדבורים הפועלות מייצגות את איברי-הגוף ואת חילוף-החומרים, ואילו המלכה והזכרים מייצגים את איברי-הרבייה.
הזואולוג הגרמני בן-זמננו יוּרגן טַאוּטְז (Juergen Tautz) מרחיק-לכת וטוען כי הדבורית היא סוּפּר-אורגניזם השווה באיכויותיו ליונק. כדי להוכיח את טענתו הוא מראה כי לדבורית וליונקים כמה תכונות מהותיות משותפות.
שיעור פריון נמוך – דבורית חדשה נולדת כאשר מתרחשת תופעת ה"התנחלות" – מלכה חדשה מופיעה ולוקחת עמה קבוצה מן הדבורים כדי להקים כוורת חדשה. תופעה זו מתרחשת פעמים מעטות בכל נחיל.
הנקה – הדבורים מזינות את צאצאיהן בחלב-אם (כלומר במזון-מלכוֹת) הנוצר בבלוטות שבגופן.
לידה מתוך רחם – חלת-הדבש בעלת התאים המשושים משמשת רחם שבו מתפתחת הדבורה 21 ימים ושמעניק לה סביבה עטופה ומוגנת.
טמפרטורה – חום-הגוף של היונקים הוא בסביבות 36 מעלות צלזיוס, והדבורית שומרת על טמפרטורה קבועה של 35 מעלות בכוורת.
יכולת-למידה – היונקים הם בעלי יכולת-למידה, המבדילה אותם מבעלי-חיים אחרים. גם לדבורית יכולת-למידה מתקדמת העולה על זו של כמה מהיונקים.
ומעל לכול, טוען טאוּטְז, המאפיינים המשותפים ליונקים ולדבורית הם יכולת-הישרדות והתנהגות תבונית המשחררת אותם מן התלות הישירה בתנאי-הטבע.
תפיסת ה"דבורית" רואה אפוא את נחיל-הדבורים כישות מורכבת הגדולה מ"סכום" חלקיה. כאן נפתח האופק להתבוננות ולהתחלה של הבנה בנוגע לתופעות מרתקות הקשורות בחיי-הדבורים ובעולם. כיצד יכולה הדבורה הזעירה להפגין חָכמה כה גדולה? כיצד היא מצליחה להיות כה מתואמת עם אחיותיה הדבורים? ברור שהחָכמה אינה של הדבורה האחת והתיאום אינו מתרחש בין עשרות-אלפי פרטים נבדלים. החָכמה וההרמוניה מצויות בדבורית עצמה, האורגת את פעילותן המשותפת וחסרת-האנוכיות של כל הדבורים. העמקה אל משמעות הדבר פותחת לנו צוהר אל הבנת נפלאות הבריאה.

הדבש – מתנת הדבורית לאדם

הדבש מלווה את האדם מאז ומעולם ויש לו מקום של כבוד בתרבויות העתיקות. אם נבחן את המעמד של הדבש בכמה תרבויות, נראה כי תמיד הדבש נחשב למזון בעל ערך מוסף, המסמל את הקשר בין האדם לאל. בתרבויות המצרית, היוונית והרומית העריכו את הדבש כל-כך, עד שהעלו אותו באופן קבוע מנחה לאלים. על-פי המיתולוגיה היוונית, בילדותו ניזון זֶאוּס (שאותו כינה הומרוס בשם אֶסֶנֶס – מלך הדבורים) ממזון-מלכוֹת. בתרבות המצרית נקברו כדי-דבש עם הפרעונים, למען ישתמשו בהם בעת תחיית-המתים. הדבש היה רכיב חשוב במטבח המצרי, ברפואה, בלידה (הוא נחשב למחזק של כוח-הגברא) ובמוות (הוא היה רכיב חשוב בנוזל החניטה.) במאה ה-19 מצאו ארכיאולוגים שחפרו במצרים כד-דבש בן אלפי-שנים. הם פתחו אותו וטעמוּ. טעמוֹ היה מושלם.
בראש-השנה העברי נהוג לאכול תפוח בדבש ולברך: "יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה." הדבש מוזכר במקרא עוד בספר בראשית, כאחת המתנות שיעקב אבינו מעביר לבְנוֹ יוסף שבמצרים באמצעות בניו. בספר ויקרא מתוארת ארץ-ישראל כ"אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ." הדבש הוא גם אחד משבעת-המינים. עם זאת, יש הטוענים שהדבש המוזכר לעיל הוא דבש התמרים (המוּכר היום בשם סילָן.)
דבש-הדבורים מוזכר באופן מפורש בספר שופטים, כאשר שמשון רודה דבש מכוורת שהתנחלה בפגר האריה שהרג. בספר משלי נאמר: דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ: פֶּן-תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ." הדבש מתואר כאן כדבר טוב שיש לאכלו במידה. במסכת חגיגה שבגמרא משתמשים בפסוק הזה בהקשר של רבי שמעון בן-זומא, שנכנס לפרד"ס, הציץ – ונפגע. הדבש משמש כאן מטפורה לידע רוחני.

הערך המוסף של הדבש טמון גם בסגולותיו הבריאותיות. מה שהיה ידוע ברפואה העתיקה והעממית, מקבל בעת האחרונה אישוש גם במחקרים מדעיים "קונבנציונליים." האחוז הגבוה של הפרוקטוז (=סוכר פֵּרות) עושה אותו למתאים לחולי-סוכרת, ואף הוכח כי הוא מיטיב את מצבם. כן הוכח כי הדבש הטבעי יעיל בטיפול חיצוני בפצעים כרוניים, בנגעי-עור, בפצעי-לחץ ובכוויות. סגולות אלו של הדבש מקורן, בין היתר, בהיותו סטרילי, אנטי-בקטריאלי ובעל ריכוז גבוה של חומרים נוגדי-חמצון.
בהרצאה הראשונה בספר "דבורים," אומר שטיינר כי לדבש השפעה מיטיבה על האדם, ובייחוד על האדם המבוגר. השפעת הדבש על המבוגר דומה להשפעת החלב על הילד. הדבש עוזר למצק את מבנה הגוף ומחזק את כוחות הצורה (הכוחות המעצבים) שבו. בשל הסיבה הזאת בדיוק, אין הדבש מומלץ לילדים רכים.
ההסבר לכוחו המחזק של הדבש לוקח אותנו למחוזות אזוטריים המצביעים על קשר עמוק בין הדבורה לאדם, קשר שנוצר בזכות הזיקה המשותפת של השניים לצורת המשושה. כהקדמה להסבר נכתוב כי בהשוואה בין הדבורית לאדם, הדבורים הפועלות מקבילות לתאי-הדם. הדבורים בונות את חלת-הדבש – שהוא הגוף הפיסי של הדבורית – כפי שתאי-הדם של האדם בונים את גופו הפיסי. בבנייה זו משתמשות הדבורים – וגם תאי-הדם – בכוח בונה המעצב את צורת המשושה. דוגמה אחרת לכוח-הבנייה המשושה היא הקריסטלים, המצויים בטבע בצורה הזאת. אצל הדבורים, תוצאת פעולת הכוח הזה היא חלת-הדבש, כוורת שעשויה כולה משושים. זה המצב גם בגוף-האדם, אך בצורה פחות נגלית. בצורת-המשושה אפשר להבחין בבירור במבנה-העצם, אך הצורה הזאת מתקיימת, על-פי שטיינר, גם בשלבים מסוימים בהתפתחות של כל תא ותא בגוף-האדם. הכוח הבונה משושים קיים כמובן גם בדבש-הדבורים. לפיכך אכילתו יכולה לעזור לאדם לחזק את גופו. אבל גם באכילת הדבש אסור להפריז, שאם-לא-כן, יפתח הגוף יותר מדי צורה. השימוש האידיאלי בדבש הוא אם-כן בתיבול המזון.
והנה שמנו-לב שלא הזכרנו את טעמו המופלא של הדבש.

דבורים מתות בסתר

משנוכחנו במעט מנפלאותיהן של הדבורים וביחסים המיוחדים שמתקיימים בינן ובין האדם והעולם, מטרידה פי-כמה הידיעה כי בחמישים השנים האחרונות נעלמו בין 50% ל-90% מאוכלוסיית הדבורים בארצות-הברית.
"הפרעת התמוטטות-הדבורית" (Colony Collapse Disorder – CCD) היא המונח שניתן לתופעה שבה דבורים פועלות נוטשות את הכוורת ומביאות לידי חיסול הדבורית. הפרעת התמוטטות-הדבורית מתרחשת בצורה החריפה ביותר בארצות-הברית, אך דוּוח עליה גם באירופה.
כיום, מגדלי-הדבורים עומדים חסרי-אונים לנוכח התופעה ואינם יודעים לתת לה הסבר. מעבר להשפעה שיש לתופעה על כמות הדבש העולמית ומחיריו, להיעלמות הדבורים השפעה ישירה על מחירי הפֵּרות והירקות, משום ששליש מתוצרי-המזון בעולם קשורים ישירות לעבודתן של הדבורים. מדענים בכל העולם החלו לחקור את התופעה בשאיפה למצוא לה הסברים, ועד כה לא מצאו פתרון המניח את הדעת.
ההסברים להיעלמות הדבורים – ליתר דיוק למות הדבוריות – רבים ומגוונים: מההתחממות הגלובלית וזיהום-האוויר, דרך תהליכי העיור, הקרינה אלקטרו-מגנטית (כגון הקרינה מאנטנות סלולריות,) ריסוס הגידולים שמפרחיהם יונקות הדבורים, הנדסה גנטית של אותם הגידולים ושימוש בדשנים כימיים ועד לסברה הנפוצה ביותר – וירוסים חדשים ומחלות התוקפים את הדבורים.
הסבר אפשרי אחר הוא המפנה שחל בהתייחסות לדבורים במאה-וחמישים השנים האחרונות. בעבר, גידול הדבורים בידי החקלאי לא נעשה למטרות מסחריות אלא כחלק מפעולותיו השוטפות בתחזוקת השדה. הדבורים לא גודלו לשם הפקת יבולי דבש, והדבש עצמו לא היה מוצר-צריכה רגיל. הידע על הטיפול בדבורים היה מסורתי, אפשר לומר אינסטינקטיבי. התמונה הזאת השתנתה מאז המהפכה התעשייתית, וגם גידול הדבורים היה לתחום כלכלי שבו שיקולי רווח והפסד הם השולטים בתהליך קבלת ההחלטות. שיטות הגידול נהיו מכניות: הכוורות המרובעות, האכלת הדבורים במי סוכר בעונת החורף, מניעת ה"התנחלות," הזזת הכוורות ממקום למקום לצורכי האבקה, וגידול מלכות באופן מלאכותי לשם מכירתן. פעולות אלו, נוכל לשער, פוגעות בבריאותן של הדבוריות ובסופו של דבר מביאות לידי חיסולן.
הנה אנו רואים כי בעוד המדענים מחפשים בלא הצלחה את התשובות על השאלה המטרידה בעניין היעלמות הדבורים, יכול להיות שהתשובה כבר נמצאת מתחת לאף ושהפתרון מתחיל בשינוי התפיסה שלנו בכל הקשור לדבורים ולדרכי גידולן.
בסדרת ההרצאות על הדבורים, שניתנה לפני 85 שנים, חזה שטיינר את מה שמתרחש כיום:
"זה המצב בנוגע לגידול המלאכותי של הדבורים [...] אפשר להגדיל את תפוקת-הדבש שלהן ואת יכולתן להשלים את העבודה שהן עושות. העניין היחידי הוא שהדבר הזה אינו יכול להיעשות באופן רציונלי ועסקי מדי [...] כשנחקור את נושא גידול-הדבורים יותר לעומק, נראה כי היום אנו מעדיפים אמצעים מסוימים כי הם נראים לנו הטובים ביותר, אך בעוד מאה שנה ייעצר כל גידול הדבורים, אם נשתמש רק בדבורים המגודלות בצורה מלאכותית. אנו רוצים להיות מסוגלים לראות כיצד דבר שהיה כה נפלא עלול להשתנות בצורה שבהדרגה תהרוס את כל מה שהיה חיובי בו. ובאופן ספציפי אנו רוצים לדעת איך גידול הדבורים יכול לשמש פתח לגילוי סודות-הטבע, ובייחוד איך דבר-מה יכול, מצד אחד, להיות כה מועיל, ומצד אחר יכול להוביל לידי הרס ומוות. מגדלי-הדבורים יכולים אפוא לשמוח על הקִדְמה הרבה שהתרחשה בזמן קצר, אך השמחה הזאת לא תימשך מאה שנים."

מסר הדבורים לאדם

אלברט איינשטיין אמר ש"אם ייעלמו הדבורים מן העולם, ייוותרו לאדם ארבע שנים לחיות." היעלמות הדבורים המתרחשת בשנים האחרונות היא תופעה שאנו צריכים להיות ערים לה לא פחות מלהתחממות הגלובלית, ולשקוד על מציאת פתרונות ועל יישומם. שיטות גידול-הדבורים המקובלות צריכות להשתנות, ולמעשה כבר יש דבוראים המשנים את שיטות עבודתם ומביאים בחשבון את צרכיה של הדבורית, לעתים על בסיס התובנות וההמלצות שניתנו לפני 85 שנה בהרצאותיו של שטיינר.

מעבר לדאגה שהיעלמות הדבורים יכולה להסב לנו, אפשר לשאול מה המסר שהדבורים מנסות להעביר. מה השיעור שצריכה האנושות ללמוד מהתופעה המדאיגה של היעלמות הדבורים? אם נתייחס אל מושג הדבורית כאל מפתח לפתרון החידה, נוכל לראות שכדי להבין את המציאות לאשורה, עלינו להתבונן בתמונה השלמה של הטבע ולא בחלקיו הנפרדים. תמיד, הבנת התמונה השלמה טומנת בחובה אלמנט של סוד. וכדי שיתגלו לעינינו סודות-העולם, עלינו לרחוש אהבה כלפיו, האהבה שעל-פי שטיינר היא הכוח שמניע את הדבורים. נסו להרגיש את האהבה בפעם הבאה שתלקקו דבש.
הממממ.... שנה טובה!

תודות להילמר קונמן על העזרה בהכנת הכתבה.
 
נועם שרון הוא יזם בתחומי החברה, החינוך והעסקים. ממקימי יזמת "סביבון – עסק קהילתי" וכתב-העת "אדם עולם." noam@adamolam.com